Posted on

מושג הגבול: היבטים פסיכואנליטיים ורוחניים של המחאה החברתית

כשהיה נתן אלתרמן בן 15, ממש לפני עלייתו ארצה, כתב שיר קטן:

בלי מולדת אם וזבול

מה מחפש הוא במרחב

בלי הקצה, בלי הגבול?

אלתרמן מתאר בשירו חוויה של מרחב חסר גבולות. מה שחסר לו הוא האם ומה שהיא מייצגת – מולדת (מקום הולדת), וזבול שהוא בית או משכן. מקומות הנוצרים כשתוחמים גבולות במרחב.

 דווקא האב הוא זה שאמור להציב גבולות במרחב. גבולות של חוק לדחפים ולהתענגות, לעצב את גבולות המרחב. האב מאפשר ליצור הפרדות בין הסובייקט לאמו שהיא יולדתו או מולדתו ולהפוך אותו ליחיד נפרד, לאינדיבידואל.

האב היה עבור אלתרמן דמות אידיאלית, במובן של אב רוחני ואב של השפה והתרבות. הוא המשיך לחיות עבור הבן גם במותו ולהיות מודל להזדהות כמו האב שלא מת לעולם בשירי "שמחת עניים". זהו אב ללא גבול –אב ממשי.

מה אם כן מחפש המשורר במרחב חסר הגבולות?

אתייחס למושג הגבול במובנים של border, boundary, limit –

המונח "גבול" יש לו בעברית משמעויות אחדות הקשורות זו לזו, אך אינן חופפות. עיון במילון אבן שושן מלמד שיש למילה "גבול" שלוש משמעויות:

  1. "קו מבדיל בין מקום למקום, בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ "
  2. " קצה, שפה"
  3. שטח הארץ שבתוך הגבולות

בתרגום אונקלוס, מתורגמת המילה גבול במילה  "תחומא" – תחום.

הגבול אם כן הוא גם סף וגם שפה, וגם מגבלה. אתייחס לממד הנפשי והרוחני, לאפשרות של גבול שאינו גבול ולחציית גבולות. קיום הסף מאפשר גם חצייה, הליכה מעבר, וגם סטייה. השפה היא זו שמפרידה אבל גם מקשרת בין סובייקט לאובייקט. הלא מודע משול לסף של השפה או למפתן השפה. כשקופץ הלא מודע אל המודע הרי זה כמו שער שנפתח ונסגר כמעט בו ברגע. לפתיחה הזו יש אפקטים בעולם.

נפשנו הנוירוטית מיטלטלת בין גבולות האסור. הגבולות הללו הם המאובנים של המציאות הנפשית – אידיאות, הזדהויות, התניות, מחשבות שווא למיניהן. כל אלה הם תוצרים של התרבות שאותה הפנמנו, שהתאבנו והתקבעו בתודעתנו ויצרו את זהותנו העצמית או את דימוינו העצמי. מחשבות של אחרים, סוכני תרבות. הנוירוטי עשוי כולו גבולות ומגבלות שאותן הוא שואף לחצות – בפנטזיה. הוא משתוקק אל מה שהוא הכי פוחד ממנו. הפנטזיה כמו החלום – מאפשרת סיפוק שמעכב את הגשמת התשוקה שלנו בפועל. זה מדלל את האפשרויות היצירתיות בחיים ומשאיר לנו טווחי בטחון מצומצמים.

יש בידינו אפשרות לפעולה, לאקט שחוצה גבולות. זה מתאפשר כשהאובייקט מופרד מהשפה שמתארת אותו ומקבל משמעות חדשה, למעשה מקבל שם חדש. נתינת שם הוא גם קביעת גבול. אם כן, גבול הוא שם האב הסמלי, עצם חציית הגבול יוצרת קווי גבול או borderline  (שזה גם שם של הפרעה נפשית על פי הפסיכיאטריה), אבל יוצרת את אפשרות הטרנסגרסיה – הסטיה, ואת הטרנסנדנטיות – ההליכה מעבר, אל עבר הנשגב – אל האלוהי.

המחאה/ מהפכה חברתית יכולה להיות מן אקט שכזה שמגדיר גבולות חדשים או יוצר תרבות חדשה. מאמרו של אלון עידן ב"עכבר העיר" רואה בה אקט של תודעה.

"המחאות האלה – ברוטשילד, בכיכר תחריר, בספרד  – עשויות להיתפס כתגובות. אבל הן לא. הן ניצנים ראשונים של הכרה בהיותנו תגובות. בהיותנו מחשבה של מישהו אחר. בהיותנו רפלקס מותנה של כוח עלום. המחאות האלה הן תחילה של מודעות. הן ההחלטה להשיל מעל עצמנו את המילים שאינן שלנו; את הפעולות שאינן פעולותינו; את המחשבות שאינן מחשבותינו. התחלה בלבד. (עכבר העיר 28.7.11)

המחאה הזו היא מאמץ לפתח תודעה חדשה. תודעה הניזונה מנקודת מבט רחבה יותר – גלובאלית,  פוסט מודרנית. היא אפשרית בזכות הנושא המאחד שהוא לא לאומי מפריד אלא כלכלי – מחבר. ההתרשמות העיקרית היא לא דווקא מן התכנים של המחאה אלא מהאפשרות החדשה לשיח, שהיא מה שמאפשרת פריצות דרך חדשות בתודעה.

אני משוכנעת שמה שקורה עכשיו קורה במרחב תודעתי חדש. תובנה זו מחברת אותי למקומה של ההתפתחות הרוחנית, שגם היא מחייבת חציית הגבולות של המוכר והידוע. היא תהליך צמיחה של יכולת פנימית אנושית. היא טרנסנדנטיות של העצמי שאינו אלא תגובה. חיפוש אחר חיבור – קישוריות – אחדות, משמעות, מטרה ותרומה.

העצמי מתחבר בממד הרוחני או מתוודע למשהו גבוה ממנו שניתן לקרוא לו המקודש. זוהי הרחבת האני עד שיכיל את התהליך ההתפתחותי המתרחש בקוסמוס כולו, פנים וחוץ, חומר ורוח. זו הכרה בהיותנו טבולים בשדה של תודעה (לעומת התפיסה המצומצמת והאשלייתית שהתודעה היא שלנו. שתפסנו אותה בזנבה, לכדנו, ניכסנו אותה ואילפנו אותה לצרכי האגו שלנו).

האם נדרשת לכך בגרות פסיכולוגית נפשית? או רק חוויה של חסד? זו שאלה שאני מתחבטת בה. אולי הבגרות נדרשת כדי שאפשר יהיה לתת לחוויה הרוחנית ביטוי בחיים, להפוך אותה לשימושית.

התפתחות רוחנית אינה מחייבת דת. הציווי הדתי הוא כמו שכתוב במשלי: "אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם–אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ…" משלי כב' 28) אל תעבור לעולם על גבול האבות). הדת בנויה מגבולות ושוללת הליכה במרחב ללא קצה וללא גבול.

דת בעברית היא חוק. Religier  בלועזית היא קשירה. קשירת האדם לאלוהי שהוא גם האחר. בסנסקריט זה נקרא טרמה – מה שמחזיק חוויית שיא – רגע של  משמעות החיים שהיא יותר מהחיים. אחרי החוויה מגיע הגבול – מגיע הפירוש, הדוקטרינה, יצירת קהילה, הקשחת הגבולות, ריטואלים, דוגמטיות, סדקים בדוגמטיות, פרימה וטרנספורמציה. ושוב, מה שקורה במחאה במקרה הטוב הוא פרימת הסדר הקיים. נוצר אופן חדש של שיח משותף, ביטול הציניות וכלילת האחר.

איך יוצרים תרבות המבוססת על התפתחות מתמדת על יצירה. לוינאס שואל – כיצד לדבר אל האל ולשמר את אחרותו? כי הקדושה הלא היא גם נפרדות, הבדלה, יחודיות. האם כשאנו אומרים שאנחנו והאל חד הם אנחנו מצמצמים את המוחלט? התנועה שלוינאס מצביע עליה היא בו זמנית אל האחר – ללכת מעבר, וחזרה של האני אל עצמו. ייחודיות ואחדות בו זמנית.

המרחב עליו מדבר המשורר – זה בלי הקצה ובלי הגבול הוא פתיחת אופקים. יכול לכלול את העומק הנפשי המואבייני – חיצוני ופנימי, אבל גם ללכת מעבר – אל מה שמעבר לנפשי. אל הרוחני.[1]

האדם האותנטי – מורכב משני מישורים שהגבולות ביניהם מואבייניים. מציאות נפשית ומציאות רוחנית. כשאנו חוצים את גבולות העצמי נוצרת עמדה חדשה שמורכבת מהקשבה ומבחירה, ולוקחת בחשבון גם את הממד חסר הגבולות, הנצחי והמוחלט, שאנו יכולים לקרוא לו אלוהים. שנמצא מעבר אבל גם שם. תמיד.

כשמדובר על התפתחות התודעה מדובר למעשה על הופעה של ממד חדש בהוויה. כדי שיופיע ממד זה יש לפתח קשב מסוג אחר מזה המוכר לנו. זהו קשב שהוא בו זמנית מכוון כלפי חוץ וכלפי פנים, והוא למעשה סוג של ניתוק מכל המהומה של המחשבות, הרעיונות, הרגשות, הדימויים וכו'. כדי להקשיב כך באופן חופשי עלינו להסכים לא לדעת מראש למה אנו מקשיבים.

הכלי המאפשר לנו לפתח ולהעמיק הקשבה מעין זו הוא המדיטציה. השילוב של שלווה עמוקה, חופש ממתח קיומי ורמת ערנות גבוהה מאפיין עמדה מוארת.

באמצעות הקשב המדיטטיבי אפשר לגלות שבאמת אותו חסר שהפסיכואנליזה רואה כהכרחי הוא הכרחי רק באופן יחסי, רק ברמת התפתחות מוגבלת של התודעה. כי מנקודת מבט מוחלטת דבר אינו חסר. מדיטציה היא השער לתחושת חופש ואחדות אינסופיים. יש פסוק נפלא בתנ"ך שלטעמי מתאר את חוויית המדיטציה:

מלכים א' י"ט: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

הקשבה מעין זו מובילה לתובנה שהחוויה האנושית היא חוויה אל-אישית. כלומר ביטוי אוניברסלי של החיים ושל התודעה עצמה השואפת להתפתח ולהכיר את עצמה דרך כל היצורים התבוניים. ומכאן עולה האחריות לפעול על פי הכרה זו.

האדם האותנטי מכיר בהיותו כלי שייעודו לאפשר לתודעה האוניברסאלית להכיר את עצמה וכך להעצים את עצמה.

השלב הבא של התפתחות התודעה יקרה לא בתוך היחיד אלא בקבוצה – בין אנשים שכולם חותרים לאותה מטרה. כאשר יחידים שהתעוררו לנקודת המבט המוחלטת מוכנים לעמוד מאחורי ההכרה והידע אליו הגיעו ולהתחבר יחדיו באופן אותנטי מתוך כוונה משותפת להוביל תהליך אבולוציוני של תודעה, מה שמתחיל להיווצר היא הוויה קולקטיבית חדשה. לכך יש פוטנציאל עצום לטרנספורמציה של התרבות האנושית שאין אנו יכולים עדיין לדעת את סופה. כדי שזה יקרה דרושים שני תנאים מהותיים: הראשון הוא אחדות ושיתוף בין אנשים והשני הוא אוטונומיה של היחיד.

לסיום אחזור לשירו של אלתרמן ולמושג הגבול: במכתב של פרויד לארוסתו לפני תשעה באב הוא כותב: ההיסטוריונים אומרים שאם ירושלים לא היתה נחרבת, אנחנו היהודים היינו כלים, כמו גזעים כה רבים לפנינו ואחרינו. לדעתם הבניין הבלתי נראה של היהדות לא התאפשר אלא אחרי קריסתו של המקדש הנראה לעין.

דווקא בלי מולדת, אם וזבול נפתח המרחב המקודש, שכל אדם נושא אותו בלבו: "ועשו לי משכן ואשכון בתוכם" נאמר בבניית המקדש. בתוכם ולא בתוכו. המרחב הזה הוא ללא גבול וללא קצה וההליכה בו היא שיוצרת אותו.



[1] טבעת המוביוס מאפשרת לחשוב המשכיות של שני שדות או מישורים, כאשר בכל רגע נתון הגלישה על פני צד החוץ הופכת לגלישה על-פני צד הפנים ובהמשך, שוב, על צד החוץ, כך שכל פנים הוא כבטנת אריגו של החוץ בכל רגע נתון: כשצד אחד הוא חוץ האחר הוא פנים, וכשהחוץ הופך לפנים הצד האחר הופך לחוץ, היחס בין הפנים לחוץ הוא יחס של המשכיות ולא של גבול בלתי חדיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *