פורסם בתאריך

אהבת הפסיכואנליזה – מהדורה שניה

שמחה עם יציאתה לאור של המהדורה השניה של ספרי "אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות עם פרויד ולאקאן". הוצאת רסלינג. מהדורה מתוקנת ומשופרת.

ruth_golan_2017_con_front

מתוך הכריכה האחורית:

ספר זה הוא מעשה פסיפס המורכב מפעולת סיכום ומפעולת התחלה.  אוסף מאמרים והרצאות, ובהם ניסיון לארגן ולמסור את מה שניתן ללמוד מהפסיכואנליזה. אלה הן נקודות מבט שונות על הפסיכואנליזה מתחומי תרבות שונים, בעיקר מאי-הנחת הגלום בהם.

ש"י עגנון, נתן אלתרמן ותרצה אתר, חנוך לוין, משה גרשוני, לוסיאן פרויד וציבי גבע, פאול צלאן, פרימו לוי – באמצעות התיאוריה של פרויד, לאקאן וז'יז'ק מציעה המחברת קריאות מרתקות ביוצרים חשובים אלה המייצגים את נוכחות הטראומה, ההתענגות הנשית והממשי בתרבות המאה ה-20.

 

פורסם בתאריך

לכבוד החג "שלי"' – שבועות 

ריינר מריה רילקה מתוך "נטוש על הרי הלבב"

ונשמתי לפניך כאישה,

והיא ככלתה של נעמי, כרות.

ביום תלקוט אחר קוצרים שבשדה

כמו שפחה במעמד נחות.

אך לעת ערב היא טובלת בגאות,

תרחץ, תתקין עצמה, תלבש יפיות,

ועת הכל צנחו בעיפות,

תבוא אליך ומרגלותיך תגלה.

ועת תשאל את פיה בחצות הליל:

מי את? תשיב בתום: אני רות, אמתך.

כנפיך פרוש עלי, על אמתך,

אתה גואל…

ונשמתי תלין אז למרגלותיך עד זריחה,

ומדמך תמשוך לה חמימות.

והיא לפניך כאישה, והיא כרות.

פורסם בתאריך

חיות רצוא ושוב

רצוא – התשוקה להתעלות, לצאת מן הגבולות ולהתכלל בהתבטלות גמורה ב"אין" האלוהי.

שוב – בהווייתו הנשמתית המזוככת שב האדם לכלי הגוף לקיים בקרבם את הייעוד הגדול.

רצוא ושוב – היטלטלות בין "אין" ל"יש". הולך אל אינסוף בדרך שאין לה סוף. מגיע ולא מגיע, מגיע ולא יגיע לעולם, אך בגעגועיו הטמירים הוא מגלה את האלוהי שנעור בו. את האלוהי שבאנושי. (יורם יעקובסון "מקבלת הארי ועד לחסידות").

הדברים הללו מטלטלים אותי ואני מבינה משהו על המתח הנצחי בין הדחף לאובייקט, בין הכמיהה להתענגות ואת החלוקה ההיסטורית בין שני קטבים אלה בפילוסופיה, בדת, בפסיכואנליזה וגם באמנות.

פורסם בתאריך

התבוננות לשבת

הרב קוק:

כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרת נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו…ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות ויתרומם על כל  מעשים, בזה שישתווה יתאחד עם כל המעשים… עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו…אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא.

אורות הקודש, חלק ג' עמ' רע

הרב קוק

הקטע הנפלא הזה הזכיר לי שיר שכתבתי לא מזמן בהשפעתו:

מרחבי אל

 על פי הראי"ה קוק אלוהים מתפתח.

זה פותח את הנשמה השבויה במבוכי עצמי

מגירה דבש שמיימי

לכלי שלוב.

די לצמצום

לפתוח את מגירות השירה

להכין את השיעור

לקום מן המיטה

מתנות לילדים

מרחבי אל איוותה נפשי

להקדיש 

פורסם בתאריך

אב

זה כשהאב חושף בפני בתו

את שני שרשי כפות ידיו

השזורים ורידי קטיפה,

את הכריות הרכות של פנים אצבעותיו

את אצילי זרועותיו הנרעדים

צלילים דקים של פחד.

כמו נכפפת אז קומת הבת,

החיצים שבעיניה נסוגים אחור,

גווה נקשת לעומתו

כמו מיתר המתעגל לקראת משא

עצבונו.

פורסם בתאריך

מושג הגבול: היבטים פסיכואנליטיים ורוחניים של המחאה החברתית

כשהיה נתן אלתרמן בן 15, ממש לפני עלייתו ארצה, כתב שיר קטן:

בלי מולדת אם וזבול

מה מחפש הוא במרחב

בלי הקצה, בלי הגבול?

אלתרמן מתאר בשירו חוויה של מרחב חסר גבולות. מה שחסר לו הוא האם ומה שהיא מייצגת – מולדת (מקום הולדת), וזבול שהוא בית או משכן. מקומות הנוצרים כשתוחמים גבולות במרחב.

 דווקא האב הוא זה שאמור להציב גבולות במרחב. גבולות של חוק לדחפים ולהתענגות, לעצב את גבולות המרחב. האב מאפשר ליצור הפרדות בין הסובייקט לאמו שהיא יולדתו או מולדתו ולהפוך אותו ליחיד נפרד, לאינדיבידואל.

האב היה עבור אלתרמן דמות אידיאלית, במובן של אב רוחני ואב של השפה והתרבות. הוא המשיך לחיות עבור הבן גם במותו ולהיות מודל להזדהות כמו האב שלא מת לעולם בשירי "שמחת עניים". זהו אב ללא גבול –אב ממשי.

מה אם כן מחפש המשורר במרחב חסר הגבולות?

אתייחס למושג הגבול במובנים של border, boundary, limit –

המונח "גבול" יש לו בעברית משמעויות אחדות הקשורות זו לזו, אך אינן חופפות. עיון במילון אבן שושן מלמד שיש למילה "גבול" שלוש משמעויות:

  1. "קו מבדיל בין מקום למקום, בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ "
  2. " קצה, שפה"
  3. שטח הארץ שבתוך הגבולות

בתרגום אונקלוס, מתורגמת המילה גבול במילה  "תחומא" – תחום.

הגבול אם כן הוא גם סף וגם שפה, וגם מגבלה. אתייחס לממד הנפשי והרוחני, לאפשרות של גבול שאינו גבול ולחציית גבולות. קיום הסף מאפשר גם חצייה, הליכה מעבר, וגם סטייה. השפה היא זו שמפרידה אבל גם מקשרת בין סובייקט לאובייקט. הלא מודע משול לסף של השפה או למפתן השפה. כשקופץ הלא מודע אל המודע הרי זה כמו שער שנפתח ונסגר כמעט בו ברגע. לפתיחה הזו יש אפקטים בעולם.

נפשנו הנוירוטית מיטלטלת בין גבולות האסור. הגבולות הללו הם המאובנים של המציאות הנפשית – אידיאות, הזדהויות, התניות, מחשבות שווא למיניהן. כל אלה הם תוצרים של התרבות שאותה הפנמנו, שהתאבנו והתקבעו בתודעתנו ויצרו את זהותנו העצמית או את דימוינו העצמי. מחשבות של אחרים, סוכני תרבות. הנוירוטי עשוי כולו גבולות ומגבלות שאותן הוא שואף לחצות – בפנטזיה. הוא משתוקק אל מה שהוא הכי פוחד ממנו. הפנטזיה כמו החלום – מאפשרת סיפוק שמעכב את הגשמת התשוקה שלנו בפועל. זה מדלל את האפשרויות היצירתיות בחיים ומשאיר לנו טווחי בטחון מצומצמים.

