Posted on

אהבת הפסיכואנליזה – מהדורה שניה

שמחה עם יציאתה לאור של המהדורה השניה של ספרי "אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות עם פרויד ולאקאן". הוצאת רסלינג. מהדורה מתוקנת ומשופרת.

ruth_golan_2017_con_front

מתוך הכריכה האחורית:

ספר זה הוא מעשה פסיפס המורכב מפעולת סיכום ומפעולת התחלה.  אוסף מאמרים והרצאות, ובהם ניסיון לארגן ולמסור את מה שניתן ללמוד מהפסיכואנליזה. אלה הן נקודות מבט שונות על הפסיכואנליזה מתחומי תרבות שונים, בעיקר מאי-הנחת הגלום בהם.

ש"י עגנון, נתן אלתרמן ותרצה אתר, חנוך לוין, משה גרשוני, לוסיאן פרויד וציבי גבע, פאול צלאן, פרימו לוי – באמצעות התיאוריה של פרויד, לאקאן וז'יז'ק מציעה המחברת קריאות מרתקות ביוצרים חשובים אלה המייצגים את נוכחות הטראומה, ההתענגות הנשית והממשי בתרבות המאה ה-20.

 

Posted on

ארכיאולוגיה של ההווה: ציבי גבע בבינאלה בוונציה 2015

בעבודה זו בונה גבע עולם משאריות, עולם שהוא אובייקט שארית בפני עצמו. הוא תוקע טריז בלב עולם האמנות העכשווי, הסלבריטאי, הממוסחר, המדושן עונג מעצמו. הוא יוצר שפה ייחודית של הסגור והחנוק וחסר המוצא ודרכה מתאפשרת חוויה של יופי וחסד.

האין זו מהות היצירה?

אוצר הביאנלה מצטט במניפסט שלו את "מלאך ההיסטוריה" העומד מעל ההריסות ורוצה לתקן את העולם אבל סערה גדולה באה ודוחפת אותו אל העתיד.

אם יש מלאך בעבודתו של גבע הרי הוא קצוץ כנפיים והוא עסוק בלהתענג על blowjob (גם מציצה וגם ניפוח ונשיבה של רוח).

הוא מנכיח הווה בשדה התודעה הזו ושואל שאלה מטלטלת ומתריסה. הצמיגים העוטפים את הבניין הם ניסיון עיקש ופתטי להגנה מפני החוץ. הגנה שמועדת לכישלון בעידן הפצצות החכמות כמובן, אבל ההגנה חודרת פנימה, אל לב המשלט. הסורגים והתריסים והבלוקים יוצרים מובלעות של הגנה – מפני החרדות המציפות מבפנים.

גבע מזמין אותנו לחוויה של נוכחות – לא פחות ממרינה אברמוביץ ביצירתה The artist is present, אבל בהפוך על הפוך. כאילו בנגטיב של הניסיון שלה להתעלות אל הנשגב, הוא יורד וחופר בתוך החומר, מפרק ומרכיב מחדש והנה – האמן נוכח.

וזה מזכיר לי את המכתב של פרויד לפילוסוף בינסוונגר, שבו כתב: "אתם עסוקים בקומות העליונות של הבניין ואני בביוב ובמרתפים. אבל אם היתה לי עוד תקופת חיים הייתי מראה לכם שגם אתם בעצם עוסקים בביוב".

אז גבע לא עולה לגבהי הנשגב ולא יורד אל השאול כמו אורפיאוס, להציל את האהבה והשירה. הוא נשאר בהווה האנושי המאוים, השביר, ומתוכו הוא שולה את האבוד, והנטוש והמפורק, ומרכיב מחדש. בעקשנות, בקשיחות, אבל גם בעדינות ואהבה – שפה, עולם, שאלה, אמירה פתוחה.

עצם היצירה היא התשובה האפשרית היחידה.

Posted on

מרטין בובר על אמנות (מתוך "אני ואתה")

בברכת שנה טובה של הקשבה לצורה והגשמתה –

זה מקורה הנצחי של האמנות, שצורה עומדת נוכח האדם ומבקשת להפוך דרכו ליצירה. לא פרי דמיונו הנפשי אלא תופעה שעומדת מולו ודורשת מנפשו את כוח היצירה. מדובר במעשה קיומי של האדם: בעשותו מעשה זה הוא הוגה בכל נפשו את מילת היסוד לצורה המופיעה; או אז משתחרר כוח היצירה ונוצרת היצירה.

המעשה כרוך בהקרבה ובסיכון. ההקרבה: הצורה שנבחרה משמשת מעין מזבח שעליו מעלים עולה אפשרויות אינן סופיות; כל האפשרויות שעלו על הדעת, אבל לא נבחרו, נדונו לכליה, דבר מהן אינו נכנס לתוך היצירה; כך מצווה בעדיות המפגש מול.

הסיכון: אין מילת היסוד נאמרת אלא דרך הקיום גולו; ואין המתחייב בה רשאי לחסוך מעצמו דבר; ואין היצירה נותנת לי רשות, לא כאיש ולא כאילן, לנפוש בעולם ה"לז". מצוותה: אם לא אשמש אותה כראוי, או שתישבר היא או שתשבור אותי.

הצורה עומדת מולי, אין בידי לא להתנסות בה ולא לתאר אותה; אני יכול להגשימה בלבד.

Posted on

הבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול פרק ו': come together

א. המוקד של הספר צריך להיות על תודעה ועל חיבור, קשר.

מ. הרוחני באמנות? מה זה? זה צבע על קנבס או חתיכה של מתכת. מה זה בעצם רוחני?

ר. אנחנו גם רוצות להראות איך מדברים על אמנות. אנחנו רוצות להראות למשל את ההבדל בין יצירה ליצירתיות. כולם מדברים היום על יצירתיות כבר מגן הילדים.

מ. [נושפת בשעמום]. זה נשמע כמו גרסה ישנה של תרפיה.

ר. אחד מהפרקים שלנו יכלול התבוננות במושגים הללו.

א. אני חושבת שזה מעניין, אבל מה השאלה סביב זה? כדאי להימנע מסוג מסוים ולא פורה של ביקורת . הביקורת בימינו יכולה להיות שלילית ואיומה.

ק. היא אכן שלילית ואיומה.

א. אם תוכלו להתמקד על הטוב ביותר. לבחור מהו הדבר הטוב ביותר, מה בעצם עובד, מה מחזק. זה יהיה חדש!

מ. זה גם צריך להיות ספר מאד מושכל שיהיה רלוונטי לאורך זמן.  ספר שיהיה על המדף ואנשים יסתכלו בו שוב ושוב.

ר. ספר מאד אמביציוזי.

מ. כך שתהיה תחושה איקונית לגבי הספר כמו ספר יפה על ציור או משהו יפה שאפשר לגעת בו.

ק. מכירות את הספר של אנדרה מאלרו – מוזיאון ללא קירות? זה פורסם מזמן אבל הוא הביא משהו חדש כאשר הוא הבין מה הולך לקרות. גם עכשיו זה כמו לגלות משהו חדש.

מ. אני חושבת שככל שהספר יהיה יותר בעל משקל, כך הוא פחות ייתפס כ"אנחנו שתי נשים שעושות דברים אחרים בעולם אבל אנחנו רוצות לכתוב את הספר הזה יחד. הספר הזה הוא ביטוי והנכחה של כה הרבה מהידע שצברתן. כמו העניין שלכם, כמו העובדה שאתם חוקרים את החומר הזה במשך שנים. איך אתן יכולות לעצב את הספר בדרך שתחבר יחד את כל הרצינות וההקפדה שלכן, כדי שזה יתקבל כ " אנחנו חוקרות וכך אנחנו מתכוונות לבטא את הידע שלנו דרך הספר הזה". אתן ממוקדות וזה דבר מלהיב, בגלל שזה תצריף של הכוחות שלכן, הידע שלכן והמיקוד שלכן. ככל שתוכלו עליכן לנסח זאת כך ולהעביר את ההתלהבות היצירתית שלכן, ולמקד את השדות השונים של המקצועיות שלכן לתוך זה.

ק. אבל מה שאת מדברת עליו זה מה שעשינו ואנחנו עושות בארגון שלנו EnlightenNext במשך, אנחנו עובדות עם המתודולוגיה הזו שנים ארוכות.

א. אני חושבת שמה שמליסה אומרת מאד חשוב כיוון שזה יתבטא בספר שאתן כותבות – האופן שבו אתן כותבות יחדיו, במונחים של אותנטיות. האם תכתבו בגוף שלישי? מאיזו נקודת מבט זה מגיע כאשר אתן כותבות ביחד? או שאתן כותבות עם רקע של פסיכואנליזה? מהיכן מגיע הקול שלכן והשאלות שלכן?

ר. כמובן זו תוצאה והצטברות של כל הניסיון שלנו. אני לא יכולה לכתוב ללא הידע הפסיכואנליטי שלי. אני לא יכולה לשים אותו בצד. לקרול יש יותר ידע בהיסטוריה של האמנות. הדבר החדש פה הוא אופן הכתיבה. לא כמו: "היא כותבת את החלק שלה ואני כותבת את החלק שלי",  אלא אופן של שותפות עמוקה. זה גם שותפות אתכן. אתן הוספתן את חלקכן, וגם כל קהילת EnlightenNext.

מ. אתן יכולות לדבר עם אמנים בשפה שלהם, במונחים שלהם, בראיונות אתם ובניתוח בכתיבה שלהם יותר מאשר בתיאוריה עליהם.

א. מה השאלות? מה היו השאלות שאנשים שאלו בעבר? מה הן השאלות עכשיו?

ק. זו החקירה עליה דיברה מליסה.

מ. זה צריך ממש לנגוע. הכתיבה צריכה להיות אל-זמנית גם בזכות הנושא וגם בזכות הדרך שבה ייכתב הספר.

ק. אנחנו צריכות לחבור יחד.

 


מ. יש לכן היכולת לעשות זאת. זהו פרויקט עצום.

ר. זה הפרויקט של החיים שלנו. המורשת שלנו.

א. זה באמת משמעותי – מורשת.

ר. נכתוב את הספר ואז נעשה תערוכה בעקבותיו. זה החזון שלי.

ק. זה יהיה נפלא…

Posted on

היבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול פרק ה'

מ. אני חושבת שאתן יכולות לכתוב את הספר כמחקר.

ר. זה מה שאנחנו עושות – מחקר.

מ. אבל צריכה להיות שקיפות בקשר לעובדה שזה לא מוגדר, ושאתן רוצות להגדיר, וגם לבחון את התיאוריה של הפניה של אנשים למוסדות תרבותיים של אמנות כמקומות קדושה וחיפוש אחר משמעות. ואם זה אכן כך ואתן יכולות לציין עובדות הקשורות לכך, צריך להראות איך נמסרת משמעות דרך אמנות ומה המובן של משמעות גבוהה יותר באמנות ולאן האמנות הולכת ואיך אפשר לראות התפתחות תרבותית או אבולוציה בכלל באמנות, איך זה בא לידי ביטוי. תבהירו את השאלות שלכן. וכאשר אתן מנסות לענות על השאלות האלה תהיו מאד קונקרטיות. גם באנליזה שאתן עושות ואיך אתן מעמידות את הדברים באופן היסטורי. איפה אתן לא רק מעלות השערות ושאלות, אלא באותו זמן אתן נותנות את ההקשר כדי שאנשים יתעמקו בשאלות האלה יחד אתכן. ואני חושבת שההתעמקות בשאלות הללו – זו לכשעצמה האבולוציה של המשמעות.

ק. אני מתחילה להבין מה שאת אומרת. את יכולה להגיד על זה קצת יותר? זה ממש חשוב מה שאת אומרת והייתי רוצה שתרחיבי.

מ. אני חושבת שאתן לא צריכות להעמיד פנים שאתן יודעות את התשובות.

ר. אנחנו לא.

מ. אם כך, אולי לעולם לא תמצאו את התשובות כשלעצמן אבל אתן יכולות לכתוב את הספר כתרגיל בשקיפות ובלגיטימציה של השאלה. זו שאלה לגיטימית וזה החיפוש עצמו, המחקר, זה האי-ידיעה והרצון לדעת. ויחד עם זה לפתח כלים קונקרטיים שמאפשרים להעריך אמנות, להתבונן בה ולהבין את המשמעות ההיסטורית שלה. גם את זה אתן יכולות לכתוב כך שהקורא יוכל להצטרף אליכן לחקירה וזה יפתח מרחב בשדה האמנות שאנשים יוכלו…

א. וכך תהיה לכן מסגרת לדוגמאות.

ר. אנחנו צריכות הרבה דוגמאות.

ק. אני חושבת שזה ממש חשוב. מה שאת אומרת זה המפתח, כי רותי ואני מדברות על זה כבר כמה שנים והגענו עד לנקודה מסוימת אבל לא הלכנו את כל הדרך בלהבין איך לעשות את זה.

א. איך להבנות את זה.

ק. ומה שאת אומרת יכול להיות המבנה.

מ. אני חושבת שעבור שתיכן, בגלל שאתן ממש מזדהות עם הדחף היצירתי, מה שייצור את המשמעות והחשיבות של העבודה תהיה היצירתיות שלכן בגישה לשאלה. ההתעמקות בשאלה תהיה  אקט יצירתי בפני עצמו.

א. זה נשען על הגישה האבולוציונית שאתן מבטאות. השאלה הזו והחקירה ואיך לקדם אותה. הספר צריך להיות על זה.

ק. כמו הפתגם "הדרך והמטרה חד הם".

א. וזה לא קשור למודל הישן. זה קשור למודל החדש. החקירה, איך שתכתבו את זה. השאלה היא שיקוף של מה שאתן יודעות ורוצות לפתח בגישה אבולוציונית לאמנות.

מ. כשאתן כותבות על כך אתן למעשה מתעמקות בכך.

ר. כי זו דרך חדשה להתבונן באמנות ולבחון אותה.

א. וזה מה שתמסרו  באמצעות הספר.

ר. זוהי שליחות.

א. וזה מלהיב!

מ. וזה יכלול את כל התשוקה שלכן וגם יחייב אתכן להיות מאד קונקרטיות ואמיתיות. אולי תגלו שמה שנראה מהותי הוא לא כזה. אתן מחפשות אחר המהות. אתן יודעות שזה שם, אבל איך לבטא את זה וגם איך לגלות את זה כך שאנשים אחרים יוכלו לראות זאת – יהיה מאד משמח. זו תהיה עבודה כיפית מאד.

א. נכון. אתן מדברות על הקשר אבל איך באמת מדברים על הקשר מנקודת מבט אבולוציונית?  יש לכן את נקודת המבט של ההיסטוריה של האמנות, כי זה מה שלמדתן, אבל איך להשתחרר מזה עכשיו ולהתבונן בדרך חדשה ולדבר אחרת על ההקשר.

ק. זה המפתח! זה באמת עוזר לנו. הייתי חסומה. ניגשתי לכתיבה בדרך הישנה.

א. את הדרך הישנה את מכירה. את מגוננת עליה. את לא צריכה להגן על כלום אלא לפתוח את הכול. למה אנשים באמת הולכים לגלריות עכשיו?

ר. חלק מהתשובה נמצאת בכך שזה עכשיו הבון-טון. צ'לסי בניו יורק  [אזור הגלריות] בשישי או שבת מלאה באנשים.

ק. כמות האנשים שמבקרים במוזיאונים היא עצומה.

ר. המוזיאונים הפכו מפלצתיים.

א. יש הרבה הקשר, כי בתכנון הערים בעבר הכנסיות נבנו במרכזי הערים ועכשיו כשאתם באים למקומות כמו בילבאו בספרד, מוזיאון האמנות הפך למטרה הראשית לביקור, כך שיש הרבה רבדים בעניין זה. לא מדובר רק בכך שאנשים רוצים אמנות, אלא איך הערים נבנות והמשמעות התרבותית של הבניינים עצמם.

ר. האם גם אמנות ציבורית הופכת יותר פופולארית עכשיו?

א. הרבה יותר.

ר. בכל ההיסטוריה היו אמנים שבנו מזרקות ופסלים בכיכרות. האם זה עכשיו שכיח יותר?

א. הרבה יותר. שוב, בערים כמו שיקאגו, עם גשר הענן של אניש קפור – זה מגדיר את העיר. אנשים באים לעיר בשביל לראות את זה.

ק. מה שאני אוהבת בקשר לכך הוא שהרגשתי חסומה במחשבה איך לכתוב את הספר הזה. חשבתי על הדרך הישנה. זה מה שכל כך חשוב בשיחה הזו. אנחנו צריכות לכתוב בדרך חדשה, ולא לכתוב ספר על ההיסטוריה של האמנות.

א. הדרך בה אני חושבת על כתיבת ספר היא להסתכל על המבנה שלו. כמו עיצוב של מסגרת שבתוכה תציגו את כל התוכן. הספר יסתובב סביב כמה שאלות.

ר. כשאת מדברת כך אני מדמיינת את התערוכה שתלווה את הספר. ואני רואה חדרים שונים שבכל חדר תוצג אמנות שתתייחס לשאלה אחת.

ק. זו תהיה דרך נהדרת לכתוב את הספר. המפתח לכך הוא החקירה.

מ. אתן לא מנסות להוכיח משהו מהעבר. אתן מנסות לגלות משהו דרך מחקר, ולפתוח מרחב ליצירת אמנות שיש בה את הממד הזה. זה גם מתייחס לעתיד. לאן הולכת האמנות.

ר. שזו למעשה שאלה פתוחה.

Posted on

היבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול, פרק ד

ר. בתקופתנו רווחת האמנות הבין-אישית כמו פרויקט האמנות של טינו סגל.

Tino Sehgal

 ק. הוא עוד דוגמא של אמן מיצג. אני חושבת שהעבודה שלו פנטסטית. הוא מביים אירועים, עבודות מיצג מבוימות בחלקן ופתוחות בחלקן. הוא לא מרשה שום צורה של צילום או ייצוג. זה לא מתועד. הוא מאד מקפיד על כך. הוא לא נמצא בעצמו, אבל הוא עשה את המיצג בטייט מודרן באולם הכניסה. זה היה יפיפה. היתה תנועה. אנשים הלכו למעלה ולמטה. מדי פעם מישהו היה ניגש והתחילה שיחה. עבורי זו היתה חוויה עמוקה. בתוך שעה פנו אלי ארבעה אנשים.

ר. אז מה הקשר בין זה לבין אמנות? העובדה שזה נעשה בטייט מודרן!

ק. הקשר! זה מה שמרינה אמרה – ההקשר הוא הכל. אבל היו לנו גם את השיחות האלה. זו לא היתה שיחה רגילה. הם באו אלי ואמרו – ביום שאמי מתה בלה בלה בלה. הם פשוט צללו פנימה. זה היה כמעט כמו הולון  [קבוצה שהיא גם שלמה בפני עצמה וגם חלק משלם גדול יותר] שבו אתה יכול לוותר על הפורמאליות על מנת להיכנס ללב העניין. היתה לי חוויה של קשר עם כל אחד אתו דיברתי והבאתי גם את הדברים שלי. השיחה הזו היתה נפלאה.

ר. אז אולי קבוצת ההולון היא פרדיגמה חדשה של אמנות.

http://en.wikipedia.org/wiki/Holon_(philosophy)

 ק. זו ודאי פרדיגמה חדשה.

ר. אם מקיימים אותה בתוך גלריה.

ק. במונחים של תקשורת – ודאי.

א. או במונחים של תודעה. אלה געגועים להתחברות, כך אני רואה זאת. למה אנשים יושבים מול מרינה, למה אנשים רוצים את החוויה הזו.

מ. זה נשמע קצת גם כמו מוזיקה – אמנות אי-מטריאלית, אמנות בזמן, זו מוזיקה.

ר. בוריו אמר בראיון אתו בקשר לתרגום, שעכשיו כשבאים לסטודיו של אמנים מוצאים שהם לדוגמא הופכים ציור למוזיקה, או ארכיטקטורה לפיסול. שהגבולות בין התחומים השונים נשברו ושהדברים מתורגמים לאופני מדיה שונים.

ק. זה נכון.

ר. וגם השתיקה. אתם מכירות את עבודתו של ג'ון קייג'. הייתי בכנס בבצלאל על השתיקה והם הזמינו פסנתרן (שלומי שבן) לבצע יצירה של קייג'. הוא עלה על הבמה, התיישב ליד הפסנתר והכין את עצמו. הוא הוריד טבעת מאצבעו ומתח את ידיו ואז ישב בשקט מול הפסנתר במשך ארבע דקות – זו היתה היצירה.

File:John Cage portrait.jpg

בכל אופן – מה עם ציור בהקשר של התרבות?

מ. מישהו כמו דה-קונינג שכל הזמן שיחק עם דמות ורקע. הוא אהב את ממד החלל, אז ההקשר הפך לאובייקט והאובייקט הפך להקשר. זה השתנה כל הזמן. ואת עומדת מול חלק מעבודותיו וחווה את זה, את התנועה בין תוכן והקשר. שני הדברים הופכים לדבר אחד וזה עושה לך משהו כי הוא היה לגמרי ממוקד  ומתעניין במשחק הגומלין הרב ממדי הזה. ישנו המנגנון, ישנה ההתעסקות והמחויבות של האמן ואז התוכן שנוצר מתוך כך גלוי בפני הצופים. אם הם רואים זאת או לא זה עניין אחר.

