סיפור ישראלי – בתמונות

 מתווה לתסריט

 

תמונה ראשונה – ההתחלה / בחוץ

צריחת עורב קורעת את השקט. שחר אפרורי וקר עולה לאיטו, מגלה עמק קטן נחבא בין ההרים. אוהלים צבאיים אחדים פרושים על פני העמק. ג'יפים ומשוריינים ערוכים בשורה לפני האוהלים. השדה ירוק כולו, מנוקד בכלניות ומריח אוויר של חורף גשום וההרים, אפלוליים עדיין, מתעגלים סביבו וסוגרים עליו.

אייל – הסמל, יוצא מאוהל סיירים קטן הממוקם בקצה המחנה, מחבק עצמו בזרועותיו, מדלג מצד לצד, מנפנף זרועותיו במרץ ושואף אוויר אל תוך חזהו. הוא מרוצה. שיערו שבאור האפור נדמה כבהיר מאד, רטוב מרחצת הבוקר. קומתו בינונית, מוצקה, על עיניו משוך מבע מטושטש, חולם, והזקן המכסה את סנטרו ולחייו מדגיש את צבען הכחול, הדהוי מעט. כשהוא מחייך את אחד מחיוכיו הביישניים, הוא נראה לצופה כמקרין סביבו הילה צברית בריאה שתואמת לתמונה כולה.

אייל עוקב במבטו אחר עורב גדול ואפור כנף המעופף מעליו. צריחותיו מכאיבות לאוזניו, הצופה מבחין בכך על פי ההבעה המסתמנת על פניו ועל פי האבן הקטנה שהוא משליך לעברו שלא במטרה לפגוע, אלא להבריחו. העורב ממשיך לחוג מעליו כמהסס, מגביר את עוצמת צריחתו ואחר מתרחק לכיוון ההרים, שבהדרגה הופך צבעם לסגול ולאדום. אייל סוקר בעניין את השטח, מבטו נח רכושני על קו ההרים, על עקבות הגשם ועל הכלניות.

 

השנה אחרו הכלניות לפרוח. כנראה בגלל הגשמים המאוחרים, הוא מציין לעצמו ושואף לתוכו את ריחו החותך, המשכר, של שדה הבר עם אור ראשון, מונה מקבצים אדומים בוהקים המתפשטים מסביב לאוהל הסיירים שלו. כמעט כמו בקיבוץ, נזכר. כשריח האדמה הטרייה מגשם מעורר ומגרה אותנו ואנחנו רצים בתוך הואדי שליד הבתים, לעבר ההרים המסגילים לעומתנו, נצבטים מקור ומדבר מה שסוער מבפנים ונפתח, מחקים בדילוגינו הצעירים, הנועזים, את היעלים. הוא נראה מחייך לעצמו, כמבוייש על המחשבות הפיוטיות שעולות בראשו. הוא עוקב אחרי חמוקי ההרים ומנסה למצוא את נקודת המפגש בין מורדותיהם לבין תחילתו של העמק הירוק.

ממרחק אפשר כבר להבחין במתאר בתי האבן של הכפר ובעצי השקד החשופים, המוקפים עצי זית. העורב עוד נראה כנקודה קטנה, אפורה, מתרחקת לתוך האפור האטום של השמים. אייל מקמט את מצחו כשהוא תוהה איך הגיע לכאן העורב הבודד, יתכן שיצא מן הכפר הסמוך ואיבד את דרכו.

מיתר נמתח בתוכו. הוא מנסה לאחוז בתחושת השקט האחרון. בעוד רגע או שניים, תתחיל ההמולה. הוא כבר מריח את ריחם המנומנם של חיילים לא רחוצים ונחיריו מתכווצים בסלידה. אתמול הזהיר אותם שלא יקטפו או ידרכו על הכלניות. השדה הזה לפחות לא נמצא במסלול האימונים שלנו, הוא מנסה לנחם את עצמו והצופה מבחין במרירות המסתמנת על פניו וצובעת את מחשבותיו. לדעתו של אייל נפגם יופיו השקט של השחר. מה אכפת לאלה, הוא כועס, הטבע לא מדבר אליהם בכלל. קצת הגינות בבקשה, מתעורר בו קול פנימי שמהדהד עוד מערבי הויכוחים ב"שומר הצעיר". הם הגיעו לצבא מתרבות אחרת, פרימיטיבית יותר. אנחנו בצבא, תפקידנו לחנך אותם, להראות להם אפשרויות אחרות, לעורר בהם הרגשת שייכות והבנה ליופי, יחס אמיתי לאדמה.

רציני מאד הוא נזכר בנאומו של המפקד שלו שהכין אותם לקראת קבלת הגיוס הזה. בכל זאת הוא נאנח. המחזור הכי קשה. אייל שומר עוד רגע של חירות ומקדישו לתצפית בציפור המתרחקת. זה עוד העורב האידיוטי הזה? או שזה כבר משהו אחר. אולי זה נשר. רק נגמור את התרגיל הזה ואני לוקח "רגילה" והולך לטייל בהרים האלה. לבד, נקי. אני והציפורים והאיילות וחזירי הבר. הוא גוחן ומלטף באצבעות עדינות את עלי הכותרת האדמומיים שלרגליו.

 

 

תמונה שנייה/ בפנים

 

הפנים הוא פנימו של אוהל גדול, אפוף ריחות לילה של כשמונה חיילים השרויים במצבי התעוררות שונים. הם רוטנים, משתעלים, מגרדים ויורקים. יוסף עוד ישן. מכורבל בשמיכה צבאית אפורה, רק שערו השחור מציץ מתוכה. מאחת הפינות עפה לעברו נעל.

-ז'וז'ו יאללה, תקום כבר. עוד מעט יגמרו את התרגיל המזוין.

יוסף מתהפך על צידו השני. בחלומו:

הוא נראה נוהג במכונית אמריקאית לבנה וארוכת חרטום בסמטאות שכונת התקווה. הנסיעה ברחובות הצרים במהירות כמעט מגרדת את שולי הבתים. לידו יושבת בחורה ששיערה הזהוב מאד גולש על פניה. חצאית המיני שלה חושפת רגליים חטובות ומבעד לחולצתה השקופה פורץ חזה שופע. מכל חלון מציץ מישהו שפניו מתקרבים ומתרחקים חליפות כשהמכונית עוברת לידו. דגלים מתנופפים על מרפסות קטנות. נשמעות מחיאות כפיים. תושבי השכונה מריעים לו.

-שיחקת אותה ז'וז'ו.

המכונית טסה על פני הרחובות. מחיאות הכפיים מתגברות. יוסף מגביר את המהירות. פני האנשים המתעוותים מקריאות ההערצה חולפים אף הם על פניו במהירות רבה יותר. זהובת השיער מחבקת את ראשו, וחופנת אותו אל שפעת בשרה החשוף. יוסף נחנק, מנסה להשתחרר, הוא מאבד את שליטתו על המכונית והיא מתנגשת בעוצמה רבה בגדר של בית. נשמע רעש חבטה אדיר, הוא מתעורר ומוצא עצמו שכוב על הרצפה. אחד החיילים גלגל אותו מהמטה.

-יאללה תקום. מספיק להסתלבט. בסוף יטרטרו אותנו בגללך.

הוא מקלל בשקט, בינו לבין עצמו, סבוך בשמיכתו המדובללת, לבסוף הוא קם ופותח בהכנות למסדר. נמוך קומה, לא מגולח, עיניו גדולות ושחורות מצועפות עדיין בקורי שינה כשל ילד. תספורתו הצבאית הקצרה אינה מצליחה למחוק את שרידיה של בלורית מטופחת. מסביב כולם מתרוצצים, מקללים, מנסים ללא הצלחה יתרה להכניס סדר אחרון באוהל ובלבושם. הרישול, התנועות המגושמות, המיותרות, מדגישים עד כמה זר להם עולם זה, מעורר מבוכה המעורבת בהפגנת זלזול ואדישות שהם צורך חיוני של הישרדות.

יוסף מתגלח בשלווה מופגנת. מסרק את שיערו בקפדנות, מרטיב אותו במים ומחליקו לאחור. הוא נראה מנותק מהמתרחש סביבו, כנמצא בתוך החלום ועודנו מנסה לשמור על שרידיו. אך מיד שבה לעיניו אותה הבעת התרוצצות מתוחה של החודש האחרון. הוא בודק את מראהו בשבר הראי המונח ליד מיכל המים ומחייך לעצמו בשביעות רצון. המכנסיים ההדוקים מלפפים את רגליו, מגיעים בדיוק עד מעל לקו העכוז. הם מסתיימים בחגורה רחבה. הוא מרטיב את אצבעו ברוק ומבריק היטב את אבזם המתכת הצבאי.

מבחוץ נשמעת שריקה. כולם נוטלים את נשקם ורצים למפקד. יוסף מחבק את נשקו, וצועד מהורהר ובצעדים לא בטוחים.

 

 

תמונה שלישית/ במסדר

 

 

כתת החיילים מסתדרת בשלשות לפני אייל. אחרוני החיילים ממהרים מן מהאוהלים. המהומה רבה. אייל סוקר את הבחורים ובמיומנות של מפקד מנוסה מבחין בכל פרט מרושל. מבטו ביקורתי. ייאושו משועשע. מבטו של יוסף המאחר למסדר פוגש בעיניים הקרות הסוקרות אותו. אייל שולח לעברו חיוך של ויתור מתנשא. יוסף רציני ועוין, מנסה לאחוז בנשק באופן שייראה כחייל מן השורה, אבל אין הוא מצליח להתגבר על תחושת הזרות הניצבת כמחיצה בינו לבין הרובה שנותר כחפץ כבד, לא נוח וגולמני. אייל ניגש אליו ומתקן את אופן האחיזה. יוסף, עודנו רציני, ממשיך להסתכל קדימה. עוינותו הולכת וגוברת, טיפות זיעה מכסות את מצחו וסומק של חוסר אונים פושט בלחייו.

"אז חברה, אחרי המסדר ממשיכים בתרגיל כמו שתודרכתם אתמול בערב. אחרי שיורדים מהנגמ"שים, התפקיד שלנו הוא להסתער על הגבעה ולכבוש את החירבה שבראשה. להקשיב לפקודות, ובעיקר לבצע אותן כמו שלמדתם. יהיו הרבה אנשים חשובים בתרגיל הזה, אני רוצה לראות ביצוע יותר טוב ממה שאתם יכולים לבצע. עם כל הלב!"

דיבורו של אייל מקוטע. עיקר השוני שבינו לבין השאר בא לידי ביטוי באופן עמידתו, שכולה משדרת מיומנות צבאית ובטחון, תואמת את המלים המתגלגלות מפיו. הוא מעלה על פניו הבעה חמורה ומיישר את גבו.

"אני חוזר ומזכיר. התרגיל ייערך באש חייה. שימרו על עצמכם. תסתכלו לאן שאתם יורים. שלא יהיו פה תאונות ואחד מכם יפצע! אחרי התרגיל יוצאים שישבת הביתה. יש שאלות?"

הכיתה, כיתת טירונים של מחזור גיוס מאי, שותקת. רחשי שמחה חולפים בתוכה לשמע ההבטחה.

"אז קדימה. לעלות על הרכבים. בהצלחה."

 

 

 

 

תמונה רביעית/ התרגיל

 

 

אוויר השחר נחתך באכזריות מרעשם מחריש האוזניים של שרשראות הטנקים, החריקות, מטחי היריות, ענני האבק, חיילים הרצים אנה ואנה וג'יפים החולפים ביעף מכל עבר. הרושם הכללי שמותירה התמונה בצופה הוא של מהומה רבה שלא שולטים בה סדר או הגיון פנימיים. המקום הוא שדה טרשים מאובק שבקצהו גבעה אחת בודדת. צהוב ואפור שולטים בסלעים ובאבק. בשטח פזורים גזעי אורנים אחדים ששרדו מעוקמים ומצולקים, ושיחי סירה קוצנית חצייה פורחת חציה יבשה, הנדמית לציצות שיער מקורזל על ראש מקריח. העמק הקטן והירוק, ופרחי הכלניות, נראים עכשיו כאילו היו חלום של בוקר או משאלת לב של מישהו. הרעש וההמולה משתלטים על הנוף. אנשים צועקים זה אל זה ולתוך מכשירי הקשר וקולם לא נשמע. לבסוף מתמקדת התמונה באייל וכתתו שכבר ירדו מהרכבים והם מוכנים להסתערות. בתנועת יד חדה מסמן אייל את תחילת ההסתערות, והכיתה, יחד עם כיתות נוספות המגיעות בריצה מכיוונים שונים מתחילה להתקדם לעבר הגבעה, שבראשה מבנה אבן הרוס חציו נבלע בסבך השיחים וחציו מתנשא מעליהם.

בכל כובד חגורם מטפסים האנשים על סלעי הגבעה. מידי פעם, על פי פקודה, הם גוחנים ויורים. התקדמותם איטית ומסורבלת, נדמה כאילו הם תולעים מגושמות שצצו מן האדמה אחרי הגשם, נאבקים לטפס במעלה הסלעים החלקים והחדים. גם יוסף רץ ויורה. קשה לו. החגור מכביד עליו. עדיין אין הוא מוצא תנוחה מתאימה לרובהו. זיעה זוחלת מתחת לקסדה ושוטפת את פניו. אייל נראה מזרז ומעודד את אנשיו. קל תנועה הוא רץ קדימה ואחורה. נראה כאילו הוא נהנה מהקלות היעלית של טיפוסו בין הסלעים. בחולפו על פני יוסף הוא טופח על כתפו ביד בוטחת. טפיחה שאין בה כל גוון אישי. אייל משיג את הכיתה וצועק, משולהב:

"קדימה! אחרי!"

מנקודת מבטו של יוסף רואים את קריאתו אך קולו אינו נשמע במהומה הכללית, שכמו גוברת עתה מרגע לרגע.

בקילוחים דקים חודרת הזיעה לתוך עיניו הצרובות של יוסף וכמו מעוורת אותו. הוא מתנשם ומתנשף, מתקשה לרוץ, מתקשה לירות, ללא הצלחה הוא מנסה למחות את הזיעה מעל מצחו כשהוא מעווה את פניו.

"נעלדינקום הצבא הזה. הייתי צריך להוריד פרופיל כמו כל החברה. מה אני עושה פה בכלל? עכשיו הם בטח נמצאים במועדון של הסנוקר, או מסתלבטים בדיזינגוף ואני נקרע פה."

שיעול עמוק ומכאיב של מעשן כבד חולף בחזהו והוא יורק הצידה בכעס. חש עצמו אבוד, מושפל וזר.

"טוב שאף אחד לא רואה אותי עכשיו עם כל הפדיחות האלה."

 

אייל מתיישב לנוח רגע על אבן מסותתת המונחת בצידי הדרך, מתחת לצילו הדל של האורן האחרון הנצמד לגבעה בדרך לפסגה. עיניו עצומות, ראשו מונח עתה אצל מדלין, המתנדבת הקנדית מהקיבוץ. במחשבתו הוא מעביר מבט על פני רגליה הלבנות הנתונות במכנסיים קצרים כחולים, מבחין בפס האדמדם אותו השאיר הגומי בעורה השקוף כמעט. כך הוא נוהג להביט בה בחדר האוכל, יודע את ריחה כשהיא מתכופפת להגיש לשולחנו, תלתל ארוך משערה הבהיר מבריש כמו במקרה את לחיו. במסיבות של לילות השבת הוא עוקב אחריה, כשהוא נתון בפינתו, חש מגושם מכדי להצטרף לרוקדים ומבטיו ארוכים ומתגעגעים. יודע שהיא נדרכת למבטו בחלפה לידו נתונה בסערת הריקוד, כתמי אודם צובעים את לחייה וכתמי זיעה מתעגלים תחת בתי שחייה הגלוחים.

לו רק היה מעז!

פעם לקח אותה לואדי בליל ירח, אצבעותיו נגעו בשערותיה שהפכו לחוטי כסף. שפתיו חלפו לרגע על שפתיה המתקמרות לעומתו והוא רעד כולו מפחד האפשרויות הנפתחות בפניו. בעדינות רבה חיכך על ירכיה את הבליטה שהצטיירה במכנסיו, ואז בא הצחוק הזה. הצחוק שלה שהעביר רטטים בבשרה והפר את השקט. הוא נסוג, נכלם, והבושה מתכווצת בבטנו. ההזדמנות הוחמצה. כל החברים מהמחזור שלו כבר עשו את זה והוא נשאר הבתול היחיד. עתה הוא מחליט בליבו שהשבת, בטוח, הוא ייקח אותה לחדר. יהיה מה שיהיה.

עם התוקף המודגש של החלטה זו חוזר הרעש וחודר לאוזניו. הוא קם, מדלג בקלילות על פני הסלעים, ושב לעודד את כיתתו. מרוגש מהחלטתו הוא שב ומשיג אותם.

בעיניו של יוסף מתערבבת הזיעה בדמעות של מאמץ ובושה. בעיניים עצומות הוא יורה. הרעש גובר והולך עד לכדי דרגה בלתי נסבלת, האוויר עצמו צורח, וגלי הקול הכמעט מוחשיים, מערפלים בתנועתם את האוויר, מתנגשים זה בזה ויוצרים מערבולות המאיימות לבלוע את הנוף וכל אשר בו. יוסף חש כאילו הוא טובע.

לפתע – כבמכת הלם, דוממים הקולות באוזניהם של יוסף ואייל. עיניו המפוחדות של יוסף נעוצות בעיניו ההמומות של אייל שהסתובב לאחור. הרובה צונח מידיו לאדמה. בין שניהם נחרט מבט של היכרות הדדית. אייל מנסה לפסוע מספר צעדים בדומה לצילום איטי, אבל הכל בו קופא. כתם אדום מתפשט על פני גבו והוא נופל. החיילים מעבירים את מבטיהם בחרדה ובזוועה מאייל ליוסף ובחזרה. דבר מה קופא באוויר. דבר מה קופא גם ביוסף. הקול היחיד שנשמע הוא צפירתו המתקרבת והולכת של האמבולנס.

 

 

 

 

תמונה חמישית/ בבית החולים

 

אייל השוכב על גבי האלונקה, מתבדח עם האחות.

"עזבו, זה לא רציני. המוות לא ייקח אותי כל כך מהר."

רופאים מודאגים בודקים את גופו. פקודות קצרות מועברות ביניהם בטון שקט אך דחוף. במהירות הוא מועבר לחדר הניתוח. רופאים ואחיות בירוק, על פניהם מסכות. חיוור, מוסיף אייל להתבדח. כשמסיכת ההרדמה מושמת על פניו הוא שומע סביבו קטעי לחישות.

"מאבד הרבה דם…לא ייצא מזה…שטף דם פנימי…פגיעה בעמוד השדרה."

הוא רוצה לומר משהו. מרים את ידו אבל היד צונחת כבדה. חשיכה אופפת אותו.

בתוך החושך נשמע קולו של ילד קטן המשחק עם עצמו בכדור וסופר:

"אחת, שתיים, תפסתי! שלוש, הי, כדור בוא הנה, אתה שומע אותי? ארבע, חמש…" סביב שולחן הניתוחים עובדים הרופאים והאחיות בזריזות. ללא הצלחה יתרה מנסות האחיות לספוג ולעצור את הדימום. הסדין המכסה את אייל מוכתם כולו. התמונה כמעט מטושטשת. מישהו כמו צופה מלמעלה בכל התכונה השקטה שבחדר, ורק קולם של הילד והכדור הנחבט ברצפה נשמע:

"שש, שבע, שמונה…"

עתה מתבהרת התמונה. ילד שמנמן כבן ארבע משחק עם עצמו בכדור לפני שורת בתים שניכר כי הם בתי-קיבוץ. שעת דמדומים מאוחרת מטשטשת את הגבולות שבין הדשא לבין שדירת העצים עבי הגזע ורחבי הנוף, וצובעת הכול בגוון אחיד ורך. אימא קוראת:

"אייל!"

היא יוצאת מהחדר ומתקרבת לאייל. מנקודת מבטו של הילד היא שמנה ורחבת מימדים, ירכיה העבות חבוקים במכנסיים דהויים וידיה אדומות ומחורצות. עיניה הכחולות בהירות מאד, פניה נקיות מאיפור ושערה אסוף לאחור בקפידה. היא נראית חזקה ונמרצת מאד, נשיותה אינה מטופחת. היא אוחזת בידו של אייל בתקיפות מהולה ברוך.

"בוא לגן, מחכים לך לאוכל ולרחצה. היום אשכיב אותך לישון מוקדם. הערב יש אסיפת חברים חשובה."

אייל יושב על מיטתו לבוש בפיג'מה מפוספסת. אמו יושבת לידו. בחדר עומדות עוד שלוש מיטות אחידות. על כל אחת מהן יושב ילד עם הורה, נתונים בשלבים שונים של ההכנה לקראת השינה.

"אימא, אולי רק היום, רק היום אני יישן אתכם בחדר, בבקשה!"

קולו מתחנן. אימא מכסה את אייל ונושקת למצחו. היא כבר שמעה בעבר את התחינה הזו פעמים רבות וכבר אינה מתרגשת במיוחד. אייל תופס את ידיה של אמו המחליקות על שערותיו ומחכך את פניו בתוך הפנים המחוספס שלהן. מלקק אותן כחתול. ריח לימונים ואקונומיקה עולה מכפותיה כשהוא מצמיד אותן לפיו. לרגע מתמסרת אימא למגעו, אחר משחררת את ידיה ופונה ללכת. אייל טומן את ראשו מתחת לשמיכה ומייבב חרש.

חושך. אייל פוקח את עיניו ומבחין בדמות מטושטשת הרכונה מעליו. ידיה המחוספסות והאדומות נוגעות בעדינות בשערו, בלחייו, ורועדות על פניו. היא ממלמלת דבר מה בלתי ברור. זהו הריח המוכר. הוא מזהה את אימו שהזדקנה מאד. שערה הלבין כולו, אך עדיין הוא אסוף על עורפה בקפידה ופניה נקיות מאד. הוא שב ועוצם את עיניו.

חושך. אייל הילד, נעור ומתיישב לפתע על המיטה. חושך. מבחוץ נשמעת נביחת כלבים ומן המרחק עולה יללת תנים. צללים רוקדים על התקרה. שאר הילדים ישנים. הוא קם ממיטתו אחוז פחד ויוצא החוצה בריצה כשהוא יחף. הוא רץ בשביל בין העצים הביתה. לחדר של אימא ואבא. החדר חשוך ושקט. מנסה לפתוח, אך הוא חלש וקטן מידי. צללים לא מוכרים ועצים מרשרשים עטים ומאיימים עליו. השביל מצמיח אברים הנעים לקראתו כדי לחטפו ולשאתו אל מקום רחוק. מפיו מתמלטות צעקות אימה קטנות בעודו מנסה להתחמק מן הצללים המפחידים.

אייל רץ לכיוון האור המרגיע הבוקע מחלונות חדר האוכל, מתנשם בחוזקה הוא נכנס פנימה ומוצא עצמו באולם שטוף אור עירום של ניאון, האוויר מהביל מאד, ספוג בנשימתם וריחם של אנשים רבים. מעוצמת הסנוור הוא עוצם את עיניו. מול גוש החברים המאזינים עומד חבר ומדבר בקול רם. אימא, שהחליפה את בגדיה, לבושה עכשיו בשמלה פרחונית ששרווליה תפוחים, ומתוכם מתנפנפות בלהט ידיה העבות והוורודות כמו כנפי הציפורים הגדולות שבבריכות הדגים. שטף מלים לא מובנות מתדרדר מפיה.

"אימא!"

אימא מביטה לעברו ומסמיקה. ידי הציפורים שלה חדלות ממעופן. כל החברים צוחקים. אייל יודע שהיא כועסת. גם אבא כעוס. אייל משפיל את מבטו, מבויש הוא מגלה שמכנסיו רטובים. לרגע אחד מאחד הצחוק את החברים, השמחים על התפוגגות המתח והרצינות המשמימה. אבא לוקח אותו, וביד חזקה הוא מחזיר אותו לגן. אבא נמוך ורזה מאימא, ראשו מתחיל להקריח ופניו מטושטשים ורכים. בשביל אייל הוא דמות מאיימת ורחוקה יותר מאימא.

"אוי ואבוי לך אם שוב פעם תברח. ילדים ישנים בבית הילדים. זהו!"

"אני פוחד…", הוא בוכה, "יש זאב מתחת למיטה שלי."

"אתה כבר עוד מעט בן חמש. תהיה גבר קטן ותתגבר. אתה יודע שאלה שטויות של תינוקות. הנה, תראה."

אבא מרים את השמיכה ומאיץ בו להציץ אל מתחת למיטה. אייל עוצם את עיניו. הוא לא צריך להסתכל. הוא הרי כבר מכיר את הזאב טוב טוב. אבא מחליף לו את מכנסיו הרטובים, מכסה אותו בשמיכה והולך.

"שלא תבוא אלינו למיטה כמו אתמול. אתה צריך להיות כמו כל הילדים. תזכור. אתה גבר קטן. תראה לאימא שאתה כבר גדול."

אתה גבר קטן, מהדהד הקול. אייל בוכה. נביחות הכלבים בחוץ הולכות וגוברות. שתי עיניים, ספק של חיה ספק של אדם מתבוננות בו ומבהיקות לעברו בחושך. יללת התנים מתחלפת בקולות הצחוק של החברים. הוא בוכה, מתאמץ לפקוח את עיניו. נאבק עם השינה עיניו נפקחות אל פנים שקט.

אייל פוקח את עיניו. הוא שלו. מעליו תלויה תקרה לבנה. הוא שוכב במיטתו בבית החולים. אור יום שוטף את חלל החדר. הוא מכווץ את עפעפיו כנגד האור המבהיק, עד שעל התקרה נוצרים עיגולים שחורים ההולכים וקרבים, הולכים ומתרחקים חליפות. הוא מבחין בחדר בשלוש מיטות נוספות. ריקות ומסודרות למשעי. לזרועו מחוברת אינפוזיה, מכשיר הנשמה ניצב לצד המיטה. הוא ממצמץ בעיניו, התמונה מתבהרת והוא שב ונזכר היכן הוא נמצא. אייל מצלצל בפעמון הקבוע בקיר שליד מיטתו. אחות במדים בוהקים נכנסת לחדר. תנועותיה נראות דחופות ומבוהלות מעט אבל על פניה שפוך חיוך רחב המבליט את שיניה הצחורות. מבטו של אייל מרוכז במקום בו מזדקפות פטמות שדיה מתחת לחלוק הלבן והצר.

"נו, אז התעוררנו סוף סוף? נהדר. ואיך אנחנו מרגישים הבוקר?"

תנועתה הבהולה בחדר היא בלתי פוסקת, והמלים היוצאות מפיה מרחפות בחלל החדר, אינן מצליחות לכסות על המתח בקולה.

"שיגעון!"

משיב לה אייל את חיוכה.

"אני חושב שהיום, מחר, כבר אלך הביתה. לא מוכן להישאר פה בכלל. מרגיש מצוין."

"לא כל כך מהר, סבלנות."

האחות מחייכת ביעילות, לא קשובה, היא מסדרת כל מה שכבר סודר, ופונה לצאת. בהגיעה לדלת הוא עוצר אותה:

"רק דבר אחד אחות…" וקולו שקט מאד. "מה עם הרגליים? נדמה לי שאני לא מרגיש את הרגליים."

במנוסתה, קופא החיוך היעיל על שפתי האחות.

הרגליים, טוב. לא לחשוב על זה. הוא מנסה לחשוב על מדלין הורודה אבל היא כמו מתרחקת ומתערפלת מול עיניו, ומתוך חוטי הכסף שבשערותיה גח ומעופף עורב גדול ואפור.

אייל נרדם עם דקירת המחט של זריקת ההרגעה החודרת לבשר זרועו.

 

כעבור זמן. אייל נראה משתעשע בכסא הגלגלים. הוא חולף בטיסה על פני המסדרון, עוקף בשובבות את האחיות הגוערות בו בחיבה, מחייך לחולים. כולם כאן חברים שלו. הוא מנסה ללמד פצוע חדש להשתמש בכסא הגלגלים. מעודד אותו, את האחרים. לצופה בו הוא נראה בוטח ונינוח, פצוע משוקם. לקריאתה של האחות הוא ניגש לטלפון.

"נו, תבואו לקחת אותי מפה. כבר אין לי מה לעשות פה." קוצר רוח מורגש בקולו. "הרופאים עדיין לא בטוחים מה יהיה עם הרגליים , הם אומרים שאולי זה עוד יסתדר ותחזור לי התחושה."

בצידו השני של הקו ניתן לחוש בשקט המתוח.

"את שומעת אימא? לא איכפת לי בינתיים. אני רוצה הביתה. התרגלתי לכסא ולשקית. העיקר לצאת מפה…אין מה לדאוג. אני רוצה לחזור הביתה." אייל טורק את הטלפון ומסתובב עם כיסאו, פניו דאוגות. אחות ניגשת אליו. יעילה, שדיים, שיניים לבנות נחשפות בחיוך:

"יש איזה חייל שבא לביקור ושואל אם אתה מסכים לראות אותו. שמו יוסף והוא מהכיתה שלך בצבא."

אייל תמה לרגע, אחר כך הוא מזהה את השם.

"לא. תמסרי לו שאני עסוק כרגע. לא יכול…לא רוצה."

והוא מסובב את כיסאו לכיוון השני.

"תגידי לו שהוא לא צריך לבוא בכלל."

מתעלם מן המועקה שאחזה בו לרגע, אייל פונה לאחד החולים בחיוך מעודד. החיוך על פניו מתוח עד להתפקע על גבי פנים קשות. האחות יוצאת למסדרון המחלקה ומסבירה דבר מה ליוסף, שיושב על הספסל שקט וחיוור, וזר פרחים אחוז בידו. סומק של מבוכה פושט בלחייו. הוא קם ויוצא לאיטו מן המחלקה. רגליו נגררות בכבדות על הרצפה, אך בעיניו אפשר להבחין בתחושת הקלה. כלאחר יד הוא משליך את הזר לפח שבדרך.

 

 

 

…כעבור עשר שנים

 

 

תמונה ראשונה/ בטיפול

 

ג'יפ אמריקאי משוכלל חולף על פני כבישים בין עירוניים ומגיע למבואות תל אביב. בנסיעה המהירה הוא משאיר מאחוריו שובל של מכוניות קטנות. השמיים צבועים בכחול עמוק של חורף והעצים עומדים בשלכת. הג'יפ עוצר ליד בית קטן וישן באחד מרחובותיה הצדדיים והשקטים של העיר. דלת המכונית נפתחת, וכמו בסרט מדע בדיוני מחליק לאיטו עצם מתכתי מבריק מגג המכונית למדרכה. העצם הנפתח מתגלה ככסא גלגלים. אחריו, מתוך המכונית מופיע אייל, מבוגר בעשר שנים. אין הוא שונה בהרבה מאייל החייל הצעיר, רק זקנו גולח והשיער שעל מצחו דליל יותר. חזהו וזרועותיו שריריים מאד, וסובכיהם בולטים מתוך חולצת טריקו הצמודה לגופו, ששרווליה קצרים. ברור אפוא, שלקור החורפי אין כל השפעה עליו. לעומת זאת רגליו דקות ומשותקות. כאילו אינן קשורות כלל לחלק העליון של הגוף. ללא מאמץ, בעזרת ידיו הוא מושיב עצמו בכסא, ומסיע את כסא הגלגלים במיומנות לעבר הבית העטוף כולו בפיקוס מטפס, ירקרק אפור. הוא נכנס לחדר שאורו עמום, שטיח פרסי פרום בקצותיו פרוש על גבי רצפתו המצהיבה, כורסאות עמוקות ומהוהות וקירות עטופים בספרים ובתמונות כהות, משרים עליו תחושה של כניסה אל מציאות אחרת, מנותקת מכבלים של מקום ושל זמן. ריח דפים מצהיבים מעורבים במתיקות דחוסה עולה באפו של אייל, ספק קטורת ספק בושם מעורבב בריח של זקנה. כמו חבויה באחת הכורסאות, יושבת אישה קטנה וקמוטה. לבושה בשמלת צמר אדומה וצעיף ארוך ורך עוטף את כתפיה. עיניה משקפות רצינות וניסיון חיים, המעוררים באייל תחושה של אי נוחות.

גרגרי האבק והאור משנים את מיקומם עם הזמן העובר. לשתיקה ולמלים העוברות ביניהם יש ערך של ממשות כמו לשאר החפצים בחדר שריהוטו ישן ומוכר, והן חוזרות על עצמן בקצב מיוחד משלהן.

"אתה אומר שהכול בסדר, שהנכות לא מטרידה אותך, ואני יודעת שאתה מסתיר מעצמך משהו חשוב מאד. כבר למעלה משנה שאתה בא אליי, ואתה עדיין עומד באותה נקודה. קשה לי להבין איך יתכן שהפציעה לא הייתה קשה לך. השיקום היה מיידי ומוצלח מידי. איבדת הרבה מאד ובכל זאת אין אבל, אין כעס. מהו הדבר אותו אתה מסתיר מעצמך?"

"דבר אחד", קולו הופך שקט, כמו מדבר לעצמו, "יש לי פנטזיות. המון. אבל מה ששכחתי… מה שאני לא מצליח אפילו בחלומות…"

השקט כמו נובע מתוך הקירות הדחוסים והוא זוחל ועוטף את החדר. אייל מיישר את גוו בכסא, קולו לובש גוון נוקשה וטכני.

"העניין של חדירה וגמירה. הרופאים לא אומרים שזה אבוד, אבל הזקפה שלי לא מספיק ארוכה וקשה. אני בודק את העניין כרגע. יש זקפות מלאכותיות אבל זה לא מספיק לי."

הוא מבחין בהשתתפות ובהבנה המעמיקה בעיניה, וחש גם באי הויתור שהיא משדרת לו, ובחדירה שלה למחשבותיו הכמוסות, שיש בה עוצמה רבה מזו שהתכוון להתיר לה, ובכל זאת הוא ממשיך כמו כפוי עליו הדבר:

"לא יודע איפה האבל. אני מאד סגור. גם בפני עצמי. לא הורדתי דמעה. לא כעסתי."

"האם יתכן הדבר שהנכות הזאת מגינה עליך מפני משהו? יתכן שהיא פתרה לך איזו בעיה שבעבר לא יכולת להתמודד אתה. אולי השיתוק הזה הציל אותך משיתוק אחר. אולי הביטוי הזה שאתה חוזר עליו כל כך הרבה "להיות גבר"."

היא מביטה בו במבטה החודר, הזקנה הקטנה הזאת.

"פה השיתוק האמיתי שלך."

משתררת שתיקה. ולאחריה משהו כמו נופל ארצה ומתנפץ ברעש. אולי כמו חלון הנפתח לפתע בחדר החשוך, ואור גס מפר את המסתורין וחושף באכזריות את התפוררותו של החדר. אייל יושב זקוף בכיסאו, לראשונה הוא משפיל את מבטו. משהו מתחיל לרחוש בתוך אותו חלק של הבטן שאיתו יש לו עדיין קשר עצבי. תולעים קטנות של פחד שכוח זוחלות שם. ניחוח קל של זיעה צף באוויר.

"אישה. צריכה להיות אישה שתשחרר אותי מכל זה. אני לא יכול לוותר."

"תגיד לי…" היא שואלת פתאום, כאילו הייתה השאלה צפה תמיד בתוך החדר, "מה קרה עם הבחור שירה בך?"

"לא יודע. לא חשבתי עליו שנים."

הוא מופתע. ריח הפחד בנחיריו גובר.

"אף פעם לא כעסת עליו, לא חשבת מה היית עושה לו היית פוגש אותו?"

"שום דבר, שכחתי אותו בכלל. מההתחלה. הוא לא היה משמעותי."

למה היא חותרת? עולה בו ריגשה, הוא נזכר בביקורו של יוסף בבית החולים.

עתה אובד גם השקט שלה.

"אל תתחמק. מה היית רוצה לעשות לו אם היית פוגש אותו? איך היית מעניש אותו?"

מבטה החודר מבעד לכל המחסומים שהציב סביבו מסמן בבטנו קו חד כסכין.

"ענה לי! אפילו רק בדמיון, מה היית יכול לעשות לו? מה היית רוצה?"

הריח הזה של בושם מתקתק המעורבב בזיעה ובריח עץ ישן, הוא מבחיל. אגרוף גדול עולה ומטפס בגרונו. הוא בולע פנימה את הבחילה המתפרצת ועונה בקול כמעט בלתי נשמע.

"הייתי יכול להרוג אותו. לנקב אותו בכדורים."

 

 

תמונה שנייה/ בשכונת התקווה

 

בוקר אפרורי, שמיים דולפים, הכביש מרובב בבוץ ושלוליות. אייל נכנס לשכונת התקווה ועובר בין בתיה הכפופים, הדהויים משהו. בבוקר כזה נראית השכונה דהויה ועלובה עוד יותר. העצים המועטים עומדים עירומים, מהחלונות משתלשלת כביסה לחה מכוסה בניילון להגנה מפני הגשם, בכי תינוקות עולה מן הבתים שדלתותיהם פתוחות לאוורור החדר שאווירו עופש במשך הלילה מחמום בתנור נפט מעשן. אשפה מצטברת בפינות הרחובות ועוברי אורח מעטים, מכורבלים במעיליהם, מנסים לדלג מעל לאשפה ולשלוליות ולהתעלם מריח השתן המתערבב בריח הריקבון של קליפות ההדרים. לאט עובר הג'יפ האמריקאי ברחובות הצרים. לעתים נדמה כאילו הוא נוגע בקירות הבתים. מידי פעם הוא עוצר, ראשו של אייל מציץ מבעד לחלון והוא מבקש לדעת דבר מה ושואל אנשים הממהרים לדרכם. שוב עטורות פניו בזקן. אנשים מצביעים לעבר הכיוון המבוקש ומתבוננים בתמיהה במכונית המוזרה.

הג'יפ נעצר ליד אחד הבתים הנמוכים הנראה דומה בדיוק לשאר הבתים שבקרבתו. צבעו בלתי מוגדר ותריסי הפלסטיק שבחלונותיו מעידים על הניסיון שנעשה אי פעם לעטרם באדניות גרניום שנשתלו ועתה יבשו כמעט וכבר קיבלו אף הם את צבעו הדהוי של הרחוב. אייל מתיישב בכסא הגלגלים, עליו לתמרן בקושי ברחוב הצר. אישה פותחת בפניו את הדלת.

אייל מתבונן באשה צעירה שעייפות תמידית מוטבעת בתווי פניה ובקצב תנועותיה. הוא מבחין בשערותיה הארוכות, הפרועות, המקיפות את ראשה כענן חום דבשי, מפתיע בבהירותו. פניה בתוך מסגרת השיער הן לבנות מאד, חיוורות מהרגיל. על גופה תלוי חלוק בוקר מכוסה בכתמי לכלוך. בידה האחת היא מחזיקה את שולי החלוק צמוד לחזה, ובידה השנייה היא מנסה להשליט סדר בשיער הפרוע. סביב שפתיה המלאות, היבשות מעט, משוכה תרעומת ישנה, מורגלת, שכמו נשכחה שם מימים אחרים. מתוך הבית, מאחור, נשמע קול בכיו של תינוק.

לרגע מתחלפת הבעת העייפות בפניה בפליאה מעורבת בחשד:

"כן?"

"סליחה, אני מחפש את יוסף…"

הפחד גולש מעיניה אל זוויות פיה ההולך ומתכווץ ומשם הוא מתכנס בתנועת ידה המהדקת אל חזה את החלוק.

"מה יש? מה כבר קרה?" והיא לוחשת כמעט בתחינה, "הוא הסתבך עם כסף?"

"לא, בכלל לא." אייל מנסה להישמע מרגיע, "אני סתם, אה, חבר מהצבא. אמרו לי שהוא גר פה ו…עברתי בסביבה."

מחציתו של חיוך מפקפק מקמט את מצחה ואת אפה הקטן.

"מהצבא? אתה בטוח?"

מבטה משתהה על כסא הגלגלים. חיוכו משרה עליה בטחון.

"מליון אחוז."

"טוב, אז הוא לא נמצא פה. תחפש בשוק, בבסטה של פירות הדר, בערך באמצע השוק. תשאל שם, כולם מכירים אותו." והיא עוצרת רגע למחשבה שחולפת בראשה, "אולי אתה עייף?"

מהססת, מבטה נח על רגליו, הנחות בחוסר תנועה וקפואות כרגליה של בובה.

"קצת ברדק, אבל אולי תכנס לשתות משהו."

פני אייל מזדעפות, כמעט שהוא מתפתה לסובב את הכסא ולהסתלק משם. מה הוא בכלל עושה פה? מה הוא מחפש אצל האנשים הזרים האלה. הכל נראה לו לפתע כמו חלק מחלום. הבית, האישה ששערה פרוע, והוא עצמו בבוקר דולף ומעורפל זה. העבר נגמר, מת, נקבר. והנה הוא מוצא את עצמו הולך לחטט בקבר כאילו ימצא שם משהו שאבד לו. כאילו יעלה משם איזה שד שיעורר בו מחדש חיים.

תשתה משהו – המילים המנומסות הסתמיות, זה טירוף כל זה, כל מה שקורה עכשיו פה והמחשבות בתוך הראש שלו. סערה מבולבלת של מחשבות נקם משונות ומועקה גדולה. ובעיקר התחושה שהוא משתתף במין חלום בלהות של מישהו אחר ואין הוא מצליח לעורר את עצמו. אייל שולח את ידו מתחת לכרית שהקלה על ישיבתו בכסא וחש בחמימות המתכת של האקדח, שלקח ממחסן הנשק בקיבוץ. פניו מתעוותות בחיוך משונה והוא מחליט להיפרד לשלום ולחזור מייד ל'בית הלוחם', לנבחרת הנכים שמחכה לו לאימון שחייה. היד המהדקת את החלוק מרפה לרגע את אחיזתה, ומבטה של האישה עודנו נעוץ בחשש ובתהייה בעיניו הסוקרות אותה ומתחמקות. לרגע קל נחשף רמז לחלקת בשר חמה, המסתיימת בעגלוליתו של החזה, שמגעו הוא בוודאי קטיפתי ורך כבטנה של ארנבת. אייל נרעד. היא שלו, של הבנזונה הזה שיכול. השדיים האלה, אף פעם לא הייתי… קולה של האישה הקטנה והזקנה הולם במערות ראשו. "אתה מסתיר דבר מעצמך, אתה חומק מן האמת. מה היית רוצה לעשות." אסור לו לברוח עכשיו.

"טוב, נשתה קפה."

"לעזור לך?"

האישה מבחינה במבטו ורוכסת את כפתורי החלוק ללא מבוכה. עכשיו היא נפנית לאחוז בידיות הכסא, אייל הודף את ידה בגסות בלתי צפויה שאין הוא מכיר אותה בעצמו.

"לא צריך!"

היא נרתעת מפניו.

"סליחה חשבתי…"

"זה בסדר. כולם ככה בהתחלה. אני יכול להסתדר לבד, וכשאצטרך עזרה, אבקש."

חישוקי הכסא מתחככים במעבר הצר שבין הכניסה לבית לבין חדר המגורים. היא ממהרת ומסלקת מכשולים העלולים להפריע את תנועתו של הכסא. צעצועי ילדים, בגדים המושלכים על הרצפה. אייל מציין לעצמו כי החדר קטן ומרוהט בפשטות. בפינת החדר הוא מבחין בשולחן כתיבה ומעליו מדפים עמוסי ספרים. מרבית החדר תפוס על ידי מיטה זוגית שהאישה בזריזות מפנה אותה ממצעים סתורים והופכת אותה לספת ישיבה. מידי פעם היא זורקת בו מבט חושש ומסוקרן.

"ואת, איך קוראים לך?"

"אורלי."

 

 

תמונה שלישית/ אייל ואורלי

 

אורלי ואייל יושבים זה מול זה, ביניהם ספלי הקפה, העוגיות ומתח ההולך ומתפוגג. אורלי לבושה עכשיו במכנסי ג'ינס הדוקים ואת גווה מכסה חולצה גברית רפויה. שערה האסוף לאחור בפשטות מגלה פנים צעירות יותר. העדרה של עננת השיער הדבשי מדגיש את הגוון החולי של עיניה ושפתיה המשוחות בשפתון רך רגישות מאד. ביד אחת היא מנענעת עגלת תינוק.

ניכר באורלי שהיא שמחה באייל המוציא אותה משממונו של הבוקר. ריתוקו לכסא גלגלים מעניק לתנועותיה חופש, מעמיק את הגוונים בקולה ומגביר את בטחונה בכוח המשיכה הנשי שלה, כוח שנחלש לדעתה מאז לידתה האחרונה.

אייל יושב קפוא, וחיוכו מאולץ, אבל גם הוא מנסה להראות חביב וחברותי. הוא שואל אותה שאלות. מידי פעם הוא מתבונן בידיו ומבחין בתנועותיהן העצבניות, הבלתי מוכרות לו. כאילו מדבר לעצמו הוא שואל דברים בקול נמוך, ומאזין מתוח כמיתר לתשובותיה. גופו נוטה קדימה, אחוז קשב, כמו מחפש תשובה אחת נכספת שבה תלויים חייו. מידי פעם מציף את פניו סומק קל של התרגשות. אורלי אינה מבחינה בכך. במלים שהיא זורקת לחלל שביניהם היא פורקת משא של תסכול ובדידות, והיא נעצרת רק כדי לשאוף אוויר ואחר ממשיכה לדבר.

"אני לא יודעת מה קורה לו. הוא כאילו כמו האחרים אבל שונה, מוזר כזה. יש לו דוכן בשוק, הוא קיבל אותו מאבא שלו כשהתחתנו, כמו שאר האחים. בהתחלה היה בסדר, השקיע בעבודה, התקדמנו, קנינו מכונית וכל מיני דברים, אפילו חסכנו. תמיד היה קצת קצר רוח. חסר סבלנות. אבל אהבתי את זה, את העיניים הבוערות שלו כשהיה מדבר על שינוי. הקדחת שהייתה בקולו כשדיבר על איך שנצא מפה, ואיך שנעבור לשם, לצפון, ואיך שההורים שלי יהיו בסוף מאושרים איתו. ההורים שלי, אתה מבין, לא כל כך מקבלים אותו. עד היום הם לא עוזרים לנו ולא באים לבקר. אל תספר לו…"

אורלי מנמיכה את קולה, כאילו היא כורתת עם אייל ברית, ובעיניה הוא קורא אותות של בטחון, התרסה וערמומיות ילדותית.

"לפעמים אני לא מתאפקת ובורחת קצת לאימא שלי עם הילדים. עם שלושתם. הנה פה בתמונה זו נועה. היא בכתה א', אישה קטנה. חומקת ככספית. ויש לנו את עידו בגן חובה, תראה את עיניו הגדולות, כבר שואלות על העולם. והתינוק הזה, יובל. אימא שלי נותנת לי קצת כסף מהצד. בלי שאבא וז'וז'ו יודעים. אני מסתירה ממנו. לא רוצה להעליב אותו. ההורים שלי לא מסוגלים להתרגל לכך שהבת שלהם, ילדה טובה מצפון תל אביב, שסיימה בית ספר תיכון, כולל בגרות מלאה, והתמחתה בפסנתר, בלט וכל השאר, הם לא מבינים איך היא הורסת לעצמה את החיים ומתחתנת עם אחד כזה מהשכונות, "בקושי גמר שמונה כיתות ועוד יש לו בסטה בשוק.""

לפתע היא צוחקת, גלים מתגלגלים בצחוקה, זוויות פיה והמרווח בין עיניה מתקמטים וחושפים את דמותה של ילדה קטנה, שנפשה יוצאת לנשיקות. אחר כך היא נאנחת כשהיא נפנית לערימת כבסים גדולה ובתנועות מיומנות היא מקפלת בדייקנות בגד אחר בגד.

"הם רצו כמובן שאלך לצבא, שאמשיך ללמוד, שאכיר איזה סטודנט נחמד. אולי צדקו, אבל אני הייתי מרדנית כזאת. הלכתי בדווקא."

אורלי נושכת את שפתיה במרי, עדיין היא חווה את סערת הרגשות של אז, כאילו ניזונה מהם גם היום. לפתע היא שולחת בו מבט חד, בוחן, כבודקת את תגובתו. נפשו של אייל יוצאת אל הילדה האבודה הזאת. הוא יכול לחוש את החום הזורם אליה מקצות אצבעותיו.

"הייתם חברים טובים בצבא? מעניין, הוא אף פעם לא הזכיר אותך. אתה מקיבוץ. רואים. ואיך זה קרה לך? במלחמה?"

היא מעזה לשאול, בהצביעה על רגליו, מבטה רחום, והוא מציין לעצמו שכמו שאר הנשים בהתחלה, גם היא נותנת את עצמה. בהיסח הדעת מחליקות ידיו של אייל על גבי ירכיו המתות.

"לא, זה מהאימונים. לא חשוב. אז אמרת שהוא מוזר כזה."

"כן, כשהכרנו הוא כבר דיבר איתי על לימודים. אני דווקא עודדתי אותו. אפילו שמחתי ללמד אותו כל מיני דברים חסרי תועלת שלמדתי בבית ספר. שיחקנו במורה ותלמיד. אבל ז'וז'ו נכנס לזה יותר ויותר ברצינות. התחיל לדבר איתי על כך שכסף זה לא הכל בחיים, ושהוא מרגיש עצמו פחות מכולם. לי כבר לא אכפת לחיות פה. התרגלתי. גם המשפחה שלו טובה אלי, חמה כזאת. אבל הוא, כאילו הפך משוגע לדבר אחד. הוא רוצה להיות אחר, כל הזמן לומד, מזניח את העבודה, את הילדים, אותי. כבר עבר שלש בחינות בגרות ועכשיו הוא רוצה להירשם לאוניברסיטה. אני אומרת לך, אחד שיש לו אישה ושלשה ילדים קטנים! בקושי הוא מפרנס אותנו. לפעמים הוא בסדר, ואז הבית שמח, הוא משחק עם הילדים. אנחנו אפילו מבלים עם חברים. ולפעמים צריך להתהלך פה על קצות האצבעות. הוא נראה כאילו משהו אוכל אותו מבפנים. מתבייש אפילו בהורים שלו. מתעורר בלילה, כולו מזיע מפחד, יש לו כל מיני סיוטים, ואז, בשתיים בלילה הוא יושב ללמוד עד שראשו נופל על השולחן. זה מרגיע אותו, הוא אומר. אני לא מבינה מה קורה לו. לאחרונה הוא יותר ויותר מסתגר בתוך עצמו, לא רוצה לראות אף אחד, גם לא אותי או את הילדים שלו. הילדים כמעט שפוחדים ממנו. הוא טוב אליהם, אבל הוא לא מרשה להם לדבר בשפה שמדברים כאן בשכונה, אתה יודע, "שפת רחוב", ולא מרשה להם לשחק עם כל מיני ילדים בשכונה, מקפיד איתם על כל דבר, פוחד שיתקלקלו. ועם מצבי הרוח האלה, אפילו החברים שלו מתייחסים אליו כאל משוגע.

ההתרגשות מייפה את אורלי, מעלה צבע בלחייה החוורות ודמעות צפות ועולות בעיניה הנפקחות אליו. חיים רוטטים בחזה המתנשם ובידיה המורטות בכעס בבגדים המקופלים וסדורים זה על גבי זה בערימה.

"והלימודים האלה ממש קשים לו. כמה פעמים כבר נכשל ועדיין הוא איננו מתייאש. בהתחלה עודדתי אותו ללמוד, התגאיתי בהישגיו. אבל כשראיתי לאן זה מוביל אותו ניסיתי להראות לו שלא אכפת לי. שאני רוצה אותו ככה, כמו שהוא. שאני אוהבת את החברים שלו, שאני משתלבת, אתה מבין, עם ההורים והאחים. זה כבר היה מאוחר מידי. זה אפילו לא מצא חן בעיניו, והרגיז אותו. עכשיו אני חושבת שהוא התחתן איתי בגלל שאני "מלומדת", כמו שאומרים ההורים שלו, בגלל שאני לבנה ומצפון תל אביב."

אייל מנענע בראשו, מנסה לבטא השתתפות, אבל במצוקתה מקבל כבר גופה חיים משלו, חיים המנותקים משטף המלים הזורם ממנה והוא חרד לקלוט ולרשום בתוכו כל תנועה או גוון משתנה בקולה בפניה.

"הוא מתרחק מאיתנו וכולם סובלים. אולי תוכל לדבר איתו על זה. להשפיע עליו קצת. אני אומרת לו, אתה רוצה לצאת מפה, בסדר. תעשה כסף, הרבה כסף ונצא. הוא חושב שאם לא ילמד לדבר יפה ונכון, ואם לא יהיה לו מקצוע מכובד שדורש השכלה, לא יקבלו אותו אף פעם. כזה מין תמים הוא, כאילו למישהו אכפת בכלל. ואני אומרת לו, אתה רוצה להוכיח לעולם שאתה שווה יותר מאחרים ומוכן להרוס אותנו בשביל זה."

קולה הופך מהיר, גבוה ותובעני. קווי האכזבה והתרעומת שהבחין בהם בשעה שנפגשו חזרו לזוויות פיה. ניתן כמעט לשמוע את הדי המריבות המתחוללות בין קירות הבית הזה. התינוק מתעורר ובוכה. מעבר לשולחן נוגע אייל בידה, כמבקש להרגיע. ידו הקרה נחה על עורה החשוף. היא עוצרת בדיבורה, פתאום נרתעת. נבוכה משטף דבריה שהגיע לאוזניו של זר. היא מתבוננת בעיניו בשאלה. הוא מנסה להחזיר לה מבט ואינו מוצא בתוכו כוח לכך. מסיע את כיסאו אל עבר עגלת התינוק הבוכה ומרים אותו. אוחז בו הרחק מגופו, כמי שאוחז חפץ זר. התינוק מגביר את בכיו. אורלי קמה ממקומה ובתנועות חדות מוציאה מידיו את התינוק ומרגיעה אותו. העייפות והחשד שבים לקנן בעיניה.

"אם אתה רוצה תמצא אותו בשוק. תשאל שם. כל אחד מכיר אותו."

שפתיה משתרבבות כלפיו בהתרסה.

"ולא אכפת לי כלל שתספר לו על כל מה שדיברנו פה!"

 

תמונה רביעית/ הפגישה בשוק התקווה

 

אייל מנסה לתמרן את נסיעתו בכסא הגלגלים ברחוב השוק. הדבר אינו פשוט בשל צפיפות הדוכנים, האנשים הדחוקים זה אל זה וערימות הזבל המושלכות על הארץ. בכל זאת עולה בידו לתמרן. שפע צבעים עזים וריחות חריפים כמו תוקפים אותו מכל עבר, המתיחות שבפניו מתערבבת בעייפות ובבלבול. למרות הצפיפות, מפנים לו הקונים דרך ומציעים לו את עזרתם. הוא עונה להם במשפט השגור על פיו ש-תודה והוא יכול להסתדר לבד, אם כי הפעם ברור לו שהוא מסתדר פחות טוב מכרגיל. צעקות הרוכלים המכריזים על מרכולתם אינן מבליעות את קולו כשהוא שואל על יוסף. אף אחד אינו יודע לומר לו. דמותו השרירית הישובה בכסא הגלגלים מעוררת תשומת לב ומושכת אחריה מבטים חבויים או גלויים. פתאום הוא תופס במה טעה ושואל על ז'וז'ו. מישהו מצביע לעבר דוכן פרי עמוס בתפוזים, אשכוליות ולימונים. ריח פרדס בחורף עולה מהדוכן ומראשו של ז'וז'ו המציץ מאחוריו. כמוהו כריח המעורב בריחם החמוץ מתוק של פירות שהבאישו, ובאותו בליל בלתי מוגדר ומשכר העולה מצירופם של ריחן, כוסברה, גת וחוואייג' ושאר תבלינים שריחם המהביל בא אל אפו מן הדוכנים הסמוכים.

אייל רואה כיצד שוקל יוסף לידה של גברת אחת סל מלא בתפוזים. הוא מבחין בשוני לא מוגדר שחל בדמותו, באופן עמידתו, ובצורה בה הוא מטה את ראשו כך שסנטרו בולט קדימה כמו קורא תגר על העולם. שערו מסורק עכשיו ישר, נעלמה הבלורית. לבושו מהודר במקצת ואינו תואם את תנאי המקום. מכנסי בד כחולים וז'קט בצבע תואם. בצדעים כבר מלבין שערו, והזרות של מראהו במקום זה, מודגשת על ידי המשקפיים העגולים שעל עיניו, הנתונים במסגרת מוזהבת.

בתנועה עצבנית הוא מסיר את משקפיו ומוחה את עיניו בממחטת בד תכולה שהוא מוציא מכיס הז'קט. מעביר יד עייפה בשערו וחוזר לשבת. בין ערימות הפרי מונחים בזהירות מחברות וספר, שכריכתם עטופה בנייר אריזה חום כדי לשמור על ניקיונם. המוכרים סביבו מתבוננים באייל המתקרב לעברם ישוב על גבי כסא הגלגלים שלו.

"וואללה, מסכין זה, בחיי, בטח המלחמה עשתה לו."

"הערבים האלה יימח שמם. לפוצץ אותם אחד אחד."

"אין מה לדאוג לו. הוא כבר מסודר בחיים, הצבא נותן לו הכול. אתה צריך לראות ת'אוטו שלו. בטח אמריקאי מודל אחרון. וכסף לא חסר לממזרים האלה."

"מה אתה מדבר? בושה עליך! אלה נתנו את החיים שלהם בשביל המדינה שלך."

"לא, בשבילי הם לא נתנו כלום. מה יש לי מהמדינה המזוינת אני? וגם אני

הייתי בצבא ובמלחמה והכול, מה יצא לי מזה, מה?"

"ז'וז'ו, מישהו מחפש אותך!"

יוסף מסתכל לרגע במבט תמה. אייל מחייך אליו, יוסף אינו מזהה אותו. וריד דק פועם ברקתו של אייל, כמאיים לפרוץ החוצה. החלטה ישנה, שאינו זוכר אותה כעת, מונעת ממנו מלהסתובב אחורנית ולהימלט משם. אין הוא שומע את קולו בשעה שהוא אומר:

"אתה לא זוכר אותי? אני…"

דבר מה מתמוטט ברעש בחזהו של יוסף שהזיכרון חודר להכרתו. הוא מתבונן באייל כאינו מאמין. כאילו יצא זה עתה היישר מתוך אחד מהסיוטים הפוקדים אותו בלילות. יחד עם זאת אין הוא חש מופתע. המבט העולה ביניהם שייך למרחבי הזמן, כאילו תמיד המתין שם, נישא לבטח באחורי עיניו של יוסף. עצמת הרעש בשוק גוברת. הרוכלים מכריזים-

"פירות רבותי בזול! כל תפוז דבש! ישר מהעץ! הבעל-בית השתגע!"

על פניו של יוסף מתפשט חיוורון מוות. דווקא אייל מניח לרגיעה להשתרר במוחו הקודח. ברור לו כעת שהוא נמצא במקום שהוא חייב להיות בו. הווריד חדל לפעום. בבהילות ובדחיפות ניגש יוסף כשהוא יוצא מעברו השני של הדוכן.

"מה שלומך? קרה משהו? אתה צריך משהו?"

במתינות לוקח אייל תפוז מהדוכן וקולף אותו באיטיות.

"כן, אולי אתה יכול לעזור לי להגיע לאוטו? קשה לי פה לזוז בתוך ההמולה הזאת, נתקעתי קצת."

"בבקשה, רגע. משה! תשמור לי על הדוכן."

בקולו ובעיניו כבר ניכרים גוונים ראשונים של אשמה ובושה.

"אולי אתה רוצה להיכנס אלינו לשתות משהו?"

הוא אוחז בידיות הכסא ומתחיל להתקדם עמו בזהירות רבה. מפלס דרך לשניהם. הם שותקים. אייל לועס לאיטו את פלחי התפוז. כל העיניים מופנות אליהם בתמיהה.

 

 

 

תמונה חמישית/ בחיק הטבע

 

פיקניק משפחתי בפארק. יום אביב חם. האוויר מעורפל במקצת מעשן הגריל המיתמר. על הדשא, בצל עצי האורן והאיקליפטוס, רוחשת והומה חמולה גדולה. משפחתו של יוסף. האם הקטנה הקמוטה יושבת במרכז, שערותיה אסופות במטפחת, ידיה אינן נחות מעשייה, ובקולה, החזק עדיין, היא שולטת ממקום מושבה בכל הנעשה. מוקפת בנים, בנות, בעלים ונשים, ילדים ותינוקות. הנשים עוסקות בהכנת הארוחה, לתנועותיהן יש קצב וסדר כמעט טקסיים. תדרים גבוהים ונרגשים של דיבור או צחוק עוברים מאחת לשנייה. קבוצת גברים משחקת בקלפים בריכוז רב. הקשר ביניהם הוא נינוח, מתחת לגופיה או לחולצה הפתוחה מבצבצת כרס. גברים אחדים, צעירים, משחקים עם הילדים בכדורגל על גבי הדשא, רודפים זה אחר זה, התינוקות השוכבים על שמיכה, מניעים את ידיהם ושולחים אצבעות קטנות ושמנמנות לעבר השמש.

האווירה חמה ודחוסת ריחות, עמוסה בצבעים ובקולות. הירוק בוהק בעיניים. מרחבים גדולים נפרשים בפני האנשים המצטופפים בדרך כלל בדירות קטנות וצרות וברחובות חנוקים. ניחוח האורנים מתערבב בריחות הגריל, ותנועות האנשים שתחילה הן מוגבלות וסגורות, מתעגלות ומתרחבות בהדרגה. החופש, העשן והשמש מבשמים ומשמנים את האברים ואת המחשבה.

יוסף, המסב לשולחן עם אחיו, אינו לוקח חלק במשחק. הויכוח הרגיל סביב התנהגותו, ההולך ומתלהט, מעורר בו שממון וכעס.

"אני אומר לך ז'וז'ו", נוזף בו אחיו הבכור, "אתה מסטול כבר לגמרי עם הלימודים שלך. משגעים לך את הראש, אלה. היית פעם בחור על הכיפאק. עכשיו כבר לא רואים אותך בשום מקום. לא בקלפים, לא בכדורגל, אפילו לא בשבתות אצל ההורים. ומה זה נותן לך? ראית כבר גרוש מזה? זאת כבר ההלוואה השלישית שנתתי לך. לא שאכפת לי, אתה יודע שהייתי נותן את העיניים בשבילך, אם הייתי רק רואה שזה חשוב. אתה רוצה פתאום להיות אשכנזי? עם כל ה'שכלה הזאתי? לא יעזור לך כלום, זה מה שאני אומר. הצבע לא מתאים, וגם לא נולדת בצד הנכון, וגם אתה לא מספיק ג'נטיל בשביל האלה. אני לא גמרתי עממי. תגיד, אני חי רע? יש לי קולנוע ביתי, די.וי.די, ב.מ.ו שקורעת את הכבישים. אתה מה יש לך מזה?"

מבטו העייף של יוסף מקיף את כל החבורה. הבעתו המשתנה חליפות משקפת מעברים בין ערגה לבוז, כשהוא סוקר בעיניו את הנשים, מבקש לדעת את מעשיה של אשתו.

אורלי יושבת עם הנשים, מגלגלת גלים בצחוקה. מישהי מסלסלת שיר בערבית ואורלי רוקדת לצליליו כשתינוקה חבוק בזרועותיה ושערה המתפזר, מרקד בעקבותיה. הנשים מוחאות כף. אייל, הגבר היחיד בין הנשים, מוחא איתן כף. על ברכיו יושבת ילדתו הבכורה של יוסף. מצורת פנייתן של הנשים בולט מעמדו האהוד והמקום המכובד שקנה לו במשפחה. נועה, ילדה צנומה שעיניה גדולות, חוליות כשל אמה וצבע עורה דבשי וחם, נראית נהנית מהישיבה על ברכי הדוד. לפתע היא חובקת את צווארו ולוחשת סוד באוזנו. אייל נראה מקשיב, צוחק, מלטף את שערה ומושך בחיבה בתנוך אוזנה. קירבה רבה ניכרת בין שניהם. היא קופצת מברכיו כאיילה שלוחה, ורצה לחבק את אמה ולקחת איתה חלק בריקוד. באי רצון מחזיר יוסף את מבטו לאחיו ומנסה לענות לו פעם נוספת, כשכבר אינו מתכוון לשכנע בדבריו.

"אני רוצה לצאת מכאן. רוצה לחיות בשביל משהו חשוב. לא לקום כל בוקר ולדעת שאני בסך הכל איזה מוכר עלוב בשוק. רוצה לעבור ברחוב שאנשים יסתכלו עלי וילחשו אחד לשני – זה יוסף בן שמעון, העורך דין המפורסם, הרופא, המנהל או משהו כזה. אני רוצה שידברו אלי בכבוד. מר בן שמעון, שב בבקשה, מה אפשר לעשות בשבילך. לא רוצה להישאר איזה סמרטוט משכונת התקווה שכל אחד יכול לירוק עליו בלב."

קולו של יוסף עולה, הופך קדחתני כאילו הוא מבקש להשתיק קולות אחרים המהדהדים בראשו.

"ההורים של אורלי לא מסתכלים לכיוון שלי, החברים שלה מרחמים עליה. מה יעזור לי אוטו או די.וי.די? אני רוצה לחיות שם, איפה שנקי. איפה שיש גינה ליד הבית וספרים בסלון, והילדים לומדים פסנתר והולכים לתנועה, ולא מסתובבים ברחובות בין כל המסוממים האלה שאצלנו. ואני לא רוצה שיתביישו באבא שלהם כשיגדלו."

את המשפט האחרון הוא אומר בקול שקט, לעצמו, כחוזר על איזו נוסחה או קוד ששינן לעצמו, נוסחה שהוא יודע שהיא בלבד יכולה להציל אותו מן הסחרחרת שבתוכה הוא מסתחרר מזה עשר שנים.

"…ואני אסע לאמריקה ואתמליין. אתם כולכם יצאו לכם העיניים. אני אחזור עם בוחטות כאלה של ירוקים ויהיה לי וילה בכפר שמריהו וחמש מכוניות ונהג, וחתיכה אמריקאית בכל אוטו!" מצהיר על חלומו בלהט האח הצעיר. השומעים צוחקים. יוסף קם ממקומו בכעס ומתרחק. מבטו נח, כמו פעמים רבות קודם לכן, על אייל. הוא עד אילם לקרבה הגוברת והולכת בין אייל לבין בתו, עווית של כאב חוצה את פניו והולמת בבטנו. אייל מרגיש במבטו, מסתובב לעבר יוסף, והחיוך החם שעל פניו מתחלף בחיוך מרושע. מבטיהם מצטלבים, אייל מסמן לו להתקרב בתנועת ראש קלה, מורגלת. יוסף מזהה את הסימן והוא משנה את כיוון הליכתו וניגש אליו.

"מספיק לי פה, בכל המהומה הזאת. קח אותי לראות את האגם."

הבעת כניעות ונכונות להשביע רצון עולה על פני יוסף כשהוא מסיע אותו משם בכסא הגלגלים. איש מלבד אורלי אינו מבחין בסימן המוסכם ובחילופי הדברים שחלפו בין השניים. אורלי רגישה למערכת היחסים שנוצרה בין בעלה לבין אייל. בינה לבין עצמה היא קוראת לו "הקורבן", מאז סיפר לה יוסף על הפרשה. היא חדלה לרקוד, מזעיפה פניה ומתבוננת בהם בדאגה. החיבה הראשונית שעורר בה אייל התחלפה בתחושת סכנה חריפה כשל חיה המריחה ממרחקים את הצייד האורב לה, ובתערובת מוזרה ומבלבלת של משיכה ודחייה שאין היא מצליחה להבינה. הקולות מתרחקים. אייל ויוסף מתקרבים לשפת האגם המלאכותי. הם מביטים בשתיקה בנצנוצים על פני המים השקטים שנוצרים מהשתברות קרני השמש. יש ביניהם צירוף מוזר של מתח עוין וקירבה רבה.

"תרים אותי, אני רוצה לשבת על הדשא."

יוסף אוחז את אייל במותניו, ואייל חובק את צווארו בידיו החזקות ומתרומם, נשען בכל כובד גופו על יוסף. לרגע הם נראים כחבוקים ומתנדנדים במעין ספק מאבק ספק ריקוד עילג של אוהבים. זיעה נמהלת בזיעה, אבל מבטיהם מתחמקים זה מזה. יוסף מושיב את אייל בעדינות על הדשא ומיישר את רגליו. הוא מזדקף, מוחה מפניו את הזיעה וממשש את צווארו כמבקש לשחרר את תחושת החנק מלפיתת אצבעותיו של אייל.

"תזהר מטומטם! סיפרתי לך שבשנה שעברה שברתי רגל בלי להרגיש בכלל!"

"סליחה."

יוסף רגיל לגוון הקשה שבדברי אייל והוא מקבל אותו בשתיקה ובהכנעה.

"תגיד, מה דעתך, יקבלו אותי בסוף לאוניברסיטה?"

אור כבוי נדלק לרגע בעיניו, והוא בוחן את עיניו של אייל בחרדה ובתקווה. אייל מתבונן באגם. מחשבתו מצויה עתה במקום אחר. עיניו בורקות שלא כרגיל.

נועה הקטנה הזאת הייתה צריכה להיות שלו. הוא היה מגדל אותה נהדר. הוא נוגע בעדינות בעקבות החום שמגע שפתיה הותיר באוזנו. איזה סיכוי יש לה איתו? היא צריכה להיות שלי! בשמץ של כעס הוא ניפנה לעבר יוסף כשהוא קולט את שאלתו.

"לא." הוא משיב ועל פניו מתפשט חיוך נקמני. "אין לך סיכוי. הם מאד מקפידים עכשיו על רמה, הסנובים האלה. גם לי לא היה קל. וגם אם יקבלו אותך בגלל שאתה מזרחי ויש אפליה לטובתכם, זה לא יעזור לך. אתה תהיה כל כך שונה מכולם. סתם תעשה מעצמך צחוק. אתה לא מכיר את הטיפוסים שמסתובבים שם. יקראו לך הצ'חצ'ח משכונת התקווה. תשמע לי, עצה של חבר, עזוב את כל העניין. הם לא שווים שתתאמץ בשבילם". הניצוץ שנדלק בעיניו של יוסף כבה. אייל העוקב בדריכות אחרי כל תנועה ומבט שלו, כל שינוי של גוון בלחייו, כבודק את התנאים הטובים ביותר לתקיפה, משנה במהירות את נושא השיחה. כל משפט או חיוך מתוכננים ומחושבים מראש.

"תשמע, אורלי שלך, איך שהיא רוקדת! ואיך שהישבנים שלה זזים!"

הוא מחקה את התנועות בידיו.

"כזאת סקסית, איזה מזל יש לך איתה."

צוחק ויוסף מצטרף לצחוקו איתו במבוכה וללא שמחה.

"והבת שלך, כזאת פקחית! שדה ממש. עם חינוך נכון וקצת ליטוש היא יכולה לצאת משהו מיוחד. חבל עליה. אין לה סיכוי בשכונה שלכם. תוך כמה שנים היא תתקלקל, תסתובב עם המסוממים והשיכורים, ומי יודע מה עוד. אתה לא תוכל למנוע כלום. אז זה כבר יהיה אבוד.

יוסף מביט בו בפליאה. כאילו כיוון אייל במדויק לחששות הכוססים בלבו. הוא הרי עושה כל מאמץ אפשרי לשנות את מצבם.

"אתה יודע שקיבוץ לילדים הוא גן עדן. יש להם את כל ההזדמנויות שבעולם. הייתי יכול לקחת אותה איתי לשם."

בדריכות חבויה בודק אייל את השפעת דבריו, נוכח לדעת שחדר לעומק. כלאחר יד, כאילו מתוך בדיחות הדעת הוא מוסיף:

"הייתי מוכן אפילו לאמץ אותה, את הקטנה החמודה הזאת."

יוסף נדהם. עווית כאב הולמת בו יחד עם תחושה מרה של תבוסה.

"נורא אכפת לך, אני יכול להבין את זה. גם אני נורא דואג, אבל אתה זורק לי את זה ככה. אני לא יודע מה לחשוב."

"בוא נחזור, אני רעב. עוד נדבר על הכל, יש לנו זמן."

אייל חש סיפוק על שהזרעים שזרע מתחילים לנבוט בנפשו של יוסף.

 

"הנה המטפלת חוזרת עם התינוק החמוד שלה!" לועגת אורלי כשהיא פוגשת אותם באמצע הדרך. למרות הנימה הקלילה שהיא משווה לדבריה, מורגשת בקולה מרירות וצילו של פחד בלתי מובן לה. יוסף מביט בה בפליאה.

"מה יש לך אורלי?"

היא נגשת לאייל וצובטת בלחיו בכוח. ממשיכה את המהתלה ומתעלמת במופגן מבעלה.

"נהנית מותק?"

מתבוננת בעיניו וצוחקת פתאום. צל הפחד עדיין מורגש בצחוקה העצבני, הקטוע. אייל מצטרף לצחוקה, תופס את ידה, מקרבה לפיו ונושך. היא נרתעת, ותוך כך מביטה בעיניו ומוסיפה לצחוק.

"ז'וז'ו אני עייפה."

קולה מתפנק, עיניה נעוצות מלגלגות בעיניו של אייל.

"בוא תרים אותי על הידיים."

"תשתקי כבר משוגעת."

כל הכעס המוכחש והעלבון ההולך ומצטבר ביוסף נמסכים בקולו ובאופן המאיים שבו הוא מתקרב אליה.

"תסתלקי מפה. אני לא מעוניין ברשעות שלך עכשיו!"

אחר הוא פונה במבט מתנצל אל אייל, אבל זה תופס את אורלי הצוחקת, מושיב אותה על ברכיו ומסיע אותה במהירות מסחררת לכיוון החבורה היושבת על הדשא. יוסף נותר לבדו, נבוך ותחושת האשם האוחזת בו אינה ברורה לו לגמרי.

"איזה בחור זה, כמה קשה לו בטח! ואיך הוא רוצה להיות חבר שלי, חבר טוב אפילו, ולשכוח מה שעשיתי לו. כמה כוח יש לו עם הכסא הזה."

הוא מתנער כשמחשבה לא נעימה מפתיעה אותו בעיצומם של הרהוריו הטובים, נאנח, ותוך שהוא מותח ביקורת על עצמו הוא מתקרב לבדו אל האחרים ומצטרף אליהם.

 

 

 

תמונה ששית/ לילו של אותו היום

 

ביתם של אורלי ויוסף. פנסי מכוניות צובעים על התקרה פסי אור. בחדר שחלונותיו סגורים מעיק אויר מתקתק מנשימתם הכבדה של הילדים הישנים. אייל שוכב ער על ספה בסלון, ידיו שלובות מאחורי ראשו. במבטו הוא עוקב אחר רישומי האור הקרבים ומתרחקים חליפות. מה אני עושה פה? הוא שואל את עצמו שאלה יגעה החוזרת על עצמה ברווחי זמן קבועים. כאילו איזה כוח זר דוחף אותי, לא ברור לאן, אבל אני בטוח שמשהו טוב לא ייצא מזה. והוא דולה מזיכרונו מראות רחוקים מן הקיבוץ. עצי הצאלון מאדימים עכשיו, והגינות הקטנות סביב חדרי החברים לוכדות את העין בצבעוניותן הפורחת. ואסיפות החברים הסוערות. אני לא שם והם בטח מחליטים על לינה משפחתית. איזו שטות הם עושים. הרי כל הקיבוץ ייראה אחרת. הוא מתקומם כנגד המחשבה שילדים אחרים לא יוכלו לטעום חוויות דומות לחוויותיו הליליות כילד, לא ירגישו את הגעגועים לאימא הקורעים את הבטן ואת הפחד האוחז את הגוף בחושך הנורא. הילדים של היום…מחשבותיו מטפטפות בקצב האורות המתחלפים על גבי התקרה, והוא כשיהיו לו ילדים…אני חייב לשבור אותו. להוציא אותו מהטמטום הבהמי שלו, שיבין, שיבין בכל העוצמה את מה שעשה לי! אני שונא אותו ואת הבית הקטן שבנה לעצמו. הוא צריך לשלם, אני לא יודע איך. אני מרגיש שזה יכול לשנות משהו אצלי. הוא בולע את רוקו ונשנק, אולי יעורר את האבר המת החי הזה! השנאה ליוסף מתחלפת בשנאה לגופו, והוא מכה בכוח על שיפולי בטנו.

מהחדר הסמוך עולים קולות מתלחשים. אייל נדרך ומקשיב.

"מה קרה לך היום, השתגעת לגמרי?"

"מה קרה לי? מה קרה לראש שלך בחודשים האחרונים. מאז שהוא בא הכל התחיל להישבר. יש בו משהו מפחיד. משהו לא טוב ייצא מזה. אני לא יודעת מה קורה, לא מבינה את הכוונות שלו אבל אני רוצה שתסלק אותו מהחיים שלנו!"

"אני חושב שאת באמת לא מבינה כלום. איך אני יכול עכשיו אחרי מה שעשיתי לו?"

"עשיתי! זה לא היה בכוונה. וגם הוא אשם. רק אחד שרוצה להתאבד רץ ככה לפני אש חייה. כל זה, מה שהולך עכשיו, זה לא טבעי, ותסתכל על עצמך – סמרטוט, שבר כלי."

"ובכלל הוא נהיה חבר שלי. אפילו שבגללי הוא רק חצי בן אדם."

יוסף מאזין רק לקול הבא מתוכו וכמו כופה עליו לזרום למקום אחד, למחשבה אחת.

"טוב! חבר!" אורלי נושפת בבוז.

"הוא מנסה להרוס אותך. אני מרגישה את זה בעצמות. עם השיגעון של הלימודים עוד איכשהו השלמתי. ניסיתי לתמוך בך עד כמה שיכולתי. אבל זה? אפילו ללמוד הפסקת."

שני כתמים אדומים עולים בלחייה כשהיא כועסת, בתוך הכעס עולה משהו מבולבל. יוסף מגלגל פנימה את כעסו ואינו מרגיש בבלבול שבטענותיה. נוח לו בתגובתה הקשה של אורלי. נעים לו שהיא כועסת, וכמו להדגיש קו זה הוא עונה בקול שעצב נמהל בו:

"ממילא אין לי סיכוי. אף פעם לא היה לי באמת."

"אף פעם לא היית מיואש כל כך. אף פעם לא היית כל כך אדיש אלי."

בלי משים היא מלטפת את מקום הנשיכה בגב ידה ומנסה לדחוק לאחור את הזיכרון העולה דווקא עכשיו, זיכרון מגע פניו של אייל בשערותיה, נשימתו בעורפה והרוח הפורטת על מצחה הבוער כשהסיע אותה בכסא הגלגלים שלו. קולה מתרכך ומתחנן:

"מה יהיה איתנו ז'ו? אני לא אוהבת אותו, לא מאמינה לו. הוא חושב את עצמו ליותר טוב מאתנו. יש בו משהו שטני. אתה טוב פי אלף ממנו! אם לא תעשה משהו הוא יהרוס אותנו בסוף, אני יודעת."

"די, די."

יוסף מרגיע אותה, מלטף את שערה הפזור על הכר, את פניה השוקטים למגעו. ידיו גולשות, סוערות אל מתחת לכותנתה. היא נאנקת לתוך חזהו, ידיה אוחזות בצידי גופו. לרגע כאילו נעצר הזמן, החיים זורמים כחשמל מכפות רגליו עד לשורשי שערו וכמו מרפים את הכבלים העוצרים בעדו תמיד. דבר מה משתחרר כקפיץ כשהוא בא אליה בכוח הפורץ מתוכו והיא כולה פתוחה אליו, עיניה עצומות. קול נפילה נשמע מהחדר הסמוך. יוסף עוצר את תנועותיו כמו קופא.

"תעזוב אותו! אל תלך ממני עכשיו!"

פרועה, היא מצמידה אותו אליה בעוצמה נואשת. מן החדר הסמוך נשמעים קולות אנחה. יוסף קם, לובש את מכנסיו, חוזר לדמותו המוכרת, הכבולה, הכנועה.

"רק דקה. רק לראות שהכול בסדר איתו."

קריאתה אחריו היא כקריאת כאב וזעם של חיה פצועה.

יוסף חוזר לאחר רבע שעה. אורלי שכבר החליקה את כותנתה וסדרה את שערה שוכבת צנופה ומכווצת בתוך עצמה.

"הוא נפל מהמיטה. הייתי צריך להחליף לו את השקית."

יוסף מתנצל. "בואי, אני אפצה אותך."

הוא מלטף אותה אבל החשמל בגופו כבה וליטופו מובס. אורלי שוכבת דמומה לצדו, פתחי רחמה נסגרים כעלי כותרת. "אני לא יכול עכשיו. נעשה את זה מחר. אני מבטיח."

היא מפנה אליו את גבה. דמעות זולגות על לחייה, מתאבלות על מה שאבד. יוסף מחבק אותה ונרדם. בעדינות היא מסירה מעליה את ידו הכבדה.

בחדר השני, אייל מחייך לעצמו ולתקרה חיוך מר. אני לא אתן לו, לא אתן לו. מלמולו הופך לחלום. החלומות שעזבוהו כל אותן שנים תוקפים אותו בזמן האחרון בהמוניהם. אלמלא ניתק את הקשר עם האישה הקטנה השקועה בכורסתה בתל אביב, יכול היה לספר לה עליהם.

הרבה נשים סובבות אותו בחלום הזה. אחיות במדים לבנים ששדיהן מזדקרים, מתנדבות מהקבוץ בבגדיהן האווריריים, שתי אחיותיו המאופרות בגסות של יוסף בשמלותיהן הצמודות המבליטות את אחוריהן השופעים, ואישה מבוגרת ששערה הלבן אסוף לכדור על עורפה, והיא אינה מוכרת לו. הן מסובבות אותו, מעכסות בהליכתן, תנועותיהן מגרות, ידיהן מלטפות אותו, מדגדגות, צובטות, מזליפות עליו בשמים שעולה מהם ניחוח בית שחיין, ערוותן ושערן החפוף. הן סובבות אותו במעגל, והוא מסתובב על כיסאו חסר מנוחה, מחפש דרך לצאת. סביב מלמוליהן, צחוקן, ריחן. המעגל הולך ומתהדק, מתקרב אליו. המגע הבלתי פוסק הופך מכאיב ומחניק. הן מצמידות את ראשו לבטניהן הרכות, ראשה של אורלי אפוף בענן שערותיה מתקרב לראשו. קשה לו לנשום בתנועה המתמדת ובקרבה הריחנית, הוא מתנשם ומתנשף כבשעת משגל. מחרחר, והחרחור הופך לצחוק מתגלגל. צחוקה הוא של מדלין, של אורלי, של כולן. הופך פרוע יותר ויותר. פני הנשים מתעוותות לעומתו, בטניהן הופכות רכות יותר, חונקות ברכותן. הוא מתעורר שטוף זיעה ומכה את ראשו בקיר בחוזקה.

 

קטעי תמונות קצרים/ אייל ויוסף, חברות

 

אייל משתעשע עם הילדים. יוסף שומר עליהם מרחוק, מהסה אותם, מווסת את התנהגותם. כל הזמן חושש שיפריעו, שיקשו על אייל. לכן הופך המשחק למלאכותי והילדים שמחים כשיוסף מגרש אותם החוצה.

 

אורלי מבשלת במטבח. תנועותיה חדות ומתוחות. אייל יושב ליד השולחן, קולף תפוחי אדמה. מן הרדיו בוקעת מוזיקה שקטה. הם לבדם והקרבה ביניהם מביכה אותה. המוזיקה מתחלפת במבזק חדשות, המודיע על חייל שנהרג באימונים מפליטת כדור. אורלי מגישה לאייל סכין חיתוך והוא אוחז בידה ומציץ בעיניה. גבה מתקשת לאחור בניסיון להשתחרר.

"עזוב אותי."

קולה צרוד, מהוסה, בעיניה מקננת איבה שקטה. אייל מושך את היד אליו ומעביר שפתיו על פנים זרועה הרך עד למרפק. אורלי נרעדת. בתנועה חדה היא נסוגה לאחור וקוראת לאחד הילדים.

 

אייל, יוסף ונועה מטיילים ברחוב דיזינגוף. הפעם מסיע אייל את עצמו ולא מניח ליוסף לעזור לו. הוא פוגש בחברים ומציג בפניהם את יוסף. הם מזמינים אותו להצטרף אליהם בערב לשתייה בפאב ובנימוס כוללים בהזמנה גם את יוסף. נועה רצה קדימה ואחורה, קלילה, נלהבת מצבעוניות חלונות הראווה וממלבושי העוברים ושבים. שלושתם יורדים לים. יוסף נושא את אייל בזרועותיו ומניח אותו על החול. נועה בבגד ים, חוזרת רטובה מהמים ומנערת מגווה הדק ניצוצות מים הבורקים בשמש מעל לראשו של אייל. הוא תופס ברגלה ומפיל אותה עליו. היא צווחת בהתפנקות ומזרימה על חזהו חוטים דקים של חול. ישובה על בטנו היא מכסה את רגליו בחול. רק חציו החי נותר בחוץ. גל חום חולף בו כשהוא צובט באצבעותיו את עור גבה השזוף ועוקב אחרי הכתמים האדומים וורודים הנמוגים לאיטם.

 

יוסף רוחץ את אייל באמבט. מסבן אותו בזהירות, ובסדר קפדני מלמעלה למטה. מעביר את הספוג על פני כל איבר בעדינות, בעיקר באזור המשותק. אייל נשען לאחור, נהנה מנקודות המגע שבינו לבין המים. ממגען הרך של אצבעותיו של יוסף. על פניו של יוסף ערוב מוזר של רכות ועלבון. הוא מרגיע צמרמורות של תחושת הדחייה שחולפת בו כשהוא מעסה את אבריו המתים של אייל, המואדמים מן המים החמים. הוא מסייע לאייל להתלבש ומושיב אותו בכורסא. תנועותיו כבר מורגלות ומיומנות כשל אחות רחמנייה.

נועה סורקת את שערו של אייל בעודו יושב על כורסא. היא קולעת בשערו המוארך צמות קטנות ומושכת בהן בעדינות. אורלי גוערת בה, נבוכה ועוינת. אייל צוחק, נושק לנועה בעורפה כשעיניו נתונות בעיניה של אורלי ובמבטיה החותכים.

 

נועה מתיישבת בכסא הגלגלים ומסיעה אותו הלוך ושוב, נתקלת ברהיטים ובקירות. אורלי ניגשת אליה וסוטרת על לחיה. הלחי מחווירה ומאדימה ודמעות עומדות בריסיה של נועה. היא מקנחת אותן בשרוולה, מעבירה את מבטה התמה מאמה לאייל ובורחת מהחדר. בפתח החדר היא נתקלת באביה העייף שנכנס הביתה ומבטו כבוי.

 

תמונה שביעית/ משבר

 

מאוחר בלילה. יוסף ואייל נכנסים אל הבית כשהם שתויים וצוחקים בקול רם. לראשונה מזה זמן רב נשמע קולו של יוסף משוחרר. לחייו סמוקות ולתנועותיו אופי מופגן, קדחתני מעט. בקבוק הקוניאק שבידו מרוקן למחצה והוא מוביל את אייל בידיים לא יציבות. אורלי קמה ממיטתה לבושה בכותנתה האוורירית. מבעד לבד הדקיק אפשר להבחין במתאר הרך של גופה העירום. היא רוגזת.

"תשתקו כבר! עוד תעירו את הילדים."

"עוד תעירו את הילדים." מחקה אותה קולו השתוי של יוסף.

"בואי הנה חתיכה, תשתי קצת. זה יחמם לך ת'לב המר."

הוא מחבק אותה בלי לשים לב להתנגדותה ומגיש לפיה את הבקבוק.

"איך בילינו היום עם החבר'ה בפאב. אני אומר לך, זה החיים. החברה של אייל הם משהו משהו."

הוא צוחק גם בשעה שאורלי הודפת אותו ממנה בכוח.

"יודעת איך הם קוראים לי? יוסי. אני – יוסי. כמו אחד משלהם, אין הבדל."

"באמת? יוסי!" היא מסננת בלעג קר. "מטומטם. צוחקים עליך ואתה לא מבין."

"את תמיד בראש שלך שחור!"

אורלי פונה לאייל, ועיניה דוקרות אותו.

"החלטת גם להפוך אותו לשיכור? גם זה חלק מהנקמה שלך?"

"עוד פ'ם התחלת עם השיגעון הזה. 'תה יודע אייל, האישה הזאת מטרטרת לי ש'תה

רוצה ל'רוס 'תי. מה 'תה אומר על השטויות של נשים?"

המלים מתלעלעות בגרונו, והופכות יותר ויותר לבלתי מובנות. צחוקו הופך למעין בכי של שיכורים. אייל בוחן בשתיקה את פניה של אורלי, אחר כך הוא סוקר בגלוי את גופה. מרגע שנכנס לבית הוא לא שתוי יותר. יוסף מתקרב שוב לאורלי, מנסה לחבק אותה.

"בואי אשתי, 'ני יעשה לך טוב מותק שלי. תשכחי מכל הצרות ה'לה."

הוא אינו מבחין בזעמה. בכוח היא דוחפת אותו לספה, אחוזת גועל ממגעו, לוקחת מידיו את הבקבוק ולוגמת ממנו ארוכות. משתעלת ומוחה את פיה בידה. מסלקת את שערה הפרוע לאחור, ופיה מתכווץ לקו דק. פניה אומרות החלטה נואשת כשהיא פונה לאייל.

"מה אתה מסתכל מה? הזין שלך ממילא גמור. אף אישה לא תזרוק מבט בכיוון שלך."

גסותה הבוטה, מכוונת. היא לוגמת שוב. אייל אוחז בצדי כיסאו ומחוויר. יוסף מביט בה בטמטום חושים של שיכור. פתאום הוא קם מתנדנד, מלא בזעם שנצבר בו בחודשים האחרונים, נגש לאורלי וסוטר לה בכל כוחו.

"אז אם לא 'כפת לך, זונה קטנה, 'ני יריתי לו שם."

אורלי שנהדפה לאחור מעוצמת המכה, מתקרבת לאייל, חציה בוכה וחציה צוחקת. על לחייה בוערים עקבות כף ידו של בעלה כמכוות אש. יוסף אוחז את פניו בשתי ידיו. היא שבה ולוגמת מן הבקבוק.

"מה יש? אתה רוצה שאתן לו גם את זה?"

היא מצביעה על גופה. זעם מרושע מרטיט את אבריה.

"הכל שלו פה! אז גם אני. נכון יוסי! תן לו אותי. זה יציל אותו. זה יספק את תאוות הנקמה שלו. הוא יתעורר לחיים! יתחיל ללכת, יתחיל לדפוק בחורות ולעשות ילדים! אז תהיה שקט. אז לא תהיה אשם יותר."

אורלי פונה לאייל, אותו רטט בלתי מובן חדור ברשפי הזעם שהיא יורה לעברו.

"אתה רוצה שאני אעמיד לך אותו? בוא אלי!"

ובאחת היא פושטת מעל לראשה את הכותונת ועומדת לפניו בעירומה הרזה. שדיה נפולים מעט ובטנה עגולה מלידות, אבל כל כולה אישה-ילדה מרטטת.

יוסף יושב, תומך את פניו בידיו כאילו ראשו עומד ליפול. מבעד לאצבעות ידיו הוא מתבונן במתרחש, משותק. כמעט סקרן. הגוש הממלא את גרונו בחודשים האחרונים מגביר את לחצו ומאיים לחנוק אותו. הוא מרגיש כאילו משהו עומד להתפוצץ הלילה ולשחרר אותו מחנק זה. אייל יושב כמשותק בכיסאו. לרגע קופא הזמן על עומדו.

אורלי מתפכחת פתאום, מתחילה להתרחק. רוצה לקחת את הכותונת. אייל מתעורר מקיפאונו, תופס אותה ומחבק בכוח את שיפולי גבה כשהוא חופן את ראשו במשולש השיער שצבעו דבשי כצבע שיער ראשה. הרטט גובר בתוכה, ובכל זאת היא מנסה להתנתק ממנו. אנקות של כאב ותשוקה בוקעות מחזהו כשהוא נושך בפראות בירכיה. רעד של תשוקה ופחד מפתל את גווה.

"ז'וז'ו!" היא פונה לבעלה כטובעת. יוסף קם לאטו.

"זה מספיק, אייל."

"מה מספיק? מה מספיק? היא שלי!"

בתוך קריאתו הזועמת, הנואשת, נמסכת עוצמתו של הכאב המוכחש מזה עשר שנים. בידיו השריריות הוא מושך אותה כלפי מטה. היא כורעת על ברכיה מולו. שערה הארוך אסוף בחוזקה באגרופו והוא מושך את ראשה לאחור.

"היא שלי, אתה שומע?"

ידו השנייה ממששת בטירוף ובעיוורון בפניה, בצווארה, בשדיה. עיניה פקוחות אליו בכאב ובתשוקה.

"אתה יודע מה זה? אתם יודעים מה זה בשבילי?"

גם בלחישתו העמומה יוצא קולו דחוף ונשימתו קצרה כמי שנחנק.

"חצי מת! לא לחרבן כמו בן אדם, לא להרגיש אפילו את השתן זורם בצינור המעוך שלי. לא לדעת מה זה אישה. אף פעם!"

יוסף עומד על מקומו. הגוש המונח בחזהו הולך ומכביד. הוא מאגרף את כפות ידיו וחופר בהן בציפורניו עד זוב דם. לרגע הוא רוצה להתנפל על שניהם, מעביר מבטו מאייל לאורלי. התשוקה והייאוש, הזעם והתחינה בעיניו של אייל מרתקים אותו למקומו. פיו פתוח למחצה ונשימתו המקוטעת, שורקת בין שפתיו החרבות כצמא בשרב, כשהוא מתבונן בידיו של אייל מתנגנות בטירוף על פניה וגופה של אשתו. מבטו נודד אל גופה של אורלי, לפתע היא זרה לו. עיניה הנתונות בעיניו עוינות, כקוראות תגר, וגופה כמו לא שייך לה בעוצמת התשוקה המרטיטה בו גלים. נדמה לו כאילו חוט של ברזל הולך וניתק לכל אורך גופו ומפוצץ את הגוש העומד בבית החזה. הוא קם ועוזב את הבית.

אורלי כורעת לאחור ומושכת את אייל אחריה לרצפה. הוא זוחל על גופה, נאחז בה בידיו כתולעת כבדה. פעמים אחדות היא מגלגלת אותו מעליה ומניחה לו לחזור ולהכביד על גופה. עיניה קרועות לרווחה. ראשו של אייל וידיו נתונים בין ירכיה, חודרים לרחמה. קולות זרים עולים משיפולי בטנה אל פיה. קולות זעקתו של ילד אבוד, או גרגורי הנאה של חתול מתפנק. היא מושכת בשערותיו ומרימה את ראשו מבין ירכיה. הוא מביט בה ככלב רעב, שפתיו רטובות. מעיניה זולגות דמעות על לחייה ומרטיבות את שדיה. אייל יונק מהם כמבקש למצוץ ממנה את כל חיותה והיא נאנקת בתאוותה בשעה שידיו מכאיבות לעורה הלוהט. זיעת שניהם מחברת ביניהם, תנועותיה מתריסות וסוערות, ציפורניה נוגסות בכתפיו, ובאחת היא נעצרת, הגלים בגווה שוקטים. אבריה נחים מלטפים את הרצפה. אייל מוסיף לזחול עליה. לתשוקתו אין סוף ואין לה פורקן. ככל שהיא מתרחקת ממנו גוברות אנקותיו.

"אני אנסה, אני מוכרח, את צריכה לעזור לי. אל תעזבי עכשיו."

בתחינותיו כבר מחלחל ייאוש שבהשלמה. קולו מגיע אליה מרחוק, וכבר אינו נוגע לה. אבריה מצטנפים בעייפות. השחר עולה, אפור. אורו החיוור משנה את מימדי החדר ואת הנמצאים בו. אייל מתנשם לידה, מצחו לוהט והוא מנסה לספוג את קרירותה של הרצפה. אורלי נרעדת מקור, מחפשת בעיניה אחרי בעלה ומבחינה בנועה שהתעוררה והיא עומדת ומתבוננת בה מבעד לדלת הפתוחה ועל פניה תערובת של חרדה וזעזוע.

"אימא!"

"נועה." קולה של אורלי מתחנן. נועה בורחת מהחדר טורקת אחריה את הדלת. אורלי ממהרת אחריה. אייל שומע את בכייה של נועה ואת אורלי המקיאה באמבטיה, מושך אליו שמיכה מהספה, מסתובב על צידו ונרדם.

 

אחרי צהריים מאוחר, יוסף חוזר משיטוטיו חסרי התכלית ברחובות. מוחו ריק ממחשבה, עיניו אדומות ואבריו משותקים מעייפות. החדר מואר בקרניה הרכות של שמש חורפית שוקעת. גופו של אייל הישן שרוע עדיין באותה תנוחה. פסיעותיו מהדהדות בבית ריק. ארונות פתוחים, חפצים זרוקים על הרצפה, נארזו בבהילות ונשכחו. אורלי עזבה אותו, חולפת מחשבה במוחו העייף. הוא לא מופתע. הוא חולף מעל לגופו הישן של אייל בדרך לחדר השינה, נעצר ומתבונן בו, לראשונה מבצבצת בעיניו שנאה. ניגש לבקבוק ומנסה ללגום ממנו. מבחין שהוא ריק ומשליך אותו בזעם לפינת החדר. הבקבוק נשבר והרסיסים מתפזרים לכל עבר. יוסף לוקח שבר זכוכית גדול וגוחן מעל אייל, כאילו מבקש לחתוך אותו. אייל נאנח מתוך שנתו ואחר מתעורר. שארית גופו החי כואבת ובמוחו "דופקים פטישים". הוא מבחין ביוסף הרוכן מעליו ומכווץ את פניו בחיוך מאומץ.

"אתה לא יכול להיפטר ממני. אתה היית הגורל שלי, עכשיו אני הגורל שלך."

יוסף נראה כמוותר, עייפות של מוות אוחזת בו. הוא פונה לחדרו ומתמוטט חסר אונים על המיטה.

 

 

 

תמונה שמינית/ כעבור שלשה שבועות

 

עדיין מושלכים רסיסי הבקבוק בפינת החדר. בקבוקים ופחיות בירה ריקות מפוזרים בחדר המלוכלך. הרהיטים, במקום שהם פנויים מהבגדים המכסים אותם, עטופים באבק המיתמר בתוך ריצודי האור, הבוקע מבין חרכי התריסים המוגפים. מהחדר הסמוך בוקעת שירתו של בוב דילן. צלצול חד בדלת. אייל מופיע בפתח חדר השינה. זקן של שלושה שבועות מכסה את פניו, עיניו מואדמות וחזהו חשוף. הוא מסיע עצמו לעבר הדלת, פותח אותה כשהוא חוסם בכיסאו את הפתח וממצמץ לנוכח האור שאינו מורגל בו. הוא מגלה שהשמיים אפורים מעוננים. בפתח עומדת אחותו של יוסף ומאחוריה ניצב בעלה, הם שואלים לשלומו של ז'וז'ו וסוקרים את אייל בחשדנות ביקורתית. האם שלחה אותם לבדוק את המצב לאחר שכבר שלושה שבועות לא הופיע ז'וז'ו לארוחת השבת. אייל עונה שז'וז'ו נמצא עכשיו בעבודה החדשה שמצא. אתם יודעים, מאז שאורלי נסעה עם הילדים הוא מדוכא קצת, לא כל כך רוצה לצאת מהבית. לא, לא משהו שצריך לדאוג בגללו.

"אני מטפל בו."

אייל מבטיח למסור לז'וז'ו שמחפשים אותו ודואגים לשלומו.

"אם כי, אתם מבינים, בגלל הנסיבות העצובות הוא מעדיף עכשיו להישאר לבד."

הזוג לא נראה משוכנע. האחות מנסה להציץ מעבר לכתפו של אייל, אבל הבעל מושך אותה משם.

אייל נכנס אל הבית, סוגר את הדלת ומתמכר למוזיקה הנשמעת באפלולית הרכה. מסיע עצמו למקרר. המקרר כמעט ריק. לוקח גזר וחולץ מכסה של פחית בירה אחרונה. בחבטת כעס הוא סוגר את המקרר ומכרסם את הגזר. תנועותיו מרושלות, נרפות, עורו איבד מצבעו הבריא האדמדם והוא תלוי עליו במקצת, צהבהב. אבד לו המראה הפלקאטי של גבר החי עם הטבע. מרים מן הספה משקולות ומניף אותן מעל לראשו. בהיווכחו לדעת שכושרו הולך ומתדרדר הוא מושך בכתפיו כאילו אין הדבר מציק לו כלל, וזורק את המשקולות. בנפלן הן פוגעות בצעצוע נשכח של ילד. הצעצוע פולט מקרביו הפצועים צפצופים משונים.

מבחוץ נשמעים הדיה הראשונים של סופת רעמים וברקים והגשם מקיש בתריסים. החשיכה מתעבה. אורו הפתאומי והחד של הברק מגלה צורות בחדר ונעלם. איפה ז'וז'ו לעזאזל? קולות הגשם הסדורים מטרידים אותו. מזה שלושה שבועות שלא יצא מהבית. בחוסר סבלנות הוא מצפה לחינגות הלילה, למשקאות לחבר'ה ולזונות שז'וז'ו מביא לו. מחכה לחשיש שממסטל אותו ומקהה או משכיח לזמן מה את ההרגשה המכווצת את בטנו ואוחזת בו יותר ויותר, שבשבילו החיים גמורים. בפנים מתמוטט עליו עולמו. כל האמונות הישנות, כל הדרכים שהלך בהן מהקיבוץ, מהצבא, מהאוניברסיטה. הוא צוחק לעצמו במרירות. זה מה שייצג בשביל ז'וז'ו, הטיפש הזה כל כך מקנא בו ומשתדל בכוח למצוא בו את הערכים האבודים האלה. הדברים חומקים ממנו, מאבדים את צורתם, והריקנות שהם משאירים אחריהם, המדבר הלבן הזה…

הרוח חובטת בדלת בפראות כשיוסף פותח אותה. מביא איתו את אור החשמל. רטוב כולו, שקיות אחוזות מתחת לבתי שחיו וזרועותיו. גם את פניו מעטרים ספיחי זקן, אבל יש משהו שונה באופן עמידתו, בתנועותיו הזחוחות, באופן שבו הוא מתייחס לאייל, ללא תחושת אשם, ללא כניעות, במעין איבה כמעט חברית. אייל קורע בחופזה את השקיות ואוכל מתוכן ברעבתנות.

"נו, הגיע הזמן, חשבתי שאתה רוצה להרעיב אותי פה."

תוך כדי דיבור הוא תוחב לפיו לחם וגבינה. יוסף מביט בו בלגלוג, פותח בנחת פחית של בירה.

"יכולת לנקות את המאורה הזאת קצת בינתיים. פחדת ללכלך ת'ידיים העדינות שלך."

הוא לוקח מטאטא ומצרף את שיירי המזון והלכלוך לשברי בקבוק הקוניאק, תוך שהוא ממשיך למלמל לעצמו:

"זה חושב שהכול מגיע לו."

אחר כך הוא תוחב את ערימת הבגדים הפזורים לתוך הארון.

"שתי הנקבות שמגיעות היום הן קלאסה. יש להן סטייל. אי אפשר להכניס אותן לסרחון הזה.

"אל תשכח מה שסיכמנו לגביהן."

"מה שאתה סיכמת." זורק יוסף לעברו. הוא נעצר פתאום, קולו מתרכך, כאילו הוא נושא בתוכו כאב.

"היום ראיתי את הילדים."

אייל נדרך. רמז לגעגועים כמוסים מצעף את עיניו. קולו הופך עדין ושקט כשהוא שואל:

"ונועה?"

יוסף מסתכל בו, עוין בשתיקתו. מבטו מעורר באייל כוח אחר והוא קורע מעליו את הקורים העדינים בניע ראש ומתגרה במכוון.

"ומה שלום האישה הקטנה שלנו, התאוששה כבר?"

העוינות בפניו של יוסף הופכת עתה לשנאה גלויה.

"מה אתה כועס? פוחד שהיא לא תחזור? פוחד שהיא מתגעגעת אלי?"

יוסף משליך את המטאטא, מתנפל על אייל ומטלטל את כתפיו, מאיים להפוך את הכסא. הוא נחנק בכעסו. אייל צוחק, מתחמק ממנו בזריזות, תופס את פרק ידו ומסובב אותה בחוזקה לאחור. יוסף נאנק מכאב וזעם. אייל חזק ממנו.

"יכולתי לגמור עליך, יכולתי לחסל אותך…"

"ופעם כבר כמעט עשית את זה, רק שבחוסר הכישרון שלך הצלחת ללכת עד הסוף. אתה מת לעשות את זה עכשיו, אבל המצפון הקטן והפחדני שלך לא נותן לך. לחסל אחד שהוא לא גבר בכלל. להלחם עם נכה!"

אייל מהדק את אחיזתו. יוסף מתפתל ואינו מצליח להשתחרר. אייל מניח לו בפתאומיות והוא נופל על הרצפה.

"אתה…אתה… כן. יש לי את הפחד הזה שאתה קורא לו מצפון. וגם עשיתי לך משהו שלא יכולתי לישון איתו בשקט בלילה! וכשראיתי שאני יכול לעשות איזה כפרה, כשהיה נדמה לי, בראש המטומטם שלי, שאתה מתחבר איתי מטוב לב, חשבתי שאנחנו יכולים לתקן ביחד משהו רקוב. אין לי מלים יפות כמו שלך, אבל אני לקחתי אותך הביתה. חשבתי שאני יכול לעזור לך. שאתה תעזור לי להיות אחר. עם הלימודים שממלאים לך את הראש וכל המלים היפות שקיבלת בבית וכל הדעות הנכונות. חשבתי שאני יכול להיות יותר דומה לך. אבל להיות דומה למה? תגיד לי, איך? ניסיתי, בחיי שניסיתי. כשהתעוררתי אחרי מה שקרה אז שנאתי את עצמי. אני אומר לך, שנאתי את כל מה שהייתי ומה שהיו האחים שלי והחברים שלי. חשבתי שיש משהו אחר. הכל שקרים. הכל שקרים. הדרך סגורה בסוף בדלת של ברזל. מה שהחבר'ה אומרים עליכם זה נכון. 'תם לא רוצים לקבל אותנו 'תם רק רוצים להרגיש שאתם מעלינו. אבל אני כבר יודע יותר מזה. שמאחורי הדלת הזאת אין כלום! ריק לגמרי! אז מה נשאר? אין לך טיפה של טוב בלב שלך. בלי טיפה של חום אמיתי בפנים. עשר שנים בזבזתי בשביל לנסות להגיע אליך, להיות כמוך, להצדיק משהו. לא יודע מעצמי כבר שום דבר."

אייל מסתכל ביוסף בהתפעלות מלגלגת ומסנן שריקה מבין שיניו. מי היה מתאר לעצמו מה חבוי בנשמה הדעוכה הזאת.

"תיכף תדבר איתי על האפליה האשכנזית והשחורים הדפוקים. עם כושר ביטוי כזה אתה יכול באמת להיות עורך דין. ואפילו נציג הפנתרים בכנסת."

יוסף קם ממקום רביצתו על הרצפה, מיואש. "אתה לא מבין כלום, כלום."

צלצול בדלת מעורר שוב מתח. אייל אוחז לרגע בחגורת מכנסיו של יוסף. "אל תאכזב אותי היום, תזכור מה שסיכמנו."

המגע העובר ביניהם נעדר בושה. יוסף נרתע, מסתכל על אייל בפלצות ובתדהמת הכרה. דבר מה חשוב מתחיל להתבהר לו. הוא מבחין בתשוקה המתחננת ובטרוף בעיניו של אייל ונגש לפתוח את הדלת.

לפני ששתי הנערות נכנסות פנימה נשמעים קולותיהן הגבוהים. והן מתאימות עצמן לקולן ולריח הבושם הזול שמקדים אותן. בשיער שחור שקבל עליו גווני קש, עיניהן ושפתיהן משוחות בצעקנות בצבעים זוהרים, חצאיות קצרצרות חושפות את ברכיהן הגרומות, וספק חולצה ספק חזייה הדוקה לחזותיהן הקטנים. יש בכל זה עליבות וילדותיות מגושמת, חסרת מיניות, וכדי לא לחוש בגיחוך וברחמים שהן מעוררות, יש צורך לגייס את המשאלות המיניות הגסות והפרועות ביותר.

"שלום בנות, אני אייל."

הן מסתכלות עליו בפליאה ומצחקקות. הן לא ציפו לנכה. הצחקוק המלאכותי, כחרוזי פלסטיק מתפזרים בחדר, הופך בשעות הקרובות לקול השליט. אייל מחניק את שרידי המבוכה שבתוכו.

"תשבו, אל תתביישו. את ז'וז'ו אתן מכירות. ז'וז'ו, תביא משהו חריף לחמודות האלה."

גוון של פריצות עצבנית מתוח בקולו. יוסף מציית לו מתוך נוחיות שבהרגל. הוא פועל על פי חוקי המציאות שנשברה, עדיין לא בנה לעצמו מציאות חדשה. הנערות שבתחילה עודן מהוססות, צוברות בטחון עם השתייה והצחקוקים. הן מדליקות את האוויר שסביבן באש זרה. אייל, הנשמר תמיד שלא להיות שתוי לגמרי או מעורפל חושים, מתקרב פעם אל זו ופעם אל זו. קשה להבחין ביניהן. הוא נוגע בהן נגיעות מרפרפות. אחר כך מעז יותר ובוחר לו אחת מהן, מושך אותה אליו ומושיבה על ברכיו. תחילה היא נרתעת ממגעה עם השיתוק. לא נוח לה בכך, אחר כך היא מתרגלת. הוא משקיע את ראשו בשקע שבין צווארה לכתפיה החשופות, מקום בו מסתיים קו האיפור הכבד. ידיו מפשפשות בחולצתה. היא מצחקקת בעצבנות לעבר חברתה, ועושה לה סימנים כאילו יש איזו שפה מוסכמת ביניהן. היא מנסה להסיר את ידיו של אייל אבל לא בנחישות רבה מדי.

יוסף יושב מרוחק מהם, שקוע בתוך עצמו. נענה מכאנית וללא מחשבה רק לבקשותיו של אייל. אייל הוא הרוח החיה בחבורה הקטנה, המתוחה, הוא מנסה להחזיק בידיו חוטים ההולכים ונפרמים ומפריח בלונים צבעוניים ההולכים ותופחים בתוך החדר.

"אני וז'וז'ו, אנחנו כאלה חברים! יותר מאחים." הוא משתבח בחברות העמוקה ביניהם, השתבחות שנועדה להכין את הבנות למה שיבוא אחר כך.

"חברות לחיים ולמוות. כמו בן אדם אחד. אני הראש והוא הרגליים."

יוסף מתכווץ בכיסאו והבנות מבטאות את גילויי ההתפעלות הנדרשת מהן. אייל מגלגל את עצמו ואת בת זוגו לחדר השינה, כשהוא שולח ביוסף מבט אחרון רב משמעות. יוסף אינו מחזיר לו מבט או מניד בראשו. הנערה הנותרת מנסה להתקרב אליו, היא מלטפת את ראשו, נושפת באוזנו, מזמררת עם זוהר ארגוב המסלסל קולו ברדיו, אבל הוא אינו מגיב.

"מה איתך מותק? לא מספיק יפה בשבילך?" קולה מתפנק. הוא דוחף אותה מעליו בגסות וקם.

"אני הולך להפסיק את הקרקס הזה."

בחדר השינה חבוק גופה הדל של הנערה בזרועותיו של אייל והוא לוחש באוזניה מלים קטנות, ידיו ממשמשות את בשרה מתחת לחצאית. הוא שומע את הגשם הצולף בתריסים, ואת יוסף הנכנס ומסתכל לעברו.

"בדיוק רציתי לקרוא לך, בוא."

יוסף מתבונן בו ואינו זז ממקומו. אייל מופתע, נדרך.

"בוא כבר ז'וז'ו, היא מוכנה. הגיע הזמן. אתה מוכרח."

הנערה מתבוננת פעם בזה ופעם בזה. מבוהלת ואינה מבינה. "מה הוא עושה פה?"

"תירגעי מותק, אמרתי לך, הוא ואני אחד. הוא יעשה לך את זה, את תעצמי עיניים ותחשבי עלי. אני פה כל הזמן. לא זז ממך."

הנערה מסתכלת על שניהם והבעת זוועה מכסה את פניה. אייל מרגיע אותה בנשיקות ובנגיעות במקומות הרכים של גופה הדל, הגרמי. נשימתו קטועה, הוריד במצחו פועם, מאיים להתפוצץ בתוכו ולהגיר את יתרת הדם מגופו החצוי. עיניה מתמלאות בוז.

"אז אתה הזונה שלו, מה?"

היא מכה על חזהו של אייל באגרופיה הקטנים. הוא אוחז בה בחוזקה, ובכל זאת אינו מרגיש בה. מוחו פועל בקדחתנות נואשת. הוא כבר סידר את הכל בראשו. כבר חלם על זה לילה אחרי לילה. בחלומו שרועה האישה מעליו. כל אישה. יוסף גוהר מעליהם, ואז הם נעים בקצב אחד, בשר נוגע בבשר. הגבולות נפרצים, הוא חש במגע ידיו את תנועתם הגלית, את הרעידות הטרופות. השער החסום נפתח בפניו. גופו מתעורר לחיים בשעה שכובד גופם מונח עליו והתנשמותם הנרגשת, החריפה, מאחדת אותו עמם. ושוב, כתמיד ברגע השיא, בו עומד הזרם החמים המתקשת ביניהם כמזרקת שפע אינסופית לגאול אותו, הוא מתעורר. ועכשיו זה חייב לקרות. עכשיו זו ההזדמנות האחרונה והוא לא ייתן לשום דבר לקלקל לו אותה.

"זאת הדרך היחידה! מה שאתה עשית לי, אתה צריך להחזיר. רק ככה! הכדור הזה שבגב המת שלי הוא שלך! הוא פרץ ממך אלי. אין דרך אחרת."

עיניו בולטות ומוצפות דם, התחינה שבקולו מתערבת בזעם מטורף כשהוא מנסה לכפות את כל כוח רצונו על יוסף ולו בפעם האחרונה. כולו עשוי מיתר מתוח נתון ברצון אחד, במחשבה אחת. ובכל רגע מאיים המיתר לפקוע. הבחורה השרועה על המיטה מעבירה עיניים חרדות ותמהות מן האחד אל השני. היא מקרבת לגופה את השמיכה כאילו יש בה כדי להגן עליה. יוסף עומד על מקומו חיוור ועיקש, הזיעה משרטטת תלמים על עורו. קולו אחוז הטירוף של אייל מגיע אליו מרחוק ומשפט עמום שב וחוזר על עצמו, צובר עוצמה.

"אני משהו אחר. אני חי. אנחנו לא אחד. אני יוסף. אני יוסף, אנחנו לא…"

אייל מרים משולי המיטה פחית בירה ריקה ומטיח אותה במלוא כוחו בפניו של יוסף. שריטה עמוקה ואדומה נחרטת במצחו של יוסף ומעירה אותו מהאלם שאחז בו כבחיה שהתאבנה פתאום. טיפות דם זולגות על לחייו ומתערבות בזיעתו ואולי בדמעותיו. בטירופו מוציא אייל אקדח ישן מתחת לכרית של כסא הגלגלים הניצב בסמוך למטה ומנופף בו.

"ומה אם אני אשתק אותך? ואם אני אחתוך את הזין הגברי שלך, מה אז?"

"הוא עדיין יהיה שלי ולא שלך."

כמתוך החלטה קרה, ללא כעס, מזנק יוסף על המיטה. כדור נתקע בראי שמאחוריו ומפזר את השתקפויותיהם לאלפי רסיסים. יוסף אוחז באייל והם מתגלגלים על הרצפה כשהאקדח מתגלגל לידם. מעליהם עומדת הנערה חיוורת, מיבבת, אוחזת בחרדה ביד חברתה, שתיהן משותקות מבהלה, אינן מעיזות לזוז ממקומן והן מרותקות למחזה המוזר המתחולל לרגליהן.

שני הגברים נאבקים זה עם זה בחימה שפוכה. לראשונה הם חשופים זה מול זה, ללא מחיצות מאובנות של האשמה, דעות קדומות של החברה, הבית, החינוך. הם נותרים חשופים בייאושם, בשנאתם ובתשוקתם זה אל זה, נלחמים על חייהם ועל זהותם החשוכה זה מול זה, זה בזה, ודמם הניגר מתערבב ללא גבולות.

ליוסף יש יתרון ברור ברגליו, אבל אייל חזק ממנו, חזהו חסון וידיו מאוגרפות. הם שווים בייאושם. מאבקם נמשך ללא הכרה. פעם גובר אייל, רגליו המשותקות מכבידות על גופו של יוסף וידיו הלוחצות ומצמידות אותו אל הרצפה, וחובטות בו ללא רחמים. לשריטה שבמצחו נוספו עתה חתכים מדממים. ופעם גובר יוסף, שולח אגרוף לאפו של אייל וזרזיף הדם מכתים את שניהם. גם בלהט הקרב נזהר יוסף שלא לפגוע בחלק התחתון המשותק.

אחר כך נקטעות התנשפויותיהם מחמת העייפות ומחיצות הבשר פרוצות. לפתע נדלק האור. וכמו בתזמון מדויק הם עוצרים את תנועתם והבנות חדלות מיבבתן הצווחנית. קור של טרם שחר חודר מבעד לדלת הפתוחה. בפתח עומדת אורלי.

 

 

תמונה תשיעית/ סיום והתחלה

 

אורלי ניצבת בפתח, מכורבלת במעיל דובון עבה. שערה הרטוב נח על מצחה ומריח מגשם. עיניה יורות רשפי כעס ובוז. שפתיה חתומות. סביב עיניה עיגולים שחורים המוקפים בעיגולים רחבים יותר של חיוורון מוות, עיניה הבוהקות במרכז העיגולים הן כשתי אבנים שזרק ילד לאמצעיתו של אגם.

היא פותחת לרווחה את החלונות. אוויר טרי של טרם שחר ערפילי גשום פורץ לתוך החדר המחניק. היא מסלקת את הנערות ממיטתה, מביתה. אייל זוחל לכיסאו, נעזר בכרעי המיטה, גונח. יוסף המהסס לרגע נגש ועוזר לו להתיישב בכסא. שניהם מביטים בה ביראה, כשני ילדים שסרחו, תלויים בשקט המאיים שבעיניה, ויחד עם זה הם חשים הקלה לנוכח כעסה שמרגיע את הקדחת שאחזה בהם.

"אני רואה שהגעתי מוקדם מדי." אורלי בועטת בקצה נעלה באקדח המושלך לאמצע החדר. "אולי תסיימו את מה שהתחלתם." היא מכווצת את שפתיה ונושפת בבוז.

"אורלי, זה גיהינום פה. אין לך מושג." פונה יוסף בתחינה אל האישה שכבר אינה שלו. החתכים בפניו מדממים ועינו מכחילה ומתנפחת. פניו של אייל השטופות בדם מתכסות באהבה וברוך אל האישה שלעולם לא תהיה שלו. היא לוקחת חיתול, ופונה לקנח את הדם מפניהם של הגברים.

"בואו. אנחנו צריכים לנסוע קצת, להתרחק מהמאורה הזאת ולהכניס אוויר צח בראשים הדחוסים שלכם."

הם יוצאים. בצאתו מחביא אייל את האקדח בתוך חולצתו. שלושתם עולים לג'יפ של אייל ונוסעים. אייל נוהג.

"קח אותנו לאותו מקום, לאותו העמק."

שלושתם יושבים מכונסים כל אחד בעצמו. הגשם מוסיף לרדת, אלא שאין הוא צולף עוד אלא יורד עליהם ברכות. בוהק כחול כהה מסתמן מתחת לשמים חסרי הירח והכוכבים. הדרך מתפרשת לפניהם רטובה ודקה, כחוט לח שהשאיר אחריו חילזון. מוזיקה שקטה בוקעת ממקלט הרדיו. השתיקה ביניהם כבדה. אורלי נרדמת בין שני הגברים. ראשה צונח פעם על כתפו של יוסף ופעם על זו של אייל. לראשונה ניכר כי פניו של אייל גלויות, הן מניחות לרגשותיו להתגלות במדויק ובקווים הדקים. הקליפה האטומה שדבקה בהם מאז לילות הפחד בקיבוץ השילה עצמה, ומתחתיה נאבקים הקווים על עיצוב צורתם. הרכות, הרשעות, העצב העמוק ותחושת הנחרצות. מראהו מבוגר יותר. יוסף אוחז את ראשו בידיו. מנסה למצוא דרך לאחות את עולמו השבור. הוא נותן לאוויר הלילה הקר להיחתך בנחיריו וריחם של שדות ירוקים ומזובלים ממלא את הרווחים הכואבים שבינו לבין אשתו.

"אורלי", נזרק פתאום שמה לחלל המכונית.

"היא אימא של הילדים שלי. תעזוב אותה. היא עדיין אשתי."

יוסף נרגש, קולו צרוד מכאב.

"היא חלק מהסיפור שלנו. היא מה שעומד בינינו והיא שייכת לשנינו עכשיו."

"אני לא. אני יוצא מהעסק. לא רוצה להתחלק ולא רוצה להתחבר. היא לא שלי יותר. אולי אף פעם לא הייתה. אף פעם לא הכרתי אותה באמת. רק את התמונה שלה בראש שלי הכרתי. אני עשיתי לה מה שאתה עושה לי. חשבתי שאנחנו אחד. חשבתי שהיא מתחילה איפה שאני נגמר. לפחות את זה אני יודע עכשיו, בתוך כל הבלבול. גם לא יכול לגעת בה יותר בלי שאתה תיכנס לנו באמצע. זה אבוד."

"אני חושב שהיא תחזור אליך. אני יכולתי להיות נהדר בשבילה ובשביל הילדים. יכול היה להתפתח בינינו קשר משגע, אבל היא תחזור אליך."

בתוך ההבעה הכמעט חלומית של אייל מתחילה להתגבש ההשלמה שבוויתור.

הם עוזבים את המישורים הפתוחים ונכנסים לאזור המתגבה והולך. הדרך מתקמרת לעומתם בחשיכה כחתול הסומר את שערותיו. יוסף מתכווץ בפינתו. אורלי עוברת ממצב של שינה לערנות כואבת, קשה. היא פונה אל יוסף, היסוס וביישנות בפנייתה כשואלת דבר מה מאדם זר. "הילדים שואלים עליך. הם מתגעגעים. בייחוד נועה."

יוסף אינו עונה, אבל משהו מתרכך בהבעתו הנוקשה כשל ילד עזוב שעליו להלחם בחיים לבדו. שלושתם נוגעים לא נוגעים זה בזה עם קצב מהמורות הכביש, ונגיעתם חיישנית רפרפנית, נרתעת. הג'יפ פונה לדרך עפר צדדית. הוא עולה, מסובב את ההר, ואחר כך יורד.

"הדרך לא השתנתה."

אייל עוצר באפר הרך והם יורדים. נרעדים מן הקור הצובט בהם. אייל מוציא מתחת כנף חולצתו את האקדח ומכוון אותו פעם לעצמו ופעם אליהם. מצחו קמוט ומהורהר, כאילו הוא עורך איזה ניסוי. אין הם מבחינים באקדח בחשיכה, אבל אייל מנפנף בו לעומתם.

"הוא טעון."

"אתה לא מתכוון לירות בו, בטח לא עכשיו."

השתאות ופחד עולים בהם למראה החפץ הזר שכבר שכחו על קיומו.

"אני עוד לא יודע מה אעשה בו, אבל טוב שהוא כאן איתי." עונה אייל בפשטות ובגילוי לב, אוחז את האקדח בשתי ידיו כאוחז בציפור מתכת שיש למנוע את מעופה.

שחר קר עולה מבין ההרים המסגילים במרחק. זה המקום. הגשם כבר הפך לזרזיף דק מן הדק, טווה מארגים סבוכים בין אניצי הדשא הרכים ורמזי הפרחים הנובטים. האדמה כבדה ועשירה, נראית פורייה מאד. האור המתרבה ומתאסף מקצוות הארץ מגדיר את הצורות בעמק הקטן. חושף את פניהם העייפות, הפצועות של יוסף ואייל. זהו המקום של לפני ההתחלה. אורלי פותחת את נחיריה אל הריחות הרעננים. ראשה נטוי לאחור, היא סופגת אותם בשקיקה. הפחד נעלם. היא מתרחקת משני הגברים.

איזו כבדות הוסרה ממחשבותיו של יוסף, נשטפה בלילה הקודר. הוא סוקר את העמק סביב סביב ומדבר בשקט כאילו לעצמו:

"מה שהיה ומה שבא אחר כך, רציתי לעבור לאיזה עולם אחר. זה שחשבתי שאתם חלק שלו. חשבתי שיש עולם

אחר, טוב יותר,חשוב יותר שמחכה לי. הייתי בטוח שאם רק אתאמץ, אמצא את הדרך אליו. אני לא מאמין יותר

בזה. אין לי שום תקווה בראש, ואני מרגיש שזה עצוב. אבל זה גם נותן לי מין חופש כזה בלב."

אורלי מתקרבת אליהם לאחר שבוססה באדמה והגיעה לעץ שקד, שקד העומד בשלכתו. היא מושיטה את ידה לאייל.

"תן לי את זה. האקדח הזה מסוכן עכשיו בשבילך ובשבילנו. בסיפור הזה אף אחד לא מת בסוף."

אייל מביט בה במאמץ אחרון, צליל הוויתור כבר מורגש בקולו.

"בואי איתי, בואי איתי עם הילדים. עם נועה. את כל האהבה המעטה שיש בי אתן לך. ואת ההבנה, ואת הביטחון. לילדים יהיה טוב איתי וטוב בקיבוץ. אנחנו מתאימים."

הוא מושיט לה את האקדח והיא מכניסה אותו בזהירות לכיס מעילה. יוסף מביט בשניהם. בערגה שבפניו של אייל, ובמשיכת כתפיה של אורלי שעיניה ניצתו לרגע ואחר כבו. היא מחייכת.

"אתה עוד מאמין בכל זה? אתה עוד רוצה להחזיר לאחור את כל הגלגלים?"

"את רואה את הכלניות? אז באותה שנה, הן אחרו לפרוח. תראי, השנה יפרחו מוקדם. העלים כבר מבצבצים. אומרים שכבר מזמן לא הייתה שנה גשומה כזאת. כל הנגב יפרח."

והוא קוטף ניצן סגור של כלנית שראשו כפוף מעדנות ומושיט אותו לאורלי.

"היית צריך לתת לו לפרוח למסכן." היא מעבירה את אצבעה הקטנה ברכות על פני הליבה הירוקה ושומטת את הניצן לאדמה.

אייל חש כיצד מתרחקת אורלי מעולמו, כיצד מאבד יוסף מחשיבותו. הוא נמצא מחוץ לכל זה ורואה את אורלי פונה לבעלה.

"טוב. נחזור. ז'וז'ו, בוא למכונית. הילדים מחכים. הם רוצים לחזור הביתה ואני צריכה עוד לנקות את כל הטינופת שהשארתם שם."

פניה של אורלי עוטות הבעה מעשית, יומיומית. יוסף מביט בה ברצינות, נמשך אחר קולה, אחרי היומיום המשתקף מפנייתה. יוסף יודע שהוא עוד לא מוכן. עדיין לא חתם את הפרק האחרון ואין הוא יכול לחזור לאותה נקודה ממנה החל הכל. אין הוא יודע אם אי פעם יוכל. כרגע עליו להכניס סדר בראשו, באברי גופו, ברגשותיו. מעין ספירת מלאי.

"אני לא יודע. תחזיר אותה בבקשה עד לאוטובוס הקרוב. אני עוד נשאר פה. צריך לחשוב. אורלי, תבקשי מהאחים שלי, הם יעזרו לך."

לראשונה מאבדת אורלי את שלוותה, היא פותחת את פיה כדי למחות בכעס, אבל נעצרת כשהיא נוכחת לדעת עד כמה הוא כבר רחוק ונבדל ממנה. זוויות פיה רגישות ההבעה מתקמטות באכזבה והיא אינה מוחה את הדמעות הזולגות על לחייה. וכיודעת שאיבדה דבר מה יקר וחשוב היא עוד שואלת: "איך תחזור?"

"אני כבר אחזור, אני מכיר את השבילים. אשאל."

יש בקולו נימה של קוצר רוח, הוא מחכה שילכו כמו מבקש להסיר מעצמו בגד ישן. אורלי ניגשת אליו, מעבירה יד פייסנית על לחיו ובגילוי ראשון של אהבה מאז איבד אותה באותו לילה, הוא חופן את ידה הקרה בין שתי ידיו החמות.

"שלום אורלי."

יוסף מתקרב לאייל כמבקש להיפרד. לראשונה נפגש מבטם ללא אותו כאב החרוט במרחב שביניהם. אין עוד דבר ביניהם. אשמה, חמלה, שנאה ואף לא תקווה. כשני זרים. יוסף פונה מהם והשניים מתבוננים בו, אחר כך הם עולים על הג'יפ ונוסעים. יוסף בולע את רוקו ברצון הפולח את בטנו לעצור אותם, לרוץ אחריהם, לשוב אל המעגל.

הוא מתרחק מן המקום לכיוון ההרים שגונם עתה ירוק אפור. לאיטו הוא צועד על פני האדמה הבוצית, אינו יודע כמה זמן, או לאן. הוא מקשיב לקולות שמשמיע הבוץ בנעליו, מוחה את פניו הרטובים ממגע הגשם הדק, ונושא את מבטו לשמים בעוקבו אחר ציפור ארוכת כנפיים הפרושות כאצבעות, דואה מעליו בדומייה מלכותית ואחר מתרחקת אל גבהי ההרים. אף הוא פונה לאותו כיוון, בהתבוננו בנקודה המתרחקת אל תוך השמים האפורים.

"זה בטח נשר," הוא מציין לעצמו.

 

——————————