יש בידינו אפשרות לפעולה, לאקט שחוצה גבולות. זה מתאפשר כשהאובייקט מופרד מהשפה שמתארת אותו ומקבל משמעות חדשה, למעשה מקבל שם חדש. נתינת שם הוא גם קביעת גבול. אם כן, גבול הוא שם האב הסמלי, עצם חציית הגבול יוצרת קווי גבול או borderline  (שזה גם שם של הפרעה נפשית על פי הפסיכיאטריה), אבל יוצרת את אפשרות הטרנסגרסיה – הסטיה, ואת הטרנסנדנטיות – ההליכה מעבר, אל עבר הנשגב – אל האלוהי.

המחאה/ מהפכה חברתית יכולה להיות מן אקט שכזה שמגדיר גבולות חדשים או יוצר תרבות חדשה. מאמרו של אלון עידן ב"עכבר העיר" רואה בה אקט של תודעה.

"המחאות האלה – ברוטשילד, בכיכר תחריר, בספרד  – עשויות להיתפס כתגובות. אבל הן לא. הן ניצנים ראשונים של הכרה בהיותנו תגובות. בהיותנו מחשבה של מישהו אחר. בהיותנו רפלקס מותנה של כוח עלום. המחאות האלה הן תחילה של מודעות. הן ההחלטה להשיל מעל עצמנו את המילים שאינן שלנו; את הפעולות שאינן פעולותינו; את המחשבות שאינן מחשבותינו. התחלה בלבד. (עכבר העיר 28.7.11)

המחאה הזו היא מאמץ לפתח תודעה חדשה. תודעה הניזונה מנקודת מבט רחבה יותר – גלובאלית,  פוסט מודרנית. היא אפשרית בזכות הנושא המאחד שהוא לא לאומי מפריד אלא כלכלי – מחבר. ההתרשמות העיקרית היא לא דווקא מן התכנים של המחאה אלא מהאפשרות החדשה לשיח, שהיא מה שמאפשרת פריצות דרך חדשות בתודעה.

אני משוכנעת שמה שקורה עכשיו קורה במרחב תודעתי חדש. תובנה זו מחברת אותי למקומה של ההתפתחות הרוחנית, שגם היא מחייבת חציית הגבולות של המוכר והידוע. היא תהליך צמיחה של יכולת פנימית אנושית. היא טרנסנדנטיות של העצמי שאינו אלא תגובה. חיפוש אחר חיבור – קישוריות – אחדות, משמעות, מטרה ותרומה.

העצמי מתחבר בממד הרוחני או מתוודע למשהו גבוה ממנו שניתן לקרוא לו המקודש. זוהי הרחבת האני עד שיכיל את התהליך ההתפתחותי המתרחש בקוסמוס כולו, פנים וחוץ, חומר ורוח. זו הכרה בהיותנו טבולים בשדה של תודעה (לעומת התפיסה המצומצמת והאשלייתית שהתודעה היא שלנו. שתפסנו אותה בזנבה, לכדנו, ניכסנו אותה ואילפנו אותה לצרכי האגו שלנו).

האם נדרשת לכך בגרות פסיכולוגית נפשית? או רק חוויה של חסד? זו שאלה שאני מתחבטת בה. אולי הבגרות נדרשת כדי שאפשר יהיה לתת לחוויה הרוחנית ביטוי בחיים, להפוך אותה לשימושית.

התפתחות רוחנית אינה מחייבת דת. הציווי הדתי הוא כמו שכתוב במשלי: "אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם–אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ…" משלי כב' 28) אל תעבור לעולם על גבול האבות). הדת בנויה מגבולות ושוללת הליכה במרחב ללא קצה וללא גבול.

דת בעברית היא חוק. Religier  בלועזית היא קשירה. קשירת האדם לאלוהי שהוא גם האחר. בסנסקריט זה נקרא טרמה – מה שמחזיק חוויית שיא – רגע של  משמעות החיים שהיא יותר מהחיים. אחרי החוויה מגיע הגבול – מגיע הפירוש, הדוקטרינה, יצירת קהילה, הקשחת הגבולות, ריטואלים, דוגמטיות, סדקים בדוגמטיות, פרימה וטרנספורמציה. ושוב, מה שקורה במחאה במקרה הטוב הוא פרימת הסדר הקיים. נוצר אופן חדש של שיח משותף, ביטול הציניות וכלילת האחר.

