חייה של רחל המשוררת

רחל

רחל (ריה) בלובשטיין – סלע היא בת למשפחה יהודית, רוסית, אמידה ואריסטוקרטית. נולדה בספטמבר 1890בעיר סארטוב שעל גדות נהר הוולגה.[1] היא בת מספר 11 מתוך 12 ילדים במשפחתה.

האב

אביה של רחל, איסר לֵייבּ בלובשטיין, נולד כבן יחיד להוריו, בשנת 1833 בעיר פוֹלטבה שבאוקראינה[2]. [כלומר, האב היה בן 67 כשנולדה רחל. איש זקן!] אביו הסוחר היה עשיר גדול שהיו לו עסקים גם מחוץ לרוסיה. איסר לייב היה עילוי. כבר בגיל צעיר למד בישיבה, הצטיין באומץ-לב ומוריו צפו לו עתיד מזהיר.

כשהיה בן שמונה נחטף בידי שליחי הצאר, ניקולאי הראשון, ונשלח לכפר קטן בצפון רוסיה, לא הרחק מִוִויאַטְקָה שבגבול סיביר[3], להתחנך במשפחה פרבוסלבית אדוקה ולהתחשל בגוף ובנפש לקראת שירות צבאי ממושך. [הילדים שנחטפו אז נקראו ה"חטופים" (קנטוֹניסטים)[4]]. כששב אביו, יצחק בלובשטיין, ממסע עסקים בחוץ לארץ, וגילה שבנו יחידו נחטף, לקה בהתקף לב ונפטר. זמן קצר אחרי-כן שלחה האם רוזה יד בנפשה. על נכסי המשפחה השתלטה הממשלה הרוסית. איסר לייב נותר בודד בעולם. פרטים אלה נודעו לו רק מקץ עשרים וחמש שנים כשהשתחרר מן השירות הצבאי, וביקש לחזור למשפחתו, ולא מצא לה זֵכר. [חידה – איך קרה שבמשך 25 שנה לא יצא לחופשה ולא ניסה לחפש את משפחתו?]

שושנה, אחות רחל, מספרת שכל יודעיו העריצוהו על אומץ-לבו הפיסי והמוסרי ועל האינטואיציה וכושר האלתור הגבוהים שלו, שסייעו לו לשרוד בכל מצב ולהוציא מתוק מעז. הוא נחשב לבעל חוכמה מעשית גאונית. כל אותן שנים בכפר דבק במצוות היהדות שהספיק לסגל לעצמו בבית הוריו עד גיל שמונה, למרות הלחצים והפיתויים. בכך גילה אופי חזק, עקשנות, קשיחות ודבקות במטרה, תכונות שבהן התגאה כל חייו. המשימה שהוא נטל על עצמו הייתה כמעט בלתי-אפשרית, בנסיבות הימים ההם. הוא ביקש להיות חזק יותר מן הכפריים הרוסיים, להצטיין בעבודות השדה, ולקיים את מורשת בית אבא בסביבה שבה היה יהודי יחיד, ומבלי שהייתה לו אפשרות לקיים דו-שיח יהודי עם איש.

על עצמו אמר איסר לייב בלובשטיין: "האיכרים האמינו שהוא המשיח שעתיד לגאול את העולם". על התקופה שעשה בכפר התגאה איסר לייב עד סוף ימיו, ואת בני הכפר זכר לטובה, למרות שחטיפתו וגידולו שם שמו קץ טראגי למשפחתו. הוא נהג לבקר באותו כפר מדי פעם, ותרם שם כספים לצורכי ציבור. באחד מביקוריו התלוו אליו שושנה ורחל הקטנות. שושנה סיפרה: "קיבלו אותו כקבל אדם קדוש. כאילו ישו ירד ארצה וביקר בכפר. הוא מילא את הזיכרון הקולקטיבי של האיכרים יותר מכל דמות אחרת. היו מהם שהאמינו שהוא המשיח שעתיד לגאול את העולם, וכדי ליישב את הסתירה שבין יהדות לנצרות האמינו שהוא לבש דמות של יהודי כפי שישו לבש. אבא התייחס בסלחנות לאמונות התמימות האלה. הייתה לו תכונה של מנהיג טבעי, שעצם נוכחותו הניע אנשים לבקש למלא את רצונו ואת הוראותיו. לא במלים, אלא בדוגמא אישית, שהיא לשון עתיקה בהרבה מן הדיבור, הפעיל אבא את כל מי שנמצא במחיצתו. לא מקומו בהיררכיה קבע את מעמדו, אלא עצם נוכחותו.

בשנת 1866, עשרים וחמש שנה אחרי חטיפתו, שוחרר איסר לייב מן הצבא והוא בן שלושים ושלוש.  נשא אשה והשתקע בעיר ויאטקה ליד הכפר בו גדל ושבו ראה את מקום הולדתו השני. נולדו לו ארבעה ילדים. [לא מצאתי דבר על אשה זו או על ארבעת הילדים]. הוא סחר בפרוות דובים, התעשר מאוד, ועשה חיל בעסקים נוספים: רכש בתים וקרקעות, סחר ביהלומים ובזהב, ובתחילת המאה העשרים אף היה לו בית קולנוע. אחרי מות אשתו הראשונה נשא לאשה את סופיה מנדלשטם, בת למכובדת שבמשפחות יהודי רוסיה, ומן המכובדות שבמשפחות היהודים בכלל. איסר ביקש להקים משפחה מרובת ילדים, פיצוי על הבן היחיד של הוריו שחטיפתו גרמה למותם. הוא שאף שיהיו מעולים שבמעולים, וקודם כול, בעלי "דם כחול". [אולי גם בו דבקה האמונה בייחודו וגדולתו].

איסר וסופיה הקנו לכל ילדיהם השכלה גבוהה. הילדים למדו באוניברסיטאות באיטליה ובגרמניה ללא דאגות, והשתלמו ברפואה, בהנדסה ובמדעי הרוח והחברה. איסר מימן ברוחב לב את לימודיהם ואת שהותם היקרה בחוץ-לארץ, וכולם הצליחו מאוד.

לאחר שסופיה נפטרה משחפת נישא פעם שלישית – מאשה נאומנובנה [האם החורגת "המרשעת"].

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוחרם כל רכושו. הוא ברח עם משפחתו אל אחותו ביקטרינוסלב ואחר עלה לישראל עם משפחת אחותו, בעקבות חלק מילדיו שעלו לפניו. בתחילה התגורר בפתח תקווה כפליט ואחר עבר לתל אביב.

בארץ הקים בתי יתומים בתל אביב וברמת גן הקרויים על שמו. הוא הצליח שוב להתעשר כנראה כי יחד עם רעייתו מאשה רכש בארץ שש דירות. כאשר נפטר האב בשנת 1923, (בגיל 90), הוריש את רכושו לבתי היתומים. לאשתו ולחמשת בניו נתן דירה, לבנותיו הנשואות הוריש חמישים ליט"ש ,וליתר בנותיו הרווקות הוריש חמש לירות. [!! העובדה הזו פוגעת בתדמית האב האוהב והדואג. כנראה לא היה מרוצה מהבנות שלא התחתנו]. עוד בצוואתו מסר זכות לחדר מגורים לבנותיו הרווקות בדירות שהוריש לבניו.

האם

סופיה הייתה אשה מיוחסת. אביה, הרב מנדלשטם, היה רבה של קהילת ריגה ואחר-כך של קהילת קייב. דודה היה הסטודנט היהודי הראשון ברוסיה של אמצע המאה ה19-. אחיה, מאכס מנדלשטם, היה רופא עיניים נודע, מנהל בית-החולים המרכזי לחולי עיניים בקייב ונשיא הקונגרס הציוני החמישי. שני אחים אחרים של סופיה היו בנימין, סופר ועיתונאי, ויוסף, משורר ומפקח על בתי-הספר בכל רחבי רוסיה. היתה צעירה מבעלה ב-20 שנה [כלומר ילדה את רחל בגיל 47! ואחר כך בת נוספת. איזו פוריות!]

מספרת ליזה מנדלשטם בת אחיה: "דודה סופיה הייתה האשה המיוחדת ביותר שהכרתי בחיי, ואני הכרתי אנשים מיוחדים רבים ובהם אני עצמי. רק אחת למאה שנה מופיעה, לדעתי, אישיות כזאת בעולם כולו. אבי סיפר לי שסופיה נולדה עם חוכמה בעיניים. סבה, הרב, שהיה יהודי חכם מאוד ומן הרבנים הגדולים של הדור, חש שאירע לו נס ובתו הייתה בעיניו שליחה של הקדוש ברוך הוא. הוא שמר עליה מכל משמר וטיפח אותה כבבת-עינו. אולי יותר מדי, שעל כן היא לא הגיעה לשיבה טובה" .

מגיל צעיר ביקשו אנשים להתייעץ איתה בכל עניין ועניין. היא ידעה לקרוא את העתיד. סופיה טיפלה בארבעת ילדיו של איסר לייב מאשתו הראשונה, וילדה לו עוד שמונה. ב20- בספטמבר 1890 נולדה בתה רחל (רעיה),

נפטרה משחפת כשרחל היתה בת 16 [כלומר, בגיל 63].

אחים משמעותיים

יעקב בלובשטיין (סלע)

1880-1935    גדול מרחל בעשר שנים והיחסים ביניהם מתוארים כמורכבים. הוא שימש תחליף אב עבור רחל.

יעקב, למד באוניברסיטה באיטליה, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. הוא תרגם לעברית את הספר מקור החיים, השתתף כמרצה באלפי הרצאות להמונים בקרן שיסד נחמן ביאליק, ומטעם ועדת התרבות של ההסתדרות של הפועלים,

יסד בארץ ישראל את רשת בית העם והיה מנהלם של בית התרבות בזיכרון יעקב ובתל אביב בצריף ברחוב בן יהודה.

מילשטיין: יעקב ניסה להיות איש העולם הגדול והיה זקוק להזרמת כספים מתמדת, התאים את עצמו לנסיבות החדשות וניסה להתקרב לאם החורגת. גישתו הפרגמטית של יעקב לא מצאה חן בעיני רחל בעלת הגאווה והעקרונות. בגלל הערצתה אותו ויחסה המתוסבך כלפיו, היא נפגעה עמוקות מהתקרבותו אל הממסד המשפחתי החדש.

מאז התייחסה רחל ליעקב באהבה-שנאה. היו ביניהם משברים לא מעטים וחילופי דברים קשים. קטע ממכתב שכתב יעקב לרחל, מארץ ישראל לטולוז שבצרפת ב1913: "רוֹחל'ה. פעם אחרונה אני כותב לך רוסית. כי מקווה אני להשתלט אפילו על הכתיב של השפה שלנו. אני עוסק בהתלהבות ובתשוקה בשפה העברית. כאן ספרייה עשירה, אני קורא את 'השילוח' מראשיתו, בעניין עצום. הייתי כותב אלייך מזמן-מזמן אבל חשבתי: עם חלוף הזמן יתנדף המשקע של העבר בינינו. צריך לנקות אותו, בשביל התקרבות חדשה עמוקה יותר".

לרחל היה חדר בביתו של יעקב אך לוטה, רעייתו של יעקב , סירבה להכניסה בגלל הפחד מהשחפת.

שושנה בלובשטיין 

נולדה בשנת 1889. בתם העשירית של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין. כל חייה העריצה את רחל ונצמדה אליה. הלכה אחריה כמעט לכל מקום. בשנת 1909 החליטו האחיות לראות עולם, כשייעדם היה לימודי אומנות ופילוסופיה באיטליה. כשהגיעו בדרך לארץ-ישראל בזמן העלייה השנייה, והחליטו בהסחפות של העלייה להשאר בה ולהתגורר במושבה רחובות, שם הצטרפו באופטימיות גדולה למחנה חלוצי העליה השנייה. כמו אחותה, גם היא היתה תלמידה ב"חוות העלמות של חנה מייזל", לאחר שסיימה את זמנה בחוות העלמות, עברה שושנה לקיבוץ מרחביה, ולמדה מוזיקה בגרמניה. בהמשך גם לימדה מוזיקה בעצמה. שושנה התפרנסה בקושי, מעולם לא נישאה ולא נולדו לה ילדים.

בשנת 1939 הוציאה את ספרה הראשון מתוך שניים, "עלי כנרת", שהוא ספר זכרונות. את ספרה השני "עלי, תימן!" הוציאה בשנת 1943, והוא מספר על ראשית העלייה התימנית לארץ ישראל.

שושנה לא הייתה בריאה בנפשה. עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה הייתה מאושפזת זמן-מה בבית חולים לחולי נפש בביירות, משם ברחה וחזרה לאביה שהתגורר ברחוב לילינבלום 36 בתל-אביב.

בבית זה נערכה פריצה בשנת 1971 ונגנבו ממנו ארכיונה של המשוררת אלישבע שהופקד שם למשמורת, תקליטים יקרי ערך בנדירותם של הפסנתרנית אלה גולדשטיין בת דודתם של האחיות בלובשטיין ,כתבים נדירים ותמונות של אחותה ומסמכים ותעודות שקשורים לספריה שכתבה. שושנה נפטרה ב1975.

רחל סבוראי, בתה של חברתה של רחל שקרויה על שמה יזמה את העתקת הקבר של שושנה מתל אביב לחלקה ליד קברה של רחל בכנרת ב-2011.[5]

בת שבע בלובשטיין

הבת הצעירה. סיימה בית ספר למוזיקה ברוסיה ועלתה בעקבות אחיותיה כחלוצה לרחובות, שם רכשו פסנתר לביתן שהפך מקור משיכה לחלוצים שגרו ברחובות.

בת אחות שרה בלובשטיין (מילשטיין)  

שרה טיפלה ברחל בשנות מחלתה. בעלה אברהם היה מתנדב בריטי במלחמת השנייה . בנה, אורי מילשטיין  פרסם ספר מקיף על יצירתה וחייה של רחל.

האם החורגת

אחרי מותה של סופיה, נשא איסר לייב בלובשטיין אשה שלישית שתטפל בילדיה של אשתו השנייה, וגם בו עצמו. בחיפושיו פרסם מודעה בעיתון יהודי על רצונו לשאת אשה. מָאשָה נָאוּמוֹבְנָה מתוארת כאם חורגת מרשעת כמו באגדות. הילדים מיאנו להינחם על מותה של אִמם והתייחסו אליה בעוינות. ויותר מכולם – רחל. מאשה הרחיקה מאיסר לייב את ילדיו ואת בני משפחתו.  אם שנאה רחל אדם בחייה, את מאשה שנאה.

ככל שהזדקן האב מעורבותה של מאשה נאומובנה בעסקיו של האב הלכה וגברה. הבנות חששו שאם האב ייחלש או יחלה וימות, תעשה מאשה הכול כדי שלא תקבלנה מימון להמשך לימודיהן. לפיכך הגיעו להחלטה: קודם ללמוד ואחר-כך לעלות ארץ-ישראל.

רחל – ילדות

רחל, שנולדה כאמור בסארטוב, עברה עם משפחתה לפּוֹלְטָבָה שבאוקראינה, מקום הולדתו של איסר. בפולטבה בילתה רחל את ילדותה ונעוריה. בבית הדתי שררה פתיחות להשכלה.

שושנה סיפרה: "אבינו היה מכובד בעירו, גבאי ותלמיד חכם. אמנו הייתה משכלת מאוד, ידעה שפות רבות והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוך הילדים. רוח היהדות היה טבוע על הבית. אמא, בת רב, היתה לא רק אדוקה, כי אם לבה היה מלא אמונת תום. ברוח זו חינכה את ילדיה. היא ניהלה חליפת מכתבים עם גדולי אנשי-הרוח ברוסיה, ובראשם הסופר הגדול לֵב טוֹלְסְטוֹי, שכתב לה כי היא אחת הנשים המשכילות שהכיר. כל אחינו קנו השכלה גבוהה. ומי שלא נתקבל ללימודים ברוסיה נשלח על-ידי אבינו לגרמניה ולמרכזים אחרים במערב אירופה.

מילדותה היתה רחל מחוננת בכשרון כפול: ציור ושירה. בשיריה – בשפה הרוסית – היה כבר מהריכוז ומהבהירות של שירת רחל. כשרון הציור בלט בה עוד יותר. קיוו ממנה הרבה. בביתנו נערכו מסיבות משפחתיות לעיתים קרובות. ליזה, קוסמת ילדותנו, הייתה מציגה את כשרונה התיאטרלי. רחל ואני, שניהלנו יומן מגיל עשר, היינו קוראות שירים וסיפורים מן היומן".

כתבה ליובה בורוכוב, אשתו של דב בורוכוב [למדה עם רחל באותה כיתה][6]: "זכורה את לי והנך עוד ילדה רכה, בת 14-12. אזי, בפולטבה, התפלאו כולם לציוריך. כמו מתוך חלום זוכרת אני אחת שציירת אז: נוף, ענוג ויפה. מורתנו המשותפת, זו שגידלה דור שלם של בנות ישראל בפולטבה, ר. א. רוזובסקיה, מה התגאתה בתלמידתה רבת הכשרון!"

בגיל שלוש-עשרה הצטרפו רחל ושושנה לתנועת-נוער ציונית, בהשפעת אחיהן המבוגר, יעקב, שהיה ציוני נלהב.

כבר בהיותה בת ארבע-עשרה נפגעה רחל בריאותיה. אמה הייתה אז חולת שחפת, והרופאים חששו שזאת מחלה גֵנטית ושהיא עברה מהאם לבתה. רחל נשלחה לאיזור המרפא בקְרִים, לשתות "קוּמִיס" – חלב סוסים – סגולה לבריאות. אחותה הבכירה, ליזה, נסעה איתה וטיפלה בה.

שושנה: "מות האם כשרחל היתה בת 16 והיתמות, ליוו את רחל כל חייה. המוות הזה היה גם מעין כתובת על הקיר לאשר צפוי היה לה משתי בחינות: מוות משחפת, כי אז האמינו רבים שזאת מחלה תורשתית העלולה לעבור מאם לבת ונפילה מאיגרא רמה של ילדות מאושרת, לבירא עמיקתא של החיים".  [האם היתה ילדותה של רחל רק מאושרת ו"החיים" רק אומללים? לא נראה כך].

על פי מילשטיין רחל ירשה מאביה את התאווה להצלחה, את השאיפה להגיע לפסגת ההר, את עקשנותו של הלוחם הטבעי, את חוסר השקט שדחף אותה לנסות לכבוש את העולם כולו, את חטא הגאווה. היסוד הבלובשטייני באישיותה של רחל חולל בה אי-שקט תמידי – ניגודו הנחרץ של אושר מלא, של שלוות נפש.

לימודים

רחל ושושנה נסעו ב1908- לקייב, אל האחות הבכירה ליזה. הן למדו שם בקורסים על-תיכוניים. שושנה למדה פילוסופיה ורחל למדה ציור ואמנות. לאחר מכן החליטו ללמוד מקצועות אלה באוניברסיטה באיטליה. יעקב, אחיהן, סיים את לימודי הדוקטור שלו שם, ובאמצעות הקשרים שלו, ובמימון אביהן, הן נרשמו לאחת האוניברסיטאות ברומא.

מקרמנצ'וג המשיכו השתיים לאודסה ושם עלו על אונייה שהפליגה לארץ-ישראל. היה בדעתן לבקר בארץ החלומות, ואחר-כך להמשיך לאיטליה. לעיתים הייתה רחל הוגה בדבר לימוד ציור ב"בצלאל" בירושלים.

עליה

מוקי צור: "רחל הגיעה ארצה במסע של חיפוש עצמי, לא כציונית אדוקה". כוונתה היתה רק לבוא לביקור בדרכה ללימודי אמנות באיטליה.

מתוך יומנה של רחל על חוויותיה בספינה: "בחפזון אני עולה על מכסה האוניה. אל אלוהים! איזו תמונה! השמים והארץ התמזגו והיו לאחד. באדרתו השחורה עטפם הלילה. אך אלפים, אך רבבות אישים רועדות פה ושם. שבילי כסף נמתחים מהם לים. דממה. ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה…"

כשנים-עשר יום ארכה הנסיעה…"אחרי שבועיים בים נראתה להן יפו כנמל-קדומים מלא קסם, ובהרמת יד ימין נשבעו שתיהן לא לעזוב את המולדת החדשה-ישנה וזימרו את "התקווה". המשך הסיפור היה פחות רומנטי. בסירות צפופות של ערבים הועברו השתיים אל החוף. וחפציהן הושלכו אל הרציף. מישהו סייע להן לאסוף את המיטלטלים. המומות מקבלת-הפנים הלוונטינית הגיעו אל בית-המלון של חיים ברוך.[7] חברתן ללינת הלילה, צעירה ששמה חנה מייזל, גילתה להן את משאת נפשה: ללמד לבנות ישראל חקלאות. [8]

סיפרה שושנה : "רחל הייתה יפת-תואר, עיניה כחולות, עמוקות, שערה זהוב וקומתה תמירה. כל חלומותיה של רחל בבואה ארצה היו מסביב לציור. ניסתה גם להתקשר עם 'בצלאל'. לא עלה אז על דעתה, כי תעבוד עבודה חקלאית. אבל עם הלגימה הראשונה של אוויר הארץ הבינונו למה באנו. אנו קרענו מיד את הקשר עם הגולה. נוכחנו, כי אין לשוב".

רחובות

למחרת העלייה יצאו שושנה ורחל למושבה רחובות ושכרו לימים אחדים חדר בקומה השנייה בבית ברוידא.[9] בזכות מגורי האחיות נקרא הבית "מגדל שלושת האחיות".

שושנה: "התקבלנו בהתלהבות על-ידי בני המושבה. שכרנו לנו חדר והתחלנו לומדות עברית. רצינו להיוולד מחדש. מה נפלנו בעינינו בראותנו את 'בני ציון' אשר נולדו בארץ ודיברו עברית. מספר שעות ביום למדנו אצל מורה צעיר וחינני בשם יהודה טלר, [בנו של ישראל טלר, אחד המורים הראשונים ברחובות]. גם היינו מבקרות בגן-הילדים של חנה וייסמן כדי לשמוע את שפת הפעוטות וללמוד מפי הטף. החלטנו לא לדבר רוסית אלא עברית בלבד. אך מה לעשות? יש ענייני יום-יום שלא יכולנו לבטאם בלשוננו החדשה. החלטנו איפוא כי שעה אחת ביום, לפני השקיעה, נתיר את נדרנו ואת לשוננו ונדבר רוסית. ובבוא השעה היינו מנצלות אותה, בשמחה. קודם-כול כדי לדקלם את שירינו האהובים ברוסית. קולה של רחל היה מתרונן.

יום יום, לאחר שעות העבודה, היו צעירי רחובות עולים ל'גבעת האהבה' שבקצה המושבה, מזמרים ומזמרים. כעבור זמן-מה הצטרפה אלינו אחותנו בת-שבע. היא הייתה רק בת שבע-עשרה, אך כבר למדה בקונסרבטוריון למוסיקה בלַייפְּציג. אבינו שלח לנו כסף, ואנו קנינו פסנתר ביפו. בשוב הפועלים מן הכרמים והשדות הייתה בת-שבע ממהרת אל הפסנתר, מלווה את השבים בנגינתה. עד מהרה נהפך חדרנו, בבית שכּונָה אז בשם 'המגדל', למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות, וצעירים יהודים מכל הסביבה.

היה גם חלום להמשיך את לימוד העברית אצל המורה וילקומיץ' – המחנך המעולה, [מראשוני המורים העבריים ברחובות ובגליל. העביר את לימוד העברית להגייה ספרדית]. אבל רחל קיבלה מיד לבואה ארצה את העבודה כעיקר. היא ניסתה לעבוד במושבה, שבנותיה לא עבדו בה, והתחילה לחפש דרכים אחרות".

הגננת חנה וייסמן: "שתיהן ופנו אלי בבקשת רשות לבקר בגן. בין הילדים הן רוצות ללמוד לדבר עברית. ודאי, כמובן. הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות. במשך זמן קצר נהפך הגן ל'בית ועד' לכל הבא למושבה. בחוג הצר של שלושתנו, ויחד עם חברים מעטים, היינו עורכים טיולינו לסביבה ואת מסיבותינו בשבתות. רחל לא הייתה מרבה לדבר. בשבתה מן הצד, או בשוכבה על הספה, הייתה מפליטה מדי פעם הערות-ביטול קולעות, בקשר עם דברי השיחה, וממשיכה לקרוא. אולם בשעת הטיול הייתה נהפכת לאחרת: עיניה הכחולות, אשר תמיד עצב עמוק היה נשקף מתוכן, ונראה היה כאילו הן חודרות למרחק ולעומק, היו ניצתות באש של שמחה וקורנות בזוהר ילדותי. צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק, לכאורה ללא כל סיבה. ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע. פעמים הייתה הבעת שמחתה רעשנית וקולנית ביותר, והיה רושם כי יותר משהיא שמחה, היא רוצה להיות שמחה. זוכרת אני נשף ציבורי ברחובות. לריקוד הרונדו התייחסה בביטול ונגררה אחרי בן-זוגה לריקוד, בבדיחות-דעת וברשלנות של להכעיס. אולם כשהבחורים התחילו לרקוד, וחיבוקי ידיים אמיצות התלכדו במעגל צפוף, לא עזבה את העיגול עד שנגמר כל הריקוד, רקדה ושרה מתוך התלהבות ובדבקות אמיתית".

ברחובות הכירה רחל את נקדימון אלטשולר שהיה אהובה הראשון בארץ ועלה לכנרת יחד אתה.[10] הוא התאהב ברחל אהבה הססנית וביישנית. רחל נטתה לו חסד. הוא היה בעיניה אב-טיפוס של שבט יהודי חדש, לא גלותי, לא משכיל, מלא חיוניות. נרקמו ביניהם יחסי אהבה. רכבו יחד על סוס אחד או רקדו בטירוף על "גבעת האהבה". לתמונתה, שהעניקה לו, רשמה הקדשה: "לנקדימון, אהבת נעורי, הלא תזכרני? – רחל". בימיה האחרונים, כשהועברה רחל בעגלה מגדרה לבית החולים, ביקשה לעבור ברחובות ולהיפרד מנקדימון. נקדימון, אז בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". נקדימון אהב את רחל עד סוף ימיו.

איסר לייב שלח מרוסיה די כסף למחייתן של האחיות, אך רחל רצתה לעבוד את האדמה. חיים על חשבון אבא לא התאימו לדימוי שהיה לה על עולם חדש, ועל יחסים חדשים בין אנשים. קבוצת חלוצים שכינויה היה "הירקנים" עבדה אז אצל האיכרים ברחובות. מנהיג הקבוצה היה נוח נפתולסקי. רחל לא העזה לבקש להיספח אל הקבוצה במלוא הזכויות והחובות. נפתולסקי, שהתאהב ברחל ממבט ראשון, לא העז לבקשה להצטרף לקבוצתו. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה, אשר ידעה עליות ומורדות. נפתולסקי הוקסם מרחל וביקש את חברתה, גם רחל התרשמה מהשילוב שהיה בו בין רוחניות לכוח, אומץ ועבודת אדמה. לעתים היו השניים זוג קרוב ולעתים התרחקו דרכיהם. רחל שמרה לו טינה כיוון שלא טיפל בה בעת חוליה. [האם היה ביניהם רומן או רק חברות אפלטונית?].

הוא עלה לכנרת יחד עם רחל ויחד עם שני חבריו מאיר רוטברג ובן ציון ישראלי שנקראו "שלישיית יחד" והתגוררו בבית המוטור.[11]

על הכרותה עם רחל סיפרה חנה מייזל: "היה זה בראשית תרע"א, אחרי החגים. עברתי אז מסג'רה לחיפה כדי לעבוד אצל האגרונום אליהו בלומנפלד, החלוץ הציוני, בכרם הזיתים שהיה לו במדרוני הכרמל… יום אחר לפנות ערב, בשבתי לנוח בחצר, הופיעה לפני צעירה חיננית, דקת גו וגבוהת-קומה, בלונדינית, בעלת עיניים כחולות עירניות, ושאלה אותי אם אני חנה מייזל. עניתי בחיוך. ביקשתיה לשבת לידי, על מדרגות הבית, ושאלתיה לרצונה. היא סיפרה שעלתה לארץ לפני שנה מרוסיה מן העיר פולטבה, וגרה ברחובות שם למדה עברית, ועתה, אחרי שרכשה את יסודות השפה, היא רוצה ללמוד חקלאות. בחיפושיה אחר מקום שבו תוכל ללמוד חקלאות הפנו אותה אלי לסג'רה, אבל בדרכה היה עליה (לפי תנאי התחבורה של אז) ללון בחיפה במלון. שאלוה מאין היא באה ולאן פניה מועדות ומשם הפנו אותה למעוני. "המראה החיצוני של הצעירה לא העיד כי תוכל להיות עובדת בחקלאות. אבל היא הייתה כה חביבה, כה עליזה ושובבה בדיבורה וכה רצינית בבחירת דרכה בחייה בארץ, שהחלטתי להמליץ עליה לפני 'בעל-הבית' שלי ולהציע לו כי יקבל אותה לעבודה אתי.

בראשית אפריל 1911 עזבנו לחלוטין את חיפה ועברנו לכנרת, להתחיל שם בסידור חוות הלימוד הראשונה לצעירות".

 

העלייה לכנרת

ההחלטה לעלות לגליל גמלה בה אחרי "חגיגות רחובות", באפריל 1910. לחגיגות אלה הגיעו מאות רבות של איכרים, פועלים, סופרים, אמנים ואנשי "השומר" מכל רחבי הארץ, ואפילו תיירים. אז פגשה רחל, לראשונה, את א. ד. גורדון. גורדון הזכיר לרחל את טולסטוי, ידיד אמה, ולכן הייתה שמורה לו מלכתחילה פינה חמה בליבה. רוח הטולסטויאניות, לא פחות מתוכן הדברים ששמעה, שבתה את רוחה. [12]

מילשטיין רואה בהחלטה של רחל לעלות לכנרת את החלטת-חייה שמיקמה אותה לדעתו כדמות המרכזית של ההוויה הציונית בארץ-ישראל. "רחל ביקשה לברוא עולם חדש. היא עלתה על המסלול ההרואי והטרגי בחייה – הפגישה עם גורדון ב"חגיגות רחובות", במסע אלף הקילומטרים שלה שעליו היא רמזה בשירה הנזכר לעיל: "הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ \ עַלִּיזִים, עַזִּים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה". גורדון היה מבוגר ממנה בהרבה. קשר נפשי עמוק נקשר ביניהם. קשר טראגי מבחינתה של רחל. קשר אל חבורה של משַני-עולם, העתידה לבגוד בחזונה ולכן גם בה, בעת שרחל תהיה זקוקה לתמיכתם של בני החבורה יותר מכול.

רחל היתה אדם ביקורתי, ולכן גם מנוכר, שמעולם לא נטש ולא היה מסוגל לנטוש את אבני היסוד האינטלקטואליות שבאישיותו ואת הראייה האירונית שלו, יחד עם שאיפתה ומאמציה להשתלב בחבורה ששאפה לתקן את המציאות הפגומה, לא הלכה רחל שבי, במלוא אישיותה, אחרי חזון החבורה. זהו אחד ממקורות עוצמתה הפנימית, לשאת את המכות שניחתו עליה במהלך חייה, ולא להישבר. לכן זהו גם אחד מסודות קסמה, לא רק כמשוררת של החזון הציוני והמפעלות של חברת העובדים… אלא גם כאישיות דומיננטית וכדמות מאגית בחבורת-כנרת.

מילשטיין טוען שלמרות התקשרותה לנופי הכנרת היתה רחל בעיקר "אדם של נופים אנושיים ואת הנופים האלה היא עיטרה בדימויים ובהאנשות מנופי הטבע. לא הכנרת, הירדן והרי-גולן כשלעצמם הפעימו אותה. מאלה היו לה ברוסיה בשפע".

כשקוראים במכתביה ושיריה של רחל אפשר להעמיד קביעה זו בספק.

לעומת מילשטיין כתבה שושנה בספר זיכרונותיה "עלי כנרת": "אומרים סגולת פלא למים ההם, מי ששותה מהם אך פעם אחת ישית אליהם, האם לא על כן עורגים הבנים בניכר אל חופי הכנרת השקטים יען כי אבותיהם רוו כאן את צימאונם…"

ועוד כתבה: "כנרת, תקופת התקופות, שיר השירים של העבודה ושל תורת חיים חדשה".

רחל היתה לתלמידה הראשונה בחווה החקלאית שהקימה חנה מייזל בכנרת שנקראה "חוות העלמות". כתבה על כך שושנה: "אנחנו מקבלות חלקת שדה מיוחדת, אשר תהיה כולה ברשותנו, לעבודה כרצוננו וכפי יכולתנו. תקופת זוהר, איזה שחרור!"

סיפור שסיפרה מחיי רחל בכנרת, בספרה "עלי כנרת": "רחל ממהרת, מתרגשת. צהרים כבר? עברו שתיים. האחת יותר 'ישנה' ובקיאה, שתיהן עוסקות, נחפזות, והנה באורח פלא, כאשר נדמה לרחל, הכל בכל זאת בסדר: השולחנות ערוכים ועל-ידם יושבים, כן, מסובים החברים ואוכלים ממעשי ידיה. האין זה חלום?… וכאן רגע של התרגשות חזקה: העלתה הארוחה? המצאה חן? ורחל ניצבת בפתח החלון שבין המטבח לחדר-האוכל. כולה צפייה. החברים שמים לב. הלצות עפות, ורחל עונה. צחוק. היא הייתה אהובה מאד בכנרת, כה עליזה, חיה ועובדת יפה. כל הימים הייתה שרה. וקראו לה 'עפרוני של כנרת'… וכעת העפרוני שבוי במטבח. איך לא לחוס? ויש חברים 'רחמנים' המהללים. אך רחל חוקרת 'הבאמת?' היא אינה רוצה 'פיוס'. כי אם 'הערכה'".

חיה ישראלי[13] סיפרה: "בבואי אני לכנרת מצאתיה כבר אזרח במקום. היה אז לנו מטבח נבדל ממטבח החווה, לנו – זאת אומרת לשתים-עשרה הבחורות שבחוות חנה מייזל. הגענו במטבח הבחורות לשיא של חסכון וטיב הסידור. פעם בליל שבת, אחרי ארוחת-ערב מסביב לשולחננו האינטימי, התחלנו בהשתובבות קלה, אשר רחל מיזגה בה את ההומור שלה. נכנסנו לחדרנו ה'גדול'. החדר הנראה לנו עכשיו קטן, ששימש דירה לכל שתים-עשרה החברות (רק בקיץ הייתה בו הרווחה, כי היינו ישנות על הגורן שינה מלאת קסם). אם כן, נכנסנו לחדרנו בשירה והתחיל הריקוד, אשר רחל הייתה בו מהראשונות. יצאנו מהחדר כשאנו רוקדות והריקוד נמשך לאורך הַכֶּרַךְ, דרך הירדן במים, גשר על הירדן טרם היה והמים הגיעו למעלה מהברכיים, עד שהגענו לחדר-האוכל של דגניה. במשנה-התלהבות התלקחה ההורה עם חברי דגניה. בריקוד הובעה האחווה הנאמנה של רֵעים לסבל ולשמחה".

שרה מלכין[14] סיפרה: "קשר מיוחד היה לה (לרחל) לאנשי העבודה. למרות זאת שלא הייתה חזקה ביותר, לא ראיתי בה אף פעם סימני עייפות, ותמיד שוחחנו על הצלחתה בעבודה".

דבורה דיין[15] סיפרה: "ראיתי פעם את רחל הקודמת – בהיותה עוד בריאה, שופעת חיים, שובבות וחן נעורים. יום פורים – חגי הראשון בארץ. חג ואינו חג. חג – מפני שההרים, השדות הירוקים, ים הכנרת הצוחק לקראת השמש, חוגגים את חג האביב בעמק הירדן. ולא חג – מפני שהאנשים עובדים, נחפזים. אבל בצהריים, אחרי ויכוח קל עושים פשרה – נפסקה העבודה וגם אנו הצטרפנו לחג האביב הזה ויצאנו לשוט בסירה למגדל…

בכנרת, על שפת הים, חיכו לנו תלמידות חוות-הלימוד של חנה מייזל. בשירה ורעש עלו אל סירתנו. רק אחת לא רצתה לעלות – היא תלך ברגל, היא תרוץ, היא תלווה אותנו. והיא באמת רצה, קפצה מאבן אל אבן, קפצה ושרה. לעתים הייתה נכנסת ברגליה היחפות לתוך המים, פורשת את ידיה ובצחוק לבבי מתיזה רסיסי מים סביבה. אחר כך, כשעברו שנים ורחל, הקשורה לפינתה בחדרה על הגג בתל-אביב, מראה לי תמונות מימים עברו, וביניהן התמונה האהובה עליה: היא סוחטת לבנים ליד גיגית גדולה, ובת-צחוק רחבה על פניה, הייתה אומרת: 'זאת היא תעודתי, כזו הייתי כשעבדתי'. אז ביתר בהירות הייתי נזכרת בה בפעם היחידה ההיא כשלא ידעתי עוד את שמה, וראיתיה קופצת על יד החוף ומלווה במרוצתה את סירתנו, והצחוק הטוב הזה, התנועה הרחבה של ידיה, והעליזות המתפרצת מתוכה, סיפרו על שפע של חיים

רחל וגורדון

גורדון ורחל, שהיו ביניהם יחסי מורה תלמיד, התכתבו עד למותו של גורדון ב-1922. מן ההתכתבות ביניהם שרדו רק המכתבים שלו, ומתוכם אפשר לדלות את הדרך בה ראה אותה.

מוקי צור: "גורדון הכיר יפה את רחל, את הפלגותיה הרומנטיות, את מאוהבותה בבדידות, את בריחותיה אל הנוף והמלה. העבודה, ההומור והיצירה לא מנעו ממנה את מצבי הרוח הקודרים ואת הקסם של כתבי הצפוניים שהיה מהלך עליה, ובמיוחד זה של קנוט המסון.[16] גורדון ביקש להגן עליה…הוא האמין בה כאדם, כיוצר, כעובד, כשותף".

גורדון מצטט ממכתב של רחל: "…כי גם מלחמותי הפנימיות, גם יסורי וגיל נצחוני – כל זה כה ילדותי וכה ישן נושן לגבי דידך"…."הנה  את מתאוננת על חוסר מקוריות…יכול להיות כי מהלך הזרם של מה שמתחת למפתן ההכרה, של ה"שמן למאור", אל תוך ההכרה אינו כל כך מהי אצלך, ואין המקוריות המוכרת כל כך גלויה, אבל מקורית את בחיים, במעשים בלתי אמצעיים ובהרגשות בלתי אמצעיות…ואולי לאמנות שותקת, לאמנות שאינה מגדירה לכאורה כלום, אלא שנפש הרואה מגידה על ידה הרבה, אולי לאמנות כזאת נועד כשרונך, שיש בו יותר מיסוד הבלתי מוכר מאשר מיסוד המוכר…ועוד פעם הנני סומך על הגיונך הבריא… אני חושב כי קנוט המסון משפיע עליך יותר ומשעבד את נפשך יותר מאחר, דווקא מפני שהוא קרוב מאד אל נפשך. אבל הדבר הזה מזיק, את אינך קנוט המסון ואינך צריכה להיות, אבל דווקא מפני קרבתך אליו קשה לך למצוא את שלך…."

מאחד ממכתביו עולה שרחל ביקרה במצרים ושלחה לו גלויה משם. במכתב זה הוא כותב: "את לקחת טון גבוה, אני טון עמוק".

במכתב לאירופה הוא מתנצל על עלבון שעלב בה, ועונה לאמירה שלה [בקשר לארץ או בקשר לאירופה?] "נשרפו הגשרים". ועוד הוא כותב שם: "הן את, בחייך הפנימיים, מתרחקת מעיני אחרים יותר ממני. את למשל אינך סובלת כי אחרים, ואפילו אנשים קרובים לך, ידעו את צרת נפשך…"

במכתב מיפו הוא עונה לתלונה שלה על אפטיה וייאוש. "אינני יודע אם יאושך הוא ממין אותם הספיקות שרימזתי עליהם במקום שדיברתי על דבר התלהבותך, בכל אופן בוודאי לא רחוק מהם. אני יודע את טעם הייסורים האלה…מה הביאך לידי אפטיה?"

בעם האחרונה נפגשו שניהם כשהיו מאושפזים בבית החולים בצפת ב-1921.  על פי מוקי צור שם התהדק הקשר ביניהם. שניהם אנשי דגניה גולים, שניהם עומדים בפני המוות.

פנימיים".

רחל: על שפת הכנרת

היינו מעירות שחר.  דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו.  הצצה ראשונה – אל הים.  בשעה זו שרוי הוא בתנומה.  כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם.

החוף האחד – לנו הוא.  כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע.  ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה.  כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד!  שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות;  דקל קטן בודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור.  ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק.  החוף השני – רחוק, נכרי.  מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו.  גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה.  מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא.  זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת "העבר ההוא".  צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך".  טיפסנו אל צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.

כיצד עובר היום בכנרת?  השחר עלה בהחילנו לעבוד.  ארבע עשרה היינו.  ידיים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוּטות.  פנים עזות, לבבות לוהטים.  האויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנוּ וצחוקנו.  המעדרים הונפו והורדו בלי הרף.  לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכאפייה", תעיפי מבט- אהבה אל הים.  מה טוב!  תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש.  אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.

לצהרים היינו שבות אל החווה, ושוב הים אתנו.  עין-התכלת היתה מציצה אל חלון חדר האוכל, עין התכלת של אדמת המולדת.

ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלומים.  מפני רוָוחה יגורנו.  נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.

זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו.  לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל.  אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל.  עבדנו מתוך עליית-נשמה.

הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט.  איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין סוף, כחית-היער.  להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות.

אומרים, סגולת פלאים למים ההם:  מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם.  האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?

ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות.  כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים;  לוּ תשארי פה לכל ימיך.  מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים.  כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם.  ראה, אלה האבנים ראו פניו החִורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכורנה האבנים האפורות האלה.

לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו.  באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שפתים ישׂיח ללב.

הפגישה עם שז"ר והטיול

עם שחר אחד מימי ששי פגש שז"ר, שטייל בגליל, את רחל שיצאה לרעות את האווזים.[17]

וכך הוא מתאר את רחל ביומנו: הנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת-אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על-פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר-האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל.

על היחסים ביניהם כותב מילשטיין: זלמן התאהב ברחל ממבט ראשון. רועת-האווזים הייתה בעיניו התגלמות של האדם החדש – בהופעתה, בעיסוקה, בקולה. שז"ר היה משכיל יהודי, אידיאליסט, סוציאליסט ציוני, בן דמותו של אחיה יעקב, שאיתו היו לרחל קשרים רגשיים מורכבים. הוא היה טיפוס רגשן ומתפעם. אחרי שלושה שבועות של סיור בארץ האידיאלים, אחרי חמש שעות של צעדת לילה על גדת הכנרת שהיו חמש שעות של דיאלוג פנימי עם תודעתו, עם תרבותו, עם חוויותיו מארץ-ישראל, עם הגֶנים שלו שהזכירו לו, לדבריו, באותו לילה את ימי בית ראשון שהתנועה הציונית מבקשת לחדש, יצאה לפתע לקראתו מ"ארמון קסום" דמות מן התנ"ך.

"זלמן שז"ר, שהתאהב ברחל בכל נימי נפשו, נשא לאשה את רחל כצנלסון אשר לא אהב. נולדה להם בת מפגרת וזלמן ראה בכך עונש משמיים. עד מותה ביקש זלמן להתקרב לרחל ולא העז לעשות מעשה, להתגרש מרעייתו ולהקדיש את כל זמנו לרחל כפי שחפץ לעשות".

יש הסוברים (כמו החוקרים יחזקאל צורף וד"ר תמר שכטר) כי שז"ר בדה את הרומן והעצימו, אף שסייע לה לא מעט. רחל אף הקדישה לו כמה משיריה.

למחרת ההיכרות בין שז"ר לרחל, בשבת, ארגן ברל כצנלסון שיט על הכנרת וטיול ברמת-הגולן.[18]

על היום ההוא שהיה לדבריו המפעים בחייו כתב שז"ר: "והיה לי, כפי שנדמה היה לי אז, יסוד מוחלט להניח כי דעתה אינה פנויה אלי כלל, לא בהיותנו ביום השבת על ההרים אשר מעבר ההוא לכנרת, ולא בשוּטנו יחד בסירה ההיא בליל הירח, חזרה לקבוצת כנרת. הרושם, כי עיקר מעיינה נתון לברל כצנלסון, לא הפריע לי כלל, להיפך, זה מבחינה ידועה גם קירב ועשה אותנו לכדי עדה קטנה אחת, שברכת האח הגדול והמשפיע, ברכת אח ורב, חופפת עליה ומלכדת אותה. אבל היו אתנו אחרים שתבעו את כל תשומתה".

"ועוד היה איתנו בהרים באותה השבת יוסף זלצמן, ידידי 'הסיבירי', מווילנה, שהספיק כבר בארץ להתבולל כליל והיה לשומר מארץ השומרים, רוכב-דוהר וחוגר תחמושת, צעיר בהיר מטבע ברייתו ושזוף שמש הארץ, חסון בגווֹ וגאה ברוחו, שואף ורגיש וכולו הדר.[19] כמה הלך אז שבי אחרי קסמה של רחל ואיך רדף אחרי צִלה! אכן, רדף בפועל ממש, כי לפתע הסתתרה רחל בין השיחים, והוא, הנאמן, כה נבהל פן תעתה בין ההרים הבלתי-מוכרים לה, עד שקפץ על סוסו ומבלי להגיד לנו דבר דהר לחפש אותה בין מצוקי הסלעים ולמעלה משעתיים הסתחרר בישימון לבקש את עקבותיה, והיא הייתה אתנו כאן. כאילו לא חשדה דבר. ואני עוד אז בִּין לא יכולתי את זאת המשובה להתגרות בידיד ולהרעימו. אבל ה'יריב' העיקרי שהפעים את כל רוחה, וכמדומה לא הניח עוד כל שיור לשום 'משהו' אחר, היה אף לא אחד מכל אלה, כי אם זה קסם הגליל וזאת רוח הקדומים הפלאית.

הנה הזדרזה רחל, טיפסה ועלתה והשתטחה על גזע החרוב הישיש אשר בפיסגה, ומשם, צחורת שמלה ומופזת נהרה, 'הרעימה' קולה בשיר, אלינו אל בני החבורה אשר בוואדי. ואנחנו שמענו כל צליל, כאילו מקרוב, ולא רק את קול תרועתה שמענו כי אם את ההד העצום שענה לעומתה כל היקום מעברים".

צרפת, מלחמת העולם הראשונה, רוסיה

רחל יצאה ללימודי אגרונומיה בטולוז ב-1913 אחרי לחץ של חנה מייזל. על כך קיבלה ביקורת קשה מפי חבריה בכינרת, בעיקר מפיו של שמואל דיין שהאשים אותה בירידה מן הארץ.[20]

חלק מתשובתה: "מה מטרת נסיעתי לדעתך? האם לא שכלול העבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל נימי הלב והמוח, התעמקות בחקירת מצפונות של חיי הצומח, ברזין דרזין של חיי הבריאה כולה? האם לא להפיח נשמת רוח חיים ברגבי העפר, לשפר ולפאר את פני ארצי. עזוב אעזבנה עכשיו, ושוב אשוב אליה למועד שנתיים? בתוך האביב אשוב, תור געגועים ושאיפות אל מעבר מזה. כי כן נשבעתי לים, להרים, לירדן שלי…"

גורדון תמך בה כשכתב לה: "לא לשם קרבן אנו חיים וכל העולם יכול להיות לנו לבית, אם נדע לחיות באופן מלא. רק כך צריך לבנות את חיינו כאן, כחיי מלאות, כחיים של חינוך עצמי מתמיד, של ביטוי עצמי, של גידול אנושי ויצירה". (מספרו של מוקי צור).

רחל היתה אשה יחידה ויהודיה יחידה בין הסטודנטית. רחל ינאית[21] הצטרפה אליה לזמן קצר אך חזרה לארץ. רחל סיימה את לימודיה בהצטיינות.

בטולוז התרחש סיפור האהבה שנהוג להציגו כמשמעותי ביותר בחייה. אהובה היה סטודנט יהודי מרוסיה, מיכאל ברנשטיין ,שבא לטולוז ללמוד הנדסה. אוסף מכתביו נשמר על ידי שז"ר. במלחמת העולם הראשונה נאלצו לחזור לרוסיה. כל אחד נסע למקום אחר ברוסיה ומאז לא התראו. רחל קראה לו לבוא אך הוא לא הגיע.[22]

זמן קצר לאחר פרידתם השתנו הרגשות ורחל כותבת לחברתה המשוררת מריה שקפסקיה[23]:…"  [מיכאל] כותב הרבה. התקרבנו מאוד בחודשים האחרונים לשהותי שם, לפני הנסיעה. הוא נשאר כשהיה – כעין גיבור של רודנבאך. אני מרחמת עליו. האם חשבת פעם שרחמים הם רגש מאוד רודני? הוא מדכא את כל הרגשות האחרים ושולט לבדו."

[גם רומן זה נראה כמו אפיזודה חולפת בחייה].

במלחמת העולם הראשונה נאלצה רחל לחזור לרוסיה, גם בגלל המלחמה, גם בגלל הטורקים שמנעו גישה לארץ וגם בגלל משפחתה שירדה מכל נכסיה. ברוסיה עבדה בבתי יתומים ונדבקה שם בשחפת. היא כותבת ב-1916 לחברתה המשוררת מריה:

" אספר על עצמי בלי להסתיר דבר. כמעט שנה אני נמצאת ברוסיה. שנת חיים זה המון זמן, לא כן? בהתחלה היה קשה מנשוא, ההרגשה היתה שאני דג על היבשה או אנטיוס באוויר. אני זוכרת שכתבתי למישהו מחברי: "הימים דומים לטיפות מים שמטפטפות משום מקום, אך שום מערת נטיפים לא תיווצר אפילו בעתיד הרחוק". הרגשה כזאת לפעמים מורגשת גם עכשיו, אך רק לעתים ולא כרקע תמידי. בדרך כלל אני חיה חיים פעילים ומלאים שיש להם תוכן "פנימי", קוראת הרבה, פוגשת אנשים הרבה, חושבת עמוקות על השאלות שהיו זרות לי מקודם ומרגישה איך מתרחבים אופקי. הרי קודם, פרט לאופי החברתי של עבודתי החקלאית בארץ, חיי סבבו סביב התרשמויות אסתטיות וחוויות פרטיות מאוד. עכשיו אני חלק יעיל בחברה והדבר מעניק משמעות לדברים רבים. את, מוסיה, אומרת: פטרבורג, מוסקבה, מוזיאונים, תערוכות, וכל זה שוב פרטי ורק פרטי. אך ייתכן שזאת רק תקופה כזאת בחיי שבה טובת הכלל היא כמו "גרגירי קוורץ בתוך גרניט", כפי שאמר פלטיני. את מבינה למה אני מתכוונת? זה ישנו בתוכי, אך אינו נטמע בי באופן טבעי…"

מספרת ברכה חבס:[24] "שנים רבות לאחר זה שבה וסיפרה לא אחת על ילדי הרעב ברוסיה באותם הימים. ונפלא היה לשמוע את המיית הרגשות העמוקים והאהבה הגדולה אשר אהבה את ילדיה אלה וכיצד נחרתה בלבה דמותו של כל ילד וילדה. זו התקופה שבה נטלה לראשונה עט סופרים בידיה. רוסית כתבה, אבל רוחה ולבה היו כבר בארץ ישראל".

יוחנן רטנר[25] פגש את רחל באודיסה בסוף מלחמת העולם הראשונה וכך כתב עליה: "בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעל חזה שקוע במקצת וזוג עיניים נהדרות…במבט ראשון נראתה כעוף-מים חולני שהוטל ליבשה שלא-בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה. ואכן חולה היתה, ואומללה… הותר לה לשוב לארץ, אולם בינתיים נאלצה לחכות להיתר יציאה ולאונייה שתזדמן. היה סתיו אפור וקר ולא היתה פרוטה בכיסה; …עדיין באו עליה חליפות התקפות דיכאון; עתים היתה מקמצת במלים ועתים מתפרצת בראש. אך היו שעות בהן זהרו עיניה והפיצו גצי שובבות, כמו שבו ונתלקחו בזיכרון השמש, העמל, הסכנות, האהבהבים בגליל, לשפת הכנרת."

השיבה, הגירוש

ב-1919 שבה רחל לארץ באונייה "רוסלאן"[26], האונייה הראשונה שהביאה את בני העלייה השלישית. חוות העלמות היתה בתקופת מעבר לכן הצטרפה לקיבוץ דגניה. בדגניה בעיקר עסקה בכתיבה הומוריסטית.

רחל התבקשה לעזוב את דגניה עקב מחלת השחפת. הרופא הודיע לה שאסור לה לעבוד עם ילדים וההורים פחדו. הטילו על חברה הטוב דוד גלעד[27] להודיע לה על ההוצאה מהקבוצה ושאר החברים לא באו להפרד [כנראה מבושה]. יחס זה פצע אותה והיא כתבה עליו: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

תל אביב, ירושלים, צפת

בשנותיה האחרונות גרה רחל בירושלים ובתל אביב והתאשפזה פעמיים בבית החולים בצפת, ב-1921 וב1925. בירושלים לימדה חקלאות בחוות הלימוד שבהנהלת רחל ינאית ונתנה שיעורם פרטיים בעברית ובצרפתית. היא התגוררה בביתה של רחל כגן[28] ברחוב הנביאים. רחל התגוררה בירושלים 4 שנים בדירות שונות.

כשהתגוררה רחל בשכונת זכרון משה בירושלים כתבה למריה: "אך ירושלים, ירושלים, בת אלפי שנים משרה עלי מרגוע. כאן חיים "בעיניים המביטות לאחור" (הביטוי שלך). פעם שאלתי שלושה ממכרי: למה אנחנו אוהבים את העבר? אחד ענה לי: "כי ההווה אינו מרווה את צימאון החיים שלנו". השני אמר: "ההווה עצוב מדי כי שואב מן העבר". והשלישי אמר: "אנחנו אוהבים את העבר מפני שלא יחזור עוד לעולם". ומה את היית אומרת, מרוסנקה? כך או אחרת, אני התמסרתי כולי לארכיאולוגיה (=הכוונה לכך שהיא שרויה בעבר). כעת זו התעסקותי העיקרית".

אבל מתל אביב, כשהיא חולה, היא כותבת  לחברתה שולמית קלוגאי[29]: "כל כך מהר נגמלתי מעיר זו… והרי אהבתיה אהבה רומנטית שדיברה ללבי ולשכלי כאחד. מסופקני אם לחורף הזה אציג את עצמי לרוחותיה ודלקותיה. ואולם – נראה". ובהזדמנות אחרת: "התשמעי קולי? רגע אחד נדמה לי כי בירושלים אנחנו, וכי הולכת אני לבקרך, ואת מדליקה את התנור הלבן, מכסה אותי במעילך החום-בהיר… פה, שולינקה, אין בית כזה, אין אף בית אחד אשר יעיר בי חשק ללכת שמה".

מתוך מכתב לבן ציון: "בן-ציון, האם נוח (נפתולסקי) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה הוא. כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה, שכבר כל-כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר, ולך השיר, בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד משמחת-זכרונות נוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל-כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט ב'הדסה' של צפת ".

צפת נקשרה אצלה במחלה. היא כותבת לחברתה: "יום-יום אני מוצאת על ידי פגרי זבובים, שנחנקים בתוך אדי-שעמום העולים ממני… פרשת צפת עומדת להסתיים. פרשה ארוכה ומרה… אני עוזבת את צפת. עיר זו, שלפנים כל כך אהבתי ושעתה שנואה עלי".

"שלושת השבועות האחרונים עברו בדכיון רוח מיוחד במינו. עתה רוחי מיישרת שנית את כנפיה (הוי לכנפיים נשורות הנוצות הללו!) ובעוד ימים מספר אעזוב את בית החולים. השאלה 'לאן' ניצבת לפני".

בצפת טיפל בה ד"ר קריגר[30] , שהתיידד איתה והיה מבקר אותה גם בתל אביב. לדבריו שוחחו רבות בענייני ספרות ורוח והיא היתה מכניסה לו פתקים עם שירים למעיל. אחד השירים שכתבה לו בצפת::

יש עיר נידחת בגליל

ולרופא אותה העיר

חלוק עם כיס זעיר.

אין פלא בדבר עד כאן,

חלוק רופאים עם כיס קטן

חזון מאד רגיל.

 

עד כאן אין פלא. אך פתאום

בכיס הקט נמצא מקום,

נמצא מקום בו די

למה שהוא רחב כים

למה שהוא פועם וחם,

רוצה, סובל וחי!

 

לב בת אדם בכיס הצר.

היאומן כי יסופר?…

בתל אביב גרה תחילה אצל אחיה יעקב, אלא שהיתה צריכה לעזוב כדי לא להדביק את בתו הקטנה. בשנותיה האחרונות התגוררה בתל אביב ברחוב בוגרשוב 5. שם כתבה את רוב שיריה. "בשירים אני מוצאת נחמה פורתא". מי שהתיידד אתה, טיפל בה וסידר לה גם את הדירה היה משה בילינסון[31]

אהבה ומיניות

יחסה של רחל לאהבה ומיניות נותר מעורפל ומסתורי.

כותב מילשטיין: "רחל ייחסה לאנשים שסבבו אותה תכונות נעלות שלא היו להם והתאהבה בהם. לא באחד, אלא בכולם. עם אחדים הייתה זאת אהבה של ממש: נפשית, אינטלקטואלית, מינית. תחושת הבדידות, הניכור והאסון הקרב, שליוותה אותה מאז ילדותה ובייחוד מאז מות אמה, עודדה אותה לגמוע את האושר (המיתולוגי) הזה לרוויה כי מחר תמות".

לרחל היתה דודנית אקטיביסטית ומתירנית ברוסיה בשם רוזה. מילשטיין: "רחל האזינה בקשב רב לסיפורי דודניתה על היחסים הטבעיים בתנועת "רצון העם" ועל פרשיות-האהבים שלה עם המנהיגים. מסקנתה של רחל הייתה שיחסים אינטנסיביים אלה יצרו תקשורת-על בין המנהיגים והולידו את הרעיונות הגדולים של התנועה. בחבורת-כנרת נהגה רחל כמנהג דודניתה. רחל הייתה מתירנית עוד בתחילת המאה. שז"ר ואלטשולר תיארו את רחל כ"פאם פאטאל" של דור העלייה השנייה והשלישית".

שרה מילשטיין, בת אחותה של רחל, שטיפלה בה בימי מחלתה: "פעם שאלתי אותה,' האם אהבת מישהו, רצית להינשא לו והדבר לא נסתייע?' היא חייכה ברוך והשיבה. 'כשלמדתי בצרפת הכרתי סטודנט יהודי, מיכאל ברנשטיין. אהבנו זה את זה, אך הוא חזר לרוסיה ואני חזרתי לארצי. מיכאל היה אהבתי הגדולה'".

רחל ב-1916 כותבת לחברתה מריה: "עכשיו יש לי מכר אותו הכרתי בוואטקה – הוא קרוב אלי יותר ממנו. [ממיכאל ברנשטיין]. אני מתעניינת בו כבן אדם ומרגישה אליו עדנה נשית, ומשני אלה מורכבת "האהבה", כפי שאחי היה אומר. אני ואהבה – איזה חיבור קומי, האין זה כך? אני ו-sciences biologiques (=מדעי הביולוגיה), אני וילד יהודי בעל עיניים גדולות – זה עניין אחר, בחיבורים אלה אני chez moi (במקומי."

יחסים ובדידות

רחל היתה מקורבת לראשי הישוב ולאנשי התרבות באותה תקופה, אבל זה לא מנע את תחושת הבדידות העמוקה שחשה.

מילשטיין: "רחל היתה גאה מאד ולא ניאותה לקבל סיוע חומרי מאיש. בחדרה היה אסור לדבר על מצב בריאותה ואפילו לשאול לשלומה. עם אורחיה היתה משוחחת על ענייני המפלגה, בניין הארץ, על עיתון, על ספר וכיוצא באלה. היא היתה עירנית ומלאת הומור. בגלל חוש הביקורת החריף שלה היה קשה לכמה אנשים לשהות במחיצתה".

במכתב לחברתה שלומית קלוגאי מתלוננת רחל על אכזבתה של כותבת שאינה מקבלת מכתבים: "התרגשות מיוחדת שולטת באדם כשהוא פותח את תיבתו במפתח הקטנטן, העשוי לדבר, ומוציא… ואולם עדיין לא הוצאתי מאומה, כי מי יכתוב לי, ולמי נחוצה 'פלפלית זקנה' שכמותי?".

"האם מוכר לך כזה, נו, אקרא לזה מצב רוח: המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא, שקט טקסי, כמעט כמו של תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב… אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!" 

"אני חיה, האל עדי, לא רע. רק דבר אחד: הגעגוע לאנשים אוכל אותי. היו כאן שני בחורים. את אחד מהם נדמה לי שאת מכירה… והנה שניהם נוסעים מכאן ואני בהישארותי בבדידות מגיעה למסקנות חמורות סבר, כי כל אחד מאתנו הוא רק אפיזודה בחייו של אחר, והכל כל כך שברירי, והכל כל כך מקרי".

"שממת החדר והבדידות מלוות רבים מהמכתבים: "רוח סתיו מנשבת, שו, הסתיו מאחורי דלתנו. כל שיר עצוב נראה לי כווידוי שלי, כסיפור חיי, ואני קוראת אותו עצמי בקול רם בשממת חדרי, ובעיני קמות דמעות".

"אינני מחשיבה את יחסם הטוב של 'סתם' מכירים, כי בתקופה נפשית זו, העוברת עלי, אני זקוקה ליחס יציב ואיתן. שאיננו מתפורר ממלת רוגז אחת ויודע להבין ולסלוח. ועל כן עשיתי ליקווידציה לכל מכירים 'סתם'".

"לישון אני שוכבת, כרגיל ב7 בערב, ולכן נבצר ממכרי לברני. כלומר, אני מנחמת את עצמי במחשבה שאלמלא שכבתי היו באים".

היכרות עם שלוש נערות: "אני התידדתי עם שלוש נערות, שהגדולה בהן בת עשרים ושתיים. שלושתן יפות ואחת מהן יודעת לזמר. יש ליחסינו אותו אופי שהוא היחיד הרצוי לי (ודווקא אינו נקבע, משום מה ברוב הקשרים שלי עם מכרי), דהיינו, הן לקחו אותי תחת חסותן ורואות בזה זכות מיוחדת לעצמן. ואני פתחת את טעמן הספרותי ומעבידתן ככושיות בשליחויות שונות. נמצא ששני הצדדים נהנים. ואיזה תענוג להסתכל בפניהן הרעננים, ללא זר של קמט".

על כתיבתה

אומרת שרה מילשטיין: "רחל חיפשה את השלמות שבפשטות. תמיד תקנה, תמיד שינתה. אוצר המלים שלה לא היה גדול ותמיד היו מילון וספר תנ"ך מונחים על מיטתה, ליד הכר. היא כתבה על פי רוב בשכיבה, וכשהיה להקשה למצוא ביטוי לרעיון, כתבה ברוסית ואחר כך תרגמה לעברית. 'לא אוצר המלים חשוב, חשוב איך את משתמשת במלים שיש לך. חשובים הרעיונות. אם יש תוכן נמצאות המלים'.

ב-1930 כשיצא ספר שיריה השני – 'מנגד' כתבה רחל לשרה: "קיבלתי את 'מנגד'. חפצתי כרגע לשלוח לך אבל פתאום נאו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם ולשכוח על קיומם. דבר משונה, לא?…"

רחל הרבתה לספר לשולמית על קשיי כתיבה שלה: "מה נשמע בעולם השירה, שו? אני באמת לא כתבתי מאומה כל הימים האלה ומסופקני אם אכתוב פעם. דלל המעיין. ולעומת זה קוראת הרבה מאוד". בפעם אחרת כתבה: "הכתבת מה, שולינקה, בימים האלה? אני במריי עומדת, כלומר אינני כותבת וחסל. זה – ביחס לשירים… ושירים, אם אינני כותבת, הרי רשאית אני בכל אופן לאהוב אותם ולדקלם בקול רם בשממת חדרי".

באחד המכתבים כתבה: "לפי שעה אין לי אף חצי שיר מן המוכן. אני מתרגמת ספר (לשם פרנסה בלבד) וזה גירש את בת שירתי". ובאחר: "כיוון שדלל מעיין השירה חייב הקב"ה לתת לי פיצוי בצורת פרוזה מלבבת. כי לכתוב שירים מתוך כאב בטן ושאר פורענויות לא ייתכן, מה שאין כן בנוגע לפרוזה".

למחסום הכתיבה שלה התייחסה רחל גם כשסיפרה לחברתה על הקשר בינה לבין שז"ר, שהיה חבר במערכת "דבר" ועודד אותה לכתוב ולפרסם את שיריה. "זלמן סר אלי כפעם בפעם להציק לי בעניין 'חומר' למוסף. בכל פעם אני כמו שנקל לך לשער לעצמך נשבעת לי בכל הקדוש לי בעולם הזה שאינני כותבת עוד שירים. הוא מקשיב לדברי באורך רוח מפליא וקורץ עין בערמומיות… לבסוף אני מרשה לו לדפדף במחברתי ויש אשר הוא שולה משם איזה דג קטן… בריאותי לא טובה ומצב רוח מתאים. הימים זוחלים, זוחלים".

וגם את שמחתה על פרסום פרי עטה בעיתון רחל חלקה עם חברתה: "האין זה בכל זאת רגש נפלא להיות מודפס, לדעת כי אלפי עיניים רואות את אשר נראה בראשונה לעינייך את בלבד?"

לקראת מותה

מוקי צור: "רק בסוף ימיה, כאשר עמדה בהתמודדות ללא סיכוי עם מוצה, חזרה אל תפישתו האנטי-רומנטית של גורדון לגבי העלייה השניה. אז הגדירה את ניסיונה וניסיון חבריה בני העלייה השנייה לא כקרבן, לא כמאוהבות בבדידות, אלא כ"העזה להיות מאושרים".

שושנה מילשטיין: "כשהיה האביב חולף, היתה אומרת לי, ברוסית, 'סושינקה, אני מאריכה ימים כמו חתול'. על שפתיה היה אז חיוך מר ובעיניה, המבריקות תמיד, התנוצץ לעג חבוי, לי, לעצמה, לחתולי האדם המצליחים להגיע לקיץ. …עד ליום מותה היתה שולחת פיתקאות לידידתה ברכה חבס, בקשות לעזרה מבית המוות [בגדרה]".

ב-15/4 נסעו אתה בעגלה ד"ר כיתאין ואחות מההוספיס בגדרה לבית חולים הדסה בתל אביב, מרחק שעות רבות. בדרך ביקשה להכנס לרחובות להפרד מנקדימון. וכך סיפר: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפני שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו משמעות שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה".

השפעה

הלית ישורון כתבה: "נדמה לי שכמעט לא הייתה בארץ אשה, החל בשנות השלושים ולפחות עד שנות הששים של המאה הנוכחית, שלא מצאה בשירי רחל, בזמן זה או אחר של החיים, ביטוי ישיר לעולמה ולמצוקותיה. שירת רחל חילחלה והשפיעה הרבה מעבר לערכה הסגולי. קשה להגזים בעוצמת הנוכחות שהייתה לה בחיי היישוב ובבניית האתוס הציוני".

