פורסם בתאריך

השקת ספרי "הרוח הלא מודעת" – דבריה של הפסיכואנליטיקאית חני בירן

שם הספר "הרוח הלא מודעת" הוא בעצמו חיבור מפתיע בין הקבלה העוסקת ברוח לבין הפסיכואנליזה העוסקת בלא מודע ואכן על החיבור הזה מבוסס הספר שמילותיו זורמות כמו מנסות ללכוד את שני העולמות. לעומת זאת, כותרת המשנה של הספר "השפעת הקבלה על הפסיכואנליזה על פי אייגן" עושה עוול לספר משום שרות נעה בין הקבלה לבין אבות הפסיכואנליזה ודבריה נוגעים לא רק באייגן אלא גם בפרויד, קליין, וויניקוט ביון ולקאן. אמנם היא מתבוננת בכל התיאוריות האלה סביב השאלה כיצד הן השפיעו על אייגן אך נראה לי שהיא גולשת הרבה מעבר לתבנית הזאת וחומריה בנויים גם על ידע שלה עצמה. לאורך הקריאה, ניסיתי להבין מדוע ניתנה כותרת מצמצמת זאת והצלחתי להמשיג אותה לעצמי ככלים שבורים.  אולי בחירה צנועה של רות הבאה לצמצם את רוחב היריעה של הספר. הכלים השבורים המוכרים לנו מהקבלה  נשברים שוב ושוב לאורך הספר. הם  מופיעים כפסקאות נפרדות היוצרות שבר ובו זמנית פתח לכניסת עוד ועוד חומרים.  מתוך השבר , מתחברות הפסקאות ויוצרות צורות חדשות. החל מהפרק השני ששמו הקצר "אלוהים, מוחלט, אינסוף" רוב כותרות הפרקים בנויות ממילים בודדות ופסיק ביניהן. המבנה הזה שיש בו גם חיבור וגם שבר  מעורר סוג של אי שקט וחרדה. רות בכל פרק מעזה להלך בין השברים . אך,בניגוד לשיטוט הזה, החל מהפרק השני, היא מנסה להציע סיכום בצורת נקודות אחת שתיים שלוש….נראה שהיא רוצה בסוף כל פרק לצמצם את דבריה. בדרך כלל ניסיון זה שלה,  אינו צולח,  כי בנקודות הסיכום, עולים רעיונות חדשים. כנראה שלא ניתן להציע מפה מסודרת לקורא ועליו לנסות לעשות את המסע האישי שלו בין דפי הספר . הניסיון של רות לעזור לקורא על ידי סיכומים נובע אולי מניסיון לא בהכרח מודע, להרגיע את הקורא ולהושיט לו יד . אכן, מול העולמות המתוארים בספר, עולה תחושת איום וגם כאב . רות מראה כיצד הפסיכואנליזה עוסקת בנפש השבורה לעיתים לרסיסים וחותרת להביאה לתיקון. התיקון הוא מונח מרכזי בקבלה העוסקת בשברים ורסיסים הנעים לקראת איחוי ותיקון.

רות מתארת את הביוגרפיה הרוחנית של אייגן , אך נראה לי שספר זה בהיותו קטוע ומחובר בו זמנית, הוא גם מכיל משהו  מהביוגרפיה הרוחנית שלה. אפשר לחוש בניסיון החיים, בשברים ובאובדנים שרות  חוותה לאורך חייה. אפשר לחוש איך מתוך החשיכה הפציע אור, בדומה לעולם הדימויים של הקבלה. ואכן,  השיר הראשון בספר השירים של רות "שפת הענפים" מסכם את כל הספר הזה ואת ייסורי לידתו בצורה יפיפיה .

שפת הענפים
הַסְּבָכָה הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה
עוֹטֶפֶת אֶת הַמֶּרְחָבִים בֵּין דִּבּוּר הָעוֹלָם
לְבֵין שְׂפָתַי הַנֶּאֱלָמוֹת
עוֹד מְעַט קָט, בֵּין עֲנָפֶיהָ הַמִּשְׂתָּרְגִים וּמִתְפַּתְּלִים
תְּאַבֵּדְנָה מִלִּים אֶת הֶרְכֵּבָן הַבָּהִיר,
וּכְמוֹ הַר גַּעַשׁ קָטָן תִּפְרֹץ מִתּוֹכָן הַלִּבָּה
אוֹתִיּוֹת אֵשׁ מִתְעַרְבְּלוֹת כְּמוֹ בְּרוּחַ חָזָק מְשַׁבֵּר הָרִים
נוֹסְקוֹת וּמִתְרַסְּקוֹת אֶל תּוֹךְ פִּי חַדּוֹת וּפוֹצְעוֹת.
מַיִם חַיִּים לֹא יְרַכְּכוּ אֶת קְצוֹתֵיהֶן
הַנִּנְעָצִים בִּגְרוֹנִי
וְקוֹל יַעֲלֶה: "מִמֶּנִּי אֲנִי… אַתָּה" –
אֵיךְ לִכְתֹּב אֶת הַצְּלִילִים הַחוֹרְגִים הַמִּתְחַנְּנִים הַלָּלוּ
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיִּקְרְסוּ יִבָּלְעוּ
אֵלֶּה בְּאֵלֶּה עַד אֵין אֲוִיר
עַד מַחֲנָק.

ניכר שהספר העיוני שלפנינו, נכתב תוך ייסורים. תוך חיפוש מילים שבסופו של דבר לא מכילות את עוצמת החוויה ואת עומק  המפגש של רות עם הקבלה ועם הפסיכואנליזה. ביון בספרו "קשב ופירוש" מבחין בין שני סוגים של שפות. לאחת הוא קורא "שפת התחליף" ולשנייה "שפת ההישג". הראשונה היא מוגבלת , אנו מדברים בה בלית ברירה אך היא לא מכילה את העולם החוויתי הבלתי מילולי. כלומר, מילים במיוחד כאלה שסוגרות, שמגדירות, שמבטיחות סדר והיגיון, הן תחליף לאיזו אמת פנימית שלא מצאנו לה מילים. השפה השנייה שביון קורא לה "שפת ההישג" היא שפה לא מילולית היוצרת קומוניקציה רגשית בין בני אדם וקשה לתארה במילים. לדוגמה, אהבה היא רגש שהמילה אהבה לא מכילה את כולו. קשה לאם לתאר את אהבתה לבנה. כלומר יש עולמות שאנו חווים אותם אך מתקשים להגדירם. ביון מציע לפתח את השפה הרגשית הזאת וכדי לפתח אותה עלינו לשהות באי ידיעה. הוא סבור שיוצרים גדולים כמו שייקספיר ואחרים נתנו לחוויה להוביל אותם ולא סגרו את הלא נודע על ידי הגדרות סותמות. הם חיכו להתגלות וכתבו מתוך חוויה של התהוות ונתנו רשות לתנועות בלתי צפויות להתקיים בתוכם. העיסוק בקבלה הוא בהכרח מפגיש אותנו עם עולמות שאין מספיק מילים להגדירן. ההליכה בשדות האלה דורשת לשהות בעולם לא מילולי. ניתן להגדיר את התקשורת הלא מילולית שלנו כאינטואיציה. והאם ניתן להגדיר אינטואיציה? מוניקה הורוביץ בעקבות ביון מנסה להגדיר אינטואיציה כך : "סילוק זיכרונות ומשאלות מהמיכל, פותח פתח לכניסת האינטואיציה. את האינטואיציה אפשר לתאר כמוזיקה שהייתה לפני שרעשים של זיכרונות ומשאלות כיסו אותה". זו הגדרה יפה אך גם היא מנסה להתדפק על שער סגור. מהי המוזיקה הזאת? האם זה הניסיון לפרוץ את מגבלות המילה? ואם אכן פרצנו את גבולות המילה, איך נעביר חוויה זו לאדם אחר? הרי שוב נזדקק למילה ושוב יוותרו שערים סגורים. רות בספר הזה מנסה לחבר בין עולמות שונים שמתחברים וברור שאין היא יכולה להכילם כי אלה עולמות שסודקים כל מיכל ופורצים מתוכו אל האינסוף או אם תרצו, אל הלא מודע. נראה כי הן הפסיכואנליזה והן הקבלה הם תחומי ידע רגשיים המעזים להישיר מבט לאיזורי הרס ולהקימם מחדש. העולם נברא מתוהו ובוהו וממנו נברא האדם. אדם זה לעיתים מהלך על שפת תהום.