איך יוצרים תרבות המבוססת על התפתחות מתמדת על יצירה. לוינאס שואל – כיצד לדבר אל האל ולשמר את אחרותו? כי הקדושה הלא היא גם נפרדות, הבדלה, יחודיות. האם כשאנו אומרים שאנחנו והאל חד הם אנחנו מצמצמים את המוחלט? התנועה שלוינאס מצביע עליה היא בו זמנית אל האחר – ללכת מעבר, וחזרה של האני אל עצמו. ייחודיות ואחדות בו זמנית.

המרחב עליו מדבר המשורר – זה בלי הקצה ובלי הגבול הוא פתיחת אופקים. יכול לכלול את העומק הנפשי המואבייני – חיצוני ופנימי, אבל גם ללכת מעבר – אל מה שמעבר לנפשי. אל הרוחני.[1]

האדם האותנטי – מורכב משני מישורים שהגבולות ביניהם מואבייניים. מציאות נפשית ומציאות רוחנית. כשאנו חוצים את גבולות העצמי נוצרת עמדה חדשה שמורכבת מהקשבה ומבחירה, ולוקחת בחשבון גם את הממד חסר הגבולות, הנצחי והמוחלט, שאנו יכולים לקרוא לו אלוהים. שנמצא מעבר אבל גם שם. תמיד.

כשמדובר על התפתחות התודעה מדובר למעשה על הופעה של ממד חדש בהוויה. כדי שיופיע ממד זה יש לפתח קשב מסוג אחר מזה המוכר לנו. זהו קשב שהוא בו זמנית מכוון כלפי חוץ וכלפי פנים, והוא למעשה סוג של ניתוק מכל המהומה של המחשבות, הרעיונות, הרגשות, הדימויים וכו'. כדי להקשיב כך באופן חופשי עלינו להסכים לא לדעת מראש למה אנו מקשיבים.

הכלי המאפשר לנו לפתח ולהעמיק הקשבה מעין זו הוא המדיטציה. השילוב של שלווה עמוקה, חופש ממתח קיומי ורמת ערנות גבוהה מאפיין עמדה מוארת.

באמצעות הקשב המדיטטיבי אפשר לגלות שבאמת אותו חסר שהפסיכואנליזה רואה כהכרחי הוא הכרחי רק באופן יחסי, רק ברמת התפתחות מוגבלת של התודעה. כי מנקודת מבט מוחלטת דבר אינו חסר. מדיטציה היא השער לתחושת חופש ואחדות אינסופיים. יש פסוק נפלא בתנ"ך שלטעמי מתאר את חוויית המדיטציה:

מלכים א' י"ט: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

הקשבה מעין זו מובילה לתובנה שהחוויה האנושית היא חוויה אל-אישית. כלומר ביטוי אוניברסלי של החיים ושל התודעה עצמה השואפת להתפתח ולהכיר את עצמה דרך כל היצורים התבוניים. ומכאן עולה האחריות לפעול על פי הכרה זו.

האדם האותנטי מכיר בהיותו כלי שייעודו לאפשר לתודעה האוניברסאלית להכיר את עצמה וכך להעצים את עצמה.

השלב הבא של התפתחות התודעה יקרה לא בתוך היחיד אלא בקבוצה – בין אנשים שכולם חותרים לאותה מטרה. כאשר יחידים שהתעוררו לנקודת המבט המוחלטת מוכנים לעמוד מאחורי ההכרה והידע אליו הגיעו ולהתחבר יחדיו באופן אותנטי מתוך כוונה משותפת להוביל תהליך אבולוציוני של תודעה, מה שמתחיל להיווצר היא הוויה קולקטיבית חדשה. לכך יש פוטנציאל עצום לטרנספורמציה של התרבות האנושית שאין אנו יכולים עדיין לדעת את סופה. כדי שזה יקרה דרושים שני תנאים מהותיים: הראשון הוא אחדות ושיתוף בין אנשים והשני הוא אוטונומיה של היחיד.