המשורר אהרון שבתאי כתב ברשימת ביקורת על המהדורה הראשונה של ספר זה: "אני יכול להעיד שהיא הייתה בשבילי אידיאל ארוטי ראשון. תצלומה הידוע בשער הקובץ 'שירת רחל' היה 'האיקונה' הראשונה של אשה, שהיא גלגול נכסף של אמי".

השיר "האיר השחר" של נתן אלתרמן על רחל, בטור השבועי 31/12/54[32]

ומבעד לחג חמישים ומבעד
לרשעות מגליו של הזמן הקוצר
הנה יד מסירה הבריח משער
ורועה תימורה שוב יוצאת מחצר

נזכרנה הפעם בשיר נזכרנה
ונשמע את קולו של היום שהחל
נשמענו עולה כדממה וכמו רנן
מן השם היהודי היפה רחל

אמנם יש לזמן גם ארשת אחרת
ואין די כי נמשוך עליו דוק של פיוט
ואומרים נדייק ונספר גם פיק ברך
וחולין וחולשות ופלגות לבעות

ואומרים אל נוסיף בתתנו הלל לו
לנשאו על זמנים אחרים לפליאה
אמנם כן וכל אלה אחים ובכל אלה
הוא דולק ומאיר כשחרית אין שנייה

ואותו הפיוט והתום העובר בו
וכוחו של הלב הנשבע ונודר
הם אולי חרף כל שנוסיף ונספר בו
חותמו הנכון והעמוק ביותר

הוא ניצב עם רועה תימורה במטפחת
העולה מקברה מול אדם יהלום
"כנרת שלי", הוא לוחש אותה יחד,
"ההיית או חלמתי חלום".

"כנרת שלי" מי יידע מה קובע
את נצחם של שירים? דמות גולשת מתל
כצליל נבל רונן ורוחק וגווע
נשתלבה היא לעד בשירת ישראל

בשירה ובנוף הה עלמה מזמרת
וכובשת אגם אי פייטן שנבלע
והיה לאחד עם מראה כברת ארץ
כרחל ושירה עם כנרת שלה?

יום מאיר אלומות עגלה מתרחקת
וקורות העיתים משירת זקנתן
ועלמה על ליבה כפותיה חובקת
כעל בן לו היה לה על ילד קטן

כן היה זה זמנם של מפנה ושל פרך
ושל קרב בו כרעו אמיצים ועזים
אך מאז עד היום בו קשורה ונשזרת
גם שחרות רחופן של רועות אווזים

מה הוריש לאומה הוא? רובה ומחרשת
מה ברא הוא? את דמות העובד העברי
ואת צליל העברית. אותו זמן הוא מורשת
אשר אין בלעדיה לא ציץ ולא פרי

אבל חוץ מכל אלה דרך וכונן הוא
מן נימה שקוראים לה כלות נפש ותום
מן עניין הנראה קצת נמלץ בעניינו
אך ערכו על אף כל לא ניטל עד היום

שלל דמויות מוארות ממרחק. איזה פרק
מפואר ומופלא! עת חולפת כחוק
"כנרת שלי". הקברים על הכרך
מאוושים דשא עשב נישא וירוק

ועוברה התקופה על פנינו. הנה
היא רועה תימורה. רוח קל מבדר
את שולי שמלתה. דום נראה את מראה
כמו אז עם שחרית מאחורי הגדר

 

  דמותה של רחל – סיכום                                           

התמונה שעולה מרשת החוטים שארגתי מכל מה שנכתב על רחל ומה שנכתב על ידה היא  של דמות מאד מורכבת ואניגמטית. אשה ששילבה בחייה חומר ורוח, שתכונותיה הבולטות היו אומץ לב, הרפתקנות, אהבת החכמה, סקרנות אין קץ, אהבת החיים, הומור שהפך לעתים לציניות, אידיאליזם רומנטי יחד עם ביקורתיות חדה. פגיעה, רגישה, ערכית, אגוצנטרית, חסרת מנוחה, אינדיבידואליסטית, לא מתמסרת לאהבה אחת אם כי כל חייה כמהה לאהבה זאת.

מהתיאורים עולה אשה שנולדה במשפחה מכובדת ותרבותית, חלק מהעלית היהודית של אותה תקופה (כמו משפחת הנשיא בן צבי), שבה היו שני הורים מבוגרים עם המון ילדים (אביה היה בן 67 כשנולדה ואמה בת 47!), משפחה שבה כדי לתפוס מקום צריך להיאבק. אב דומיננטי, מרשים ופטריארכלי, אידיאלי בעיני ילדיו, איש עסקים יזם שספק אם הקדיש זמן רב לילדיו. על פי צוואתו עולה שהפלה את בנותיו הרווקות לרעה, ואת עיקר רכושו מסר לבניו. האם מצטיירת כאישה נבונה ועצמאית, אינטלקטואלית ואוהבת תרבות, שהתכתבה עם אנשי תרבות חשובים בדורה, ביניהם טולסטוי. נראה היה שרחל היתה קרובה אליה ברוחה, ומותה בגיל הרגיש של רחל – 16, הותיר פצע בנפשה והחל את מסע האובדן והעצב שהתעצם בהמשך חייה. ואז הגיעה האם החורגת שילדי משפחת בלובשטיין היו עויינים כלפיה, ושכנראה הרחיקה עוד יותר בין האב וילדיו. היתה גם האשה הראשונה, שעליה איננו יודעים דבר מלבד שהיו לזוג ארבעה ילדים אותם אמצה סופיה.

מדוע סופיה מנדלשטם, אשה צעירה ומשכילה מבית תרבותי, התחתנה עם גבר מבוגר ממנה ב-20 שנה המטופל בארבעה ילדים קטנים? אין רמזים לכך בכתובים. אולי בגלל כספו.

מכל מקום, המודל שהציגה עבור בנותיה היה של אשה שלא מפסיקה לפתח את כשריה האינטלקטואליים אבל אשה שוויתרה על הגשמה עצמית למען נישואין ומשפחה. ייתכן שרחל נענתה למשאלה הלא מודעת של האם וניסתה להגשים בחייה את מה שהאם לא הצליחה.

באשר לדמות האם, מרגע שהופיעה האם החורגת התפצלה דמות האם לשניים – האם הקדושה והטובה המשפיעה אהבה וטוב, לעומת המרשעת שעליה מותר לכעוס ואותה מותר לשנוא.

 

רחל חיפשה לאורך השנים תחליפי אב, יעקב אחיה, א.ד.גורדון, ובסוף חייה גם משה בילינסון. אתם התייעצה ובהם נתמכה.

רחל היתה ככל הנראה מאד יפה בצעירותה. כל מי שמדבר עליה מדגיש את עיניה הכחולות שמבטן עמוק וחודר. היא מתוארת גם כגבוהה, תמירה עם שיער זהוב. המחלה כיערה והזקינה אותה בגלי יחסית צעיר.

מבחינה רגשית אפשר לראות אצל רחל תנודות רגשיות קיצוניות, בין דכאון לעליזות ואופוריה. חלק מהן ניתנות להסבר על ידי הסבל שליווה את מהלך חייה, לעומת ההכרה הציבורית שזכתה לה, וחלק קשור ודאי למבנה שעוצב בילדותה שעליה אין לנו הרבה מידע.

מי שהכיר אותה תאר את העצב העמוק שנשקף מעיניה שלעתים היה מתחלף ב"אש של שמחה", את המעברים בין התנהגות רעשנית, קולנית וקופצנית, דיבור שוטף והמון צחוק, לבין שתיקה או ביטויי ציניות מרירה. כפי שאמרה הגננת מרחובות: "יותר משהיא שמחה היא רוצה להיות שמחה".

מבחינת יחסי אהבה החידה עוד מתעצמת. נראה היה שלרחל הרבה סיפורי אהבה, לעתים בו זמנית עם מספר גברים. כולם מחוגה, אנשי העלייה השנייה, אידיאליסטיים ציוניים שבאו להקים את המדינה. נאמר עליה שהיתה מתירנית בצורה יוצאת דופן לתקופתה, נאמר גם שהיתה "פאם פאטאל". מה שמאפיין אשה כזו שהיא מפתה ומבטיחה, ובסופו של עניין לא מממשת, מתחמקת. גילוי זה הפתיע אותי לאור התדמית הרומנטית בתולית שנוצרה לה. לי נראה, שאם כי היתה רומנטיקנית, הרבה מאהבותיה היו אפלטוניות, וקשורות לחלום ההגשמה הציוני. אפשר לומר ששני התיאורים  מאפיינים את יחסה לאהבה, למרות שהם נראים כסותרים. היא יצרה סביבה הילה מתירנית ומפתה, בלא יכולת להתמסר לאחד. ממכתביה ושיריה עולה כמיהה עזה לקשר ולאהבה רומנטית, אהבה שהיא אידיאליסטית בעיקרה, שממנה התפכחה מאוכזבת וצינית.

סיפור האהבה בין רחל ושז"ר כבר הפך למיתוס, אבל מקריאת העובדות עולה שהוא אהב אותה אהבה נואשת, אבל לא נראה שהיא אהבה אותו.

בטולוז היה סיפור אהבתה עם מיכאל ברנשטיין שנחשב, גם על ידיה, לאהבה המשמעותית ביותר שהיתה לה. מדוע נפרדו השניים? למה לא נסעו יחדיו לרוסיה? למה לא הגיע מיכאל לארץ? והנה, זמן קצר אחרי הפרידה, במכתב לחברה משותפת של השניים כותבת רחל שאהבתה הפכה לרחמים. ועל כך היא אומרת: "כשיש רחמים – אין אהבה. האם חשבת פעם שרחמים הם רגש מאוד רודני? הוא מדכא את כל הרגשות האחרים ושולט לבדו". במכתב זה היא גם כותבת על בחור אחר שכבר נהיה קרוב אליה יותר ממיכאל.

ואולי אהבה רחל את רעיון האהבה יותר מאשר בני זוג קונקרטיים?

לעומת יחסיה עם הגברים בחייה, לרחל היתה חברות אמיצה עם נשים. נוסף לחברות קרובה עם שתי אחיותיה הקרובות אליה בגיל ועם בת אחותה, היו חברותיה נשים חזקות, דעתניות, עצמאיות, פמיניסטיות, שנוסף לרעיון הציוני נאבקו מאבק (מתסכל) לשוויון זכויות, ולקראת סוף חייה קשרה קשרים עם נערות צעירות שהפכה למושא הערצתן. נראה שהיתה דומיננטית וכריזמטית מאד בכל קשריה.

באשר לכתיבתה נאבקה רחל כמו כל משורר עם ספקות, חוסר בטחון, משאלה להכרה, מצבים של חשיכה שהתחלפו למצבים של שמחה וסיפוק.

לדעתי צודק מוקי צור כשהוא אומר שעלייתה של רחל ארצה היתה חלק ממסע לחיפוש עצמי. רחל מצטיירת לי כמי שכל חייה היה מבטה מופנה פנימה יותר מאשר החוצה.  או כפי שתיארה שירה סתיו, היתה בה: "תהייה של מי שחיה לעומקה את תחושת חוסר הממשות של החיים, מי שחיה בספק מתמיד ביחס למציאות. זו שהבינה — כפי שניכר בשירה האחרון ("מֵתי") כי קניינה היחיד הוא האובדן ("רק המתים לא ימותו")."

