Posted on

ארכיאולוגיה של ההווה: ציבי גבע בבינאלה בוונציה 2015

בעבודה זו בונה גבע עולם משאריות, עולם שהוא אובייקט שארית בפני עצמו. הוא תוקע טריז בלב עולם האמנות העכשווי, הסלבריטאי, הממוסחר, המדושן עונג מעצמו. הוא יוצר שפה ייחודית של הסגור והחנוק וחסר המוצא ודרכה מתאפשרת חוויה של יופי וחסד.

האין זו מהות היצירה?

אוצר הביאנלה מצטט במניפסט שלו את "מלאך ההיסטוריה" העומד מעל ההריסות ורוצה לתקן את העולם אבל סערה גדולה באה ודוחפת אותו אל העתיד.

אם יש מלאך בעבודתו של גבע הרי הוא קצוץ כנפיים והוא עסוק בלהתענג על blowjob (גם מציצה וגם ניפוח ונשיבה של רוח).

הוא מנכיח הווה בשדה התודעה הזו ושואל שאלה מטלטלת ומתריסה. הצמיגים העוטפים את הבניין הם ניסיון עיקש ופתטי להגנה מפני החוץ. הגנה שמועדת לכישלון בעידן הפצצות החכמות כמובן, אבל ההגנה חודרת פנימה, אל לב המשלט. הסורגים והתריסים והבלוקים יוצרים מובלעות של הגנה – מפני החרדות המציפות מבפנים.

גבע מזמין אותנו לחוויה של נוכחות – לא פחות ממרינה אברמוביץ ביצירתה The artist is present, אבל בהפוך על הפוך. כאילו בנגטיב של הניסיון שלה להתעלות אל הנשגב, הוא יורד וחופר בתוך החומר, מפרק ומרכיב מחדש והנה – האמן נוכח.

וזה מזכיר לי את המכתב של פרויד לפילוסוף בינסוונגר, שבו כתב: "אתם עסוקים בקומות העליונות של הבניין ואני בביוב ובמרתפים. אבל אם היתה לי עוד תקופת חיים הייתי מראה לכם שגם אתם בעצם עוסקים בביוב".

אז גבע לא עולה לגבהי הנשגב ולא יורד אל השאול כמו אורפיאוס, להציל את האהבה והשירה. הוא נשאר בהווה האנושי המאוים, השביר, ומתוכו הוא שולה את האבוד, והנטוש והמפורק, ומרכיב מחדש. בעקשנות, בקשיחות, אבל גם בעדינות ואהבה – שפה, עולם, שאלה, אמירה פתוחה.

עצם היצירה היא התשובה האפשרית היחידה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *