פרקטיקום

 

SHE`S LEAVING HOME

 

כשהסתיימה המלחמה אספה נירה גלעד את חפציה במזוודה ועברה להתגורר בירושלים. עד אז היתה העיר הזאת בשבילה מקום עתיק ואחר שנוסעים אליו ברכבת כשברדיו מודיעים על שלג. נירה אהבה את ריח אבניה של ירושלים, את רחובותיה הצרים והסגורים. בחורף היה ריח האבן מתערבב בריחם של הרקפות והנרקיסים הפורחים בחצרות הבתים. היא נהגה להציץ מעבר לחומות האבן ולנחש על פי מראה הגינה והכביסה התלויה מי הם האנשים המתגוררים בבתים האפלים.

בשבועות הראשונים הגיעו רק הבנות לדירה המשותפת שנירה מצאה במשרדי "שאל". הדירה היתה ריקה ומהדהדת. שנת הלימודים החלה באיחור ובמסדרונות האוניברסיטה נשמעו רק קולות גבוהים, נשיים, לפיכך היו הבנות מסכמות עבור הבנים את ההרצאות בכתב עגול ונקי על גבי נייר העתקה. לאט לאט חזרו הבנים מן הצבא, שערם ארוך ופרוע, עיניהם שוכחות.

נירה היא סטודנטית לפסיכולוגיה. הטיפול הנפשי שלה התחיל מאוחר באופן יחסי. מרבית הסטודנטים לפסיכולוגיה התחילו בו לפניה. היא קיוותה שהדבר לא יחשב לה כנקודה שלילית לכשתאלץ לציין זאת ברישום לתואר השני. גם המטפלת שלה אינה מוכרת במיוחד בחוגי הפסיכולוגים. האחרים, המוכרים יותר, התנצלו שהם מלאים כבר כשפנתה אליהם, ומוכנים היו לרשום אותה רק ברשימת ההמתנה. נירה לא רצתה לחכות. עכשיו היא עוברת ברחוב קטן בבית הכרם. תרה אחר הבית ומאמתת את הכתובת שבידיה. הבית מטויח דווקא, לא בית אבן. טיח חום, מתקלף מעט, נחבא בין השיחים.

נירה לוחצת על כפתור הפעמון ביד רועדת. אשה פותחת לה. שמנמנה, עיניה כצבע הטיח. לכתפיה רדיד המרכך עוד יותר את קוויה המעוגלים. נירה מאוכזבת במקצת, תוהה אם תוכל האשה הנעימה הזאת להבין, לאחות אירועים, מלים, רגשות ולהראות לה מי היא והיכן היא ממוקמת בעולם.

נירה אומרת: "בתוכי יש מין אלם עמוק כזה, ריק. תמיד אמרתי לעצמי שכשאגמור את בית הספר, אשתחרר מצמר הגפן הורוד שחנק אותי בחיים המתוכננים ואמצא את החיים האמיתיים. אחר כך היה הצבא, ואני, כרכוש צה"ל נוח לטלטול, שומרת בשיניים ובציפורניים על שלמות המעגל שחגתי סביבי. חיילת במדים מרושלים, שותקת. חבויה בין דפי ספריה. שותקת המון. ואחר כך – הנסיעה הגדולה. רודפת אחרי הרוח. איטליה, פריז, לונדון, אמסטרדם, הכפרים הקטנים, טרמפים, כיכרות העיר המלאות בצעירים עמוסי תרמילים כמוני. הארי קרישנה, היפים. מחפשת בקדחתנות אחרי ילדי הפרחים, מוצאת שרידים מהם בפארקים, במרתפים, במועדונים. מסוממים, אדישים, שרים. ילדיהם מרופשים. תמיד בחבורה, ביחד, ואני בחוץ. חוזרת הביתה. הערפל מתפזר. האשליה פורחת כבלון מלא גז, והמלחמה תופסת בעורפי באצבעותיה הקרות וקוטמת את הפרחים הבודדים שאיכשהו מצאו מקלט בין שערותיי. מאוחר מדי."

המטפלת מתבוננת בנירה במבט רציני, כבוחנת: "ובכל זאת, מה הביא אותך אליי?" נירה מסמיקה. מנסה למצוא קצהו של חוט בתוך בליל הדברים שאמרה, כתבה וסגננה לעצמה פעמים רבות כל כך. לבסוף היא פותחת בהתנצלות: "עולים בי כל מיני משפטים פשטניים. להכיר את עצמי? להבין? למצוא. בכל זאת מישהו שמתעתד להיות פסיכולוג, לטפל באחרים. נלחמת בהרגשה שאני לא מתאימה למקצוע הזה. זו אחריות כבדה. היומרה לטפל בנפשו של האחר. לשנות אותו. זה מה שהכנתי כדי להגיד לך. עכשיו זה נשמע כתירוץ. בעצם די קשה לי לעזוב את הבית. לא חיה בשלום עם עצמי. הרבה ביקורת, חוסר ביטחון, בלבול אחד גדול. אני בורחת מלחשוב, מלהיכנס ממש לחיים. הכל הולך יותר מידי קל. אפילו עם המלחמה הסתדרתי. הכל מתרחש מחוץ לי, והכל כל כך נתון לבחירתי!"

החדר כבר מסודר כפי שנירה חלמה עליו. מיטת מים, מערכת סטריאו ותקליטים מונחים לצידה. ספרים רבים. היא הביאה לבנים אדומות מבצלאל הישן כדי שישמשו כמדפים. שילמה רק מאתיים לירות עבור ארון פולני עתיק שמצאה בחנות השטיחים ברחוב שמאי. בזיל הזול. מא-אתיים, היא מגלגלת בפיה את המספר כדרך הירושלמים. רוני יביא טנדר מהצבא כדי להעביר אותו. בינתיים מושלכים הבגדים בפינה. ריח גמלים כבד עולה מהשטיח שקנתה בעיר העתיקה. נירה יושבת על כרית הפוף הרכה שהביאה מהנסיעה, וסוקרת את החדר המעוטר ברפרודוקציות שכמעט לא התקמטו כל הדרך מפאריז. האשה בכחול של פיקאסו. משהו של גוגן, רישום של ליאונרדו ועירום של מודליאני. היא מרגישה שהצליחה. סטודנטית אמיתית שגרה מחוץ לבית.

 

COME TOGETHER

 

קוראים לה למטבח המשותף. דובי אמנם עוד לא חזר מהמילואים, אבל צריך לסכם. החליטו שקונים את האוכל במשותף וכל אחד רושם את הסכום על גבי דף המוצמד למקרר במגנט. קובעים תורנות לניקוי המטבח והשירותים. מפצחים פיסטוק-חלבי שאבא של אבי הביא מהנסיעה שלו לפרס, שם נפגש עם השאח. אבי לומד מדע-המדינה ויחסים-בינלאומיים. הוא כבר מקריח במקצת, מבויש. כשהכיר את נירה אמר לה שהוא פדנט ומומחה לבישול צרפתי. היא חושבת שתסתדר איתו אם לא יהיה אכפת לו מהבלגן שלה. מיכל מכינה לכולם קפה וכריכים. מיכל באה מהקיבוץ והיא מומחית לחיים משותפים. היא לומדת מתמטיקה. "אני רוצה ללכת על מחשבים", היא אומרת בביטחון, "ברור שזה יהיה מקצוע העתיד". מיכל מסודרת מאד, ממושקפת. "הגשת כבר טופס לימודים?" היא שואלת את נירה. נירה סוקרת אותה בעוינות חבויה ושואלת את עצמה מדוע היא מרגישה מאוימת מהביטחון המופגן של 'המומחית' הזו. "להיות מאויים", את הביטוי הזה נירה כבר הצליחה לתפוס בחוג, ועכשיו היא לומדת להשתמש בו. היא מנסה להחזיר למיכל באותו מטבע של בטחון. "התקבלתי בסוף לסמינר בטיפול מעשי. צריכים לטפל בחולה כרוני. כולם נלחמו להתקבל. זה עוזר אחר כך בקבלה לקלינית. קצת מפחיד אותי, את מי יתנו לי", היא מספרת בגאווה.

ואבי מנסה:"מעניין איך זה לעשות אהבה על מיטת המים שלך, רעשים של ים?"

לעשות אהבה. רושמת נירה לעצמה את הביטוי. "כשתרצה אתן לך סבוב".

האווירה קלה ונינוחה. רוני יבוא בשבת. הם ייסעו לבית ג'אלה לקנות שידה בסגנון עתיק ובקבוק מרסלה לארוחת הצהרים.

"יש מחר הפגנה של מוטי אשכנזי מול משרד ראש הממשלה, באים?"

נירה נוגעת בפניה שמסמיקות מהתרגשות כשהיא שומעת את מיכל מתריסה: "בטח. צריך להראות להם שאיכפת לנו. שלא יושבים בשקט. הם חייבים להתפטר בסוף. המוטי אשכנזי הזה, כל הכבוד לו. איזה אומץ."

"שטויות, סתם משוגע. לא יעזור כלום. הם דבוקים לכסא ומצפצפים עלינו צפצוף ארוך", אומר אבי ומסתכל בה בחיוך, יודע שהתפיסה היבשה שלו מאכזבת אותה כשהוא מוסיף: "אחרים במקומם היו יותר טובים?"

השיחה מתחממת. מיכל עונה לאבי בכעס. נירה חשה בשמחה שעולה בה מבפנים כשהיא שומעת את עצמה צועקת. היא מעורבת. המלים כמו שופעות ממנה, מתחילות להתבלבל. היא יודעת שעיניה כבר מבריקות מדמעות והיא עושה מאמצים להשתלט על ההתרגשות שרק לא יבחינו. עליה להראות אדישה, כאילו זה בכלל עניין רגיל אצלה להיות סטודנטית, לקחת חלק בוויכוחים פוליטיים, להיות בעלת עמדה ברורה, לפלרטט בקלות. אי אפשר להאמין שרק לפני כמה חודשים… בינה לבינה היא מחשבת ספירת מלאי קצרה. את מתי תלו הסורים. אחרי שלושה שבועות במוצב מצאו אותו. איציק מהכיתה שלה נהרג בטנק. את דני שהיה חבר שלה בכתה ד' קברו בקבר אחים. לגידי של ענת הלכו יד ועיין ויוש עדיין נעדר, עדיין מחפשים אותו בתמונות של השבויים. זהו. את כל זה צריך למחוק עכשיו. רוני יצא בשלום, והיא יצאה בזול, ניתן לומר. לענת הלך אחיה וגם החבר שלה נפצע.

על הפטפון מסתובב LET IT BE, של החיפושיות. מיטת המים מגיבה ברכות לגופה של נירה השוקע בתוכה. היא מעלה גלים קטנים ומרגיעים. דווקא טוב שרוני בצבא. חבר לסופי שבוע. היא נזכרת איך פעם כשהייתה בת חמש עשרה, בין רחובות פרישמן ושלמה המלך, בדיוק בצהריים. השמש היתה באמצע השמיים, ואת נירה מילאה תחושה חריפה מאד שבאה מהבטן, מהראש, מהרחם. אז הבינה כאילו לראשונה, שהיא יכולה לדבר מבלי שאף אחד ישמע אותה. שהיא יכולה לחשוב את המחשבות הכי משוגעות מבלי שאף אחד יידע! בדיוק בצומת, שם בצהריים, החלה לדלג דילוגי פרא, במחשבה. חייכה בנימוס לאנשים ואילו בראשה אמרה את המלים הכי גסות שהכירה. "כמה שהייתי תמימה אז". היא מתכרבלת בתוך שמיכת הפוך, מנענעת עצמה קלות, מנסה להתעלם מריח הפלסטיק הקלוש שעולה מהמיטה. מניחה לצלילים לחדור לתוכה, לנקות מעט את תאי המוח שעוד לכודים בסבך המדמם של זיכרונות המלחמה.

 

GOT TO GET YOU INTO MY LIFE

 

נירה עומדת בפתח האודיטוריום הגדול. מולה, כמו קיר תלול עולה המולה אחידה ומזמזמת ככוורת של אנשים. לאפה מגיעים ריחות חריפים של בגדים לחים המעלים אד כריח צמר הכבשים או ריח הכותנה באדמה. הריחות מסחררים את ראשה. בחלל עומד רשרוש של מחברות נפתחות. המרצה עומד להיכנס. בכניסה ממול היא מבחינה בזוג מתנשק. אחר כך פונה הבחורה לכיתתה והוא יורד במדרגות האודיטוריום. נירה עוקבת אחריו בעיניה. הוא עובר בין השורות, צעדיו גמישים, מדודים. כתפיו מוטות קדימה וצווארו מתוח כאומר בהתרסה – שימו לב אליי. ראשו מלא תלתלים שחורים ורטובים. מכנסיו מתוחים על עגבותיו. עוד הספיקה לקלוט בחופזה את לובנן המיוחד של פניו.

"תראי כמה הוא יפה". לוחשת באוזנה לילך העומדת לידה.

נירה מושכת בכתפיה ובוחרת לה מקום ישיבה. כמו תמיד היא מקפידה לשבת בין שני כסאות ריקים. חשה זרות בתוך ההמיה, כמו נתונה מחוץ למעגל סגור. עליה לזכור להתייחס לכך בשעת הטיפול הבאה. נירה נרתעת מן הצורך שלה לחדור אל פנים המעגל ההומה. היא מנסה לגלגל בפיה מלים סתמיות, חביבות, אותן תאמר ליושבים לידה, אבל שום דבר אינו מצטרף לכדי משפט ברור, ראשה אטום. היא חשה את הזיעה המרטיבה את כפות ידיה ואת קו השיער שמעל הרקות. כמו נוזפת בעצמה, היא מתעשתת ומציינת בחיוך כמעט ציני: "קצ'קיאדה". ומייד היא נרגעת. שורות אחדות לפניה היא מבחינה שוב בראש המתולתל. הוא משוחח עם שכנותיו מקרין מרץ ובטחון. מכל צדדיו מטות אליו בנות את ראשן בהקשבה מתוחה. הוא בפנים. לפתע הוא מציץ לאחור, ונירה מצליחה לקלוט ברק ירוק, דרשני ומתגרה בעיניו, ריסיו כהים וארוכים ומחציתו של חיוך מאירה את הפנים הלבנים. שוב מכה בה הלובן הזה ומרעיד בגופה איברים פנימיים. אחרי השיעור היא קמה לקראתו, ערה לפעימות דמה, היא בוודאי מסמיקה. כאילו בלא שתתכוון לכך היא אומרת: "אתה מוכר לי", באותו רגע ממש בו הוא פונה אליה: "את מוכרת לי מאיזשהו מקום". הצחוק מחלץ אותם מן המבוכה, וגל חם מתפשט בבטנה. שמו מולי. הפעם עלה בידה ליצור קשר, תאמר למטפלת. היא כבר לא לבדה.

אחר כך הלכו להפגנה בחבורה. ופגשו שם את השאר. מולי פגש את החברה שלו וכמו בבוקר, נשק לה. מתוך תחושת בטחון מוזרה יודעת נירה שדבר מה מסעיר עתיד להתרחש בינה לבין מולי.

בפגישתה הבאה עם המטפלת היא אומרת: "מה לעשות עם עצמי? מה לעשות עם חיי? הזמן חומק לי בין האצבעות ותחושת ההחמצה הנוראית הזו מנגחת בי. אני לא משקיעה בקשר עם רוני. הוא נוח לי. אני נשענת עליו. אנחנו רחוקים זה מזו כמו שתי מערכות שמש שונות. וכשהוא מנסה להתנתק מתעורר הצורך הבסיסי הזה עם כל הסמכים שיש במלה הזאת, לקשר, לאהבה. וההשפלה הזאת, התלות במישהו אחר שימלא אותי. כל חיפושי המשמעות וההגשמה שלי נסוגים בפני הקירבה הזאת לאדמה. הרגשת הריקנות והכמיהה למילוי."

"את לא מספרת על ההורים שלך."

ההורים שלה. כמובן. זה הרי חשוב לטיפול. היא מגחכת, צופה מראש את האור המפלצתי שבו תאיר את שני האנשים האלה. "אובייקטים משמעותיים", קוראים להם בחוג. היא ממששת בגאווה את החבורה שצמחה על זרועה כשהשוטרים הדפו בכוח את המפגינים בהפגנה האחרונה. "כמו מרד הסטודנטים בצרפת", היא משווה, ומעמידה לנגד עיניה את הוריה המבועתים מפרצי המרדנות וההעזה שלה.

כשנירה יוצאת מהשעה הטיפולית היא נתקלת בטיפוס הזה, שאותו היתה רואה פעמיים בשבוע במחלקה, כשהגיעה לפגישה עם החולה שלה במסגרת הקורס לטיפול מעשי. היום היא כבר יודעת שהוותיקים קוראים לזה "פראקטיקום". מוזר, היא מציינת לעצמה שגם הוא מגיע לפגישות עם המטפלת שלה. בדרך כלל לא מקבלים טיפוסים כאלה לטיפול פרטי. הפגישות נערכות תחת החסות המבטיחה שמקנה המוסד הציבורי. נאמר לה שהוא מקרה כרוני. היא רגילה לפגוש אותו לבוש בפיז'אמה הכחולה, שפתח מכנסיה תמיד פתוח במקצת. לא מגולח, לא נקי. במיוחד הציפורניים שלו הן שמעוררות בה צמרמורת של דחייה. הן ארוכות ומעוקמות כשל חיה. תמיד היה מביט בה כאילו מן הצד. עכשיו, כשנתקלה בו כאן, היא מסתכלת בו ביתר עניין. בבגדים הוא נראה פחות "כרוני", אם כי עדיין מוזנח מאד. היא מבחינה בשערותיו הבהירות מתחת ללכלוך ובכך שהוא צנום מאד. כמו תמיד הוא מטיל בה מבט חשדני, מן הצד, והיא ממהרת להפנות מבטה שמא ייפגע. הוא ודאי אינו מזהה אותה. כבר שוחרר? היא מתפלאת. בטח רק קיבל חופשה. זוכרת ששמעה בישיבת הצוות האחרונה שהוא בעייתי במיוחד. שאינו מוכן לקחת תרופות, ושוקלים להגביל אותו ולהזריק לו תרופות ישר לתוך הווריד. נירה כבר מרגישה היטב בעליונות הפסיכולוגיה על פני הפסיכיאטריה. אנחנו לפחות אנושיים, היא מציינת לעצמה בסיפוק, ולא אומרים 'להגביל' כשהכוונה היא בעצם 'לקשור', ולא 'תוקעים' זריקות בניגוד לרצונו של המטופל.

"איזה מזל שלא קיבלתי אחד כזה", אומרת נירה ללילך. "גם מרים מספיק קשה, אבל לפחות היא לא סכיזופרנית."

מההדרכה לילך כבר יודעת שצריך להשתמש ברגשות האישיים שלנו כדי להבין את הפציינט. לנסות ולראות מה יש בו בפציינט שגרם לנו להרגיש כך. "אנחנו צריכים לעבד את הדחייה שלנו מהמטופל, אחרת לא יכול להתרחש טיפול. צריך להשתמש בדחייה ככלי טיפולי, אחרת עובדים רק עם רגשי אשמה". לילך היא התלמידה המצטיינת וסיכוייה להתקבל לקלינית הם הגבוהים ביותר. נירה אינה מעיזה לומר שבכל זאת, יש לה מזל שהוא לא שלה ואין זו היא שצריכה לעבד את הדחייה הזו.

כשנירה שבה לחדרה כבר יורד הלילה. היא מעלה בזיכרונה את ראשו המתולתל של מולי וחשה בתשוקה המערבלת גלים במיטת המים שלה. "ממש אפולו", היא נאנחת לפני שחוטפת אותה השינה.

 

LOVE ME DO

 

בבת אחת הגיע החורף. ירד שלג. רוני הגיע לביקור. בלילה הלכו לטייל. אור הפנסים צבע את השלג בכחול. הקור חתך בריאות. נירה התעטפה היטב בשכמייתה ובמחשבותיה, הרוך הרטוב הזה והשקט עוררו בה דבר מה מסתורי שמקורו בעולמות אחרים. היום פגשה שוב את החולה הזה. הציצה בתיק שלו ולמדה ממנו שהוא בן שלושים וחמש, רווק, יליד הארץ, וזהו אשפוזו החמישי. באמת כרוני, ציינה לעצמה. הוא עמד קפוא ליד תחנת האחות וכשחלפה לידו שאל לפתע: "למה את רוצה להרוג אותי?" נירה נעצרה. היא הרגישה את המתיחות בשריריה כששאלה אותו: "מה פתאום?" "אני רואה בעיניים שלך", ענה. האם הוא קורא אותה? האם זה המפגש שעליו סיפרו לה בהדרכה בין הלא-מודע שלו לבין הלא-מודע שלה? בגלל שהוא סכיזופרן? רוצה היתה שישתחרר כבר מבית החולים מפני שהוא מעורר בה אי שקט במבטיו העוקבים אחריה בעקשנות. "אני מרגישה כל כך יבשה, מבולבלת, אטומה." היא אומרת למטפלת: "מגנה על עצמי עם כל כלי הנשק שברשותי. האם אני בכלל מתאימה למקצוע הזה? יש משהו שאני כנראה מחפשת כל השנים. קשה לי להגדיר אותו. מעין יחס אישי. לגמרי אישי. וכמה שיותר בלעדי ומיוחד. שטח משותף כזה שאותו עוד לא מצאתי עם אף אחד. אני אוהבת את רוני. הוא רגיש אליי, אבל אני לא בטוחה שהוא יודע איך לשמור אותי שלו. הוא משאיר אותי לבד. יותר מדי לבד. לפעמים אני לא יכולה להימלט מהחונק, מהצועק בתוכי. זאת הבדידות הזאת".

למסיבה שנירה ואבי ארגנו בדירה הגיע מולי עם החברה שלו. היא לבשה שמלה בדואית רקומה דומה לשמלה שאותה לבשה נירה. יחד איתם הגיעו שלוש בנות שנראו לנירה כבדות בשר, רבות חשיבות וזהירות בדיבורן ובריחן. רקדו. ויכוח סוער התנהל בין אנשי החוג לפסיכולוגיה לבין חבריהם של דובי ואבי ממדעי-המדינה, האם להניח על הפטיפון סתם רוק או אולי מוזיקה מתקדמת. לבסוף התפשרו על "הדלתות". בפינת החדר, על הרצפה, רבצה חבורה. מישהו העביר צינגלה של חשיש. נירה החלה להשתעל כשניסתה להחזיק את העשן בריאות כמו שהסבירו לה. אחר כך הזמין אותה מולי לרקוד והם רקדו בדבקות. שפתיו ריחפו על אוזנה בעודו מלחש לה מלות קסם ולא הבחינו במעגל הריק שנוצר סביבם, במבטי הסקרנות שננעצו בהם, ובפניה החיוורות של חברתו של מולי. אחר כך היתה נירה מציינת לעצמה שהרי לא היה לה כל קשר עם הבחורה, לכן היא לא חייבת לה דבר. ובכל זאת עלתה בה תמיהה על ההתעלמות הזאת שלה, שלא היתה מוכרת לה. אולי אירע כל זה בהשפעת החשיש ששאפה לריאותיה.

החברה של מולי הלכה ושלוש הבנות מיהרו אחריה. המוזיקה עטפה את מולי ונירה כמו בשמיכה רכה והם רקדו צמודים, נאחזים זה בזו. נירה חשה תחושת ניצחון, יודעת שמחר יהיה עליה לפגוש בלחישות ובמבטי הביקורת של האחרים.

 

NOWHERE MAN

 

שלג. הדרכים חסומות. החשמל מנותק. כשמניחים עליו קליפות של תפוז מפיץ תנור הנפט ריח נעים. יש להיזהר ולהשאיר חלון פתוח. כבר שתיים בלילה. נירה מתעוררת לשמע דפיקות חזקות בדלת. אבי קם לפתוח. אולי זה איזה חבר שתעה בדרך? אבי משתהה, ואחר כך הוא דופק על דלתה של מיכל. "מיכל. מיכל זה אלייך". נירה תמהה. מיכל? בשתיים בלילה? כמעט אף פעם לא בא אליה מישהו. מיכל השקטה והמסודרת. נירה מעווה את פניה בבוז. תמיד היא שומרת על החשבונות בקפדנות וזוכרת לה בדייקנות כל שקית חלב ששכחה לקנות או כלי מלוכלך שהשאירה בכיור. נירה מתהפכת על צידה השני. המים משקשקים מתחתיה. אולי מיכל יותר מעניינת ממה שניתן לראות עליה, היא מהרהרת. מבלי לדפוק פותחת מיכל בחופזה את דלתה של נירה. שערה סתור. ללא משקפיה המעניקים לפניה מסגרת, קוויה החדים מיטשטשים, מרוככים. "נירה, את חייבת לעזור לי, הוא משוגע לגמרי!" היא פולטת בהתרגשות. בדרך לחדרה היא מסבירה לנירה שזה מישהו מהקבוצה של אחיה הגדול שהיה אצלם בקיבוץ ילד חוץ. שהופיע אצלה פתאום והוא ממש מפחיד. "איזה בחורה זרקה אותו מהבית והוא הלך את חצי ירושלים ברגל". "בשלג! לא נורמאלי", מתעניינת נירה. "כן", מתנשמת מיכל, "ועכשיו אי אפשר להשתלט עליו. והוא נכנס אלי למיטה ואני לא יכולה לגרש אותו משם". לא יזיק לך, חולפת מחשבה מרושעת במוחה של נירה. ברגע הראשון היא לא מזהה אותו באפילה, אבל כשמדליקה מיכל את הפנס ומאירה את פניו היא בטוחה. זה הוא. פתאום קר לה בגלבייה והצינה מטפסת במעלה רגליה היחפות. לא יתכן שידע שהיא גרה כאן. ובכל זאת, זה מוזר מידי מכדי שיהיה מקרי.

"אני אהרוג אותה! אני אהרוג אותה!" הוא מתרומם מהמיטה, סוער ונרגש. עיניו מבהיקות בחשיכה כעיניו של חתול. בקדחתנות בודקת נירה את האפשרויות השונות. לקרוא לאבי? למשטרה? לבית החולים? מבטו עוצר בעדה. מבט שאפילו באור הקלוש נראה כמאשים. "אני מכיר אותך. את הסטודנטית שבאה לבית החולים. את בטח תקראי להם עכשיו". ואחר כך, כאילו שכח אותה לרגע הוא מוסיף: "אני אהרוג את הזונה הזאת!"

מיכל נמלטת מן החדר וסוגרת מאחוריה את הדלת. נירה נשארת לבד. היא מתבוננת בו ואינה מעיזה להחליט. העובדות מתרוצצות בראשה. שתיים בלילה. שלג בחוץ. הוא הלך את כל הדרך הזו, בקיפאון הנורא והגיע דווקא אליה. ובאור הכחלחל החודר מבחוץ היא מתקרבת אליו כמהלכת בתוך חלום. אין היא פוחדת מפניו עוד.

"תירגע, בבקשה, לך לישון. בבוקר תראה, יהיה אחרת". מול סערת הנפש שהיא קוראת בפניו מתגמגמות מילותיה של נירה. היא חשה בגלי הכאב המקפיצים את גופו ומעוותים את פניו. דווקא בטרופו הוא נראה לה פתאום קרוב יותר. אין היא חושבת עוד בהגיון, ותחת זאת היא נכנסת למיטה ושוכבת לצדו. הוא שוכב לבוש במעיל רטוב ונעליו לרגליו. היא מכסה אותו בשמיכת הפוך, משעינה את ראשו על הכר ומלטפת את שערו הלח. מלטפת ראשו של זר. נירה תמהה איך היא שוכבת במיטה עם האיש הזר והמוזר הזה, ובכל זאת אין באבריה שום מתח. והוא, כמו אינו מבחין כלל בקרבתה אליו, שטוף בצערו הוא מתרומם שוב ושוב ואחר מתכווץ, פולט גידופים על ראש בחורה שסילקה אותו מביתה. חומה, קולה הרגוע, או שמא קרבת גופה ומגעה משפיעים עליו בהדרגה לטובה והוא נרדם. נירה בוחנת בזהירות את אפילת פניו. ריח סבון זול עולה מגופו. התרחץ לכבוד הבחורה, היא מציינת לעצמה. אם רוני או מישהו אחר היו רואים אותה עכשיו. פתאום היא חשה מבוכה ויובש בגרונה. כל גופה מתחיל לרעוד. ואם היה מתנפל עליה? ואם היה מבין אחרת את הקירבה ביניהם מתחת לשמיכה? הרי זה כמו להיכנס למיטתה של אמא. היא מסלקת בזהירות קווצת שיער ממצחו, ושוב בוחנת את פניו באור הקלוש של פנס הרחוב המאיר את החדר. מקרוב, כשהוא ישן, עיניו נחבאות ומצחו רגוע, הוא לא כל כך דוחה. אילו רק היה מתגלח. עורו החשוף צעיר וגונו חלבי וכחלחל באור הזה. שני הקווים העמוקים בשורש האף מיטשטשים, הפה מפונק, בשרני. היא מנסה לנחש מה צבע עיניו. אולי אפילו לא הרגיש בגופה המונח לידו, היא מהרהרת בתחושה מוזרה של רווחה ואכזבה כאחת. ידו מוטלת מעל לשמיכה והיא עדיין מכווצת. נירה קמה בזהירות ושבה אל 'סירת המים' הקטנה שלה. מיכל שוכבת שם, מכורבלת. אפילו לא השאירה לה מקום, היא מהרהרת בטרוניה ומתנחמת שהרי ממילא אין בה עוד שינה. היא עומדת ליד החלון ופניה אל האור הרך העולה מן השלג.

 

THE MAGICAL MISTERY TOUR

 

"שינוי. נדמה לי שקורה משהו", אומרת נירה למטפלת. "אין בי יותר הסתגרות פנימה. להיפך. יש חיפוש אחרי אנשים. חיפוש מחדש, רעב לדו שיח, לדיאלוג. היציאות האלה לחפש אחרי האחר, תמיד בזמנים בהם האהבה והחושניות נחלשות, אך עדיין לא נהרסות לחלוטין, אלא עומדות על איזשהו בסיס יציב ומרוחק. האם תמיד ברחתי לתוך האהבה? או שהחיפוש הוא בריחה מהכרת הכישלון שבאהבה. ואפילו אם כן, אני מעדיפה את הבריחה הזאת עד שיבוא מישהו שיסחרר את ראשי. או שאפשר לחשוב שהתהליכים הם לא לגמרי מעגליים ויש איזושהי שבלוליות, ספיראלה של התפתחות מאהבה לאהבה. אני חוששת מחוסר השקט שלי ומהשעמום הפנימי הזה, ומפחדת לעמוד מול רעב או גירוי שקשה להגדיר אותם או לדעת מאיפה הם באים. חוששת שכדי להרגיעם אני צריכה לבנות דרמות. האם אוכל להיות קיימת מול השקט הרה הסכנה הזה? האם כל הריון סופו הפלה או שהכול רק נדבכים וניצוצות נשמה ואברים קטנים באותה יצירה נגלית נסתרת שהיא החיים שלי?"

"אני לא מבינה", עונה המטפלת בפשטות מכאיבה, "את מי את אוהבת?"

ונירה מספרת על רוני ועל מולי, אבל לא על הלילה בשלג. היא נעצרת רגע לפני, כמו לפני תהום. היא מסוחררת מאפשרות ההצצה פנימה וחוששת שתמעד.

