העלמה של דורה מרקוביץ

זה הכל התחיל כשאני הייתי בבית סוהר ואמא הייתה פה אצלכם בשביל חוות הדעת. את זוכרת, בדיוק אחרי הפעם ההיא שניסתה להרוג את עצמה ורפי מצא אותה ואז דחו את המשפט שבגללו ישבתי אחר כך בגלל הצ'קים בלי כסוי. לא, המשפט על הזיוף היה אחר כך. אני חושב שזה הפעם הראשונה אז, שהסתכלתי על הפנים שלי בחתיכת ראי שבור ואמרתי: יוסי אין לך עתיד ככה, אבל מה יכולתי לעשות אני שואל אותך, בדיוק היו אז הגירושים ואבא לא נתן לה להוציא שום דבר מהדירה. אז חתמתי. כן. בשבילה. תמיד בשבילה. כדי שלא תמות. חשבנו שנסתדר ככה. לאמא תמיד היו כל מיני פטנטים של איך להסתדר, עוד כשהייתה ילדה ואותי היא לימדה הכי הרבה. אני הילד שלה, הייתה אומרת, כי איציק תמיד ברח, ושרה'לה הייתה קטנה, ואת אידה היא עוד לא מצאה אז, רק אחרי כמה שנים. מה שאני צריך עכשיו זה להסביר לך הכל הכול, כדי שתוכלי לכתוב ככה שיסלחו לה ואז אולי אני אמצא אותה. היא נעלמה לי, את מבינה. אפילו רפי האהוב שלה לא יודע איפה היא עכשיו, והיא הרי לא זזה בלעדיו לשום מקום וזה משגע אותו מדאגה, הוא אומר. זה הוא שמצא אותה בפעם האחרונה והביא אותה אליכם שוב פעם. אז, זה היה על שפת הים עם הכדורים, אבל היא השאירה לו פתק. תמיד הייתה משאירה איזה פתק או הודעה. עכשיו אין פתק ואני פוחד. חיפשנו בכל המקומות שהייתה הולכת אליהם, גם אצל הקוראת בקפה איפה שעבדה וגם במועדון קלפים שאמרו שלא ראו אותה שם חודשיים.

הלכתי לדירה. בטח חיפשתי בכל מקום. רפי עזר לי. הוא בוכה כל הזמן מאז שאמא עזבה. כזה גבר, היה בסיירת, פייטר כזה ובוכה. לא מבין אותו, הייתה יכולה להיות גם האמא שלו. ואמא אומרת שהאשה של רפי כזאת חתיכה שלא מוצאים כל יום, רק מה, הנשמה שלה קרה.

טוב תעצרי אותי אם אני נסחף. מה שמצאתי זה את המכתב הזה שהיא כתבה אלייך. להקריא? היא לא כל כך למדה טוב את העברית, אמא, וזה מלא שגיאות.

אז ככה –

גברת מעייני היקרה.

– ככה תמיד הייתה קוראת לך.

אני מרגישה שזה יום ראשון היום כי אני מוכרחה לכתוב מה קרה ביום שלישי.

אני גם כותבת כי אני יודעת שלא אוכל לספר לך בפגישה שלנו. גברת מעייני יקרה, תמרה, את מכירה את מלכה שעברה איתי מלחמה והייתה כמו אחותי. זאת היא שהזמינה אותנו לחתונה של בן שלה. דיברנו אם ללכת או לא, בגלל שאוסינקה יקר שלי יושב בבית סוהר.

– אף פעם לא הרשיתי לה לקרוא לי אוסינקה כשאחרים שומעים וזה לא עזר לי. תמיד הייתה מביישת אותי ככה ליד החברים, צוחקת עלי וכולם איתה ביחד. החברים שלי, תמיד הם היו איתה בכל דבר, אבל אני חוזר למכתב.

אוסינקה יקר שלי יושב בבית סוהר וכל שעה בשבילי זה עינוי. גדעון, בן של מלכה, ואוסיפ היו תמיד יחד. והלכנו לחתונה, שאף אחד לא יכיר אותי, שיחשבו שבטוח הייתי במכון יופי. את יודעת כבר, סיפרתי לך שמלכה עשתה ניתוח פלסטי ואני קנאתי בה אבל הסתרתי את זה. בחתונה היו איתי בן של איציק שקורא לי מאמא, ושרה'לה בלי בעלה שהוא בצבא שלנו ואיציק בלי אשתו. לא שאלתי למה. כשנכנסתי כבר היה מאוחר. עשיתי כזה רושם שהמכירים שאלו מי ניתח אותי והצעירים שאלו את בן שלי איפה תפס כזאת חתיכה.

– אני הייתי שמח אם היו אומרים לי את זה על אמא. כי זה תמיד משמח אותה כשחושבים שהיא צעירה, אבל איציק בטח רצה לקבור את עצמו. תמיד שנא אותה על המחשופים והבלונד שהייתה צובעת וכל הצבע שהייתה שמה עליה.

אני חייכתי אבל בלב שלי הרגשתי קר. אחרי זה, יחזקאל בעל שלי לשעבר השתכר והתחיל לבכות ובפעם הראשונה בחיי הייתי מרוצה מזה.

– יחזקאל זה אבא. תמיד שהיה משתכר הייתה צועקת עליו ומרביצה לו עד שהשכנים היו לפעמים מזמינים משטרה.

הוא אמר שהוא מרגיש שאוסיפ חסר לו. שרה'לה ואיציק התחילו לבקר אותי שאני לא הייתי צריכה להתקשט כל כך, ואני התעצבנתי ואמרתי שאני יעשה מה שאני רוצה. תפסתי בחור צעיר ושאלתי אותו אם הוא יודע לרקוד ורקדנו. אנשים עשו מעגל מסביב. כמו שאני שמנה אני יודעת לרקוד ותמיד ידעתי. אבל יותר אני לא זוכרת. התעוררתי אתמול, כאבים ברגליים, בבטן למטה, בגב. איציק היה כאן. רצה לקחת אותי לבית חולים. בריקוד האחרון גדעון, החתן, שם ראש שלו על כתף

שלי ואני לא בכיתי. רקדנו כמו דבוקים אחד לשני. כולם הסתכלו. רקדתי ולא הרגשתי כלום, ריק בלב. איציק אתמול רצה שאני יבכה והתחיל לספר לי על אוסיניו אבל אני לא זוכרת אם בכיתי.

גברת מעייני, תמרה, אני מפחדת ממשהו. אני חיה בפחד שאני יעשה משהו לעצמי ולא תוך כדי הכרה. (סליחה, הראש שלי משתחרר והאותיות קופצות בעיניים). תמרה, אני אוהבת אותך מאד. מה שלא יקרה לי שתדעי שאת היית לי כוח, אני הבטחתי לך שלא לנסות שום דבר בשביל למות. אני רוצה לחיות ואני יחיה, אני מרגישה שמתקרב זמן שלי…

– זה הכל. נפסק באמצע. לא יודע, היא תמיד פחדה מהמוות ותמיד הייתה מתאבדת.

שלוש פעמים אני מצאתי אותה עוד משהייתי ילד. פעם יחזקאל, אבא זאת אומרת, ופעמיים רפי האהוב שלה. אני רושם כל פעם. והיו כל הפעמים שהייתה אומרת: "אני ימות יום אחד ואז תצטערו על הגורל שלי". ומה קורה לה עכשיו אני מפחד. אני יודע שבזמן האחרון לא התאבדה בגלל השיחות שלה איתך, היא החשיבה אותך הרבה מאד, אבל איפה היא תגידי, אני משתגע. כבר אולי ארבע פעמים הייתי בבית סוהר. תמיד היא הצליחה להוציא אותי מזה. גם רפי עזר לי בפעמיים האחרונות עם הקשרים שלו. עכשיו אם היא לא תבוא אני כבר לא אצא משם, אני יודע. אני נכנס ולא יוצא בלעדיה.

תגידי גברת מעייני, מה את חושבת על אמא לאן נעלמה. בטוח שהיא חיה באיזה מקום, אני מרגיש את זה בעצמות. זה גם היא לימדה אותי להרגיש בעצמות. רפי אומר שתמיד הרגישה מתי שהייתי מסתבך עם הבחורים הרעים. ככה היא קראה להם. הייתה מתעוררת פתאום בלילה ומתחילה לדבר עם אלוהים. כן לאמא יש קשר מיוחד איתו. יש להם שיחות. הרבה פעמים היא מתווכחת איתו, מנסה לשכנע אותו שישנה לנו את הגורל, להסביר לו את הטעות שלו שהוא לא משחרר אותנו מהקללה. גם אותי הייתה מכריחה לדבר איתו כשהייתי עושה משהו רע.