למרות הסבל והכאב שליוו אותה רוב חייה, היא לא חדלה מלהתפתח מבחינה רוחנית  ויצירתית. להיות רגישה וערה כלפי העולם כמו גם כלפי נפשה ונשמתה. מבחינה זו היו חייה עשירים ומרתקים והתוצר שלהם – השירים הנפלאים שהכו לחלק מהקאנון התרבותי שלנו.

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%90%D7%98%D7%95%D7%91

 

[2] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%91%D7%94

 

[3] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%91_(%D7%A2%D7%99%D7%A8)

 

[4] גזירת הקנטוניסטים (תקפ"ז – כ"ה באב תרט"ז, 1856 – 1827) הוא כינוי למוסד שהתקיים ברוסיה הצארית, שכלל גיוס כפוי של ילדים וצעירים בני הקהילות היהודיות ברוסיה. מוסד זה התקיים כחלק ממדיניות שמטרתה השפעה על אוכלוסיית היהודים, באמצעות 'חינוכו מחדש' של הדור הצעיר והמרת דתם של הילדים המגוייסים בכפיה. החיילים היהודים שגויסו באופן זה לצבא הצאר כונו חיילי ניקולאי.

[5] שרה יצקר-סבוראי 1896-1973

חברה [ילידת אוקראינה, חברת עין חרוד]. כשהורע מצבה הבריאותי של רחל, ביקשה המשוררת מחברותיה שיקראו לבנותיהן על שמה, וכך אכן היה. בשיר שאת כתב היד שלו מסרה רחל לחברותיה, ושנמצא כיום אצל סבוראי, נכתב: "תקראי לה בשמי לבתך הקטנה, להציב לי יד, כה עגום לעבור לעד" .

 

[6] דב בורוכוב נולד וגדל בפולטבה, היכן שגדלה גם רחל. אשתו ליובה נפטרה ב-1976 וקבורה בבית הקברות בכנרת לצד בעלה. כתבה "פרקים מיומן חיי".

[7] בשנות העלייה השנייה הוקמו על שפת הים מצפון ליפו, בסמוך לבית הטקסטיל של היום, שני בתי מלון בעלי השתייכות מפלגתית. חברי פועלי ציון התארחו במלון ספקטור ואנשי הפועל הצעיר במלון חיים ברוך. המלונות נועדו לאירוח עולים חדשים שהגיעו באוניות לנמל יפו עד שנקלטו ביישובים ברחבי הארץ. חיים ברוך נהג לחכות לאוניות שהגיעו לנמל כדי לקבל את אורחיו ולהעביר אותם ישירות למלונו.

[8] חנה מייזל 1873-1972

ילידת רוסיה, בת העלייה השנייה, ממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל. עלתה לארץ באותה שנה כמו רחל. ב1911 הקימה בחצר כנרת חוות לימוד חקלאית לנערות בשם "חוות העלמות" שפעלה עד 1917.

[מתוך הוויקיפדיה] בעקבות הרעיונות הסוציאליסטים, רוב הנשים החלוצות בתקופה זו, שאפו לחברה שיוויונית, ללא דיכוי כלכלי, חברתי או פוליטי. התאוריה הסוציאליסטית גרסה כי עם ביטול החברה הפטריארכלית ואי השוויון המאפיין את הקפיטליזם, ממילא יווצר שוויון בין המינים. ואמנם, התנועה הציונית העניקה שוויון זכויות מוחלט לנשים. אף על פי כן, דימוייה של האישה נותר מסורתי והמקום שהוקצה לחלוצה גם בבואה לארץ, היה בבישול, בניקיון, בתפירה ובשאר עבודות משק הבית. לעולם לא לצד הפועל, בחקלאות.

שלא כחוות כנרת, "חוות העלמות" לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה "לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. "רציתי שהנערות תלמדנה גן- ירק, שתילת גינה, עצי פרי ומעט פרחים, מעט עופות ובמידת הצורך אף טיפול בפרה. עליהן ללמוד אף בישול ותפירה"

מלבד החזון החקלאי החלוצי, ביקשה מייזל גם לחנך ולפתח בבנות את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע, וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית.

 

[9] בית יעקב ברוידא נבנה בשנת 1908 ברחוב מנוחה ונחלה, והיה מהמפוארים בבתי המושבה. יעקב ברוידא היה ראש חברת "מנוחה ונחלה", והתגורר בבית לאחר עלייתו ארצה.

 

[10] נקדימון אלטשולר 1893-1980

הוא נולד ברחובות, דור ראשון לעלייה הראשונה, רכב על סוסים כפרש והיה פועל מצוין. כשרחל פגשה אותו בימיה האחרונים היה נשוי + שלושה ילדים.

 

[11] נח נפתולסקי 1881-1974

מעולי העלייה השנייה. הוא לא נישא מעולם והוא קבור ליד רחל בבית הקברות של כנרת.

מאיר רוטברג 1887-1951

יליד אוקראינה, איש העלייה השניה, ממקימי קבוצת כנרת. חלק משלישיית "קבוצת יחד". אחד המקורבים ביותר לרחל בחבורת כנרת. היא נתנה לו שי, קופסת פיתוחי עץ, בתוך הקופסה הייתה תמונתה ועל המכסה רשמה: "מרחל הבודדה". מאיר סיפר לרעייתו חיה שיש לרחל "ראש של גבר", שהיא למדה מצוין עברית ושהיא מלאת חיים וחברותית.

בן ציון ישראלי 1887-1954

איש העלייה השניה, יליד אוקראינה, ממקימי קבוצת כנרת. ב-1909 הנהיג קבוצה בת 13 פועלים ובראשה שני חבריו, נפתולסקי  ורוטברג לעלייה להתיישבות בחוות כנרת. יחד עמם עלתה גם חיה, אשתו של ישראלי.

 

 

[12] א.ד. גורדון 1856-1922

הוגה ומורה דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העליות השנייה והשלישית, כונה "הצדיק החילוני", מייסד תורת מוסר שכונתה "דת העבודה".

היתה לו השפעה עמוקה על רחל. אפשר לומר שהיה מורה הרוחני שהשפיעה על בחירותיה ותמך בה בזמנים קשים. לגורדון הקדישה רחל את שירה העברי הראשון "הלך נפש" שהודפס ב"השילוח" בשנת 1920, והוא ענה לה בשיר היחידי המוכר שלו.

 

[13] אשתו של בן ציון ישראלי. האם הראשונה בכנרת.

[14] ממייסדות תנועת הפועלות ומראשיה

[15] בת העלייה השנייה, ממייסדות נהלל, אמו של משה דיין.

[16] קנוט המסון, סופר נורווגי, חתן פרס נובל 1920. האמסון סגד בספריו ליסודות האליליים ולאינסטינקטים הפרימיטיביים שמלפני העידן המודרני. בכתיבה זו הייתה קרבה רוחנית לרעיונותיו של ניטשה. בזמן הרייך השלישי תמך במפלגה הנאצית.

 

[17] זלמן שז"ר 1889-1974

יליד רוסיה, הגיע להיות הנשיא השלישי. הכיר את רחל בכנרת זמן קצר לאחר שעלה לארץ. כשהגיע הקדיש את עצמו לסייר בארץ לאורכה ולרוחבה. בשחר אחד מימי שישי הגיע שזר לכנרת לשם פגישה עם ברל כצנלסון. [שאיתו ניהלה אז רחל רומן – לדברי מילשטיין. לא מצאתי עדות אחרת לכך].

 

[18] ברל כנצלסון 1887-1944

יליד מינסק ברוסיה, בן העלייה השנייה וממנהיגי היישוב. תלמידו של א.ד.גורדון. הקים את ההסתדרות, עיתון דבר, קופת חולים ועוד. מאבותיה הרוחניים של תנועת העבודה.

על יחסי ברל עם רחל כותב מילשטיין: חריפות שׂכלו של ברל והשכלתו העצמית הרחבה קסמו לרחל; עסקנותו המפלגתית ואופיו הבולשביסטי הרחיקוהו. רחל האליטיסטית בזה לברל הפופוליסט, היורד אל העם כדי לרתום אותו להגשמת שאיפותיו. רחל לא קיבלה את התירוץ שברל יורד כדי להעלות את העם אליו. רחל בזה ליוזמתו של ברל להקים את קופת פועלי ארץ-ישראל ולעסקנותו בוועד פועלי החקלאות בגליל, אף שהבינה את ההיגיון שבדבר.

 

[19] יוסף זלצמן (1890-1913), יליד פולין, בן העלייה השנייה, ממקימי קבוצת כנרת וההרוג הראשון שלה ממארב נקמה של ערבים. מזיכרונותיהם של אנשי כנרת עולה תמונה של בחור גבוה וחזק בעל אישיות קורנת ומשפיעה ואהוב על כולם. תיאור עיניו הכחולות הקורנות ויופיו, חוזר מספר פעמים.

 

[20] שמואל דיין (1891-1968), איש ההתיישבות העובדת וחבר כנסת. אביו של משה דיין.

[21] הקימה חווה חקלאית לבנות בירושלים. לימים, אשתו של הנשיא השני יצחק בן צבי שמשפחתו התגוררה בסמוך למשפחת בלובשטיין בפולטבה.

[22] את המכתבים אפשר לקרוא בספרה של נורית גרץ – "ים ביני ובינך" וגם בספר "לך ועליך – אהבת רחל ומיכאל".

 

[23] מריה שקפסקיה

משוררת רוסיה. חברה של יעל בטולוז. רחל תרגמה משיריה לעברית. נמצאו בארכיון במוסקבה ששה מכתבים של רחל אליה:

 

[24] ברכה חבס (1900-1968)

ילידת רוסיה, עלתה לארץ בעלייה השניה. עיתונאית, סופרת, עורכת ואשת חינוך. רחל היתה שולחת לה פתקים מההוספיס בגדרה. אחד מהם: "ברכה, אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד שבועיים. אבל אין לי כוח לזה. אנא, ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי!"

 

[25] יוחנן רטנר (1891-1965), יליד רוסיה, קצין בצבא הצאר, איש "ההגנה" ואלוף בצה"ל, אדריכל ופרופסור בטכניון. רחל הקדישה לו מספר שירים שהתגלו רק בשנים האחרונות, והוא אף תכנן את המצבה על קברה.

[26] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9F

 

[27] דוד גלעד 1891-1957

יליד אוקראינה, עלה ב1916 והצטרף לדגניה, שם, לדבריו, מצא את משמעות חייו. היה תלמידו ומעריצו של א.ד. גורדון ולפי מוקי צור "ידיד קרוב" לרחל. לכן הקיבוץ הטיל עליו להודיע לה על גירושה מדגניה.

 

[28] חברת כנסת ונשיאת ויצו.

[29] שולמית קלוגאי (1891-1972)

ילידת רוסיה, משוררת, מתרגמת וסופרת, ממייסדות הגימנסיה העברית בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה. אחותו של יצחק בן צבי. חברה טובה של רחל שכונתה במכתבים שו.

 

[30] ד"ר קריגר 1885-1975

יליד ליטא, מנהל בית החולים בצפת וראש ההסתדרות הרפואית. היה הרופא של רחל בצפת והתפתחה ביניהם ידידות.

 

[31] רופא, עיתונאי, ממנהיגי תנועת העבודה.

[32] https://www.youtube.com/watch?v=JkhRdVtNciw