לפי הציטוטים בספר של רות, נראה שאייגן וכמותו גם ביון,  עוסקים  בשני נושאים שהם  מרכזיים בקבלה ומרכזיים עבורם : אלוהים ואמונה. אייגן מציג את האמונה כיכולת, רצון, תשוקה לאלוהים, לחוק, לסדר, לאנושיות.  כאשר האדם משתוקק לאלוהים, הוא נעשה אנושי יותר. הוא  משיל מעצמו אמביציות, משיל מעליו עיסוק בדאגותיו היומיומיות , מקבל את חולשותיו, ואז הוא מפנה מקום למפגש עם האלוהי.  בטקסטים קבליים נעשה מאמץ דומה לחשוף את הדרכים בהן אפשר לדבר עם אלוהים. חוקרת הקבלה מלילה אשד כותבת שדרשות הזוהר מאופיינות על ידי הסקרנות להמשיך להתחקות אחר היסוד האלוהי, להמשיך לדובב את האלוהים הבלתי נראה ובלתי נשמע אך נוכחותו מורגשת. כלומר הלא מודע בו עוסק אייגן הוא לא רק המקום של הדחפים השואפים לסיפוק יצרי אלא  הוא גם המקום של השאיפה לסיפוק רוחני. לפי אייגן ולפי הקבלה,  בינינו לבין האלוהות מפרידים מסכים  ולא פשוט להגיע לערוצים  המאפשרים מגע עם המרחבים שמחוץ לנו.  נראה שהן בקבלה והן בפסיכואנליזה בנוסח אייגן וביון , החיפוש הוא תמידי ויש בו עליות ומורדות.  יש בו התקדמות ונסיגה, בנייה והרס. התרחבות והצטמצמות, החיבור בין יסודות מנוגדים  אופייני הן לקבלה והן לפסיכואנליזה. בשני השדות האלה חשובה הסקרנות ככוח מניע.  בשני השדות האלה, נדרשת אמונה כדי לעבור מסע כזה. בשני העולמות התיקון נובע מהיכולת הנפשית לאחד חלקים סותרים. האחדות אינה סותרת את הריבוי. הספירות שונות זו מזו אך כולן יחד מעידות על אחדות האלוהים.

זו שאלה גדולה מה הוא אלוהים לפי הקבלה ולא נראה שהספר של רות מנסה לתת תשובה. יחד עם זאת, רות מצליחה לטוות חוטים מקשרים ולהראות שבשני השדות האלה קיימת תנועה מתמדת של חיפוש אחר היסוד האלוהי. היסוד האלוהי הוא גם  הליבידו, הוא מרכז  החיות והחיוניות. אם החיפוש אחר אלוהים, יוצר אדם יותר אנושי, זה אומר שהיסוד האלוהי קיים בתוכנו, בתוך רוח האדם.  ביון בכתביו המאוחרים, מגיע למחשבה שגרעין של אלוהות נמצא בתוכנו אך הוא מכוסה בשכבות ובקליפות שהצטברו לאורך החיים וקליפות אלה מסתירות מהאדם את האלוהים שבתוכו. אנו מדברים בפסיכואנליזה על עור נפשי שלעיתים הוא עבה מידי, מחניק וחוסם, או מדברים על קליפה אוטיסטית מגוננת המשאירה את החיים בחוץ. הקליפה בפסיכואנליזה מתכתבת עם הקליפות שרות מתארת בקבלה, קליפות הן יסודות רעים החוסמים מגע עם  ההשתלשלות האלוהית. אם כך, אכן יש דמיון בין התנועה הרוחנית של האדם בקבלה לבין התנועה הרוחנית בתהליך פסיכואנליטי. בשניהם יש לסלק שכבות וקליפות כדי לגלות יסוד אלוהי.

אייגן מקבל את המושג של ביון להתהוות כ  0. ה  0 לפי אייגן , בעקבות ביון יהיה תהליך של גילוי מקום פנימי נקי וריק. לפי הקבלה, מקום כזה מאפשר לאדם  לחוש בנוכחות אלוהית ולפי הפסיכואנליזה זה מקום פנימי פנוי המאפשר למטפל להרגיש בתוך תוכו את מצוקת המטופל, להיות בחוויה של המטופל באורח בלתי מילולי. רות מציגה בצורה מאוד יפה את מקומה של השתיקה הן בקבלה והן בפסיכואנליזה.

שאלו את ביון, מה בדיוק אתה עושה בטיפול ? הוא אמר אני מדבר ואני שותק. הוא התכוון שהשתיקה היא פעולה. במקום אחר הוא כותב , לעיתים קורה שיש שלושה בחדר, המטופל, השתיקה והמטפל. אם אנחנו מחכים ומאזינים לשתיקה, אולי נוכל לחוש מה היא אומרת. נדרשת לעיתים משמעת עצמית לא להפר שתיקה כשהיא נחוצה. זו השתיקה שביון מכנה אותה שתיקה הריונית. עלינו לחכות ולראות מה תלד השתיקה.