הייתה אומרת שהוא מתחבא בפינה מתחת לארון, ואני הייתי פוחד לישון אחר כך, אז הייתי נכנס אליה למיטה ומחבק אותה חזק, וגם עושה שם פיפי, ותמיד בבוקר איציק היה רץ עוד לפני שהספקנו לקום, מרים את השמיכה ומתחיל לצחוק. אני הייתי בוכה ואמא הייתה מעיפה לנו סטירה ואומרת שזה העונש שלה מאלוהים שיש לה בנים כאלה. איציק היה צועק אחר כך שהסטירות שלו יותר חזקות משלי, כי אחרי הסטירות תמיד קיבלנו סוכריות חמוצות והוא רצה סוכרייה יותר גדולה.

לא אכפת לך שאני מספר פה על עצמי. אני צריך מכתב על אמא שהיא בסדר, ואני יודע שזה לא נראה כל כך ככה, אז חשבתי אם אני אספר לגברת מעייני גם עלי, היא תראה איזה מין אמא יש לי ואז גם אולי אני אצא מההסתבכות של החיים שלי. אמא תמיד החשיבה נורא את מה שהיית אומרת לה על החיים. "תמרה שלי", הייתה אומרת, "היא יודעת איך להסתכל נכון על חיים".

זה הכל ככה אצלה מהמלחמה. היא הייתה מספרת שאז התחילה לדבר עם אלוהים כי לא נשאר אף אחד לדבר איתו. זה היה כשהרכבת התפוצצה והיא ברחה עם קארל ועם מרקס, שני האחים שלה שסבא קרא להם ככה כי הוא היה קומוניסט. דוד מרקי היה עוד קטן וקשור בתוך כרית, והיא סחבה אותם ביערות של אירופה אולי שנה וחצי. את היד של דוד קארלו היא קשרה לחצאית שלה ואת דוד מרקי היא סחבה בתוך שק על הגב, ובסוף אוסיפ מצא אותם. אוסיפ זה האח הגדול שלה שקראו לי על שמו כי הוא נהרג במלחמת השחרור ב"הראל". אמא הייתה מספרת על כל זה, אבל דוד מרקי אומר שבכלל זה לא היה ככה. שהם היו בבית יתומים ברוסיה ושאוסיפ בכלל נהרג ביפו בקטטה עם ערבים כשהיה שיכור. אבל ככה זה עם אמא, אי אפשר לדעת אצלה מה באמת. גם כשהיא משאירה לנו את הפתקים של ההתאבדות.

זה לא מה שאת אומרת, זה בגלל שתמיד הייתה צריכה להסתדר. לפעמים גם היא בעצמה לא כל כך מבדילה אבל תמיד שהיא מדברת מאמינים לה. כל החברים שלי היו תמיד מקשיבים בפה פתוח לסיפורים שלה. גם החברים של איציק, אבל הוא שנא את זה ותמיד היה מכריח אותם לקום באמצע וללכת, ובסוף הפסיק בכלל להביא אותם הביתה, אבל זה היה אחרי שראה אותה הולכת לקולנוע עם אבנר החבר הכי טוב שלו.

לא, אני אף פעם לא אמרתי לה. אני לא יודע מה היא ספרה לך בפגישות שלכם גברת מעייני, אבל אסור היה להגיד שהיא משקרת כי אז הייתה נעלבת ולא מדברת אתנו אולי שבוע. אני גם לא בטוח אם אפשר לקרוא לזה שקר, למשל שהיא אומרת שנולדה ב-1932 ובתעודה כתוב 1928 אז היא הסבירה, שבבית היתומים איפה שגילחו להם את השיער ומרחו את הראש במין משחה אפורה כזאת נגד מחלות, אימצה אותה המנהלת עד שאוסיפ מצא אותה, והמנהלת הזאת רצתה ילדה יותר קטנה אז אמא דורקה שינתה את התאריך.

 

תראי גברת מעייני, אני נורא מודה לך שהסכמת לקבל אותי אבל תדעי שאני רק בחופשה מהבית סוהר, אז אני אצטרך לשבת אתך פה הרבה זמן, כי ביום ראשון אני צריך לחזור ויש לי הרבה מה לספר. אני יכול לקרוא לך תמרה? אז ככה אצלנו, כשקורה משהו אמא אומרת שזה הכל בא מהקללה. כשהייתי קטן חשבתי שזה שם של אלוהים, הקללה. כשלמשל היו תופסים את אמא שמכרה סיגריות אמריקאיות בתחנה המרכזית בלי רשות. זה בגלל שאבא היה חייט וגם היה שותה, אז לא היה לנו מספיק כסף והיא הייתה מוצאת כל מיני דברים בשביל למכור בלי רשיון, ואם היו תופסים אותה הייתה אומרת שזה מהקללה. או למשל כששרה'לה, האחות הקטנה שלי כמעט מתה מדלקת ריאות, ובסוף אמא הבריאה אותה עם כוסות רוח ושמן שמרחה לה על כל הגוף. אחרי שאמא הייתה מתאבדת היא הייתה מסבירה שהקללה נכנסה לה בראש ואמרה לה לגמור עם החיים שלה. את שמעת על זה ממנה?

כשגדלתי הבנתי שהקללה הזאת באה עלינו בגלל סבתא, אמא שלה, שהייתה מאורסת לאיזה בחור משהייתה ילדה ממש קטנה. ככה זה היה המנהג אז, והיא הייתה צריכה להתחתן אתו אבל אז בא סבא, אבא של אמא, שהיה בחור יפה עם שערות שחורות כעורב ועיניים של ספירים, ככה אמא הייתה מתארת אותו, והיה גם קומוניסט וכל הבנות השתגעו אחריו, ואז הם ברחו והתחתנו, והסבא שלה שהיה דתי החרים את האמא שלה, והארוס שלו היא הייתה מובטחת שלח קללה על סבתא שלי ועל כל הילדים שלה ומאז אנחנו סובלים, אומרת אמא. בגלל הקללה היא גם התחתנה עם יחזקאל, אבא שלי, ובגלל הקללה אני נולדתי כזה מין גולם מגודל, ככה אמא אומרת.

את לא צריכה לדאוג תמרה, אני כבר לא נעלב מזה, אבל כשהייתי ילד איציק תמיד היה מסבן אותי ואני הייתי מאמין לכל מלה שאמר, ובכתה הילדים היו עושים עלי שיגועים וצוחקים. העיניים שלך יפות כשאת מסתכלת עלי ככה עצובה.

לא, איציק הוא לא הבן של יחזקאל. את לא יודעת? טוב אני רואה שאני צריך לספר הכל מהתחלה. אמא הייתה נשואה קודם, אחרי המלחמה, כשסבא, אבא שלה, חזר. הם חשבו שהוא נהרג ברוסיה אבל בעצם שלחו אותו לסיביר. סבתא, אמא שלה, שמחה כשהוא חזר, אבל דורקה, אמא שלי, שנאה אותו כי הוא היה הולך תמיד עם בחורות אחרות. כמה שנים אחרי שהתחתן עם סבתא ואוסיפ, האח הגדול של אמא שקראו לי על שמו, עוד היה ילד, סבא הלך לאיזה חווה ציונית ואז סבתא שהייתה יפיפייה מפונקת, הייתה צריכה לכבס בבתים של אחרים. אני לא מכיר את סבתא, היא נשארה בפולניה ושולחת לנו בראש השנה וביום הולדת כרטיסי ברכה שאמא מתרגמת, ואמא שולחת לה חבילות לפעמים כשיש, בלי שאבא ידע. כשהסבא מת זה היה כשאני הייתי בן שמונה ואמא קבלה מכתב, היא נורא בכתה באותו היום למרות שהיא שנאה את סבא, האבא שלה, כי הוא חיתן אותה בכוח אחרי המלחמה עם איש זקן כי הוא היה צריך כסף. לא זה לא היה האבא של איציק. אני רואה שאני מבלבל אותך תמרה, אבל בסוף תביני. זה היה האבא של אידה שהיא אחותי הגדולה, אבל אני כמעט לא מכיר אותה, כי היא נשארה עם האבא שלה שם כשאימא באה לארץ, ואחר כך אידה ואבא שלה, שהיה הבעל הראשון של דורקה עברו לאמריקה, ואחר כך אמא חיפשה את אידה בכל העולם, ומצאה אותה מחותנת עם איזה מפגר שהיה מרביץ לה, והיא הביאה אותה הנה רזה כמו מקל וחצי משוגעת אבל זה לא שייך.

אם כל הסיפור הזה של אמא ושלנו יעזור לנו למצוא אותה אז לא אכפת לי לשבת פה עוד יומיים שלמים. גם נורא נעים לי כי אתך את יודעת להקשיב ולשאול את השאלות הנכונות. אני ביישן גדול עם נשים אמא בטח סיפרה לך. יש לי אשה אחת, שכנה של אמא שהיא סידרה לי. ציפורה רוזנהיים שהבעל שלה ברח ממנה ויש לה שלושה ילדים, אז אמא יום אחד הביאה אותי לשם כמעט בכוח, היא אמרה לציפורה שתלמד אותי את כל מה שהיא יודעת והשאירה אותי שם לבד בלילה. זה היה אחרי שהיא ראתה שאני הולך רק עם בחורים, ואיציק היה אומר עלי שאני הומו אבל אני לא הייתי אני חושב. אני רק ביישן. בבית סוהר יש הומואים שבאים ללטף אותי בלילה, אבל אם הם הולכים יותר מידי רחוק אני שובר להם את העצמות כי אני חזק. קצת אני מרשה להם כי אני מרחם עליהם שהם הרבה זמן שם בלי אשה. רק פעם אחת קרה… אבל את זה אולי לא כדאי לספר. הלחיים שלך נהיות אדומות. אז אחר כך אמא שלי הביאה אותי לציפורה השכנה שלה והיא דבר ראשון… זה לא אכפת לך לשמוע? רק לאמא אני מספר הכל. אז דבר ראשון היא פתחה את החלוק שלה ושמה את הראש שלי על השדיים הגדולות והוורודות שלה ובקשה שאמצוץ לה אותם. אני הייתי כבר יותר מבן עשרים אבל הסמקתי כמו ילד קטן ורציתי ללכת משם, אבל היא החזיקה לי את הראש בשתי ידיים והיה לה ריח של סוכר שרוף, ומאותו זמן הייתי בא אליה כל כמה ימים.

 

תעצרי אותי כשאני ככה נסחף. אני רגיל לדבר עם אמא כל יום ועכשיו היא נעלמה לי ואני לא יושן טוב בלילה. אני יכול לקרוא לך תמי? אני צריך לספר על אמא. באותו הלילה לפני שהיא נעלמה היא שלחה אותי לציפורה. אז בדיוק השתחררתי ממעצר וסיפרתי לה משהו שקרה לי שם עם אחד כזה שמתחפש לאשה ובחושך אי אפשר להבדיל, אבל לא חשוב. אמא כבר גרה אז בדירה עם רפי שאהב אותה כאילו הייתה מלכה ועזב אשה יפה מאד בשבילה. רפי אומר שאמא היא אשה אמיתית, אפילו שהיא גדולה ממנו אולי באיזה עשרים שנה. אבל ככה הרבה בחורים צעירים היו מעריצים את אמא. אפילו החתן של שרה'לה, האחות הקטנה שלי, כשהיה בא לקחת אותה מהבית, היה יושב עם אמא במטבח ולא רוצה ללכת, עד ששרה'לה הייתה מתחילה לצרוח ובכוח הייתה מוציאה אותו משם. אמא ידעה למשוך אותם עם סיפורים ובדיחות מצחיקות וכל מיני דברים טובים שהיא מבשלת, והריקודים שהייתה רוקדת אתם.

אם את לא מבינה משהו אז תשאלי. תמרה זה שם מרוסיה? אמא מספרת הרבה על רוסיה אבל איך שהיה אז במלחמה. בטח לא השתנה הרבה. גם עכשיו יש שלג וקרח, אבל ילדים קטנים לא בורחים בשדות ולא מביאים מים לגברות בשביל כף של שעועית. זה מה שאמא הייתה עושה עד שהיא למדה לגנוב בשביל האחים שלה, דוד קרלו ודוד מרקי. את מרקי היא לא כל כך אהבה אפילו שהוא היה הקטן, כי רצתה שייצא ילדה והוא יצא ילד. דוד קרלו נולד אחרי שסבא, האבא שלה חזר מהחווה הציונית, אחרי שסבתא, האמא שלה, פגשה אותו במקרה ברחוב מחבק איזה בחורה מהחווה הציונית, ואז היא בכתה ורצתה שהבעל האהוב שלה יחזור אליה. והוא בעט בה ודוד קרלו כמעט נפל מהבטן, אבל אחר כך סבא בכה ונפל על הברכיים, והיא, שתמיד הייתה לה נקודה רכה בשבילו החזירה אותו, והוא בא לדורקה, אמא שלי, והרים אותה על הכתפיים והיא נשכה ושרטה אותו. סבא תמיד היה צועק שקרלו זה לא הבן שלו, כי היו לו עיניים שחורות ושיער שחור ולכל המשפחה יש עיניים כחולות ושיער חום. אמא קוראת לזה צבע של חיטה בשלה. גם לי יש את הצבעים האלה של המשפחה שלה. תכף אחרי קרלו נולד דוד מרקי, זה שהיה צריך להיות בת והוא כבר נולד עם הצבעים הנכונים.

לא, מה שקרה אחר כך זה שבאה המלחמה וגייסו את סבא והוא ברח לרוסיה, והם חשבו שהוא מת, ואחר כך הוא חזר אבל את זה כבר סיפרתי. ואז סבתא ברחה עם הילדים ואת החפצים היקרים השאירה לאמא של סבא, שהייתה מוכרת ברחובות: "תפוחי עץ אדומים! תפוחי עץ טעימים!" ואחר כך הסבתא הזאת נשרפה בבית הכנסת יחד עם הרבה נשים וילדים כשהגרמנים באו. אבל אז דורקה, אמא שלי כבר לא הייתה שם, כי היא ברחה עם האמא שלה והאחים שלה לרוסיה.

את רוצה לדעת על האבא של איציק. זה טוב תמי שאת מחזירה אותי לדברים העיקריים. לאמא באמת היו חיים קשים ואני פוחד שנמצא אותה כבר מתה מהקללה הזאתי. אני רק מנגב את הדמעות וממשיך, אל תדאגי. אני רואה שהסיפור הזה מעניין בשבילך. אז כשהם חזרו מרוסיה, אחרי שאוסיפ, האח של אמא הגדול מצא אותם בבית יתומים והחזיר אותם לאמא שלהם, לסבתא, אפילו שמרקי לא רצה לחזור, כי הוא כבר היה מאומץ אצל איכר אחד, והוא כבר לא הכיר את האמא שלו וגם לא את האח שלו. אבל כשבאה אליו אמא דורקה אז הוא צעק "מאמה מאמה!"

כי אמא, אפילו שהייתה עוד ילדה הייתה מטפלת בהם כמו אמא. כמו שאחר כך טיפלה בנו. מנשקת ומרביצה ונלחמת מול כל העולם בשבילנו, ככה היא אומרת, ותמיד כשהיא מגיעה לחלק הזה בסיפור היא מנגבת את העיניים. כמו שאת עושה עכשיו. הנה, קחי מטפחת. היא מקומטת אבל נקייה.

אז לפני שהם באו לבית יתומים, הם הלכו בשדות והיה אתם עוד ילד אחד, יאשה, והוא ואמא נשבעו אמונים בדם, אמא מספרת. את לא יודעת מה זה? איציק סיפר שזה מה שהם היו עושים בצופים. היו חותכים את האצבע בסכין בלילה, ומערבבים את הדם שלהם ונשבעים. וככה הם נהיו אחים לכל החיים ואי אפשר להפריד ביניהם. אז אמא הבטיחה ליאשה הזה שתתחתן רק אתו ונתנה לו נשיקה בפה, אבל אחר כך הוא ברח כי הוא פחד מהבית יתומים. את מחייכת אבל הסיפור הזה קשור. כי יאשה הזה זה האבא של איציק. לא, היא לא התחתנה אתו בסוף. טוב, אז אם לא תשאלי כל הזמן אני אסביר לך. הבעל הראשון של אמא קראו לו אפריים גוז'ינסקי, והוא התעשר תכף אחרי שחזר מהמלחמה וכבר היה אולי בן ארבעים וחמש. אבל כל המשפחה שלו, אשה וילדים הלכו באושוויץ. אמא תמיד סיפרה לנו שהוא האבא של איציק, אבל פעם אחת הילדים קראו לאיציק ממזר, והוא בכה. ואחר כך כשהיינו יותר גדולים היא סיפרה לנו על יאשה. זה היה כשהיא סיפרה לנו על המלחמה ועל הגורל שלה בגלל הקללה. ואיציק אף פעם לא סלח לה על זה, אפילו שהיא אמרה לו שהוא צריך להתגאות באבא גיבור כזה מהפכני. כי הוא היה מהפכן, האבא של איציק, בגלל זה הוא היה בבית סוהר ובגלל זה אמא עזבה אותו, כי היא רצתה חיים טובים והיו לה שני ילדים. אידה, ואיציק שכבר נולד אפילו שאמא שלי לא התחתנה עם יאשה. ההורים שלה שלחו אותה לארץ בגלל הבושה. גם אוסיפ, האח שלה, בא אתה לשמור עליה. אוסיפ תמיד גידל אותה כמו אבא. יותר טוב מאבא. אפילו שהיה גדול אולי בארבע שנים בסך הכל מאמא. הוא היה מרביץ לה ואחר כך נותן לה ללקק קוביית סוכר. אולי ממנו אמא למדה לתת לי ולאיציק ולשרה'לה סוכריות אחרי שהרביצה לנו. סבתא הייתה מורחת להם לחם עם סוכר, ואוסיפ היה מקבל חתיכה יותר גדולה, כי היה יותר גדול וגם עבד בעגלות להביא כסף הביתה, כי האבא שלהם, סבא, עוד לא חזר אז מסיביר.

 

מאיפה אני יודע את כל זה? בלילות אמא הייתה יושבת לידי על המיטה ומספרת. רק לידי היא הייתה יושבת ומעשנת, כי אני הייתי הילד שלה ותמיד הייתי בבית. תני לי את היד שלך. תני לי אל תפחדי. ככה היא הייתה מחזיקה לי את היד ומלטפת אותה בלי לשים לב, רק שהיד שלך הרבה יותר קטנה ורכה. אני חושב שהרבה פעמים הייתה בודדה והייתה צריכה לדבר עם מישהו. ככה היא גם סיפרה לי איך שאלוהים היה בפינה של הארון, כי פעם אוסיפ לא רצה את הלחם עם הסוכר והוא זרק את זה מתחת לארון, ואחר כך במלחמה, כשאימא הייתה רעבה, היא חלמה על הפרוסה הזאת והייתה ניגשת לארון בחלום כדי להרים אותה, ותמיד התעוררה קודם ובכתה שלא הספיקה לאכול אותה. הכי היה מרגיז את אמא שלא היינו רוצים לאכול. על זה קיבלנו מכות עם המנקה של השטיחים. אמא הסבירה שזה בגלל השנים של הרעב במלחמה. אני תמיד אכלתי הכל מה שהיה בצלחת בשביל לשמח אותה, אבל איציק היה רב אתה בגלל זה, ושרה'לה הייתה בוכה עד שהייתה מקיאה. אני רואה שיש לך קוביות סוכר לתה כמו שאצלנו. אני יכול להחזיק את היד שלך עוד קצת? אמא לימדה אותי למצוץ את הסוכר ולשתות את התה ואז הוא יותר מתוק.

 

פעם ראשונה היא התחתנה בת שש עשרה. יפה כמו מלאך מהכנסייה, היא אומרת. כמו אמא שלה שהייתה צעירה, שברחה עם האבא שלה ובגלל זה באו עליה כל הצרות והקללה שאומרת לה לגמור עם החיים שלה. אז סבא, אבא שלה, חזר מסיביר אחרי המלחמה והחיים בבית נהיו קשים כי הוא היה צועק ומרביץ, ולא היה מספיק כסף לפתוח לו את המקום של החייטות. בעיקר היה מרביץ לדוד קרלו כי חשב שזה לא הילד שלו. וכשאימא הייתה מתערבת, הייתה גם כן מקבלת בחגורה. אז פעם אחת סבא בא הביתה עם האיש המבוגר הזה אפריים גוז'ינסקי, שהיה לו בית מסחר גדול אחרי המלחמה. אמא שלי התחבאה מאחורי השידה הגדולה, אבל אבא שלה משך אותה החוצה, החזיק אותה חזק וליטף אותה בראש ואז אמר לה: את רואה את האיש הזה? זה יהיה החתן שלך. והיא בכתה וסבתא בכתה, והאיש הזה אפריים נהייה אדום וניגב את המשקפיים שלו. ואמא אמרה שכבר אז ראתה שהוא מסתכל בה בעיניים כאלו רעבות, אפילו בלי המשקפיים. ואמא שלה בכתה גם ואמרה לאבא שלה: מה אתה רוצה מהילדה, ואחר כך הגישה תה לאורח. אחר כך אמא ברחה לחברה שלה מלכה. וזאת מלכה שהייתה כמו אחותה שלא היה לה אבא עוד מלפני המלחמה, וכשאימא הלכה ברכבת היא השאירה לה את הבובה הכי יפה שלה. מלכה התכוננה אז לעלות לארץ עם עליית הנוער אחרי שכל המלחמה התחבאה במנזר אבל הבובה היפה של אמא הלכה לאיבוד.

אמא מספרת שלפני שהיא נרדמת מהכדורים שהיא בולעת בשביל לגמור עם עצמה, באה אליה הבובה הזאתי ושרה לה שיר קטן בפולנית. אני כל כך דואג לאמא שכואב לי בלב תמי, מה לעשות? טוב, אני ממשיך בסיפור אם את משאירה אצלי את היד שלך. זה מרגיע אותי.

אז אמא הלכה למלכה החברה שלה, ורצתה לעלות אתה לארץ, אבל מה היא יכלה לעשות שלאבא שלה לא היה כסף, ואמא שלה בכתה כל הזמן עד שלא ראתה מספיק טוב בשביל לתפור, ואפריים שלח לה בד משי יקר לשמלה. אז, הילדים היו יותר בידיים של ההורים שלהם, אמא אומרת. בעיקר הילדות. לא כמו שרה'לה שעשתה תמיד מה שהיא רוצה, ושהתחתנה עם מי שהיא רוצה. מרוקאי אחד שפגשה בצבא וקוראים לו מישל. היום הוא מסגר ואמא דווקא אוהבת אותו והוא אוהב אותה. והם היו יושבים שעות במטבח ומדברים וצוחקים, עד ששרה'לה בכתה וצעקה והכריחה אותו ללכת. אוי כמה שאמא רקדה בחתונה שלהם. היא נראתה כמו בחורה צעירה. תמיד הייתה רוקדת יפה וכולם עומדים מסביב במעגל ומוחאים כף, והשערות הצהובות שלה מתעופפות יחד עם החצאית, והפנים שלה מלאים אור והפה שלה צוחק. אי אפשר להאמין ששבוע אחר כך היא ניסתה לתלות את עצמה מהמנורה רק שהמנורה נפלה. אבל בחתונה של איציק היא לא רקדה. היא כמעט לא באה כי איציק לא רצה שירקדו והוא בכלל לא רצה מסיבה, רק מה שקוראים קוקטייל. המשפחה שלה עשתה. של אשתו. היא אשה רעה אשתו של איציק, ואמא חושבת שהיא מתביישת ממנה וגם ממני כי איציק לא מזמין אותנו אליו הביתה. רק הוא לוקח את הילדים לפעמים ובא. איציק הוא מהנדס חשוב היום אבל כשהיה ילד, אמא אומרת שהיה שובב גדול והוציא לה את הנשמה. כשהייתי קטן הייתי שואל אותה איפה הנשמה שלה נמצאת עכשיו אחרי שאיציק הוציא לה אותה, והייתי שואל אם אני יכול לקנות לה אחרת. ואמא הייתה תמיד צוחקת וקצת בוכה ומחבקת אותי ואחר כך שולחת אותי החוצה. תמיד כשהייתה מתרגשת הייתה שולחת אותי לשחק, ואני לא רציתי ללכת כי הילדים בחוץ היו צוחקים עלי ואף פעם לא שיתפו אותי במשחקים שלהם. היד שלך כל כך מזיעה תמי, אני אנגב לך אותה עם החולצה שלי.

 

טוב שאת עוצרת אותי. את יודעת, כל כך הרבה שותקים בבית סוהר. צריך תמיד להיזהר מי שומע אותך, כי פעם דיברתי שם מה שלא הייתי צריך, ואחר כך סבלתי מזה הרבה. ואצלנו בבית אמא תמיד דיברה אתי על הכל. אבל עכשיו יש לי אותך ואת מקשיבה לי, ואני יכול להגיד הכל. אז אני חוזר לחתונה של אמא עם אפריים גוז'ינסקי. באו הרבה אורחים. הוא עשה חתונה גדולה, אבל בלי ריקודים ושירים, כי זה היה אחרי המלחמה וכולם עוד היו עצובים אני חושב. הוא נתן לסבא הרבה כסף בשביל לפתוח עסק של חייטות. אבל אמא אומרת שהיא בכתה כל החתונה כי היא זכרה את יאשה האהוב שלה ואת הברית דמים שלהם. אני לא יודע אם אני צריך לספר מה קרה בלילה, כי את זה אמא לא סיפרה לי. אני שמעתי אותה מדברת עם מלכה החברה שלה, בפולנית. אני מבין פולנית והייתי מתחבא לפעמים מתחת לשולחן כשהן היו שותות תה עם קוניאק ומשחקות קלפים. אוי איך שאמא הייתה מושכת לי באוזניים כשהייתה מגלה אותי שם מתחת לשולחן, אבל אני חושב שהרבה פעמים ידעה שאני שם ועשתה את עצמה שהיא לא רואה אותי. אז באותה פעם שמעתי, שאפריים אנס אותה בלילה. כן. היא הייתה עוד לגמרי תמימה והוא אנס אותה החזיר הזה, וירד לה הרבה דם. באותו לילה עשה לה את זה, ואחר כך כל לילה היה מוצא אותה איפה שהייתה מתחבאת. וגם לא היה נותן לה לצאת מהבית כי פחד שתברח, אפילו שנתן לה הרבה מתנות ואוכל, ובדים לשמלות. אמא שנאה אותו בגלל שהיה זקן אני חושב, ומכוער. ובגלל שעשה לה את זה בכוח. לחבר שלי מהבית סוהר, זה שמתחפש לאשה, גם עשו את זה כמה גברים איך שנכנס לכלא, אבל כשאני באתי אף אחד כבר לא העיז כי אני חזק, ואני שמרתי עליו. רק פעם אחת קרה משהו שאני מתבייש לספר לך. לא, אל תבקשי ממני, אני לא יכול. אפשר לקבל את המטפחת? אני פעם ראיתי את הבעל הראשון של אמא, את אפרים גוז'ינסקי הזה, כי פעם אחרי שאמא הביאה את אידה הבת שלהם חזרה מאמריקה הוא בא לארץ עם אשה אמריקאית צעירה. הוא היה ממש זקן, אבל הוא בא לראות את הילדים של אידה אחרי שאמא חיתנה אותה פה. אמא לא רצתה ללכת לחתונה כי אידה אז כבר לא דיברה אתה, ואבא שלי, יחזקאל הלך לפגוש את אפריים גוז'ינסקי הזה ולקח אותי אתו. ואני נתתי לו בעיטה חזקה בגלל אמא, והם לא הבינו ואבא התבייש ממני והרביץ לי. היה לו הרבה כסף לאפריים הזה, אבל הוא מת בודד כמו כלב, אמא אומרת. אף אחד לא בכה על הקבר שלו. אפילו לא אשתו האמריקאית, שלקחה את הכסף שלו שהיה צריך לבוא לבת שלו, וברחה עם איזה כושי. ככה אמא בטוחה. אבל אז, אחרי המלחמה, ההורים שלה מאד החשיבו אותו וקיבלו ממנו הרבה מתנות, והוא היה נחמד לכולם ביום, ובלילה היה קושר אותה ומרביץ לה ועושה לה כל מיני דברים שילדים לא צריכים לדעת מהם. וכשהמשיך להרביץ כשהייתה בהריון עם אידה, היא כבר לא יכלה לסבול יותר והיא ברחה. לאן היה לה לברוח? היא ברחה הביתה, והאמא שלה, מאמא, שתמיד הייתה לטובתה התערבה והכריחה את סבא ואת אפריים שיתנו לה להישאר אצלם עד הלידה. וזה היה אז, שהיא פגשה עוד פעם את יאשה.

 

תני לי תמי, אני אדליק לך את האש בתנור עצים. אני מומחה לזה. מומחה לאש. פעם ישבתי על זה, שניסיתי לשרוף מסגריה אחת של מישהו שלא שילם למומו הבעל של שרה'לה, על איזה הלוואה שהוא לקח ממנו. מומו ביקש ממני, אז עשיתי את זה. אבל לא הרגשתי טוב. אני אף פעם לא פגעתי בבן אדם. תשאלי את אמא. כשהיא תחזור.

תגידי היא תחזור, נכון? היא אומרת שיש לי לב הכי טוב שהיא מכירה, אבל אני לא יודע להגיד לא. זאת הצרה שלי ואני תמיד מסתבך. מספיק חם ככה? את רוצה שאפרוש לך על הברכיים את השמיכה הזאת? כשאימא הייתה חוזרת מהעבודה, והיו לה כל מיני עבודות משונות. היו לה כל מיני שיטות להרוויח כסף, וזה תמיד כמעט הצליח. תמיד משהו קטן קלקל ברגע האחרון, אבל אם היה לה כסף הייתה ממלאת אותנו בכל מה שרצינו ולא שמרה לעצמה אף פעם. גם לציפורה רוזנהיים, שבעלה עזב אותה עם שלושה ילדים הייתה נותנת. אז כשאימא הייתה חוזרת, אני הייתי מחמם לה את נעלי הבית בחורף ומשפשף את הרגליים הקרות והנפוחות שלה, עד שהם היו נעשות חמות כמו הידיים שלי. ואחר כך הייתי פורש לה שמיכה על הברכיים ומביא לה תה עם שתי קוביות סוכר. אני עוד זוכר את אבא שלי, איך היה סופר את הקוביות והיה צועק על אמא שהיא מבזבזת יותר מידי. אז אחר כך היא הייתה מחביאה לה קוביות בכל מיני מקומות בארון. היא תמיד צריכה משהו מתוק בפה, היא אומרת. זה אולי נשמע לך מצחיק, אבל אז לא היה לנו בכלל כסף, ואבא היה נועל לפעמים את הארון עם האוכל. גם היום עוד קשה לפעמים. רפי תמיד קונה לאמא שוקולדים שווייצרים ובונבונים בשביל לשמח אותה. מאז שאמא נעלמה הוא כל יום אוכל חבילה שלמה בעצמו בשביל להיזכר באמא, אוכל ובוכה כל הזמן.

 

את שואלת מה קרה עם יאשה, האהוב של אמא. אני רואה שגם בעינייך הוא מצא חן. אמא אהבה אותו נורא. עד היום היא בוכה לפעמים שרק אותו היא אוהבת. אבא בשביל להרגיז אותה אומר, שאמא המציאה את יאשה סתם בשביל הרומנטיקה, ושאיציק הוא בכלל הבן של החלבן הגוי שהיה מביא להם חלב. ואז אמא אומרת לו שהוא בסך הכל מקנא, כי הקצה של הציפורן של יאשה יותר טובה ויותר יפה ממנו. ושאיציק יצא יפה וחכם כמו אבא שלו יאשה, והתחתן עם אשה שאבא שלה דוקטור באוניברסיטה. והוא מרוויח הרבה כסף. ואז אבא צוחק, כי איציק תמיד רב עם אמא ומוציא לה את הנשמה, ושבכלל, אם יאשה היה, אז הוא לא היה מהפכן אלא סתם פושע מהבית סוהר, והוא בכלל זרק את אמא כששמע שהיא בהריון כי הוא הבין שאמא סתם זונה. ואז הרבה פעמים אמא הייתה מתחילה לצעוק ולתלוש לה את השיער ואומרת שהיא תמות ואז יהיה לו טוב, ושמצידה הוא יכול לקחת את ציפורה רוזנהיים עם השדיים הגדולות, ולפעמים אחר כך הייתה בורחת לכמה ימים. אנחנו היינו פוחדים עד שהייתה חוזרת, ואבא לא היה ישן כל הלילה.

אבל פעם בלילה, כשבאתי לשכב לידה והיא חבקה אותי חזק והריח שלה היה של ריבה מתוקה מעורבת בעשן של סיגריה, ואני ליטפתי לה את השערות וביקשתי אותה עוד פעם שתספר לי איך היא פגשה את יאשה, ואז היא אמרה שפגשה אותו יום אחד כשטיילה בשדרה והיא כבר עם בטן גדולה, ואידה הייתה לה בבטן, ויאשה היה ככה בתלבושת רוסית, מגפיים מבריקים וחולצה רקומה ומעיל של כבשים בלי שרוולים, והוא רקד כזה ריקוד רוסי לפני החברים שלו שעמדו שם ומחאו לו כפיים. הם כולם היו קצת שתויים, אמא אומרת. וכשיאשה ראה אותה הוא ישר הכיר אותה עם הבטן והכל, והוא החוויר ואחר כך רץ אליה והרים אותה בידים החזקות שלו, והעיף אותה באוויר עד שהיא צעקה והוא העמיד אותה בעדינות ורקד לפניה, ובכלל לא ראה את זה שהיא תכף הולכת ללדת. ואחר כך כשהיא הראתה לו, אז הוא קרא לה בוגדת ועוד כל מיני קללות שלמד ברוסיה והפולנים לא הבינו. והיא נפלה לרגליים שלו וחיבקה אותם ובסוף שניהם התחבקו ובכו, והוא ליווה אותה הביתה והם החזיקו ידיים וצחקו כמו שני ילדים.

ובאותו לילה היא ילדה את אידה וכמעט מתה בלידה. כמעט כל הדם יצא מהגוף שלה. אחרי שאידה נולדה, יאשה התחיל לבוא כל פעם, כי אמא עוד נשארה בבית של ההורים שלה וכל פעם דחתה את החזרה לבית של אפריים. ויאשה היה מחביא אצל אמא כל מיני ניירות ועיתונים של המהפכנים שאסור היה שימצאו אותם. וסבא כעס אבל לא זרק אותה וגם את יאשה לא. אולי נזכר בזה שהיה פעם קומוניסט. ופעם אחת אפילו החביאו את יאשה מהמשטרה אבל הם פחדו. ואמא שלי אמרה לו: או אני או המהפכה, כי היא פחדה שילך לבית סוהר. ובאמת לקחו אותו בסוף כשהיא כבר הייתה

בהריון עם איציק, ואז היא החליטה שמספיק לה, והיא תעזוב הכל ותבוא לארץ. ואחר כך כל פעם הייתה בוכה על יאשה ואומרת שיום אחד הוא עוד יבוא לקחת אותה. אבל הוא לא בא אף פעם, וגם לא שלח מכתב, ואמא לא יודעת מה קרה לו. אבל היא עוד מחכה. בעיקר הייתה בוכה כשאבא לא רצה לתת לה כסף והיה קורא לה את השמות הלא יפים האלה בפולנית כמו קורבה, וגם זונה בעברית. אבל אמא לא זונה, היא מלאה בהמון אהבה ואין מי שייקח, ככה היא אומרת. ואז היא מבזבזת את האהבה שלה על כל מיני כאלה טיפוסים שלא מגיע להם, כמו למשל האבא שלי, ונשארת בלי כלום. ככה היא הרגישה גם אחרי שאידה נעלמה לה. כן, חטפו אותה מאמא בדיוק לפני שהיא עלתה לארץ. ואמא חיפשה אותה בכל מקום ולא מצאה והיא כמעט מתה אז מצער. היה ברור שהאפריים הזה, האבא של אידה, חטף אותה כדי שאמא לא תיסע, אבל מה היא יכלה לעשות עם תינוק בידיים ועם אהוב בבית סוהר. וכל יום היו יכולים לתפוס אותה גם כן. אז היא באה לארץ יחד עם האח הגדול שלה דוד אוסיפ. אחר כך באו גם האחים הקטנים שלה דוד קארל ודוד מארקס שעבדו בבית המסחר של אפריים והוא פיטר אותם אחרי שאמא נסעה לארץ. אבל דוד קארל חזר לפולניה, והיום הוא איש חשוב בממשלה שם והוא מחותן עם גויה, ולא רוצה לשמוע מאמא או מכולנו. ואת דוד מארקי שבהתחלה היא לא אהבה כי הוא לא יצא בת, אחר כך היא הכי אהבה. והיא נורא כעסה כשהוא התחתן כי היא קנאה. אבל היא לא הראתה לאף אחד, רק סיפרה בסוד למלכה ואני שמעתי את זה מתחת לשולחן. והיא שנאה את האשה שלו וכמעט לא הלכה לחתונה, אבל היום היא אוהבת את הילדים שלו כאילו היו שלה, כך היא אומרת. והיא נורא נעלבה כשמארקי לא בא לבקר אותה בבית חולים בפעם האחרונה אחרי שניסתה להרוג את עצמה כי נמאס לו, הוא אמר. אבל היא הזכירה לו שהיא זאת שהצילה את החיים שלו כשהוא היה תינוק, כי את זה הוא אולי כבר שכח. את חושבת שבגלל זה היא נעלמה? אני לא מאמין. אני מוכרח להביא אותה חזרה. גם בגלל המשפט על זיוף צ'קים. כי זה הפעם האחרונה. אני החלטתי שאני עושה את זה בשבילה, וגם הפעם האחרונה שרפי מוכן להוציא אותי בערבות. לשקם אותי הוא אומר. הכל בגלל האהבה העצומה שלו לאמא, והוא כבר מצא לי עבודה טובה באיזה מפעל, ואני יכול גם לגמור את הלימודים שלי כי לא גמרתי. לא היה לי ראש לזה, אבל עכשיו אני מוכרח. ואני גם רוצה לעזוב את ציפורה כי היא זקנה מידי בשבילי. גם אמא אומרת את זה. זה היה רק בשביל שלא תתבייש יותר, ועכשיו אתה מוכרח למצוא לך בחורה צעירה ולהתחתן. ככה היא אומרת. והיא אפילו הכירה לי את אנה. עולה חדשה מרוסיה שאמא אמצה. אמא מאמצת הרבה עולים ואנשים שהם לבד. היא נחמדה אנה, ויש לה גומות חן כשהיא צוחקת וגם שן מזהב באמצע הפה, אבל אני מתבייש ממנה. וגם ציפורה בוכה כל פעם ומחכה לי ליד הבית ומושכת אותי אליה ונועלת את הדלת ותכף מתפשטת. היא אומרת שהיא אוהבת אותי. ואז אני צריך להישאר אצלה במיטה כל הלילה ובבוקר הילדים שלה קופצים עלי. הם גם אוהבים אותי. אני תמיד קונה להם ממתקים. ואנה אני חושב אוהבת את רפי האהוב של אמא, כי היא גרה אצל אמא ורפי כבר כמה חודשים, ואמא ורפי תמיד צוחקים על אנה שהיא רוצה לגנוב את רפי מאמא, כי בטח יש לה דם של צוענים בגוף שלה. רפי הוא קצין בצבא. הוא היה המפקד של איציק. ככה אמא הכירה אותו. ובגלל זה איציק כבר לא כל כך סובל אותו. ועכשיו כשאימא איננה, אז אנה עוזרת לרפי בכל דבר כי הוא היה תלוי הרבה באמא, כי אשתו לקחה לו את כל הכסף. בטח כשהיא שמעה שהוא עם אמא אז היא לקחה לו את כל הכסף ואת הדירה ואת הילדים, ואנה עובדת בתור מלצרית, וכשהיא חוזרת בלילה אז רפי שם את הראש שלו בתוך החצאית שלה ובוכה כי אמא נעלמה. כזה גבר ובוכה כל הזמן בגלל אמא. מזל שהוא לא בבית סוהר כי שם היו מסדרים אותו תכף.

 

אותי? את מודאגת בגללי? אותי לא מסדרים. אני חבר של כולם. רק באותה פעם… אבל אני לא יכול לספר לך על זה. בייחוד שאת יושבת לידי קרוב עכשיו ואני יכול להריח את הבושם שלך. אני לא רוצה שתחשבי עלי דברים לא יפים, רק שתדעי שאני לא הייתי אשם בזה. כי כבר אני מדבר אתך יותר פתוח מאשר עם אמא או עם ציפורה ואני מרגיש שאת טובה. תשבי אני עכשיו עושה לך כוס תה. אני מומחה לזה בגלל שהייתי עושה תמיד לאמא כשהייתה חוזרת מכל היציאות שלה, איך שהייתה קוראת לזה. וגם לאבא אני עושה אחרי שאמא עזבה אותו. היא אף פעם לא אהבה אותו. את אבא. הוא בא אתה באותה אונייה, אבל אמא לא הכירה אותו על האונייה כי איציק היה נורא חולה ואוסיפ, האח הגדול שלה שאני נקראתי על שמו, שמר עליה כל הזמן. אחר כך מלכה, החברה שלה, הכירה לה אותו, ואמא לא כל כך סלחה לה על זה. הוא היה החבר של הבת דודה של מלכה ואיך שראה את אמא באיזה נשף הוא התאהב בה לגמרי כמו שכולם היו מתאהבים בה כשהייתה רוקדת. והוא תיכף עזב את הבת דודה של מלכה והתחיל לרקוד עם אמא. אבא אומר שזה בכלל לא נכון. שהוא לקח את אמא מרחמים עליה, כי היה לה ילד קטן ולא היה לה איפה לגור והייתה לו דירה ועבודה טובה, והוא גם ידע שיש לה שם לא כל כך טוב, אבל לא תאר לעצמו בחלומות הכי גרועים שלו, כך הוא אומר. לא תאר לעצמו איזה חבילה הוא יצטרך לסחוב כשהוא לקח את אמא. אבא השאיר בפולניה גם אשה וילד שנשרפו באושוויץ, והוא חיפש אשה טובה, הוא אומר, שיהיה לו נחמה אחרי כל מה שהוא עבר. אבל לא הייתה לו נחמה רק צרות ובזבוזים. והוא אפילו שילם לרב שיסע לפולניה ויביא לו את תעודת הגירושים של אמא כדי שיוכלו להתחתן. ועוד הבושה שהייתה לו מאמא כל השנים, ובסוף היא עזבה אותו. יום אחד בלי לקחת כלום. רק קצת בגדים. השאירה לו הכל, כשכבר לא יכלה לסבול את השתייה שלו והקמצנות שלו, והצעקות שלו בבית. אני גר אתו עכשיו כשאני לא בבית סוהר. לפעמים אני עוזר לו קצת עם הלקוחות, אבל אין לו כל כך הרבה. היום קונים בגדים מוכנים ולא תופרים. והוא נהיה עוד יותר עצוב מאז שאמא הלכה, ושותה עוד יותר הרבה, כי אני חושב שהוא אוהב אותה בלב שלו עד היום.

 

את עייפה? את רוצה שאני אלך? כבר מאוחר ואת עוד מסכימה שאני יישאר. אני יכול לשיר לך שיר שאמא שרה לנו כשהיינו ילדים. יש לי קול יפה. אמא אומרת שהייתי יכול להיות זמר באופרה. הייתי יכול להיות הרבה דברים אם לא הייתי כזה מין גולם. את לא חושבת שאני גולם? את באמת חושבת שאני אפילו חמוד? גם ציפורה אומרת את זה אבל זה לא נחשב כי היא השכנה של אמא והיא שמנה ולא יפה בכלל. ציפורה אומרת שזה הכל אמא אשמה שהיא לא הייתה אמא טובה, ושהיא חושבת רק על עצמה. אם היא לא הייתה אשה הייתי מרביץ לה. אני שברתי לה שולחן בגלל זה. אמרתי לה שאם היא תגיד עוד פעם דברים כאלה על אמא היא יכולה לשכוח ממני. אני אף פעם לא הרבצתי לאשה. גם לגבר לא, חוץ מהבעיטה שנתתי לאפריים גוז'ינסקי, זה שהיה הבעל הראשון של אמא. ופעם אחת הרבצתי לאיציק מכות והפלתי אותו לרצפה כשהוא חזר מהצבא ופגש בבית את השוטר הזה, ששילם את החוב של אמא. איציק כל כך התרגז ואמר מלים על אמא שאני ראיתי פתאום אדום מול העיניים והתנפלתי עליו, אפילו שהוא גדול ממני בהרבה שנים, אני יותר חזק ממנו. מאז הוא נזהר ממני. בסך הכל איציק בחור טוב, אמא אומרת, רק שהוא יותר מידי מקנא וסובל מזה שאין לו אבא. גם כמה פעמים איציק לקח מהכסף שלו ושל אשתו ונתן בשביל החובות של אמא, אפילו שהיא לא רצתה לקחת. גם לי הוא נתן הרבה הלוואות. אבל עכשיו הוא לא מסכים יותר. אני צריך לשלם דחוף, אחרת אני נכנס הפעם להרבה זמן. ואמא רבה אתו בגלל זה, ואמרה לו שהוא לא אח ולא בן, ושהוא גם לא רצה לקחת אותי לעבודה בעסק איפה שהוא מהנדס כי הוא מתבייש. בגלל זה היא גם לא הלכה לברית של הבן שלו. את חושבת שזאת הסיבה שהיא נעלמה?

 

טוב תמרי, תלכי לישון ואני אישן פה על הספה. אל תפחדי אני לא הולך. אני נשאר. כבר נורא מאוחר…את קראת לי? נרדמתי לרגע. להביא לך כוס מים למיטה? את כל כך קטנה שלא רואים את הגוף שלך מתחת לשמיכה. תני לי לחמם לך את הרגליים כמו שהייתי עושה לאמא בחורף לפני שהייתה נרדמת.

 

 

בוקר טוב. ישנת מאוחר. הנה הכנתי לך מיץ וטוסט וסלט. אני מקווה שאת אוהבת את זה. בצבא הייתי טבח ואני מומחה לארוחות בוקר. אמא אומרת שאין עוד אחד כמוני לארוחות בוקר. אני הייתי מביא להם למיטה בשבת. כשעוד ישנו ביחד. לא ידעתי שיכול להיות כל כך נעים. אפילו עם ציפורה לא היה ככה, והיא אשה גדולה. את אפרוח לידה ואני פחדתי למחוץ אותך עם ההתלהבות שלי. לא הכאבתי לך? תני לי אני אסרק לך את השיער שלא יפריע לך לאכול. סליחה שפכתי עליך את המיץ אני כבר מביא חדש ומנגב אותך. איזה חיים יש לי שכל דבר יפה אני מקלקל. לפעמים הייתי חושב לגמור עם החיים כמו שאמא הייתה עושה. אבל באמת. בלי להודיע לאף אחד. אבל אחר כך הייתי תופס את עצמי וכועס נורא. איזה מין בן אדם חלש אתה, הייתי אומר לעצמי ומכה חזק עם האגרוף בקיר עד שהיה יורד לי דם. איזה מין נשמה בגוף הגדול שלך. מי אשם לך בחיים האלה, ומי אשם שהחיים של אמא שלך הם קשים כאלה. פעם ראשונה שמצאתי אותה הייתי ממש קטן. חזרתי לבד מהבית ספר. הייתי חוזר לבד, כי היא הייתה הרבה פעמים בעבודה ואבא בחנות. אני זוכר איך נכנסתי לחדר שלה להריח את הריח שלה. הייתי אוהב להיכנס לארון להריח את הריח של הבגדים שלה כשהייתי לבד, ושרה'לה במעון ואיציק בפנימייה בקיבוץ. ואז פתאום היא הייתה שוכבת בעיניים עצומות על המיטה והחלוק שלה ככה פתוח. רציתי לצאת בשקט כי היא לא אוהבת שמעירים אותה אבל חשבתי שאולי קר לה, ובאתי לשים עליה את השמיכה ופתאום נבהלתי כי היא הייתה לבנה כזאת. קראתי לה וניסיתי להזיז אותה והיא לא התעוררה, גם שניסיתי לפתוח לה את העיניים, והרגשתי כזה רועד בכל הגוף שלי והפנים שלי בערו מהפחד, אז רצתי כל הדרך לאבא, לחנות, והוא בא אתי ולקחנו אותה לבית חולים והצלנו אותה. זה היה אחרי שהיא מצאה את אידה באמריקה ולא היה לה כסף לנסוע להביא אותה ואבא לא רצה לתת כסף. אז אחר כך היא השיגה את הכסף ונסעה. זה היה כבר אחרי שנה, ואידה באה כזאת רזה, עם עיניים גדולות ומבוהלות ודיברה רק פולנית ואנגלית. והם שכבו שתיהן במיטה הגדולה ובכו, והתחבקו, ודיברו ודיברו, וכמעט לא יצאו משם שבועיים. אני זוכר כי אבא ישן איתי בחדר. אבל אחר כך הם לא הסתדרו, כי אידה הייתה כבר גדולה ואמא הייתה רגילה שעושים מה שהיא רוצה, ואידה לא סבלה את החברים של אמא ורצתה תמיד להיות עם אמא לבד. לאמא היו הרבה חברים, אז היו הרבה צעקות, ואידה נהייתה דווקא חברה של אבא, והם היו מדברים מהר בפולנית כשאימא לא הייתה, ואידה הייתה הולכת כמעט ערומה בבית מוציאה לו את העיניים, ככה אמא אמרה. וגם שותה יין יחד עם אבא. ואמא לא אהבה את זה, בייחוד אחרי הפעם שהסתגרו בחדר ואמא נכנסה וראתה את אידה יושבת על אבא כשהמכנסיים שלו למטה והיא הרביצה לאידה בפנים, ושפכה על שניהם מים מהכד שהיה שם. ואידה החזירה לה. אז היא שלחה את אידה לקיבוץ, איפה שאיציק היה. ושם היא למדה עברית ואחר כך התחתנה עם מישהו מהקיבוץ. אין לנו שום קשר אתה. רק שאמא תמיד נאנחת כשהיא נזכרת, ומספרת לי על אלוהים שהיה בא אליה כשהייתה קטנה, והיה לו ראש גדול עם זקן ותלתלים לבנים, והוא היה מחייך אליה ואומר לה: דורקה, הכל יהיה בסדר דורקה, אבל מאז הוא לא בא יותר ושום דבר לא בסדר. הוא לא יכול לבוא אמא אומרת, בגלל הקללה הזאתי.

 

אני מדבר הרבה מידי. זה מעניין אותך תמוש? טוב לי לדבר אתך ככה במיטה כשאת מלטפת לי את הראש ומסתכלת עלי במבט של רחמים, ולפעמים יש לך דמעות בעיניים. זה הפעם הראשונה שטוב לי מאז שאמא הלכה, וגם קודם אני לא יודע אם היה כל כך טוב עם כל הדאגות האלה לאמא, את יודעת. לפעמים הייתה קמה בבוקר ואומרת שהיום היא אורה, ודורה נשארה במיטה, ואורה נולדה בארץ ויש לה הורים עשירים. ואז היא לא הייתה מרשה שיקראו לה אמא והייתה מתלבשת בשמלה הכי יפה שלה, ושמה את הפרווה המלאכותית והולכת למספרה ככה בבוקר, ואני הייתי מפחד שעוד פעם תפסיד את העבודה שלה או תעשה משהו שאסור, ואחר כך אני אצטרך לחפש אותה. כשהייתי כבר יותר גדול, הייתי מוצא אותה במועדוני לילה עם כל מיני אנשים זרים, צוחקת ורוקדת ובכלל מישהי אחרת, והייתי מפחד אז שהיא לא מכירה אותי כי הייתי צריך לקרוא לה רק אורה. תראו את המחזר הצעיר שלי, היא הייתה אומרת לכולם ומנשקת אותי חזק, אפילו שהייתי נורא מתבייש. ובסוף הייתה הולכת איתי בקושי, ואחר כך הייתה בוכה הרבה ימים במיטה, ואני הייתי מחליף את המגבות הרטובות ושם לה על הראש. ולפעמים לא הייתי הולך לבית ספר כי פחדתי למצוא אותה מתה כשאני אחזור. וגם הייתי צריך לטפל בשרה'לה אחרי שנולדה, אחרי שכל הרופאים אמרו לה שאסור לה ללדת, ושהיא יכולה למות ושרה'לה תצא מפגרת. אבל אמא אמרה לכולם שאמא שלה הייתה אצלה בחלום יחד עם הסבתא הקטנה, זאת שנשרפה בבית כנסת, והם הביאו לה סל עם תפוחים וזה אומר בשבילה שזה יהיה בסדר ובאמת היה בסדר, ושרה'לה נולדה הכי דומה לאבא, הכי מכוערת, ככה אמא צוחקת תמיד, ואז כשאימא חזרה לעבודה, היא הייתה מוכרחה לחזור, בשביל להביא לגוזלים שלה אוכל, הייתה אומרת. אז אני הייתי צריך לשמור, וגם החלפתי לשרה'לה חיתולים. אז איך יכולתי ללמוד ככה? פעם אפילו איימו מעבודה סוציאלית שייקחו אותנו ממנה. ושרה'לה בסוף באמת הייתה כמה שנים אצל משפחה אחרת, אבל לא היה לה טוב שם, ותמיד ברחה הביתה לאמא. ואם הייתי מטייל עם העגלה כששרה'לה הייתה תינוקת, הרבה פעמים הילדים היו זורקים עלי דברים וקוראים לי "גברת דורקה", ואומרים כל מיני קללות על אמא. ורק ציפורה השכנה הייתה מרחמת עלי ולוקחת ממני לפעמים את התינוקת. זאת ציפורה שאחרי כמה שנים אמא הביאה אותי אליה. ציפורה אומרת שכל הזיפת בחיים שלי זה בגלל אמא, ואני חושב היום שאולי זה נכון, אבל היא גם כל היופי בחיים שלי. רפי אומר שלאימא יש אהבה מיוחדת ליופי, והוא תמיד קנה לה פרחים כי היא אהבה נורא פרחים. וגם כשהיינו הכי עניים הייתה תמיד קונה פרחים וכל מיני תמונות שיהיה קצת אור בבית, הייתה אומרת. ואבא היה צועק שהיא צריכה לקנות לחם ולא פרחים, ולמה לא מספיק לה הפרחים מפלסטיק שהוא הביא לה. רפי משוגע על אמא, ואני חשבתי שהיא גם אוהבת אותו ושסוף סוף היא מצאה מישהו במקום יאשה. אבל עכשיו אני לא יודע כי היא ככה נעלמה. גם קודם הייתה נעלמת לפעמים, אבל לא יותר מיומיים שלושה. אחר כך הייתה חוזרת ואומרת שלא זוכרת מה קרה לה. את חושבת שהיא באמת לא זוכרת? זה היה קורה לה גם אצלך? אז אולי עכשיו היא יושבת באיזה מקום ולא זוכרת מי היא, ולא זוכרת אותנו. ואני עוד אמרתי לה שבפעם הבאה שאת הורגת את עצמך, תצילי את עצמך לבד. כי אני כבר לא מוצא אותך יותר, כי כל פעם אחר כך אני נכנס לבית סוהר.

לא. אני לא בוכה, זה רק ככה עצוב לי על אמא. את מרשה לי לחבק אותך? לא. אני לא יכול עכשיו לעשות לך את זה כשאני חושב כל כך על אמא ומפחד עליה. את לא מוותרת אני רואה. גם ציפורה אף פעם לא מוותרת. את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות לי? מה שאידה עשתה לאבא?

 

את אומרת שאמא שלי אדם מיוחד במינו ואת מעריכה אותה. אני חושב שהרבה אנשים חשבו ככה כי היו באים אליה אחרי שכבר גרה עם רפי בדירה, והיא הייתה קוראת להם בגורל ומשדכת אותם כל מיני שידוכים. היא יודעת מי מתאים למי וגם לי היא הכירה את אנה שגרה אצלם, אבל אנה צוחקת כל פעם שאני מדבר, ואז רואים את גומות החן שלה. ואת הצמות שלה היא קושרת למעלה ונותנת לי לפרק אותם ולסרק לה את השיער. ופעם אחת ישבה לי על הברכיים אבל כשרציתי לחבק אותה קפצה וצחקה, ואני לא מבין מה מצחיק. כשהיא רואה את רפי שבא מהעבודה היא לא צוחקת רק מסמיקה ומגישה לו כל מיני דברים שהוא רוצה ונותנת לו לצבוט אותה בכל מיני מקומות בגוף. ואני אז כועס על עצמי שאני כזה גולם שבצבא הייתי רק העוזר של הטבח. אבל את העיניים שלך אני אוהב עכשיו כי הם רציניות כאלה ודואגות, ולפני רגע שרטת אותי כמו חתולה, אבל אל תדאגי, זה כבר כמעט שלא כואב לי. את צריכה ללכת עכשיו? ותכתבי מכתב לשופט על אמא ועלי? אני חוזר היום לבית סוהר ואם אצא משם הפעם, אני עם ההסתבכויות האלה גמרתי. ואפילו שאמא תנסה עוד פעם להרוג את עצמה. אני לא יכול יותר, אני עייף. רק שתחזור. אני בטוח שהיא תחזור אחרי שכל העניינים יסתדרו. היא מחכה באיזה מקום לראות מה נעשה בשבילה. טוב אני הולך. אני אתן לך נשיקה פה ופה ופה.

 

תמרה את בבית? זה יוסי הבן של דורה מרקוביץ. אני לא אפריע לך. רציתי להגיד לך תודה על המכתב שכתבת לשופט. מישהו שילם את החוב. לא, רפי לא היה לו כסף. לא יודע מי, וגם המכתב עזר ואני קיבלתי על תנאי. אני עובד עכשיו, וגם אני חושב שעזבתי את ציפורה. והכי חשוב זה שאמא חוזרת מחר. את יודעת? היא שלחה לך מכתב. מפולין? היא נסעה לבקר את אמא שלה שבאה אליה בחלום, אבל היא מצאה רק קבר, כי האמא שלה מתה באותו יום של החלום. היא ידעה את זה כל הזמן. בעצמות. ואחר כך היא נסעה להתאושש בשווייץ ופגשה שם מישהו ממש מבוגר יותר ממנה בעשרים שנה, והוא קורא לה הפוצק'לה שלו, ונותן לה הרבה תכשיטים, אפילו שלא אכפת לה מהכסף כי היא אוהבת אותו, היא אומרת. הם באים ביחד. הוא רוצה לקנות לה דירה שלא תצטרך להתרוצץ ממקום למקום עם הרגליים הנפוחות שלה.

מה עם רפי? הוא עכשיו עם אנה. הם ביחד והיא בהריון, ואמא אומרת שהיא דווקא שמחה על זה, כי מגיע לו אשה טובה. ככה היא אומרת, אבל אולי בלב שלה היא מצטערת. אני חושב עלייך כל הזמן וזוכר את הלילה שהיה לנו ביחד ואת הריח המתוק שלך, ואני לא יכול עם שום אשה אחרת. סיפרתי לאמא במכתב והיא אמרה לי בטלפון שזה בטח מהאהבה שיש לי אלייך. את רוצה שאני אבוא אלייך? את עסוקה עכשיו? כן אני עובד עכשיו וגר עם אבא. אולי את רוצה שנלך ביחד לקולנוע?

טוב פעם אחרת. אני עוד יצלצל.