Willem de Kooning, Poster for Paris Review

ר. אני יודעת שכל פעם שאני נכנסת לאולם של רותקו בטייט בריטן יש לי חוויה רוחנית. זה נוגע.

ק. ישנה הקפלה של רותקו ביוסטון שהייתי מאד רוצה לראות.

 For 40 years, the Rothko Chapel in Houston has served as a space for personal contemplation, interfaith dialogue and action for human rights. The sanctuary was created by Mark Rothko, who committed suicide one year before the chapel opened.

ר. יש לי עבודות אמנות בבית אתן יש לי קשר אינטימי כי אני רואה אותן כל הזמן. אז זה שונה. לפעמים אני מתבוננת בהן ורואה דברים חדשים ושונים. יש לי את זה בבית כך שיהיה לי אותן שנים על שנים.

ק. את משתנה, לכן את רואה את זה שונה. זה חוזר לתיזה שלנו.

מ. כן, את זמינה.

ק. זה בגלל שבתרבות שלנו אנו שותפים לתפיסה, לערכים. אנחנו יוצרים את העולם בו אנו שוכנים. ישנם הסכמים משותפים באשר למה שאנחנו רואים ומה מכונן את המציאות.

ק. אז מה התפקיד של האמנות בכל זה?

ר. אני לא יודעת לגבי "תפקיד" אבל האמנות היא ביטוי של זה.

א. מהי השאלה? מה אתן רוצות להראות בספר? מה התיזה שלכן?

ק. התיזה היא שהתרבות מתפתחת והתודעה מתפתחת ושהאמנות חושפת את זה.על ידי ההתבוננות באמנות אפשר לראות טרנספורמציה לאורך זמן.

ר. בוריו אמר בראיון שערכנו אתו שהאמנים הם כמו אנטנות הם רגישים יותר, והם תופסים את השינויים בתרבות מוקדם יותר מאחרים. הם יכולים להראות שינויים אלה בעבודתם. לכן לעתים אנשים לא מבינים מה שהם עושים, ומאוחר יותר האמנות שלהם הופכת למקובלת. אני חושבת שהמונח "אנטנות" הוא תיאור מצוין.

א. אתן צריכות לשים את האמנות בהקשר רחב יותר של התפתחות התודעה.

ק. בדיוק. זה הרעיון. זוהי דרך חדשה להתבונן באמנות. ישנה היסטוריה רשמית של האמנות, ישנה היסטוריה חברתית של אמנות, היסטוריה פמיניסטית, היסטוריה מרקסיסטית. יש כל מיני דרכים להתבונן בהיסטוריה של האמנות.

א. אז אתן תתבוננו באמנות מעדשת ההארה האבולוציונית.

ק. ר. כן!

ק. אני לא חושבת שנכתב משהו שמתבונן באמנות מנקודת מבט זו, ואני אולי טועה. זה הדבר היחידי שהופך את ההתבוננות הזו לחדשה.

Posted on

היבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול פרק ג'

ר. אז זה מה שאנחנו רוצות לגלות. לראות בהיסטוריה איך אמנות קשורה להתפתחות התודעה והתרבות, ולהתבונן בהווה ובעתיד ולראות לאן  האמנות הולכת.

ק. וזה מוביל אותנו לאמנות אינטגראלית.

ר. אנחנו לא יודעות מה זה, אפילו שאמרת למרינה שעבודתה אינטגראלית, אבל אני לא בטוחה.

מ. לדעתי אמנות אינטגראלית תכלול את כל ממדי העצמי, ארבעת הרבעים של התודעה או…

ר. זה מה שהיא עושה. היא משתמשת בגוף שלה, בשכל שלה, בתודעה ובטכנולוגיה.

ק. ויש שם גם את הממד הקולקטיבי, את ה"אנחנו".

ר. כן, זה אחד הצירים.

א. יכול להיות מעניין לכתוב על זה, לשים אותה בהקשר, לתאר אותה בדרך זו ולהסביר מדוע. אתן תראו איך להתבונן באמנות הזו.

http://en.wikipedia.org/wiki/Integral_art

מ. אני חושבת שהרבה יותר חשוב לזהות את הממד האבולוציוני באמנות.

ק. למה את מתכוונת כשאת אומרת ממד אבולוציוני?

מ. הדרך שאת מתארת איך התודעה התפתחה ואיך היא יכולה להתפתח דרך האמנות.

ק. לא דרך האמנות, אבל אפשר לראות…

מ. כתופעה שלה.

ק. כביטוי שלה. כשאת אומרת, כמו שאנחנו נוהגים לומר בEnlightenNext שהיעד שלנו הוא התפתחות התודעה והתרבות, מה זה אומר בעצם? אבל כשמתבוננים באמנות ממש רואים את זה!

מ. אני חושבת שחשוב יותר לזהות את זה מאשר לעסוק בשאלה אם זה אינטגראלי או לא. עבורי, השאלה אם משהו אינטגראלי  לא רלוונטית בהשוואה לשאלה הזו.

ר. כן. גם אני לא מתעניינת בשאלת האינטגראליות.

מ. למי אכפת מהי אמנות אינטגראלית? מה שחשוב הוא אם האמנות אבולוציונית.

ק. כלומר, האם יש בה משהו חדש.

ר. איך תגדירי אמנות אבולוציונית?

ק. זה משהו גבוה יותר. מרינה מבטאת משהו גבוה יותר. זה מה שכל כך מעניין אצלה. היא מבלה זמן רב עם השאמאנים והאבאוריג'ינים. היא מודטת עם הבודהיסטים הטיבטיים.

ר. היא לא יכולה להיות הדוגמא היחידה בספר שלנו. אנחנו צריכות למצוא דוגמאות נוספות.

א. מעניין שעבורה מדובר בלחזור אחורה למשהו. אבל במה שקשור לתודעה – על מה בעצם אתן מדברות? האם אתן מדברות על איך להתבונן באמנות? ברור שזה קשור לאמן, אבל גם לצופה. האם הדרך בה אנחנו מתבוננים במשהו משתנה, ומה באמת חשוב בהתבוננות ובראיה? מה אנחנו מחפשות?

 ק. קחו את הדוגמא של  האימפרסיוניזם. כשהאימפרסיוניסטים ציירו לעגו להם, החרימו אותם. אנשים אמרו – זו לא אמנות, זה נורא. היום כולם מעריצים אימפרסיוניזם , כי התרבות הגיעה לתפיסה הזו.

א. איפה האמנות היום שאנשים אומרים לגביה – זה איום ונורא?

ק. אנחנו מחפשות אותה.

ר. אין כזו כי אנחנו בפוסט-מודרניזם.

ק. סיפרתי לאנשים שונים על מרינה אברמוביץ והם אמרו – איפה פה האמנות? הם לא רואים אמנות במה שהיא עושה.

ר. כן. איך זה בעצם קשור?

ק. מה הקשר בין זה לאמנות? זה מעורר הרבה שאלות. והבחור הסיני שישב בתא במשך שנה, הרבה אנשים אומרים – טוב, איפה האמנות כאן?

א. אבל אנשים תמיד אומרים איפה האמנות כאן, והם גם אומרים – הילד שלי יכול לצייר כך.  אלה קלישאות. זה סוג של תגובה ברמה נמוכה.

ק. אבל השאלה המקורית שלך נגעה להתבוננות באמנות.

א. כן, ככל שהתודעה שלנו יכולה לתפוס מורכבות הולכת וגדלה, מה אנחנו בעצם מחפשים? האם כל התהליך של עיסוק באמנות משתנה? כמו למשל לשבת מול מרינה אברמוביץ – זה היה משהו מיוחד!

ר. היה תור ארוך ואנשים בכו וחוו כל מיני חוויות רק מלשבת מולה ולהסתכל עליה.

א. אז זו היתה תגובה מתוך אינדיווידואציה גבוהה יותר – הרצון להתחבר.

ק. אני חושבת שזה שייך למימד הרוחני. זו נוכחות.

מ. בעבר קראו לזה קשב אחד לשני או להיות זמין. לפגוש מישהו שהוא כל כך זמין זה מהמם. הקשב והנוכחות שלו כל כך זמינים!

ק. זו צורה של הארה. כל מי שהוא מואר יש לו נוכחות עצומה. זו תכונה של הארה.

מ. ודאי. תודעה משוחררת. אפשר לראות באיזו דרגה התודעה נמצאת כי יכול להיות לכך ריכוז ומיקוד. זה מאד עוצמתי. אולי זה קשה למישהו לפגוש מישהו עם כזו פתיחות וזמינות. זה מנער את האנשים – האם חשתן שיש מסירה כשדיברתן אתה?

ר. אני הרגשתי שהיא מוסרת משהו חשוב. הרגשתי כמו נשמה אחות.

ק. שתינו התאהבנו בה. העניין הוא שהיא אדם מורכב.

ר. מישהו אמר לי שהיא רק נחמדה לאנשים שהיא רוצה להיות נחמדה אליהם. היא מאד ממוקדת ומה שהיא רוצה עכשיו זה לפרסם את המכון שלה כך שתוכל לקבל כסף לבנות אותו. אז כל אחד שבא… היא הראתה לנו את המצגת של המכון שלה. זה לגמרי בוער בה. דבר נוסף הוא שהיא מאד טוטאלית. היא לחלוטין ממוקדת בדבר אחד, בשליחות שלה ובחזון שלה.

מ. אני חושבת שזה מה שהופך אדם לאמן – הטוטאליות.

ק. זה כל החיים שלה. יש הרבה אמנים כאלה.

ר. יש הרבה אמנים שעושים אמנות אבל גם עסוקים מאד בעולם האמנות. לא רבים הם כמוה. מעולם לא שמעתי על אמן שמדבר על כך שהוא רוצה לשנות אנשים, לתת חוויה של טרנספורמציה. רוב האמנות היום עוסקת בסוג של ביקורת חברתית על המצב או רק באסתטיקה.

א.אני חושבת שזו נקודה חשובה במיוחד – המקום בו היא שונה מאחרים כיוון שכפי שאת אומרת הרבה מהאמנות היום עוסקת בפרשנות חברתית ובלהראות את השלילי בחברה.

ר. למשל אמנות מושגית.

א. ופעם זה היה חדשני ומדהים, כמו בויס. הוא היה רדיקאלי.

ק. ר. הוא היה מאד רדיקאלי.

ר. אבל אם קוראים דברים שאמר רואים שהיו לו תובנות רוחניות ואפילו אבולוציוניות.

א. זה היה רלוונטי לזמנו. הוא גם עשה מיצגים.

ר. היום יש קבוצות של אנשים שממשיכות בדרכו ומשתמשות בכל החומרים שהשתמש בהם כמו שעוות דבורים, לבד, אוכל.

ק. הוא שנוי במחלוקת.

ר. מרינה אברמוביץ שנויה במחלוקת.

א. אולי זה סוג של אמנות קצה. קרול, אמרת שאנשים שנאו את האימפרסיוניזם. זה אותו דבר.

ק. הם ידחפו קדימה והמיין סטרים של החברה לא יעריך אותם.

ר. אני בטוחה שאנשים שנאו את אמני הרנסנס כי אמנות ימי הביניים היתה אנונימית, בלי פנימיות. אנחנו לא מכירים את שם האמן, הכל היה שטוח.

ק. מדונות וישו. זו היתה אמנות דתית.

ר. דתית אבל לא רוחנית.

ק. יש אמנות ימי-ביניימית מעולה. זו הוכחה לתיאורה שלנו. בימי הביניים התודעה היתה מאד שונה מאשר בזמן הרנסאנס. בימי הביניים החיים מסביב לאמנים היו קשים מאד, והם בדרך כלל לא חיו הרבה שנים, וכל]י חוץ הם התרכזו באלוהים שבשמים. לעומת זאת היקום של הרנסנס התמקד סביב האדם. פתאום אנשים התעוררו והתחילו להסתכל מסביב. הם התחילו להתבונן. הם לא התבוננו פנימה, הם התבוננו החוצה. הם לא התבוננו פנימה עד רמברנדט, אבל הם התבוננו סביבם וראו את העולם ולכן יש לנו נטורליזם. הציורים הפכו נטורליסטים. אז גם התפתחו המדע וההיסטוריה. הם החלו להסתכל לאחור, ולראות את העולם. אני חושבת שאנחנו נמצאים עכשיו בסוף השקפת העולם של הרנסנס, כי אנחנו מתבוננים פנימה, החוצה, ועכשיו אנחנו כל כך אובססיביים לגבי העיסוק בעצמנו שהגיע הזמן למשהו חדש. לכן הרוחני יכול להכנס עכשיו.

Posted on

היבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול פרק 2

ק. כן. במקום לכנסיות הם הולכים למוזיאונים לאמנות כדי למצוא משמעות. זה מה שבאמת מעניין.

 ר. המוזיאונים מפוצצים באנשים, וממולם גם שווקי האמנות ששם הכול סחורה.

ק. אנשים אוספים אמנות כמו משוגעים. הם קונים אמנות כמו משוגעים.

ר. כי השוק טוב.

ק. טוב, אולי המניע שלהם אחר.

א. דמיאן הירסט היה הפסגה ושם התפוצצה הבועה. רוב האנשים שקונים הם המיליארדרים הרוסים. זה נורא.

ר. אבל זה רק כיוון אחד.

ק. כאשר דיברנו עם בוריו על כך הוא אמר שתמיד היו שווקי אמנות. לרובנס היה שוק, לכולם היה שוק.

ר. השוק לא קובע אם אמן הוא טוב או לא, אם יישאר כזיכרון היסטורי או יהיה נצחי כמו רובנס או רמברנדט.

א. צריך לבחון ברצינות את כל הנושא של שוק האמנות.

מ. צריכים להיות לכם נתונים מדויקים כדי לטעון את הטענות האלה.

א. כן. אתן לא יכולות להמשיך כך.

ק. את צודקת בקשר לכך. אבל אפשר להשיג את המספרים. אני יודעת שכמות הביקורים במוזיאונים לאמנות בלונדון עולה ועולה, ואני חושבת שזה כך בכל העולם. זה יהיה נהדר להשיג נתונים.

מ. זה לא צריך להיות קשה.

ר. אני רוצה לדבר קצת על מרינה אברמוביץ.

א. בקשר לשוק האמנות, הייתי אומרת שעבודתה הפכה להצגה והיא משכה סלבריטאים. ואז אנשים באו בגלל שהסלבריטאים באו. יש צד שלם פה שלא…

ק. האם אני שומעת ציניות פה?

ר. היא מתעניינת במה שהיא מכנה – אמנות הנמשכת לאורך זמן. אני רוצה לקרוא לכן חלק מהיעוד של המכון הזה שהיא בונה: "המכון של מרינה אברמוביץ נוסד על ידי מרינה אברמוביץ וישמש כמורשת לכבוד האמנות האי-מטריאלית המבוססת על זמן."

MARINA ABRAMOVIC INSTITUTE (MAI) WILL BE THE ARTIST'S LEGACY AND HOMAGE TO TIME-BASED AND IMMATERIAL ART. 

מ. אמנות המיצג.

ק. אמנות לא מטריאלית היא מושג של איב קליין. הוא היה המקור.

ר. "המכון יתמקד במיצג הנמשך לאורך זמן – ריקוד, תיאטרון, קולנוע, אורה, מוזיקה, וצורות אמנות מיצג אחרות שיתפתחו בעתיד ושאפילו אין לנו שם בשבילן. מטרת המכון היא לשנות את התודעה של בני האדם באמצעות איחוד פרודוקטיבי בין חינוך, תרבות, רוחניות, מדע וטכנולוגיה"

אני יכולה לומר שזה העתיד, ממש. מה שהיא מתכוונת לעשות הוא שכשאתה נכנס למכון אתה צריך לחתום על חוזה שבו אתה מתחייב לתת לה לפחות שש שעות. בשש שעות אלה אתה עובר תהליך של ניקוי והכנה, הכנה רוחנית, מדיטציה…

ק. אתה מוסר את השעון והאייפון שלך ואתה לובש חלוק מעבדה, כך שאתה מוסר את הזהות שלך.

ר. הרעיון הוא לא רק לקפוץ לגלריה לכמה דקות לראות את הציורים החדשים, אלא ממש להכין את עצמך כמו באשראם, כך הבנתי זאת. ואז, בשעה האחרונה מתוך שש השעות את מגיעה לראות את המיצג. את עוברת בכל החדרים הללו, שם את יושבת על כסאות שעומדים על קריסטלים [שמעבירים אנרגיה], ואת עושה מדיטציה, ובסוף את באה למיצג או למופע או לאופרה במצב תודעתי שונה. המטרה שלה היא להעניק לאנשים חוויה טרנספורמטיבית. זה מאד שאפתני! אבל אני חושבת שזה מאד מעניין.

מ. זה מיצג בפני עצמו.

א.ק.ר. כן, נכון.

א. את משתתפת.

ק. העניין הוא שההבחנה בין הקהל לבין המציג נשברת אבל זה כבר קרה קודם במאה ה-20 בתיאטרון, אבל גם זה קורה שם.

ר. היא נתנה לנו הרבה דוגמאות לאמנים שעשו עבודה שנמשכת בזמן. התחילה עם ווגנר עם 15 שעות של אופרה, ושטוקהאוזן, ואז דיברה על דוד לוין, הבמאי הישראלי שלקח שחקן שייקספירי, שכר שדה של תפוחי אדמה, וביקש ממנו לזרוע תפוחי אדמה במשך חודש. הוא הביא קהל באוטובוסים לראות את השחקן השייקספירי הזה זורע תפוחי אדמה! זה חלק מהאמנות הנמשכת לאורך זמן שמתרחשת עכשיו בעולם. והבחור הסיני שסגר את עצמו בגלריה למשך שנה שלמה, והקהל בא לראות אותו.

ק. זה היה יותר דומה לתא בבית סוהר.

א. אבל צריך גם להתייחס לאמנים כמו אגנס דין שזרעה חיטה בבאטרי פארק בניו יורק. האמנים שעשו עבודות כאלה, שנמשכות בזמן…

ר. וגם הפארק החדש על פסי הרכבת בצ'לסי בניו יורק [high-line] . זה סוג של עבודת אמנות.

א. לגמרי. יש קבוצה שלמה של אנשים שיצרה אותו. זוהי גם אמנות ויזואלית הנמשכת בזמן.

ר. אי-מטריאלית.

א. כן, יש לקבוצה הזו אמירה אקולוגית.

ר. השאלה היא, האם זוהי פרדיגמה חדשה באמנות?

ק. זה קיים כבר זמן מה. כתבתי ביקורת על ספר שעוסק באמנות המיצג ומסתבר שהאמנות הזו מאד רווחה במזרח אירופה. זו הייתה דרך לחתור תחת הדיכוי של הקומוניזם, אז הם היו מביימים אירועים. חלק מהם היו רק לקחת אוטובוס לכפר, ללכת שם ולחזור. זה היה מעודן מאד וחתרני אבל זה היה הדבר היחידי שאמנים יכלו לעשות.

Posted on

היבטים אבולוציוניים באמנות – שולחן עגול פרק 1

אחרי הראיונות עם בארי שוובסקי, ניקולאס בוריו ומרינה אברמוביץ, ישבנו לדון ברעיון הספר על הבטים אבולוציוניים באמנות שקרול ואני מתכוונות לכתוב. ישבנו עם מליסה הופמן מוורמונט ואנדרה קינס מאוסטרליה, שתיהן מתעסקות בתחום האמנות שנים רבות ודיברנו באופן חופשי. הנה החלק הראשון של השיחה:

קרול. אנחנו עוד לא יודעות איך לקרוא לספר.

רות. קראנו לו "מטמורפוזה" וגם "היבטים אבולוציוניים באמנות". אנחנו נמצא את השם המתאים.

ק. זה בעקרון הרעיון. הרעיון הוא לראות איך התודעה התפתחה, איך התרבות התפתחה באמצעות ההתבוננות באמנות. עבודות האמנות משקפות יחס מסוים לעולם, השקפת עולם מסוימת, מערכת ערכים מסוימת, מצב או שלב מסוימים של התודעה. זה הקונספט מאחורי הספר. זה דומה לקורס שלימדתי כמה פעמים. הלכנו למוזיאון לאמנות מודרנית. הדבר הנפלא שבכך זה שאפשר להסתכל בעבודת אמנות, ואז לשים לב לתגובות שלך, ואז מקבלים תחושה של מה שהתרחש בזמן מסוים. אם מסתכלים באמנות מצרית או מסופוטמית אפשר לחוש שהם חיו בעולם מלא פחד, מפחיד. זה הרעיון מאחורי הספר.

מליסה: האם אתן עוסקות במאפייני האמנות דרך החוויה שלכם או שיש קריטריונים אובייקטיביים באמנות עצמה שאתן משתמשות בהן באופן בלתי תלוי כדי להצביע על סוג מסוים של משמעות אבולוציונית?

ר. לא ממש הבנתי.

מ. האם זה בגלל מה שאמנות יכולה לעורר בכן? האם אתן רואות משהו קונקרטי באמנות עצמה?

ר. זה מה שאנחנו רוצות לדעת.

ק. זה חלק מזה. אני חושבת שיש גם את ההבט האובייקטיבי. זה מה שהאמנות מעוררת אבל גם מה שמתרחש. לדוגמא – יש או אין פרספקטיבה, או נטורליזם לעומת סוג של איקוניות, יש מרכיבים פורמאליים שונים ויש את הפירוש של המרכיבים הפורמאליים האלה.

אנדרה: הייתי אומרת שזה מאד תלוי בפרשנות, ובפרספקטיבה של הצופה.

ר. אבל לא רק של הצופה, זה גם אצל האמן עצמו. לדוגמא באמנות אבסטרקטית. ישנו זמן בתרבות שהוא זמן של בשלות. משהו חדש מופיע, כמו אמנות אבסטרקטית. או דוגמא אחרת – אמנות הרנסנס, שהופיעה פתאום בחלקים שונים של אירופה. וגם לגבי האמנות האבסטרקטית, כשקנדינסקי, בתחילת המאה ה-20 ראה את הציור שלו הפוך והבין שגילה אופן חדש של אמנות, אבל גם שלב חדש בתודעה. היכולת לחשוב בצורה מופשטת, באותו זמן הופיעה הפיזיקה הקוונטית.

ק. כן, בתקופה ההיא קרו הרבה דברים – בתחילת המאה ה-20. במונחים של האמנות האבסטרקטית, עם קנדינסקי, מלביץ', מונדריאן וכל האחרים. באותו זמן התפתחה הפיזיקה הקוונטית וגם זרם התודעה בספרות. אפשר היה לראות שזה הופיעה בתחומים שונים.

ר. גם במוזיקה, במוזיקה הא-טונאלית.

ק. כן, שנברג.

ר. זה חלק מזה, והחלק האחר זה לראות את התפקיד של הממד הרוחני באמנות, כי ממד זה חבוי. במאה ה-20, בזמנים המודרניים, הרוחני באמנות חבוי. אנשים לא מדברים על זה. אבל לדוגמא, גם מלביץ' וגם מונדריאן ואני חושבת שגם קנדינסקי היו חלק מהתנועה התיאוסופית.

א. קנדינסקי כתב ספר על הרוחני באמנות.

 ר. כן, ואפילו כשראיינו את מרינה אברמוביץ, היא אמרה שכל אמנות קשורה לאלוהי, זה מה שהיא אומרת במאה ה-21.

ק. אם נתבונן בהיסטוריה של האמנות זה אכן נכון. רק במאה ה-20 קצת החביאו את זה.

ר. גם עכשיו, במאה ה-21 כמעט אף אחד לא קושר רוחניות עם אמנות.

ק. זה יותר שיקוף של התרבות העכשווית. זה לא ערך בתרבות העכשווית.

ר. האמנות הפכה למשהו שמשקף את מצב התרבות, ולא משהו שלוקח את התרבות קדימה, כמו שזה היה בעבר. זה מה שאנחנו חוקרות. מה תפקיד האמנות, האם יכולה להיות פרדיגמה חדשה שמגיעה עכשיו. שני האוצרים שראיינו – בארי שוובסקי וניקולס בוריו אמרו שב-40 השנה האחרונות לא הופיעה פרדיגמה חדשה. שוובסקי אמר שזה הכל מנייריזם, ושהוא מחכה לפרדיגמה החדשה. בוריו אמר גם שזה עידן התרגום, רק תרגום. רק ציר אופקי ושום דבר וורטיקאלי. אנחנו רוצות למצוא את הוורטיקאלי באמנות.

ק. יש אמנים כמו מרינה אברמוביץ.

ר. יש אמנים נוספים, אבל אנחנו צריכות למצוא אותם. ישנו למשל ביל ויולה, לדעתי אמן הוידיאו הטוב ביותר.

ק. אפילו מישהי כמו אגנס מרטין. כמוה גם אמנים רבים במאה ה-20.

מ. מה לגבי ג'ורג'יה אוקיף? היא טענה לקשר עם הרוחניות.

ק. אנחנו לא רואים את זה משתקף כל כך בעבודתה. אבל קראתי את הספר הנפלא הזה – הרוחני באמנות המאה ה-20. ג'ורג'יה אוקיף מופיעה בספר הזה.

ר. ורותקו.

ק. והאקספרסיוניסטים האבסטרקטיים, וגם ברנט ניומן שכתב "הנשגב הוא עכשיו", ושהציורים שלו מאד מופשטים.

א. אני חושבת שיש הרבה אספקטים, הפעולה עצמה של התבוננות באמנות משתנה.

ק. את מתכוונת שהיא יכולה להיות טרנספורמטיבית?

א. לא. אני אומרת – כמה אנשים הולכים ומבלים זמן מול ציור? באמת לחוות אותו. אני לא יודעת מה יקרה עם הגלריות, אתן יודעות, לפי איך שהטכנולוגיה מתפתחת.

ר. עכשיו הכל זה וידיאו קליפים.

א. כן. אי אפשר להניח שזה ישאר כך. צריך לראות איך דברים משתנים ומה חדש…

ק. את אומרת שאנשים לא הולכים למוזיאונים לאמנות עכשיו?

א. אני שואלת אם אנשים באמת מקדישים זמן להתבונן בציורים. הייתי אומרת שלעבודתו של אניש קאפור שנמצאת במרחב הציבורי  יש הרבה יותר השפעה על אנשים שבאים אתה במגע. הקשר עם אמנות היום הוא בהקשרים שונים ולא בהכרח בגלריות.

ק. אני חושבת בדיוק להפך. אני חושבת שמוזיאונים לאמנות צומחים וגדלים מאד. לכן אני חושבת שעבודתה של מרינה כל כך מעניינת. תמיד הרגשתי שאנחנו על סף פרדיגמה חדשה כמו בתחילת הרנסנס ושהרוחני נמצא בעוצמה גדולה יותר במרכז התרבות. יש סיכוי טוב שזה יקרה דווקא במוזיאונים לאמנות. המוזיאונים בלונדון מפוצצים באנשים. בטייט מודרן בונים אגפים חדשים, מוזיאונים חדשים נבנים בכל העולם. אנשים עכשיו הולכים למוזיאונים לאמנות.

ר. במקום לכנסיות.

ק. כן. במקום לכנסיות הם הולכים למוזיאונים לאמנות כדי למצוא משמעות. זה מה שבאמת מעניין.

Posted on

הבטים אבולוציוניים באמנות – ראיון עם מרינה אברמוביץ פרק ח': זו לא הסיבה שבגללה אתה עושה משהו

מ. אני יכולה לתת 100% מעצמי ואז משהו צריך לקרות. זה באוויר. אם זה צריך לקרות זה יקרה.

ק. הדרך היחידה לשינוי היא אם כל אחד מאתנו ישתנה בעצמו. אחרת זה לא יקרה. אני לא חושבת שיש בימינו דרך אחרת להגיע לאנשים מאשר דרך אמנות. אנשים לא הולכים לכנסייה. כל זה מת. זו הדרך באמת להגיע לאנשים ולהשתנות. אני חושבת שמה שאת עושה זו הדרך. אני באמת חושבת כך.

מ. אתן יודעות, אנשים במומה, כמקום של תיירים, הולכים לראות את המוזיאון כמקום של תיירות רק בגלל שהגיעו העירה והם מתחילים לחזור בגלל זה.

ר. משהו נגע בהם. משהו חדר את הגבולות שלהם.

מ. הם עשו לי ספר, רק ספר אחד בשבילי, ספר של צילומים של 72 האנשים שבאו יותר מ-21 פעמים. האנשים האלו הפכו עכשיו לקבוצה. הם נפגשים כל חודש, אוכלים ביחד, בגלל שהחוויה הזו שינתה אותם. הם יצרו קהילה משלהם.

ר. ק. זה מדהים!

מ. הבחור שהגיע לשבת אתי ביום הראשון וישב שבע שעות, וגם הגיע 21 פעמים וקעקע את המספר 21 על היד שלו. ממש התחברנו. אני מכירה את האיש הזה יותר טוב ממה שאני מכירה מישהו מבני משפחתי. זה מדהים, הנשמה שלו פתוחה כמו ספר פתוח.

ק. מרגרט יורסנר אמרה…

מ. פגשת אותה?

ק. הלוואי. היא אמרה שהשתיקה היא הצורה הכי חמורה של אינטימיות. כשאתה שותק עם מישהו זה…

מ. אבל את יודעת, שלושת הדרכים של מסירת הידע של המאסטר בפילוסופיה של המזרח ובדת של המזרח. דרך אחת, הכי רגילה היא במלים. הצעד הבא הוא המחווה והצעד השלישי הוא השתיקה.

ר. זה הכי עמוק. כאשר עושים ריטריט בשתיקה, ריטריט של מדיטציה, עשיתי כמה כאלה, כל פעם למשך עשרה ימים. אחרי עשרה ימים מגיעים לאינטימיות עמוקה עם האנשים אתם עשית את הריטריט אפילו אם לא אמרתם מילה.

מ. אתם מחוברים לכל החיים. לגמרי.

ק. זה מאד עוצמתי. יותר עוצמתי ויותר אינטימי מכל דבר אחר.

מ. אבל העניין הוא, שצריך כל הזמן להתמודד עם שבירת היצמדויות [attachments]. ישנו טרונגפה רינפושה, הלאמה הטיבטי שכתב את הספר הזה הנפלא. הוא קרא לו – לפרוץ דרך המטריאליזם הרוחני [Breaking Through Spiritual Materialism]. הוא היה מאד לא אורתודוקסי ושונה. מה שמעניין הוא שכשבאמת חושבים שהשגנו משהו הופכים קשורים להישג הזה ואז זה הופך למטריאליסטי במובן מסוים. כל הזמן, כל מה שאתה לומד, אתה צריך להרפות ממנו.

trungpa rinpoche

ר. חוויות יכולות להפוך גם למטריאליות. אתה אוסף אותן.

מ. לטיבטים יש ריטריט מדהים. עשיתי אותו. קחו שלושה חודשים. מה אתם צריכים לעשות: יש ריבועים קטנים כמו תבניות שצריך למלא עם חימר וכשמוציאים מהתבנית מופיע דימוי של הבודהה. את יושבת עם ערימה ענקית של חימר כל יום ואת רק ממלאה את התבניות האלה וסופרת אותם. את צריכה לעשות 1,101,001. זה לוקח שלושה חודשים. זה מטורף. במשך הזמן הזה את עושה אותם עוד ועוד ואת מתקשרת אליהם כי את יוצרת ואת כמו ערמות ענקיות עם התבניות הקטנות האלה. ואז כשאת גומרת בא המאסטר ואת לא יודעת מה קורה. הוא לוקח אותם ממך ואז הוא מביא אותך לנהר עם תבניות קטנות דומות וצריך לעשות אותו דבר עם מים.

ק. ר. זה עצום!

מ. תנסו להתקשר לזה! לתוצאה שלכן. וזה אימון כל כך טוב. עבורי, אני למדתי מהמזרח ואני מביאה למערב. כל הזמן. למדתי מכל דבר. כי תרבויות של ילידים והטבע: שני המקורות, הכי טוב ללמוד מהם. והטבע הוא נפלא. באמזונס לימדו אותי איך לרקוד ולדבר עם עץ. את קוראת לעץ. אתן יודעות מה שאני עושה כשאני מנקה את הבית עם הסטודנטים שלי. אמרתי להם – לכו תחבקו עץ ותתלוננו במשך 15 דקות בפני העץ. זה כל כך טוב. לפחות 15 דקות. תוציאו את כל החרא. זה באמת נפלא. מה שאתן אומרות בקשר לעתיד, זה ממש מוצא חן בעיני כי ככה אני מרגישה. אבל זה כל כך קשה…כי אז אתן בחברה של ג'ף קונס ודמייאן הירסט וכל האנשים האלה. אלוהים! זה כמו…ערכים מטריאליים והכסף הוא משהו, איך שהם מעריכים את האמנות, וזה שגוי לחלוטין.

hug a tree

ר. זו הבעיה עם אמנות היום. רוב האמנות היום היא השוק.

ק. אבל יש דרך קדימה. אתן רואות שזו הדרך להתקדם.

ר. בגלל זה אני אומרת שאת מציעה פרדיגמה חדשה, שהיא שונה מהשוק.

מ. אבל אתן יכולות לדמיין את המורה הנפלא שעבורי הוא המאסטר שלי. אני יכולה ישר לנשק לו את הרגליים. הוא כזה קטן.

ר. מי זה?

מ. זה שעשה חמש שנים את המיצג. הוא טייוואני. האיש הקטן הזה, מעולם לא היתה לו גלריה. אף פעם לא היה לו כלום. הוא רק שרד על ידי כך שצבע בתים של אנשים או חידש חפצים. הלכתי לראות את הבית שלו. הוא קנה איזה חורבה ובנה אותה במו ידיו. אז הלכתי לבקר אותו. הוא עשה לי ולאמן אחר…שהוא סיני, הוא גם זעיר, קטן כזה. שנינו הלכנו לבקר אותו והוא עשה לנו כופתאות והוא בנה את הבית הקטן הזה. אבל מה שבאמת ריגש אותי זה שכשירדנו למרתף בחדר של הבוילר, שזה משהו הכי מסובך, איך לחמם את הבית, והוא עמד שם מול הבוילר ואמר: גיליתי מהחלקים ובניתי את חדר הבוילר הזה. הוא אמן אבל העניין הוא שאחרי חמש שנים הוא הבין שכל מה שהוא עושה זה לחיות. זה שלב כל כך גבוה. לוותר על כל הדבר הזה של ההכרה. עכשיו כתבו ספר יפיפה עליו. הוא לגמרי לא קשור למה שעשה. הוא עשה את זה מהעומק הפנימי שלו כי הוא היה חייב לעשות את זה. אמן צעיר בא אלי ואומר – אני רוצה להיות מפורסם ועשיר, אלה יכולים ללכת לעזאזל כי זו לא הסיבה שבגללה אתה עושה משהו.

 

https://www.artsy.net/artist/marina-abramovic-1