לסיום אחזור לשירו של אלתרמן ולמושג הגבול: במכתב של פרויד לארוסתו לפני תשעה באב הוא כותב: ההיסטוריונים אומרים שאם ירושלים לא היתה נחרבת, אנחנו היהודים היינו כלים, כמו גזעים כה רבים לפנינו ואחרינו. לדעתם הבניין הבלתי נראה של היהדות לא התאפשר אלא אחרי קריסתו של המקדש הנראה לעין.

דווקא בלי מולדת, אם וזבול נפתח המרחב המקודש, שכל אדם נושא אותו בלבו: "ועשו לי משכן ואשכון בתוכם" נאמר בבניית המקדש. בתוכם ולא בתוכו. המרחב הזה הוא ללא גבול וללא קצה וההליכה בו היא שיוצרת אותו.



[1] טבעת המוביוס מאפשרת לחשוב המשכיות של שני שדות או מישורים, כאשר בכל רגע נתון הגלישה על פני צד החוץ הופכת לגלישה על-פני צד הפנים ובהמשך, שוב, על צד החוץ, כך שכל פנים הוא כבטנת אריגו של החוץ בכל רגע נתון: כשצד אחד הוא חוץ האחר הוא פנים, וכשהחוץ הופך לפנים הצד האחר הופך לחוץ, היחס בין הפנים לחוץ הוא יחס של המשכיות ולא של גבול בלתי חדיר.

פורסם בתאריך

חיברו יחדיו

There is almost a sensual longing for communion with others who have a large vision. The immense fulfillment of the friendship between those engaged in furthering the evolution of consciousness has a quality impossible to describe.
PIERRE TEILHARD DE CHARDIN
ישנה כמיהה כמעט חושנית לשותפות עם אנשים בעלי חזון גדול. בלתי אפשרי לתאר את הסיפוק העצום של הריעות בין אלו העוסקים בקידום האבולוציה של התודעה.
טייאר דה שארדין
פורסם בתאריך

לזכרו של אילן עמית

לפני כשבועיים הלך לעולמו אחד האנשים המופלאים שהיה לי זכות לפגשם. אחד ממורי הדרך שמשפיעים בסתר על עולמנו. אילן עמית היה אחד ממורי לדרך הרוחנית לפני שנים רבות. הנה קטע מספרו –

גורדייף והעבודה הפנימית

 בפתיחת פגישה קבוצתית בפריז, בספטמבר 1941 [!!!], נשא גורדייף דברים שעיקרם הוא, שהאדם הוא יצור בעל טבע כפול. הטבע האחד הוא זה המוכר לנו, שאנו מזדהים אתו ורואים אותו כ"אני" שלנו. הטבע הזה, אומר גורדייף, הוא "מפוברק" – לא אותנטי, אבל אנחנו דבקים בו ומגינים עליו, ונותנים לו לתפוס כמעט את כל המקום בעולם הפנימי שלנו. הטבע השני שלנו הוא ניצוץ של העולמות העליונים שירד והתגשם בעולם הזה באמצעות הצד האותנטי שלנו, "המהות". הניצוץ שבמהות הוא אותו חלק נעלה, מעורר כבוד, בכל אחד מאיתנו; אלא שבשום אופן אי אפשר לקרוא לו "אני",  כי הטבע המפוברק, הלא אותנטי, תופס את המקום ומשחק את תפקיד האני. החלק האותנטי מתקפל ונעלם ברגע שהוא חש בחוסר אותנטיות, בשקר הפנימי, הזוכה בתוכי להערכה (עצמית) מלאה.

אדם יכול להיות נבון, מוכשר, מבריק – אומר גורדייף – אבל אם הדעה הפנימית שלו על עצמו לא תשתנה, אין לו כל סיכוי להתפתחות פנימית, לעבודה המבוססת על ידיעה עצמית, לשינוי מהותי. הדרישה הראשונה שהוא דורש ממי שמבקש להתפתח היא ללמוד לראות – זוהי, לדבריו, הכניסה הראשונה של האדם בסוד הידיעה העצמית. רק אז תיגע המציאות בעומק נשמתנו. זה לא קל, אומר גורדייף, וזה לא זול. צריך לשלם הרבה, לשלם מייד ולשלם מראש – במאמצים כנים, בלי ציפיות. "ככל שתשלם יותר, מתוך רצון, בלי היסוסים, בלי רמייה ושקר, כך תתוגמל יותר. אז תפגוש את הטבע האמיתי שלך, ותראה את כל התחבולות והרמאויות שהוא עושה כדי לא לשלם במזומן. כי עליך לשלם בכל תיאוריות הסרק שלך, בכל ההשקפות המושרשות בך עמוק, בכל הדעות הקדומות שלך, בכל המוסכמות, בכל ה'אני אוהב את זה' ו'אני לא אוהב את זה'; בלי לעמוד על המיקח, ביושר; לא רק כאילו, לא בניסיון לראות תוך שימוש בכסף מזויף…התבוננות עצמית מפוכחת וישרה היא הסיכוי היחיד לראות אולי בתוך עצמכם משהו שלא ראיתם מעולם – לראות את הטבע הכפול שבכם."

פורסם בתאריך

על הנשמה

בקבוצת הדיון והחקירה של EnlightenNext ישראל אנחנו מתחילים לחקור יחד את הנשמה. המושג והמהות. מושג מבלבל ביותר עם שורשים דתיים וענפים פילוסופיים, אמנותיים, מיסטיים ועוד. בעולמנו החילוני הפוסט-מודרני לא משתמשים יותר במילה הזו. הפסיכולוגיה עוסקת בנפש. הניו-אייג' ממסחר את המושג הזה ומקליש אותו. רוצים להתבונן ולחקור מנקודת מבט חדשה.

אז מה זו נשמה? האם היא קיימת? האם בכלל שייך לדבר על "קיום" בקשר לנשמה? האם הנשמה מגיעה אלינו מבחוץ? מאלוהים?

אנדרו כהן אומר שהנשמה היא החלק הכי עמוק בתוכנו שהוא עדיין אישי.

הוא אומר:

למען הגנת הנשמה                               In Defence of the Soul

14.10.12 אנדרו כהן.

התעוררות אל המוחלט מובילה אותנו במוקדם או במאוחר לעמוד פנים אל פנים עם נשמתנו. לנשמה ממדים רבים. להבנתי, הנשמה שונה מהעצמי האינסופי, הנצחי, שהוא מעבר לזמן ולצורה, אליו אנו מתעוררים בחוויה רוחנית עמוקה. אני מתאר את הנשמה כחלק העמוק ביותר של העצמי שהוא עדין אישי. זהו מבנה – עצמי מטאפיסי שהוא המיכל של הפגיעות העמוקות ביותר , והתהילות/היופי העצום ביותר , שבחיינו. זהו החלק בעצמי שלנו הנושא את המומנטום של העבר, אותו אנו חווים בהווה כנטיות או תכונות, חיוביות ושליליות כאחד.

לכן ישנם אנשים מסויימים שנראה כי נולדו עם פחדים וטראומות שלא ניתנות להסבר. ואחרים נולדים לעולם עם  כישורים ויכולות שמעולם לא נלמדו. החשוב ביותר, מצבה של הנשמה שלנו הוא שמעניק לנו את היכולות לטוב או לרשע – יכולות שמגיעות  ממקור עמוק יותר מאשר יכולות  שמקורן פסיכולוגי.

הרשמים העמוקים ביותר מחוויות כואבות וטראומטיות, פיזיות ונפשיות, למשל חוויות שואה, – מהן לא מחלימים במחזור חיים אחד. רשמים אלו יגרמו מומנטום , קרמה. באופן דומה, רשמים חיוביים מאוד כמו הבזק הארה ג"כ אי אפשר להחלים מהם במחזור חיים אחד. אם לא נכיר בנטיות החיוביות והשליליות העמוקות הללו , אם לא נהיה מודעים לנשמתנו, אנחנו נצמצם את הנטיות הללו למימד של העצמי הפסיכולוגי. ואז לא נתייחס לנטיות העמוקות הללו באופן הנכון. יש להתייחס אליהן אחרת!

 כל מסורות החכמה המסורתיות בעולם התעקשו שהתפתחות אנושית גבוהה יותר  תלויה בטיפוח הנשמה. תפילה, מדיטציה ורוב דרכי הפרקטיס הרוחני מתמקדים בהתפתחות שלנו ברמה העמוקה הזו. לכן יש חשיבות עצומה לתשומת הלב שלנו למצבה של נשמתנו .

ההסטוריה שלנו – הדתית, הפוליטית והתרבותית, עשירה בבדוגמאות של נשים וגברים בעלי נשמות מפותחות ומלאות עוצמה. לוחמים רוחניים, אנשי חזון פוליטיים  ואנשי תרבות מזהירים – גברים ונשים עם לב ענק ושכל גדול (big hearts and minds) שהבהירו דרך דוגמא חייה  כי חיים עם תכלית הם חיים מלאי משמעות. האנרגיה שדחפה אותם בחייהם והשיגיהם השאירו חותם בל ימחה על האנושות כולה.

חומר למחשבה, במיוחד בחג האור

פורסם בתאריך

עדות מהדרום – קול אחר

היום אני רוצה למסור פה עדות מפי מי שחיה בתוך האש כבר שנים רבות. מישהי שיש לה מספיק אומץ לומר את האמת – מתוך התנסותה שלה.

עדותה של נעמי בן בסט:

