פרוזה

פרקטיקום

SHE`S LEAVING HOME

כשהסתיימה המלחמה אספה נירה גלעד את חפציה במזוודה ועברה להתגורר בירושלים. עד אז היתה העיר הזאת בשבילה מקום עתיק ואחר שנוסעים אליו ברכבת כשברדיו מודיעים על שלג. נירה אהבה את ריח אבניה של ירושלים, את רחובותיה הצרים והסגורים. בחורף היה ריח האבן מתערבב בריחם של הרקפות והנרקיסים הפורחים בחצרות הבתים. היא נהגה להציץ מעבר לחומות האבן ולנחש על פי מראה הגינה והכביסה התלויה מי הם האנשים המתגוררים בבתים האפלים.

להמשך הסיפור


העלמה של דורה מרקוביץ'

זה הכל התחיל כשאני הייתי בבית סוהר ואמא הייתה פה אצלכם בשביל חוות הדעת. את זוכרת, בדיוק אחרי הפעם ההיא שניסתה להרוג את עצמה ורפי מצא אותה ואז דחו את המשפט שבגללו ישבתי אחר כך בגלל הצ'קים בלי כסוי. לא, המשפט על הזיוף היה אחר כך. אני חושב שזה הפעם הראשונה אז, שהסתכלתי על הפנים שלי בחתיכת ראי שבור ואמרתי: יוסי אין לך עתיד ככה, אבל מה יכולתי לעשות אני שואל אותך, בדיוק היו אז הגירושים ואבא לא נתן לה להוציא שום דבר מהדירה. אז חתמתי. כן. בשבילה. תמיד בשבילה. כדי שלא תמות. חשבנו שנסתדר ככה. לאמא תמיד היו כל מיני פטנטים של איך להסתדר, עוד כשהייתה ילדה ואותי היא לימדה הכי הרבה. אני הילד שלה, הייתה אומרת, כי איציק תמיד ברח, ושרה'לה הייתה קטנה, ואת אידה היא עוד לא מצאה אז, רק אחרי כמה שנים. מה שאני צריך עכשיו זה להסביר לך הכל הכול, כדי שתוכלי לכתוב ככה שיסלחו לה ואז אולי אני אמצא אותה. היא נעלמה לי, את מבינה. אפילו רפי האהוב שלה לא יודע איפה היא עכשיו, והיא הרי לא זזה בלעדיו לשום מקום וזה משגע אותו מדאגה, הוא אומר. זה הוא שמצא אותה בפעם האחרונה והביא אותה אליכם שוב פעם. אז, זה היה על שפת הים עם הכדורים, אבל היא השאירה לו פתק. תמיד הייתה משאירה איזה פתק או הודעה. עכשיו אין פתק ואני פוחד. חיפשנו בכל המקומות שהייתה הולכת אליהם, גם אצל הקוראת בקפה איפה שעבדה וגם במועדון קלפים שאמרו שלא ראו אותה שם חודשיים.

להמשך הסיפור


 ליל בתולים

ליעדי נושם נשימות שקטות של שינה כשמילי סוגרת אחריה בשקט את דלת הבית, נעליה בידיה, פסיעותיה דקות. 'רק שאימא לא תשמע,שנתה קלה כל כך. עמרי עוד לא שב מליל ההוללות החד שבועי שלו. היום ודאי יסבול  מכאב ראש נורא, ואת כבר אינך שם, לשמור על הפקידות מפניו, להשכיח ממנו את רגשי האשמה, להשיב לו בין זרועותייך את נחת הרוח. תוהה אם ליעד יבכה כשיפקח את עיני איילת הבר שלו ולא יראה אותך רוכנת מעליו וכוס מיץ התפוזים בידך. את נוהגת לבדוק בבוקר את שרידי החלום בעיניו, לנחש את לילו. ליעד יודע כבר לשקול את הדברים בהגיון כמעט כשל מבוגר, הוא למד להיפרד ממך ולאימא שלך יש קשר מיוחד אתו.'

להמשך הסיפור


סיפר ישראלי בתמונות

תמונה ראשונה – ההתחלה / בחוץ
צריחת עורב קורעת את השקט. שחר אפרורי וקר עולה לאיטו, מגלה עמק קטן נחבא בין ההרים. אוהלים צבאיים אחדים פרושים על פני העמק. ג'יפים ומשוריינים ערוכים בשורה לפני האוהלים. השדה ירוק כולו, מנוקד בכלניות ומריח אוויר של חורף גשום וההרים, אפלוליים עדיין, מתעגלים סביבו וסוגרים עליו.
אייל – הסמל, יוצא מאוהל סיירים קטן הממוקם בקצה המחנה, מחבק עצמו בזרועותיו, מדלג מצד לצד, מנפנף זרועותיו במרץ ושואף אוויר אל תוך חזהו. הוא מרוצה. שיערו שבאור האפור נדמה כבהיר מאד, רטוב מרחצת הבוקר. קומתו בינונית, מוצקה, על עיניו משוך מבע מטושטש, חולם, והזקן המכסה את סנטרו ולחייו מדגיש את צבען הכחול, הדהוי מעט. כשהוא מחייך את אחד מחיוכיו הביישניים, הוא נראה לצופה כמקרין סביבו הילה צברית בריאה שתואמת לתמונה כולה.
אייל עוקב במבטו אחר עורב גדול ואפור כנף המעופף מעליו. צריחותיו מכאיבות לאוזניו, הצופה מבחין בכך על פי ההבעה המסתמנת על פניו ועל פי האבן הקטנה שהוא משליך לעברו שלא במטרה לפגוע, אלא להבריחו. העורב ממשיך לחוג מעליו כמהסס, מגביר את עוצמת צריחתו ואחר מתרחק לכיוון ההרים, שבהדרגה הופך צבעם לסגול ולאדום. אייל סוקר בעניין את השטח, מבטו נח רכושני על קו ההרים, על עקבות הגשם ועל הכלניות.

 להמשך הסיפור