דובי ששב מהמילואים האינסופיים שלו מפתה אותה לשמוע הרצאות בקבלה. הוא מצוי בתהליך של חזרה בתשובה ומנסה למשוך אותה אחריו. הם מנהלים שיחות ארוכות לתוך הלילה על החטא וההיטהרות, ונירה מרגישה משיכה גדולה לתת את ידה בידו וללכת אחריו לתוך יופיו של אלוהים וחוכמתו. זה נראה לה זר ורחוק ונפלא ואמיתי, אבל היא אינה זוכה להארה או לתחושה של היסחפות. היא חשה מועקה ופחד מול הים העצום הזה הנפרש לפניה, ונוכח חוסר יכולתה לפרוץ את מה שהם, הדתיים, קוראים: מחיצות של אטימות ותאווה. "מה שנדרש ממך זה בעצם – לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", מזכיר לה דובי שוב ושוב.

מולי לוקח אותה למרכז המדיטציה ויחד הם מקבלים את המנטרה. יושבים מקופלי רגליים מול תמונתו של המהרישי וריח קטורת משכר עומד באוויר. לפני התמונה מונחת צלחת פירות ומטפחות תחרה לבנות. מרוכזת במגעו המרפרף של מולי ליד גופה, מתקשה נירה לשמור על קצב נשימה שליו. היא אינה מרגישה שייכת לאף אחד מהעולמות, הפנימי או החיצוני.

מולי מפתיע אותה במתנות קטנות ובפתקים חביבים שמשאירים אותה דרוכה בצפייה ובקסם. "יפתי הקטנה" – הוא קורא לה, והם גונבים לעצמם שעות קטנות, נעלמים במקומות המסתור בפינותיה של האוניברסיטה. הם שומרים על הקסם, משתעשעים בו, נזהרים שלא להרחיק לכת כדי לא לשבור שום דבר.

"פתאום כולי מתמלאת פנטזיות נהדרות. מין חוויות כאלה של אור", אומרת נירה, "ואז אני עוזבת הכול ומחפשת מקום, בית ספר לעבודה על עצמי. רק לא לשקוע שוב בתוך האפרוריות הזאת. אני יוצאת לזמן מה מתוך מרוץ העכברים וחוזרת אחר כך לעולם, אחרת. ואולי אצא סוף סוף מהייאוש של 'הכול קורה' ואגיע להחלטה נהדרת! בחירה! ואז אני מתחננת שהציניות תניח לי, שיישאר האור! האם מצאתי את עצמי? האם זה הטיפול איתך שעוזר לי פתאום לראות את כל הדברים באור אחר, אפשרי? יש תקווה, התחלות, גישושים של תוכנית. משהו צועק בי עכשיו, מרוגש, האם אוכל?" והמטפלת מגישה לה ממחטת נייר למחות את דמעותיה.

נילי, המדריכה, מבארת לנירה שהיא מבולבלת ואינה משקיעה מספיק בפראקטיקום שלה – כהגנה בפני מצבים של קושי וחרדה. נירה שותקת ומנסה לגלות ולהבין במה עליה להשקיע. נילי חשה שעולה בידה של נירה להתמודד עם טעויות רבות בפגישותיה עם מרים, אבל עדין יש לה נטייה להיקלע ליותר מדי מעורבות רגשית. עליה לארגן את עצמה ולפתח מודעות עצמית. נילי מסבירה לנירה שהיא נעה בין קוטב אומניפוטנטי לאימפוטנטי, ולדעתה זו בעיה נרקיסיסטית, ונירה מהנהנת בראשה ואינה שואלת יותר, מפחד שמא ייחשב לה הדבר כהתנגדות לפירושיה של נילי.

נירה קוראת בספר שמולי השאיל לה – "זן ואמנות אחזקת האופנוע". כולם קוראים עכשיו את הספר הזה. נירה מסבירה ללילך, שנחשבת בחוג כחברתה הטובה, שפידרוס הוא גאון מפני שהיה לו כוח להתעלות מעל לבינוניות. לילך מעירה שהוא הגיע להתאחדות עם האובייקט, וקובעת שהיה 'חפשן אמיתי', בניגוד לנירה השקועה בחובותיה היומיומיים וההתלבטויות הקשות ביותר שלה מתייחסות לחוסר יכולתה לבחור בין רוני למולי. נירה חשה עצמה נזופה אבל בכל זאת היא מתייעצת עם לילך ומספרת לה שגם מולי אינו מסוגל להחליט. הוא כנראה מאוהב בסוד שיש ביניהם ולא בה עצמה. "והחברה שלו?" מתעניינת לילך שלא מצליחה להסתיר את החיוך בעיניה. "החברה שלו סובלת ובכל זאת נשארת איתו".

בימים הראשונים אחרי השלג הודיעה נירה לפסיכולוגית האחראית בבית החולים שהיא חולה. היא חששה לחזור לשם שמא תפגוש את האורח הלילי. אולי יספר את אשר ארע וכולם סביבה יתלחשו. בטיפול המשיכה לדבר דברים סתמיים, כשתחושת יובש משתלטת על גרונה. היא אינה מעזה לספר עליו וכועסת על עצמה כי אינה יודעת מדוע. לבסוף חזרה ונכנסה בשער הגדול מלווה באותה תחושה מוזרה של מקום שהוא בין כפר נופש ל'קן הקוקיה'. המפתח לדלתות הנעולות של החדרים נתון בידיה והיא אוחזת בו בחוזקה. מרגישה איתו בטוחה. הוא מעניק לה כביכול את הסמכות והעליונות על פני החולים. נילי מדברת על דה-פרסונליזציה של החולים. כשחולה מכה אחות, לא מתייחסים לסיפור שלו, הוא הרי משוגע. על מרים שלה כתוב בסיכום הבדיקה הפסיכיאטרית: "מתקשרת, מתמצאת בזמן ובמקום, ביקורת המציאות בדרך כלל שמורה, ללא סימפטומים גלויים, מהלך החשיבה תקין, קצב איטי, אפקט תואם. נטייה לאובדנות ללא תוכנית מוגדרת." נירה אוהבת לקרוא את ניסוחי הבדיקות האלה, כאילו הייתה צריכה להתמודד עם שפה זרה. כל דבר נראה כאילו מצא את מקומו הנכון ולכל תופעה יש שם. רק פעם אחת אמרה דבר מה פשוט מאד למרים, והיא החלה לבכות, לצעוק ולצחוק והעיניים שלה הפכו מוזרות. האחות הזהירה את מרים שאם לא תירגע סופה שיגבילו אותה על ארבע כמו שכבר קרה בעבר. נירה ראתה אותה עקודה אל המיטה כדרך שקושרים עגל משתולל, אבל הגבלה נחשבה מלה מקצועית יותר, אפילו טיפולית. הפעם הספיקה זריקת S.O.S של תרופת הרגעה שהזריקה האחות למרים וזו פעלה את פעולתה המיידית. נירה הרגישה עצמה נבוכה, שהרי כל מה שאמרה למרים לא היה אלא דברים אודות הפחד שלה מאהבה.

נירה צועדת בשביל האבנים שחוצה את גינת בית החולים. משני צידי השביל מתנשאים עצי אורן עבי גזע ורחבי נוף. הם ממלאים אותה תחושה של מסע בארץ אחרת. מבין העצים עולים צלילים רכים של קלרנית המייבב לחנים ישנים. בשמונה בבוקר? היא תמהה. האיש שחששה מפניו יוצא מבין העצים. הוא מנגן בקלרנית. היא חשה שהוא מנסה לומר לה דבר מה עצוב בצלילים. המנגינה המוכרת והזרה בעת ובעונה אחת מחזקת בה את תחושת הארץ האחרת ההולכת ועוטפת אותה. שוב הוא מוזנח, היא קובעת אחרי שסקרה אותו במבטה. נירה מחייכת אליו כאל מכר ותיק. הוא חדל לנגן ואומר: "תודה". "על מה?" "שראית אותי". ראיתי אותו? שוב היא תמהה עליו. למה הוא מתכוון? שוב אותה תחושה לא נוחה מכווצת את בטנה, אבל הוא כבר מתרחק, ונעצר בצל העצים. איש עומד לבד. ומתוך בדידותו כמו מנגן את נשמתו אליה.

 

I AM THE WARLUS

 

נירה, רוני, דובי ומיכל החליטו לקחת "פסק זמן מהחיים" בנואיבה. הם רבוצים באפיסת כוחות אל מול בוהקו המסנוור של הים, מתמכרים לאור המוחלט של המדבר ולחום שמייבש בתוכם כל מחשבה או רצון לפעולה. גון החול צהוב-אדום, חף מכל צמח. קבוצות של דקלים נלחמות חרישיות את מלחמת הקיום שלהם ובצילם הדל רבוצים בדואים וגמלים. רק האנשים הפרושים על החול מביאים לכאן רעש ולכלוך, והשמיים הכחולים נפרשים מעל ומחוברים אל הגופות החמים בחוטים דקים וזוהרים של גרגרי חול. דובי מנסה למשוך אותם אחריו להתייחדות. שעות רבות הוא יושב בראש אחת הדיונות, עירום, והשמש צורבת את עורו ומקלפת אותו. מדי פעם מצטרפים אליו האחרים. לא נוח לנירה בעירום מלא והיא משאירה בכל זאת את חלקו התחתון של בגד הים, ונזהרת בהליכתה באופן ששדיה לא יתנדנדו יותר מדי. איש אינו שם לבו לכך. כל אחד מהם שקוע בעצמו וב'להזרק' שלו. השמש מקהה את התחושות, אפילו ארוס היה מאבד מתשוקתו בשקיעה הזאת בחול החם ובמים. בלילה הם מדליקים מדורה ושוחים בים. הם מכינים "פגז" משבר של בקבוק ממולא בחשיש משובח מעורב בטבק. גם נירה מנסה, אבל נשארת אדישה ורחוקה, והחול חודר לעיניה כשהיא מקבלת לתוכה את רוני הנצמד אליה בתשוקה בתוך שק השינה. להפתעתה היא שומעת בתוך ראשה את הצלילים העצובים – מתקתקים של הקלרנית מהולים ברחש צמרות האורנים ובניגוד לרצונה היא נזכרת במבט שעודנו מרעיד את פנימיותה.

נירה מתקשה להקשיב למרים. היא מתרעמת על שדווקא לסטודנטים נותנים לטפל בחולים לא מעניינים ולא מוצלחים במיוחד. למרות שמרים מקפידה לטפח את עצמה עד שלעיתים היא נראית כבובה תלויה על חוט, שוב ושוב היא חוזרת על אותם משפטים סתמיים, משדרת חרדות עמומות שנירה אינה מבינה את מקורן ומתלוננת כנגד טיב הטיפול בה, תפלותו של האוכל שמגישים בבית החולים, וכנגד בעלה שאינו מחזיר אותה לביתה. נילי אומרת שבעייתה המרכזית של נירה היא שאינה יודעת היכן להציב את גבולות הקשר בינה לבין המטופלת שלה, ואיך לקבוע את המרחק המתאים ביניהן. מרים "נכנסת לרגרסיה ומפתחת קשר סימביוטי ולך קשה לעמוד בכך." נירה מבטיחה שתעבוד על בעיה זו ומנסה להסתיר את מבוכתה. היא קראה שקשר סימביוטי פירושו קשר בדמות היחסים הראשוניים בין אם לתינוקה, לפני שהתפתחה השפה, אבל היא ומרים הלא רק מדברות ביניהן.

את תיק החולה שלו נירה לא מעזה יותר לפתוח. כאילו תהיה זאת הצצה לעולם אחר. אסור.

נירה ומולי וחברים אחרים מהחוג מטיילים בעיר העתיקה. הם הולכים בשווקים בחבורה עליזה, בטוחים שהם מצויים ממש במקומם הנכון. אצל אבו יוסוף הם מנגבים חומוס עם צנוברים ובצל , ומתחרים ביניהם מי יאכל עד הסוף את הפלפל החריף שנשאר בצלחת לאחר שחוסלו כבר כל החמוצים והזיתים הדפוקים. נירה חשה בגבה את מבטי השנאה מסביב. הם לא מכירים אותנו, היא מרגיעה את עצמה, אנחנו כמובן לא מהצד של הכובשים. גולדה ודיין התפטרו סוף סוף והיא הייתה אחת מאלה שהשפיעו על החלטתם. אחר כך היא שוכחת את חוסר הנוחות שלה בצחוק הכללי. נער צנום ניגש אליהם, עיניו בורקות בברק משונה והוא מניף את ידיו בתנועות מאיימות, מקלל אותם כנראה קללות נמרצות. החבורה משתתקת לרגע, ומביטה בו במבוכה. בעל בית הקפה ניגש אל הנער וסוטר על לחיו. אחר כך הוא מתנצל בעברית רצוצה ובראש מורכן והם ממהרים להרגיע אותו. אין הם צוחקים יותר. מולי קובע שתוך חמש, או לכל היותר עשר שנים לא יבדילו בכלל ביניהם לבינינו. אנחנו נהייה ארץ אחת והם יהיו בדיוק כמונו, אחרי שיסתגלו לתרבות ולחופש שלנו. וכשלילך שואלת אותו בלעג אם יסכים שיגורו בבית הכרם, הוא עונה ברצינות שצריך להתקרב אליהם, להזמין אותם הביתה, ונירה מהרהרת בצער שבעצם היא בכלל לא מכירה אפילו אחד מהם. היא מספרת בצחוק של שותפות איך אימא של רוני אומרת שהערבים יודעים מה טוב להם. כל כך טוב להם אצלנו כמו שלא היה להם אף פעם והם צריכים להגיד הרבה תודה ולא להרים את הראש. כולם מצטרפים לצחוקה ונירה אינה בטוחה אם הם צוחקים על הפרימיטיביות של אימא של רוני או על תמימותם של הערבים ולפתע היא מרגישה כבוגדת.

מולי מצליח לבלוע את כל הפלפל. הסומק העולה בלחייו ועיניו הדומעות מוסיפים ליופיו. הוא לוחץ בסתר את ידה מתחת לשולחן. נירה נרגשת, מוודאת שאף אחד אינו מבחין, ותוך כדי כך נהנית מהידיעה שכולם עוסקים ברומן הנסתר שנרקם ביניהם.

בשעורי היהדות שדובי לוקח אותה אליהם היא לומדת שצורה נתפסת רק בגבולות היש. הצורה היא האין של החומר ומלמדת על תכליתו. ששת ימי המעשה הם, אפוא, חומר, ואילו הצורה ניתנת בשבת. בשביעי. שמונה הוא המספר שמציין את התכלית. תפקיד האדם בחיים, אומר הרב ועיניו זורחות, הוא לקרב בין האמצעי לתכלית. להביא את האמצעי לתכליתו. אדם שמשאיר חלל, הוא מי שמחלל שם שמיים. המלים מתגלגלות מפי הרב מוצקות וחזקות. הדברים חושפים את סדרם הפנימי, את יופיים. גם ליצר יש תפקיד. צריך לקדש אותו. לשעבד אותו לשכל האלוהי. והוא מצטט מדברי הרב דסלר האומר על היצר: "משביעו רעב, מרעיבו שבע". צריך להרעיב את התאווה ואז היא תרפה מאתנו. נירה מבינה שזהו תהליך הדומה לתהליך של גמילה מהתמכרות.

"ואצלי יש כל כך הרבה מחיצות ואטימות", נירה מתלוננת בפני המטפלת, "ומבעדן יוצאת תאווה נוראית שהולכת ונעשית מוחשית וצעקנית יותר ויותר. אני רוצה לשלוט בה. אני רוצה לצאת למלחמת חורמה בתלות. בבטן הרעבה. אני רוצה שלטון אמיתי ולא זיוף. לנקוב חור דק במעטה הזה של הקליפות". והיא מחייכת פתאום כשהיא שומעת עצמה משתמשת במונחים קבליים.

החבורה בדרכה לקונצרט עוגב בכנסיית הקבר. הם מהלכים על חומות העיר העתיקה, מדמים עצמם ללגיונות הצבא הרומי שצעדו על החומה לפני אלפי שנים. או אולי היו אלה הצלבנים? בדרכם הם עוברים על פני כיפות מעוגלות, מריחים את הניחוחות המשכרים העולים מן השוק. כמו ממרחק מגיעה לאוזניהם ההמולה והם נוגעים בשקט העתיק ובקרירות האבנים והשמיים. בעוקפם את כיפת הסלע הם חשים כאילו נגעו בפסגת העולם. אצל אבו מוסטאש הם עוצרים ללגום כוס אחרונה. בעל הבית השמנמן מקבל את פניהם בחיוך ומולי טופח לו בחיבה על שכמו.

בלכתה אל השולחן היא מבחינה בדמות ישובה בפינה אפלה של בית הקפה הקטן. כשהיא חולפת על פניו הוא תופס בידה. היא מצטעקת. "שלום נירה". מוזר שרק עכשיו זיהתה אותו. עדיין הוא מצליח להבהיל אותה, כשהוא בוחן את שמלתה הרקומה לכל אורכה, שמלה כפרית אמיתית שמצאה בשוק של בית לחם בסוף השבוע האחרון, הוא מלגלג עליה: "את משתלבת במרחב השמי?" . מה הוא עושה פה? חולפת מחשבה במוחה, אולי הוא עוקב אחריה? שוב מציפה אותה תחושה של מתיחות, אבל הפעם חשה גם שמחה לא צפויה. כמו לקראת מכר ותיק. "מה שלומך? מה אתה עושה פה?" "עוקב אחרייך" הוא עונה, עדיין בשמץ לגלוג. נירה מחפשת בעיניו חיוך. למה הוא מתכוון? איך אפשר לדעת. "קיבלת חופש?" היא שואלת ונושכת את לשונה. איזו זכות יש לה לשאול אותו, כאילו היא נציגת בית החולים או שוטר. כהד אחר מחשבותיה הוא עונה בכעס: "את פה מטעם בית החולים? את שוטר?" ומסתכל בה בחשדנות.

"סליחה", עונה נירה מבוישת: "אני סתם שאלתי. לא הייתי צריכה". "נירה, בואי, אנחנו מאחרים לקונצרט." היא שומעת את האחרים קוראים לה בקוצר רוח. היא נזכרת לרגע במולי ובאהבתו למוזיקה קלאסית. יש לו קול באריטון יפה והוא שר במקהלת האוניברסיטה. באוזניה הוא נוהג לשיר אריות ופרקים שלמים מיצירות שאינה מכירה. היום יש קונצרט מיוחד. עיבוד כנסייתי אופראי לשירים של החיפושיות.

נירה רוצה להתנצל, להיפרד, אבל הוא מזמין אותה לשבת לידו, לשתות. איך תסרב עכשיו, לאחר שפגעה בו? הוא עוד יחשוב…קולה רועד כשהיא פונה אל האחרים: "אתם תלכו. אני אבוא אחר כך. אולי אאחר." רק שלא ישאלו אותה מי זה. אין היא מעזה להסתכל בו, אבל היטב היא מרגישה את מבטו החותך והנעלב של מולי. כמעט רוצה לצעוק לו שלא יוותר עליה, אבל הוא פונה ממנה ומצטרף אל האחרים.

"מתביישת לשבת לשתות עם משוגע?" שוב הוא מלגלג, אחרי שצפה בשתיקה בחבורה המתרחקת. "לא. בכלל לא", ממהרת נירה להשיב. "אתה גם לא נראה עכשיו…" שוב פלטה את הדבר הלא נכון. אבל הוא צוחק. לראשונה היא שומעת את צחוקו. צרוד, כמו נחלד מחוסר שימוש, אבל פניו מתבהרים אליה, והפראות השורה עליהם מתרככת. היא מבחינה בעצב רב במבטו. הם גומעים בשתיקה מספלי הקפה החריף והמתוק מדי, וכשהוא מדבר נדמה שהוא מדבר כמו לעצמו ונירה צריכה לקרב את פניה לפניו כדי לקלוט את דבריו. "אני מפריע לך. אני יודע. את רוצה ללכת איתו. סתם רציתי לדבר עם מישהו. עוברים ימים שלמים בלי שאני מדבר עם מישהו. את שמעת את הצעקות שלי באותו הלילה". הוא זוכר את ליל השלג. האם הוא זוכר גם את מגע גופה? סומק פושט בלחייה של נירה כשהזיכרון שב ומציף אותה.

"אל תדאגי, אני יודע שעשית את זה מרחמנות". לא נכון, היא מוחה, ספק שואלת ספק מציינת לעצמה, אך אינה מעזה להתנגד בקול רם. "את חושבת שהצעקה שומעת את עצמה?" הוא תולה בה מבט מתחנן, בהיר. היא דבקה בשתיקתה, נעה חסרת מנוחה בכיסאה. פניו מחמירות, עיניו כאילו נשמטות ממנה. "טוב, שלום. אל תאחרי". הוא קם, זורק שטר כסף על השולחן והולך. השינויים החדים האלה, הפתאומיים, מערערים את שיווי משקלה. במקום להיאנח אנחת רווחה ולהסתלק היא אוספת את עצמה בדחיפות, ממהרת אחריו וקוראת לו, אבל הוא אינו מגיב. כבר יורד במרוצה במדרגות השוק. חמור טעון ארגזים גדולים התלויים לו משני צדדיו עובר ביניהם והחמר המשופם מצליף בו בחמת זעם. הנה שוב ייעלם. היא רצה אחריו, מועדת כמעט על אבני המרצפות השונות בגודלן.

שוב היא קוראת. לא בשמו. קולה רועד: "הי, חכה רגע!"

בדיוק לפני הפינה הוא עוצר, פונה אליה וחוזר. מדוע קראה לו? מה תגיד לו עכשיו? "אה..לווה אותי עד לכנסייה. כבר חושך ואני פוחדת שאלך בחושך לאיבוד. לא נעים להסתובב פה לבד". הנה אמרה את הדבר הראשון שעלה במוחה, וכמו יודעת בעיניו את הגיחוך שבדבריה. היא הלא מכירה את סמטאות העיר כמו את חצר ביתה. מורגלת בסמטאות הצרות ובעיקולי השוק היא מריחה את הריחות כטועמת יין, נוהגת להעלם בקהל השופע נזירות וסוחרים, ילדים יחפים ותיירים צבעוניים. "טוריסט", "טוריסט" נגש אליה ילד ובידיו אבנים עתיקות. הוא הודף את הילד, אוחז בידה ומציץ לתוך עיניה. את הכול הוא קורא בעיניים, היא מציינת לעצמה ומשפילה את מבטה לנוכח הרעב הרוחש בעיניו. היד שלו. לרגע שכחה את הציפורניים המגודלות, המעוקמות. בחילה עולה בה. רוצה הייתה לחלץ את ידה מידו אבל אינה מעזה. הוא משחרר אותה מיד ממגעו והולך לפניה, מפלס להם דרך במהירות. "בואי". קולו גס, חושיו חדים כשל חייה נרדפת. איך אפשר להתיידד איתו? היא רצה אחרי צעדיו הרחבים. להתיידד עם אחד כזה? למה? נירה מדמה לשמוע את קולה של נילי, קול המודד עצמו עם כל הברה והברה. נילי אומרת לה שאינה יודעת להציב גבולות במרחק הנכון. מתוך הכנסייה אליה הם מגיעים זורמים צלילי עוגב רכים וכבדים לחילופין. נדמה לה שבמארג הצלילים המתערבלים היא מזהה את STRAWBERRY FIELDS FOREVER. האור עמום והאוויר דחוס בריחות קטורת וזיעה. "רוצה להיכנס?", שואלת נירה בנימוס, יודעת שהוא כבר אינו עומד מאחוריה. היא נאנחת בצער מהול בהקלה. בפעם הבאה תביא לו משהו לבית החולים. הרי לא ראתה אף פעם מישהו שמבקר אצלו. כך היא מחליטה בינה לבין עצמה להציב את הגבול ביניהם. היא מתיישבת ליד מולי ומתמכרת למוזיקה.

 

A DAY IN THE LIFE

 

קבוצה מחברי החוג מקיימת מרתון של דינאמיקה קבוצתית הגולש לתוך הלילה. בדרכה לשם עוברת נירה במעונות הסטודנטים לאסוף את מולי. החברה שלו איננה ונירה נרגשת מן האפשרויות הנפתחות. הם מתלטפים בחופזה, אחוזי תשוקה וקסם ומתרחקים זה מזו במהירות ונשימתם קצרה כשמישהו נכנס פתאום לחדר.

"אז מה קרה שם במרתון?" מספרת נירה למטפלת: "אנשים נפתחו אחד לשני. אצל כל אחד התגלו איכויות נסתרות ועושר פנימי חבוי. לראשונה בחיי הרגשתי עם כולם, נכנסת ל"ביחד" שלהם, ולא במסווה של חזרה בתשובה או בהפגנה או בשימוש באיזו אידיאולוגיה אחרת. פשוט אני עצמי מנסה להיות שייכת. לא להתבלט דרך מיוחדות ולא להיות הילד הנורא שכולם נהנים לשנוא. לתת גם לתחושות נעימות של אהבה וידידות וגם לתסכול, לשנאה ולכאב לזרום דרכי, בלי מחסומים. וזה קרה. משהו נפתח. וזה הפחיד, כי עורר בי אי שקט וצפיות ופחד מאכזבה ומדחייה. נדמה לי שמשהו זז בטיפול. יש שינוי, ואני קצת תשושה אחרי כל זה".

ובכל זאת, נירה מרגישה באיזה שקר נורא שעדיין היא מסתירה אותו בתוכה ואינה מדברת עליו. היא שומרת אותו לעצמה כמו סוד משפחתי איום שאין לספרו. כשהיא מגיעה לבית החולים היא נגשת אליו, מגייסת את כל מאור הפנים המקצועי. בידה חבילה של ספרים שנדמה היה לה שישמח לקוראם. הביאה לו גם את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" למרות שלא הייתה בטוחה אם יבין את המסר. היא הרי יודעת שככל שהמחלה מתמשכת נוצר אצל הסכיזופרנים 'ליקוי' בתפקוד השכלי. בעליזות היא שואלת: "מה שלומך?" ומבינה עד כמה פגעה בו כשהוא מתרחק ממנה בזעף, ניגש לאחת האחיות ושואל כשהוא מצביע עליה: "מה היא רוצה ממני זאת? תגידו לה שתתרחק ממני". טוב, אני ניסיתי. מהרהרת נירה בזעף ומרגישה כאילו אבד לה דבר מה. כדי להרגיע עצמה היא מעבירה בעיני רוחה את הסבריה של נילי שטענה באחת משיחותיהן שאסור לשאול את הפרנואידים שאלות. אפילו "מה שלומך" עלול להיות חשוד בעיניהם. נירה שואלת את עצמה אם גם היא נלכדה ב'מערכת הפרנואידית' שלו ומשום מה היא מוצאת את עיניה דומעות. 'המחשבות המקצועיות' לא הועילו לה הפעם.

מרים דווקא החלה לדבר בפגישות. לספר על אבא שלא היה בבית ועל אימא שלא אהבה אותה, ובכל זאת לא הייתה מניחה לה לזוז אפילו צעד אחד בלעדיה, והייתה מכה אותה בייאוש.

דובי כמעט שאינו גר איתם, וכשהוא בא, מבויש, כיפה שחורה וגדולה לראשו, הוא מבקש ממנה לשים על גבי הפטפון את "סרג'נט פפר", מאזין בהתמכרות למוזיקה המהפנטת, חוזר בעל פה על מלות "יום אחד בחיים" כאילו היה זה המנון או נוסח של תפילה. "NOW THEY KNOW HOW MANY HOLES IT TAKES TO FILL THE ALBERT HALL, I`D LOVE TO TURN YOU O,O,O,O,N", הוא מתנדנד על מיטתה בעצימת עיניים, ונירה צוחקת ואומרת שהוא צריך לנוח קצת מאלוהים.

אבי קיים את הבטחתו לבשל להם ארוחה צרפתית. שרימפס בחמאה ושום עם באגט שהקרום שלו פריך בדיוק במידת הפריכות הנכונה. עגל רווי יין בתנור. לקינוח הכין קרם קראמל שנמס בפה. נירה נוסעת באופן מיוחד למנזר של בית ג'אלה כדי לקנות את היין. ביציאה מהעיר לדרך בית לחם, נדמה היה לה ששוב היא מבחינה בו צועד במהירות כשהוא לבוש באותו ז'אקט עור מרופט שלו ובמכנסי ג'ינס קרועים. היא חולפת על פניו במהירות, מסבה ראשה, ואינה מבינה את פשר הרעד החולף בגופה כשהיא לוחשת לעצמה, "שרק לא יבחין שזו אני".

מולי בא לארוחה. הם רוקדים ואחר כך, בארבע לפנות בוקר נוסעים לרחוץ במפל של עין גדי, מאושרים מהטירוף שאוחז בהם, המים הקרים מתיזים ניצוצות על עורם החשוף. הם משתעשעים במים, מולי מדמה אותם לאלים יוונים ונוגע בנירה נגיעות מרחפות. הוא עומד מתחת למפל המים, ידיו פרושות לצדדים ושערות השולמית הירוקות כמו עוטרות את תלתליו בזר. נירה רועדת מצינה פתאומית, אינה מעזה לגשת אליו והם חוזרים הישר לשיעור באוניברסיטה, בדרך עוצרים בשכונת החבשים, ליד מאפיית בייגלאך חמים הפתוחה כל הלילה. נירה אוספת את שערה הרטוב, שולחת למולי חיוך אוהב. "יקרה בינינו" היא רומזת לו בעיניה, בביטחון, "אני יודעת שמשהו יפה יקרה בינינו." לאחר שעור הערב היא נפגשת עם מולי בבית הקברות המוסלמי שבגן העצמאות. הם 'מחזיקים ידיים' כשני ילדים נפחדים ונרגשים. צלליות של גברים מסובבות אותם כמו במעגל קסמים. למחרת מסבירה לה מיכל שזהו מקום מפגשם של ההומואים הירושלמים. אבל באותו ערב הם יושבים על אחד הקברים, ידו חוקרת את הקווים שבכפות ידיה, כמו מבקשת לפגוש ולפענח אותה לעומק. ועדיין הם שומרים על הקירבה הזאת וגם על המרחק. נירה יודעת כל העת שהחברה של מולי ממתינה לו בדירתם, נדמה לה שהיא זאת הצועדת הלוך ושוב בדירה, מעיפה עיניים חרדות בשעון, סופרת את המכוניות העוברות, מנסה לנחש את קול צעדיו, וחשה יובש בגרונה וכאב עמום בחזה. היא אינה מצליחה לחסום את הידיעה הזאת וגם לא את העונג שמלווה את המפגש האסור.

 

 

WITHIN YOU WITHOUT YOU

 

האוויר קפוא. כמעט אביב ועדיין קר. כמו חשופה ללא עור וטבולה בבדידות עמוקה, נירה רועדת. נוטה לבכי. איש אינו חודר לתחום המעגל שחגה סביב עצמה. היא חולמת על יוש. יוש, שתמיד רצתה להיות חברה שלו, עוד בבית ספר עממי. מדי לילה הוא מופיע חי לפניה, שוב ושוב הוא קורא לה בחלומות. המצרים החזירו את מה שנשאר ממנו. בקבורה היא עומדת שקטה מול שדרת ברושים ירוקה כהה המשרטטת תחום בפס שמיים כחול. החברים שואלים אותה מה נשמע. "חיים". המלה הסתמית הזאת במקום הזה. העמידה הזאת בבית הקברות והדרך הכחולה שמפלסת את קריאת התהילים של החזן בין הברושים הירוקים. וכל החיים מתאמצים להעלות בזיכרונם את יוש ולתת לנשמתו מקום של קבע. איש איש מביא עימו את כאבו הפרטי. מפנה את האבל הקטן האישי שלו אל הקבר. אחר כך עוברים למפגש עם העבר, עם החברים. והשמחה כבושה ועמוסת אשם.

חוזרת ממחוזות אחרים מהורהרת וסגורה. היא חוזרת ללימודיה ולעבודה בבית החולים. היא מנסה לנער מעליה את המחשבות על האיש הבודד המנגן בקלרנית, עכשיו, שאינה רואה אותו יותר, גם לא בבית החולים. המחשבות עליו זרות לה, לא נעימות, ובכל זאת הן הולכות ונעשות תובעניות. אולי אם תספר עליו בטיפול יחזור למימדים הממשיים שלו. אפשר יהיה לתחום את השפעתו עליה בגבולות מוגדרים וידועים. תמיד היא נעצרת רגע לפני. את השלד הזה לא מוציאים מהארון. היא יושבת בקפה טעמון. בלי משים עוקבות אצבעותיה אחרי הקווים הרבועים החוצים את מפת הפלסטיק. צנצנת ריבה ריקה שכלניות סגולות מונחות בה, מציירת על המפה עיגול לח ושוברת את מרקם הקווים הישרים. בפינה משחקים בשח שני אנשים פרועי זקן. היא בוחנת תמונה התלויה על הקיר. ציור של חבר ותיק. מספרים שהתאבד. שבוע חלף עד ששני חברים שחיכו לו למשחק השח הקבוע, מצאו את גופתו. נירה קבעה עם מולי שילכו לאכול צהריים אצל "מנגן", במסעדה הקטנה שלו בנחלאות. היא אוהבת את ריח האוכל המתבשל על פתיליות, במיוחד את הריאות הטבולות ברוטב שהם מגישים שם עם פיתה עיראקית חמה. בראשה היא מתכננת בקדחתנות נסיעה לדהב. בודקת דרכים שונות לשכנע את מולי להצטרף אליה ומדמה לה שיצליחו להתחמק בעורמה מבני זוגם. סוף סוף יוכלו לשהות זה עם זו זמן מה, באחת החושות של הבדואים. יוכלו לבדוק את האהבה החמקמקה הזאת. מה תגיד לרוני. אולי לא כדאי להם להתקרב יותר, אולי מוטב להשאיר את התשוקה במצבה הלא ודאי והמרגש עוד זמן מה.

עגומה היא מתהלכת ברחובותיה הפרומים של נחלאות. בתי אבן שבורים כמו תפורים בחפזה בחלקי פחים, חצרות מרוצפות שפעם שקקו בהן חיים וחנויות סדקית נחבאות בכוכים חשוכים. הגשם יורד בטיפות דקות ואפורות שכמו ניתקות מן הערפל, ואנשי ירושלים אפורים אף הם, ידיהם מהדקות את המעיל לגופם הנסוג מפני הגשם. מסוגרים בתוך עצמם. ילדות בכחול שצמותיהן רטובות שבות מבית הספר. נירה שומעת את צחוקן. הן עוקפות אותה בריצה ואחת מהן מקרבת אל פניה בובה גדולה של מיקי מאוס ומחקה את קולו הגבוה. נירה מעבירה את ידה על פניה, להפתעתה היא חשה שעיניה דומעות. היא בוכה, שוב ושוב היא חוזרת לאותו רגע שבו נקרעה דממת יום הכיפורים באזעקת המלחמה, בלא שידעה אז כי הכול כבר נחתך באותו רגע לשניים בלא שניתן היה לה להגן על עצמה מפני ההתעוררות המחרידה לעולם זר. העובדה שהכול נראה עתה דומה במדויק למה שהיה לפני כן, זאת אין היא יכולה פתאום לשאת, היא מוחה את דמעותיה ונכנסת לשוק. ללא סלים. היא מבקשת רק להריח את הפירות ואת התבלינים, לטעום מהגבינות, להיבלע בין עקרות הבית וצעקותיהם של הרוכלים. כמובן, נירה מציינת לעצמה בחיוך מר, הרי צריכה הייתה לדעת שתראה אותו שם. ידעה שהשתחרר וקיוותה בכל ליבה שלא תתקל בו עוד. והנה הוא עומד, גבו מופנה אליה. כתמיד, מגודל שיער ומבודד, וסביבו משורטט מעגל מקולל בלתי נראה. בידו הוא אוחז סל פלסטיק שידיתו שבורה. אולי יעלה בידה לעבור מבלי שיבחין בה. יותר מכל היא מבקשת שלא יבחין בה. בדחיפות היא פונה להתרחק משם, בעודה יודעת שהוא הולך בעקשנות בעקבותיה. היא נעצרת, חשה בזרם חם החולף בעורפה. קווים שחורים מתלכדים מול עיניה. הרגשת בחילה אופפת אותה ומין שמחה משונה ופראית. אין היא יכולה שלא להסב את ראשה אליו. אולי אכלה דבר מה מקולקל, ואולי זו תחילתה של מחלה חורפית, היא מוכרחה להתיישב אחרת תצנח ארצה לעיני כולם. עוד בטרם שהיא צונחת על שפת המדרכה המזוהמת, תומכת בה יד חזקה. קרוב לפניה היא מזהה את הקווים המחוספסים, המוכרים, את צורת הציפורניים. הוא פונה אליה וקולו עשוי קשיחות ורוך כאחד. "בואי", הוא מוביל אותה, "את חיוורת. תיכף תתעלפי. אני גר פה בדיוק מעל לשוק".

כמו מנוערת מכל כוח של החלטה, נמשכת בחוטים בלתי נראים, היא עולה במדרגות המזוהמות, וידו ספק תומכת, ספק דוחפת אותה מאחור. קומה אחר קומה. היא נזהרת שלא לגעת במעקה. ראייתה מטושטשת. הדלת נפתחת ללא מפתח. מיטה סתורה תופסת כמעט את כל חללו של החדר האחד. הוא מוביל אותה אל המיטה. רק לא לשם. היא תרה בעיניה אחר כיסא. "זה מה שיש", הוא קולט ומפרש את מבטה המיואש, "הכסא שבור, אני לא אוכל בחורות צעירות".

היא מתיישבת על קצה המיטה, הוא כורע לרגליה בתנוחה אבירית ומגוחכת וחולץ את מגפיה הרטובים. אחר כך הוא פושט מעליה את מעילה הכבד. "תכף אדליק את הגז ואכין לך תה עם קצת קוניאק, זה יחזק אותך". נירה מנסה לשבת ישר. "תשכבי לאחור, המיטה אולי לא מסודרת, אבל נקייה, אין בה נחשים", הוא מפטיר בכעס, רק שלא יכעס עכשיו. רק שלא יתפרץ. היא נענית לפנייתו, נשכבת על המיטה ומהדקת את ידיה על חזה, אבל רגליה מונחות על הרצפה. בעדינות הוא מרימן ומכסה אותה בשמיכה מרופטת. "פעם אני ישנתי במיטה שלך ועכשיו את ישנה אצלי במיטה". היא שומעת את קולו במעומעם ועיניה נעצמות.

 

 

YELLOW SUBMARINE

 

כשהיא פותחת אותן הוא מגיש לה כוס תה מהביל. כמה זמן ישנה? ודאי איחרה לפגישה עם מולי. היא מתרוממת לישיבה, אוספת את עצמה: "תודה לך, אני מוכרחה ללכת, יש לי פגישה". מייד מעמיקים הקמטים בפניו. רק שיישאר רגוע. "אני מבין שאת פוחדת. אני יודע שאת רוצה לברוח ממני". הוא קובע ביובש עובדה. "זה לא זה", היא כמעט מתחננת. "אני הלכתי בשוק לכוון של "מנגן", אתה יודע, המסעדה הקטנה. הייתה לי פגישה". מה השעה? היא מציצה מבוהלת בשעונה. שתיים. מולי כבר מזמן לא נמצא שם. ישנה שעתיים? ומה הוא עשה בזמן הזה? יותר טוב שתשתה את המשקה הזה. היא מקווה שלא ערבב בו איזה סם. "אל תדאגי, הוא לא מורעל". רעד חולף בגופה, כיצד הוא קורא אותה. עומד מעליה ואפילו לא מחייך. נירה נוגעת בשערה. מה הוא רוצה ממנה? עיניו הבוחנות אותה מהפנטות, כחולות, כחול של ערב, וקצותיהן מאודמות. היא משפילה את עיניה, וחשה כיצד החום מציף את לחייה.

"את רוצה להזדיין איתי". הוא שואל בטון דיבורו היבש, כקובע עובדה. הוא משוגע! "מה פתאום? השתגעת?" איך המלה הזאת נפלטה מפיה, בפראות. והפעם הוא מחייך: "אני כבר משוגע ממזמן, שכחת?" הוא מעווה את פניו כמשוגע מהסרטים. במקום שתצעק או תמלט משם, היא צוחקת. כאילו השתחררה מאיזו חרדה כמוסה. "לא אומרים את זה ככה ישר, אין לך ניסיון עם בחורות?" הוא מתיישב לצידה, נינוח, "אין לי כל כך הרבה זמן בין האשפוזים". לראשונה היא מסתקרנת לגביו: "מתי התחלת את… את כל זה?" "אם את מתכוונת למחלה, אז זה מהמלחמה". איזה מלחמה? המלחמה שנגמרה רק לא מזמן. פתאום שכחה את כל המלחמות האחרות. בשבילה קיימת רק מלחמה אחת. "הלם קרב שהתדרדר לסכיזופרניה פרנואידית, כנראה על רקע של הפרעת אישיות פרה-מורבידית מסוג בורדרליין. התקפים חוזרים ללא ליקוי ניכר בתפקודי האגו. את בטח קראת את זה בתיק שלי". גלי צחוק בלתי מובנים תוקפים אותה בלי שעולה בידה לשלוט בהם. מעט מן התה נשפך על השמיכה והוא מציל מידה את הכוס. הוא יודע את כל המונחים המקצועיים, היא מציינת לעצמה במהירות, את כל האבחנות הפסיכיאטריות. "תתפלא, אבל בקושי פתחתי את התיק שלך". הוא מרצין, בוחן אותה כלא מאמין. למה הוא לא גוזר את הציפורניים? הקלרנית ניצב בפינת החדר. זהו החפץ המבריק היחיד בדירה מרופטת זו. איך הוא חי? "אני דווקא לא מבית עני", הוא עונה לה בלא ששאלה. "אבל ניתקתי קשר עם המשפחה שלי. לא יכולתי לעמוד בערבוב הזה של אשמה ובושה שהם ניסו להסתיר בלי הצלחה בכל פעם שחזרתי הביתה. אני הייתי התקווה שלהם, את מבינה. אני גם כמעט לא עובד".

הלם קרב. מנילי למדה שהלם קרב קורה בדרך כלל לאלה שסביבם נפגעו אנשים רבים ואילו להם לא קרה כמעט דבר. וגם לאלה שסבורים שהצילו את עצמם על חשבון חבריהם והם מתמוטטים תחת עומס רגשות אשם. אבל מה זה כבר חשוב? היא קובעת בינה לבינה. הוא סכיזופרן, השורשים של זה בטח היו אצלו עוד לפני המלחמה. אולי זה אפילו תורשתי, כמו שסבורים הפסיכיאטרים, היא מזכירה לעצמה, והוא כמו עונה מייד: "סכיזופרניה, זה כבר אבוד. אי אפשר לרפא אותי". הוא ממשיך את מחשבותיה כאילו אמרה אותם בקול. "אני צריכה ללכת, באמת", בהלה אוחזת בה והוא מושיט לה את המגפיים והמעיל: "אני אעזור לך לנעול אותם". "לא צריך, אני יכולה לבד."

הוא מתכופף, מרכין את ראשו לעומתה, מחזיק את המגף שעון על בטנו והיא תוחבת את רגלה פנימה ומסמיקה למראה רצינותו, כשאין הוא מסיר את עיניו מעיניה. היא מושיטה את רגלה השנייה, כף רגלה נוגעת לרגע קל בחזהו. הוא נרתע כמו נכווה באש. "האם אין גבול לצעקה?" הוא שואל במהירות ובעיניו מבט של כאב ונהרה קשים מנשוא. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי?" "הבדידות", היא משיבה ברכות. כמו בתוך חלום היא יודעת כל מה שעתיד לקרות. בעוד מבטו מרוכז בעיניה הוא אוחז ביד אחת בקבורת רגלה ומעביר בעדינות את ידו השנייה לאורך השוק, פורש אצבעותיו על ברכה. ואחר כך מנשק את כף הרגל ומעביר אותה באיטיות על עיניו ושערו.

ואחר כך לא הביטו עוד זה בזו, והיא שכבה איתו. כאילו לא עמדה ביניהם כל שאלה. כאילו הכירו זה את זו שנים רבות. נירה התפלאה להיווכח עד כמה הוא שביר, לא אלים וגם לא חזק במיוחד. הידיים שלו רעדו על גופה. ברגע האחרון של היסוסיה עוד חלפה בה המחשבה שאולי זה בגלל התרופות, ואחר עצמה את עיניה כדי לא לראות את פניו המיוסרים ונתנה לחמדה ולרוך לעטוף את גופותיהם האחוזים זה בזו.

כבר לילה והוא ישן. נירה כמעט ואינה מעזה לנשום. היא חשה את הדחייה העולה בבטנה, ממנה וממנו. אין היא מצליחה לארגן במוחה אפילו קו של מחשבה אחת בהירה. כשהוא מתעורר הוא ממהר לקחת את התרופה שלו. "הרבה פעמים אני שוכח", הוא מסביר לה.

זו לה הפעם הראשונה שאין היא הולכת לשעה הטיפולית שלה. גם לא חוזרת לביתה בלילה ולמחרת לא באה לאוניברסיטה. לא נותרו לה מלים לומר על עצמה או על האחרים. היא אינה יודעת דבר. אינה יודעת מה עליה לחשוב. הם שוכבים בשתיקה זה לצד זו. הוא מעשן בשרשרת והיא נושמת לריאותיה את ריח הסיגריות הזולות שמתערב בריח גופם. נירה מזכירה לעצמה בחיוך כיצד הייתה אומרת תמיד שלא תתקרב לבחור שמעשן. היא שוכבת לידו כאישה זרה וכמעט שאינה מעזה לקום. גם כשהוא קם ומתהלך בחדר חסר מנוחה, גם כשהוא יורד לשוק ומביא אורז בשעועית מ"רחמו", גם כשהוא אוסף אותה אליו ובא אל תוכה ורוחץ את פניה בלשונו ומנגב את ערוותה במגבת לחה, היא נשארת כבתוך חלום. מצונפת. לפעמים בוכה מעט, לפעמים מחייכת. מרבה לשקוע בשינה. עוקבת אחרי חילופי האור והצל המשתקפים בתקרה הסדוקה.

נירה מנסה להטיח את ראשה בקיר. לא חזק מידי, בקצב אחיד. פעם אחת הבחין בכך וצחק: "זה לא יעזור לך. אי אפשר להחליט להשתגע. יש כאלה שזה לא יקרה להם גם אם ישתדלו מאד". והיא הכתה בו באגרופיה, שורטת את חזהו, מלקקת את אצבעות ידיו וכבר יודעת על הכישלון המונח במפגש ביניהם.

פעם, כשהאור האפיר בחלון אמר לה:"קומי, לכי הביתה. אני צריך להיות לבד". וכשהתבוננה בו מתכנסת עמוק יותר לתוך המיטה חזר ואמר, קולו מאיים: "קומי, את שומעת! לכי מפה. אני לא יכול לסבול את הנוכחות האינסופית שלך, את המבט המעונה שאת תוקעת בי. אפשר לחשוב שאני ה"אספן" ואת השחקנית הזאת מהסרט. את אפילו לא יפה כמוה". וכשלא הגיבה משך בשערה, דחף אותה החוצה כשהוא משליך אחריה את בגדיה. היא התנגדה לו, מאמצת את כל כוחותיה, שורטת ונושכת ללא קול או צעקה. לפתע חדל: "זה מוצא חן בעינייך, ההצגה הזאת שאת עושה? זה הפראקטיקום שלך?" ואסף אותה בין זרועותיו, עיניו דומעות והיא מנשקת אותן. כמה הוא רזה, היא מציינת לעצמה. ראשו חפור בין שדיה וקולו עמום ויבש, כקול פיתום שמדבר מבטנה ומפציר בה: "לכי מפה אל תהרסי לך את החיים. אל תחשבי שאת יכולה לרפא אותי. כבר היו הרבה לפנייך שניסו". ואחר כך הוא מסתובב והולך, והיא לוחשת אחריו: "אני עוד אראה אותך", וצועקת אחריו: "אתה תראה. אנחנו נעבור לגור ביחד ואתה תלך לטיפול ולא תהיה יותר חולה ותוכל לנגן אפילו בתזמורת!" אבל הוא כבר איננו ונירה מבטיחה לעצמה שהאהבה שלה תרפא אותו. משחלפו שעות והוא לא חזר, היא מתלבשת והולכת משם, חלשה ורועדת כמו לאחר מחלה קשה.

 

 

THE FOOL ON THE HILL

 

ואחר כך, כשנירה שוכבת על מיטת המים, והיא נקייה ולבושה בכתונת לבנה, שערה לח מן הרחצה והיא מרחרחת בחמדה את הקרם הנוזלי שמשחה על עורה, היא מנסה לנענע עצמה כמו פעם, כאילו שבה ממסע ארוך ומייגע. בתחילה לא שמה ליבה לרטיבות שהלכה והתפשטה ליד הרגליים, זמן מה עבר עד שהבינה שציפוי המיטה נקרע. לפני שיהיה כאן שיטפון אמיתי צריך לקרוא לאבי, היא חושבת בבהלה. זרמי מים עכורים שאין להם סוף מציפים את החדר, נשפכים לאמבטיה. "רוני צלצל. היה מודאג שנעלמת". נוזף בה אבי ברכות כשהוא מנסה להציל ספרים ותקליטים ששוקעים במים. "גם מולי צלצל כמה פעמים. בסוף אמר שהוא נוסע עם החברה שלו לנואיבה ויצור איתך קשר כשיחזור".

נירה שומעת קולות, והשמות אינם אומרים לה דבר. "אני מזכיר לגברת המתהוללת שיש לה מחר מבחן בסטטיסטיקה והיא ביקשה שאלמד אותה", ממשיך אבי בעקשנות.

האהבה שלה תרפא אותו, היא לוחשת לעצמה. או שישתגעו ביחד. היא תעזוב הכול. את הלימודים, את המקצוע, את רוני. היא תלמד ממנו. למחרת היא שבה לשם, לדירה הקטנה מעל לשוק. הפעם הדלת נעולה על מפתח. כמהופנטת היא דופקת ובועטת בה, אבל הוא אינו שם, או שאינו רוצה לפתוח.

נירה חוזרת לטיפול. היא מנסה לספר היכן הייתה אבל אינה מוצאת מלים. כל משפט שמתחיל להתנסח בראשה מקבל מייד משמעות הפוכה ממה שהתכוונה לו, והמטפלת מפרשת את שתיקותיה הארוכות כהתנגדות לטיפול. אין היא יכולה לומר דבר למולי בהביטה אחריו בגעגועים כשהם נפגשים באוניברסיטה והוא חבוק עם חברתו. החשכה והחלום מכסים על הימים האחרונים כמו על ימי המלחמה. שוב אין היא מחפשת אותו בדירתו וגם אינה הולכת יותר אל השוק.

רוני מגיע בשבת, והם מטיילים בכנסיית המולד בבית לחם. ובין חפצי הקודש המבריקים וריח הקטורת והרקב נירה מציעה לו שיתחתנו. רוני מהסס מפני שהוא מתכנן להשתחרר מצבא הקבע ולנסוע למזרח הרחוק, אבל היא מתרפקת עליו מאחורי אחד העמודים, מגרגרת מלים מתפנקות לתוך אוזנו, מנסה לטשטש את החרדה והדחיפות שהיא חשה, כשנדמה לה שזו הדרך היחידה שלה לשמור על שפיותה. לבסוף הם מחליטים שכשתסיים את לימודי התואר ייסעו ביחד. הם אפילו מחליטים להזמין את האולם מראש ומתווכחים על מספר המוזמנים.

נירה שבה לבית החולים, להשלים את הפראקטיקום שלה. היא אינה שואלת עליו. תחילת קיץ בירושלים. נעים בבית החולים בקיץ. הצבע הירוק באורנים הולך ומעמיק, ובצל נותרת תחושת קרירות, והממטרות מותירות באוויר טיפות מים זעירות. בהכנסה בשער היא שומעת את צלילי הקלרנית. כתמיד מחסיר ליבה פעימה והיא חשה ברעד המוכר. המנגינה חודרת וממיסה את פנים גופה במתיקות מייאשת. הוא אינו יוצא לקראתה מבין האורנים, על כן היא הולכת לכוון הקול. באמצע המדשאה הרטובה הוא עומד ומנגן, גופו נטוי אל השמיים. וכמו אז היא מדמה את נגינתו באה אליה ממקום אחר, מעולם שאיננו קיים עוד.

הז'קט המרופט שהוא לובש מבריק מטיפות המים הניתזות עליו, ועיניו עצומות, מגוננות מפני בוהק השמש.

"דויד", היא קוראת בשמו, "דויד". אבל הוא אינו פוסק מלנגן. וכשהיא מתקרבת אליו עד כדי מרחק נגיעה, הוא חדל לרגע, מבטו חשדן וזעוף, ואחר מתרחק. מן המרחק מגיעות אליה יללות הקלרנית הכמעט אנושיות.

אחר כך יספר לה הרופא שדויד הועבר למחלקה הכרונית.