שלום רב, שמי נעמי בן בסט. אני מתגוררת בעוטף עזה וחווה כבר שנים מדי יום את המשמעות של איום מתמשך, את החיים בין "סבב" ל"סבב", את הציפייה מורטת העצבים לנקודה השברירית שבה כל אחד מהצדדים מרגיש שידו על העליונה ויכול להסכים לרגיעה נוספת. כל פעולה של צה"ל ברצועה משמעה התגברות האלימות, הפחד והחרדה, ולא תחושת הגנה . כאשר מדווחים בתקשורת הישראלית על ירי של טילים לעבר ישובי הדרום, לא מדווחים על הפעולות של צה"ל שקדמו לירי זה. ביום רביעי האחרון בשעה ארבע ורבע ראיתי מחלון ביתם של חמי וחמותי שבקיבוץ ניר עוז "עמוד ענן" בכפר ממול לביתם (מרחק של כשני קילומטרים). בתחילה לא הייתי בטוחה אם מדובר בענן או בעשן, שכן יום קודם החלה כבר הרגיעה וכנראה סרבתי להאמין שמדובר בעשן. תוך כדי שאני שואלת את חמי מה זה נראה לו, החלו להגיע הודעות האס אם אס – ביטול חוגים, ביטול הרצאה של עמוס עוז שהיתה אמורה להתקיים באותו אחה"צ, וכעבור דקות נוספות – כניסה למרחבים מוגנים וכו'. משפחתי ואני הסתלקנו מהאזור עוד באותו ערב. כשבוע לאחר תחילת "עופרת יצוקה" נערך דיון לגבי בעלי האינטרסים לפתיחת המבצע (מצורף), ואין זה מקרי שגם המבצע הנוכחי נערך בדיוק לפני בחירות (ראו כן דיווח של "קשב" לגבי האירועים שקדמו למבצע הנוכחי http://www.keshev.org.il/media-blog/gaza-nov-2012-pillar-of-defense.html ). השימוש שה"מנהיגים" עושים ב"ביטחון תושבי הדרום" הוא ציני להחריד. עד לפני כשתים עשרה שנה יצאו מעזה עשרות אלפי פלסטינים לעבודה ישראל. את ביתי בנה קבלן מרפיח עם כל צוות עובדיו. אולם, כבר מעל עשור שיש "סגר" שהתחלף ב"מצור". מצוקה, עוני, אבטלה, העדר שירותי בריאות, הספקת חשמל חלקית, מים מזוהמים.. בנוסף, התקפות צבאיות תכופות. עוד לפני "עופרת יצוקה" שיעור הילדים הסובלים מהפרעות פוסט טראומטיות היה מהגבוהים בעולם. האכזריות של מדינת ישראל כלפי האוכלוסיה ברצועת עזה מבטאת אולי יותר מכל לאן הידרדרה החברה הישראלית. כבר לפני כמה שנים אנשים מעזה אמרו ש"תרבות של מוות" שולטת ברחוב. אם להשתמש באמירה של דויד גרוסמן, נראה שהחיים שם אינם ניגודם המוחלט של המוות. כבר שתים עשרה שנה אני חייה בידיעה שקילומטרים ספורים מביתי יש גיהנום, ידיעה המעוררת חרדה וחרפה גם יחד. והנה קטע מתוך ספר על מרטין בובר: "סיפורנו שלנו – עלילות מסותינו ותלאותינו, יצרינו ושאיפותינו – לעולם לא יגיע לכלל שלמות וממשות אמיתית, אלא אם יכיל את סיפורו של הזולת, שחייו משיקים לחיינו. אמת זו יפה, כך לימדנו בובר, הן ליחסים בין-אישיים והן ליחסים בין עמים. ובכל זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי מערכות יחסים אלה: בחיי אומה, המודרכת מכוחה של תחושת זהות קיבוצית, הנטייה להתייחס לסיפור של עצמה – להיסטוריה שלה – כבעל חשיבות מכרעת עזה, כך דומה, יותר מאשר בתחום היחסים הבין-אישיים. היחיד הממוצע מכיר במגבלות המוסריות של האנוכיות… אולם בניגוד להתנהגות המקובלת על יחידים, אומות מאמצות לעיתים תכופות את תורת המוסר שמכנה בובר sacro egoismo (אנוכיות קדושה) או את מימוש האינטרסים שלהן כמטלה מקודשת, ומתוך כך רואות אומות באנוכיות, גם בהיותה על חשבון אומות אחרות, עניין מובן מאליו מבחינה מוסרית ומוצדק ללא עוררין… אך בובר הזהיר, שהסתגרות עקשנית של אומה בסיפורה שלה מובילה תמיד לאוטיזם פוליטי, אף על פי שלעיתים תכופות הוא מצועף בצעיף פיכחון-כביכול הקרוי Realpoliik – השקפת העולם המאפשרת ל"כל צד לתבוע בלעדיות על אור השמש ולהשקיע את יריבו בחשכת הלילה, וכל צד דורש ממך להכריע בין לילה לבין יום"… שלילת סיפור הקורות, ומתוך כך שלילת הממשות הקיומית, של האומות שגורלן זימנן להשתלב בגורל אומתך שלך, אינה רק בגדר שערורייה מוסרית, אלא היא גם בגדר איוולת פוליטית. יש להכיר בסיפורם של היריבים לא רק בשל התביעה המוסרית הגלויה הגלומה בו, אלא גם כבנקודת המוצא לריאליזם פוליטי, "לריאליזם גדול מן המקובל, מקיף יותר וחודר יותר" . (סוד השיח הישראלי – הפלשתינאי, מאת פול מנדס-פלור, עמ' 29-30, מתוך: מרדכי מרטין בובר במבחן הזמן, בעריכת קלמן ירון ופול מנדס-פלור). בברכה, נעמי.