בספר שפת הענפים, בפרק בביתי במדבר, השיר השביעי נקרא שתיקה. בשיר רות אומרת  את כל הדברים הללו בצורה מופלאה.

השיר שתיקה

גַּם בִּשְׁתִיקָתוֹ
מֵעִיד הַמִּדְבָּר עַל עֲבָרוֹ,
כָּלוּל בּוֹ זְמַן אַחֵר,
מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מְחֹרָר.
וּלְפֶתַע גּוֹעֶשֶׁת רוּחַ בַּדְּקָלִים
שֶׁטֶף גֶּשֶׁם עַל פָּנָיו
הָרִים מֻפְתָּעִים
וָאדִיּוֹת פּוֹתְחִים עֲרוּצֵיהֶם אֶל הַסַּחַף
סְלָעִים מוּזָחִים מִמְּקוֹם מַרְבְּצָם –
מַה שֶּׁהָיָה לאֹ יִהְיֶה
יותֵֹר

כדי להגיע למגע עם היסוד האלוהי, בשני השדות הללו , נדרשת אמונה. רות מצביעה על השורש המשותף שקיים בעברית בין אמון, אמונה ואמן והיא גם מצטטת את חביבה פדיה שאומרת שהביטוי העברי הקדום לפעולות של תמיכה, הוא אמונה. לפיכך,הייתי מוסיפה גם אומנה , אומנת ואימון שנשמעים לי גם מאותו שורש. כולם עוסקים בצמיחה וגדילה. רות מראה את המקום המרכזי של האמונה בשני השדות. ביון סבור שאין אפשרות לקיים תהליך פסיכואנליטי שהוא מלא ספקות, כאבים ואי ידיעה, בלא אקט של אמונה. אמונה של המטפל שהוא סוג של אומנת למטופל המרגיש לעיתים כמו ילד יתום ונטוש.

לסיכום, רות מצליחה לגלות את הדימיון בין שני העולמות הללו, קבלה ופסיכואנליזה דרך פרישה של יריעה רחבה יותר מאשר בהגותו של אייגן. היא מראה כיצד שני השדות הללו חוקרים את סודות החיים ואת העולמות שלא ניתן לדעת אותם דרך החושים.  כן גם לא ניתן לדעתם דרך רציונליות ולוגיקה. שניהם חותרים אל הלא ידוע, אל הנשגב והחבוי. יש קשר חזק ובלתי נפרד בין "הלא מודע" לבין העולמות הרוחניים בהם עוסקת הקבלה.

חשוב לציין שהקשר בין שני העולמות הללו נובע מהיותם עוסקים בניגודים חריפים כמו הרס ובנייה, חורבן ותקומה, כאשר ההרס הוא חלק אימננטי מכל התפתחות וכל צמיחה מופיעה כמו ספירלה השואפת לאינסוף ולא ניתן להכילה. הפירוק לחלקיקים או "ניצוצות" מוביל בעקבותיו לבנייה מחודשת ולארגון מחודש של החלקיקים. כלומר שהשבר הוא חלק מצמיחה ומהתהוות חדשה. הקטסטרופה מתרחשת בשני העולמות ואחריה מופיעה צמיחה חדשה.

הספר עצמו הוא מסע בו זמני  בשני העולמות הללו והוא עוסק בתנועה מתמדת בין הצטמצמות והתרחבות, מלאות וריק כאשר כל תנועה מובילה לגילויים חדשים.

בשני העולמות אפשר לומר שנחקרת משמעות החיים ומשמעות היות אדם. בשניהם יש חשיבות לדיבור ולשפה. שניהם מסכימים שיש דברים שאין להם מילה ושפה .

בשניהם יש מקום מרכזי לאמונה בקיומו של יסוד אלוהי. רות מצליחה לתווך בין  גילוי היסוד האלוהי בקבלה לבין היסוד האלוהי בתהליך הפסיכואנליטי. בשניהם מגלה האדם את עצמו החבוי בתוכו . וכך הוא נולד מחדש.

בבית הרביעי בשיר שיבה, רות כותבת "וחשבתי איך אהיה רצון שהופך לצינור פתוח בשני קצותיו," ואכן היא הצליחה להיות צינור לשני שדות ידע כה דומים וכה שונים בו זמנית.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *