ליל בתולים

ליעדי נושם נשימות שקטות של שינה כשמילי סוגרת אחריה בשקט את דלת הבית, נעליה בידיה, פסיעותיה דקות. 'רק שאימא לא תשמע, שנתה קלה כל כך. עמרי עוד לא שב מליל ההוללות החד שבועי שלו. היום ודאי יסבול מכאב ראש נורא, ואת כבר אינך שם, לשמור על הפקידות מפניו, להשכיח ממנו את רגשי האשמה, להשיב לו בין זרועותייך את נחת הרוח. תוהה אם ליעד יבכה כשיפקח את עיני איילת הבר שלו ולא יראה אותך רוכנת מעליו וכוס מיץ התפוזים בידך. את נוהגת לבדוק בבוקר את שרידי החלום בעיניו, לנחש את לילו. ליעד יודע כבר לשקול את הדברים בהגיון כמעט כשל מבוגר, הוא למד להיפרד ממך ולאימא שלך יש קשר מיוחד אתו.'

אחר כך הנסיעה ברחובות תל אביב בחמש לפנות בוקר כשהשמים והמים מחוברים ולא ניתן להבדיל ביניהם, אלא לפי שובר הגלים המחליק קלות על פני ראי המים האפור. כבר אור ראשון וזריחה זוחלת ורודה מעל גגות מנזר לטרון. 'עכשיו הזמן לנשימה עמוקה. טל כספיתי נח על הצמחים שפגש לאחר נפילה רכה. אוויר השחר הנקי יכול להחיות את המומת שבתוכך. קור כזה בריא להתעוררות.' בדאגת מה מקשיבה מילי פנימה לנוזל הזורם בכלי הדם ולתנועת הריאות, והיא שולחת יד לאחור להסב ממנה את ראשו של יאגו המרחרח את האוויר בשקיקה נלהבת. 'לקחת אותו איתך כדי שישמור עליך וכבר מעורר הבל נשימתו על עורפך אי נוחות.' מילי מוחה בקפידה את העורף במטלית לחה. 'עומרי ממילא אינו מתייחס אל יאגו, וליעדי יבין שאימא צריכה מישהו כדי שישמור עליה. אימא שלו תמיד צריכה מישהו שיגן עליה. כשהיה קטן הבטיח לך את נאמנותו המוחלטת, כמו הרגיש את הסתייגותך ממנו.'

הבית הקטן של צביקה כמובן ריק ונעול, והמפתח הישן חורק במנעול החלוד ונתקע. חלון אחד מעל לוואדי פתוח כשמילי מטפסת דרכו פנימה, מסתכנת בנפילה וחשה חדווה של כיבוש או פלישה. 'לכל יש עתה טעם אחר. חדש. לקפה, ללחם המרוח בדבש ולברכות השחר שאת מנסה לברך בשפה עילגת, כשאת עומדת מול השמש העולה.' מילי מנקה את הבית הקטן, האפל, ומסדרת על האצטבות את מעט המצרכים שהביאה. מחפשת רמזים לחיים אחרים. 'צביקה כנראה לא היה פה כבר זמן רב. בית שקט זה עומד כל ימיו בחדריו הריקים ללא עין אנושית שתתבונן בו או תעשה בו שימוש.' מילי מסדרת את שורת בקבוקי הויטמינים על השידה הישנה לפי סדר בליעתם ומדליקה מקל של קטורת קינמון להפיג את ריח הטחב.

אחרי הערנות המתוחה של אמש מרגישה מילי נפילה ישנונית. שוכבת על התל מול הבית, סופגת את קרני השמש שכבר יוקדת עכשיו, היא שולחת רגליים לבנות וארוכות לעבר עץ השקד המלבלב שבראש התל. עיניה סגורות למחצה, מוחה מנמנם ואין בליבה תשוקות מסעירות או אשמות כבדות. 'שכחת להביא את התחליב עם מקדם ההגנה מספר 32 להגנה מפני השמש, ואינך מוצאת בתוכך אותה חרדה רגילה מפני סכנת הסרטן. החרקים מזמזמים. צביקה היה אומר שהם איתנו בגלל החטא הקדמון, חלק מן הקללה הרובצת על העולם. ציפור משונה מנסרת באוויר טיטיטם טיטיטם, יאגו מתרוצץ סביבך, מלקק את אוזנך. ריחו מעביר בך רטט לא נעים, מעורר בחילה. מזכיר את דביקותו של ליעדי כשהיה קטן, את הריר שהזיל מפיו, שהיית מוחה בקפדנות בכל פעם לפני שנגעת בו, או את הרטיבות בכר של אימא לאחר לילה של בכי. את מקווה שאימא קמה בזמן כדי לשלוח את ליעד לבית ספר, שמצאה את הפתק שלך, אחרת שוב תיכנס לאחת מן ההיסטריות הרגילות שלה. את מדמיינת את זעמו הכבוש של עומרי. את אומללותו ישפוך בפני אימא שתזכה שוב למלא את מקומך…'

'כמעט קופצת לברוח חזרה אל העיר כשאת נזכרת שבמקום הזה את משוללת אמצעי תקשורת רגילים. בלי קליטה, בלי מחשב, בלי טלוויזיה.'

'יאגו חסר מנוחה. רוצה לשחק. האנרגיה שלך מוגבלת. מזכירה לעצמך שבאת לכאן בדיוק כדי שלא תצטרכי להתייחס לליעד, לעומרי, לאימא, לצביקה שכבר איננו לך.' מילי קמה לטייל. ציפור שחורת ראש זוהרת בכנפיה הכחולות מלווה אותה. יאגו שומר את צעדיה. היא מרגישה בטוחה יותר, מגיעה לפינות נסתרות בואדי, מסיטה לצדדים ענפי פטל דוקרנים וכמעט צונחת על רחבה שגבולותיה מעוטרים בטרסות של פטל, ועצים ניצבים מארבעת צדדיה. פעם היו פה כנראה שדות מעובדים ובוסתנים. עצי הפרי פזורים ללא סדר, פראיים. כמוה גם יאגו נרגש. עוף טרף חג מעל הבית. הבריכה הקטנה החבויה בין עצי היער כמו בשירו של ביאליק, סתומה כמעט כולה, גון המים אפור עכור, ושיירים של עטיפות מזון וצואה צפים על פניהם. אנשים לבושים בחלוקים שחורים המהודקים מעל למכנסיים מהוהים, וכיפות גדולות עוטפות את ראשיהם המגולחים, נוטלים מים מן המעיין המפכה שליד הבריכה למצה השמורה של פסח. 'משונה. אנשים שאין להם כל שייכות לכאן פזורים בבוסתן כנעני זה, והמקור ממנו הם יונקים הוא מעיין שמראהו וצחנתו כתעלת ביוב. הם קוטפים מפירות השקד, ישובים על גחונם, מסלסלים שירי דת משיחיים. ואת עוברת ביניהם, יאגו בעקבותיך, אתם נראים תמוהים בעיניהם.'

'זה היה בדיוק אחרי השיעור הזה , על ביאליק "אני יודע יער, וביער אני יודע בריכה אחת…" אין ספק, זה היה כשחזרת אחר כך עם הילדות מבית הספר ומבעד לדלת ביתך אפשר היה לשמוע את הצעקות האלה. זוכרת שהעזת להזמין את לונה לבוא איתך הביתה בפעם הראשונה. היית חולמת עליה בלילות, על צמותיה השחורות הארוכות ועל שדיה הקטנים המקפצים בשעת צחוקה. כולם חלמו עליה בכיתה ובאותו יום את שלחת לה פתק של אהבה. האמנת שאבא נסע, אבל כשעמדת בפתח הדלת כבר ידעת שאסור היה.ידעת שאיבדת אותה.'

'בלילה, לאחר כל הרעש, יצאת בפעם הראשונה אל הכביש. "ליל הבתולים" קראת לו. את לא מצליחה להיזכר מי היה הראשון מבין השניים. "מה, הוא משוגע אבא שלך?" אמרה לונה. איפה לונה עכשיו. איך שאבא היה מביט בה בעיניו הכלביות והיא הייתה צוחקת, והצמות שלה קפצו. פעם תפסת לה את השדיים בכוח וצבטת חזק. היית ילדה משונה. מה היא אשמה אם אבא שלך מלטף אותה במסדרון? לונה בכתה אז. גם את בכית. היא רצה הביתה וזמן רב לא באה אליכם. כמעט אף אחד לא בא לבקר אתכם. רק "האורחים" המכובדים, ו'המתמחות' מהעבודה של אבא. כשהן היו באות, אימא הייתה מסתגרת בחדר הקטן.'

'זה היה בלילה ההוא אחרי שלונה גילתה את השיגעון שהשתלט על הבית, כשיצאת מרוחה כולך באיפור. אף אחד לא עצר אז בעדך, אבל שניים עצרו את המכונית שלהם מיד כשהגעת לכביש. את זוכרת את השקט של הכביש השחור בלילה ואת עצי הברוש המכסים עליו. פנסי המכוניות המתקרבים, והגברים שמחכים לך עטופים בחמימות של אפר הסיגריות, ובריחות העור והפלסטיק של המושב האחורי. כך לילה אחר לילה.'

יאגו נובח. אחד האנשים, שפאותיו הרכות מסתלסלות עד לכתפיו, עוקב אחרי מילי במבט מתלהט. מכנסיה הקצרים ורגליה החטובות והדקות הנתונות בהם מסחררים את דמיונו. מילי מעווה את פרצופה.

'מבוהלת, את מחפשת דרכי בריחה. לחזור לעיר המוכרת. ללכת לסרט, לקניות, לסחוט מיץ צנוניות טרי שמונע קצרת, ולכרוך את גופך סביב גופו החלק והחמים של עומרי.'

'עצי הדר פתאום, ניסיונות עלובים לברא את החורש. בית טרומי בולט בין חורבות אבן. בצעדייך את דורכת על גוויות בתי הכפר שפעם רחשו בו חיים. צביקה לחם פה. הוא סיפר שהם הרסו את הבתים כדי שהערבים לא יחזרו. תמיד היה לוקח את ידך בידיו ומסביר לך בסבלנות טיבם של דברים. היום את מנסה לראות על פי דרכו. בבית שלו. עוקבת אחרי סימנים באדמה כאילו היית משחזרת באצבעותיך את הסימנים המוכרים בפניו ובגופו.'

איש ואישה זעופי פנים יוצאים מפתח הבית הטרומי העטור בכביסה ומביטים במילי כמשיגת גבול. יאגו נבהל ונמלט והיא קוראת לו בכעס שישוב. הוא מסתתר והם צועקים עליה. 'חדרת לחלקת אלוהים הקטנה שלהם. התמונה של אותו ערב שבה אלייך גם לאחר כל השנים שעברו. למה עולה בזיכרון דווקא הערב ההוא מכל הערבים? בגלל לונה. לונה היפה, ראשך מונח בחיקה בחשכת הסוד שבחדרך, והיא מדגדגת את פניך בצמותיה ומדמיינת לך סיפורים. את מנסה לא להבחין בצעקותיו של אבא ובבכייה המעוך של אימא. השקט הזה פתאום, ואחר כך האור הנדלק וצעקותיו של אבא – בואי תראי את הבת הלסבית שלך. את הלא אפילו לא ידעת את פרושה של המלה.'

'בכייה של אימא היה נובע לכאורה מפנים שקטות. ללא הבעתן הקמוטה. כאילו אין כלל קשר בין תווי הפנים האנגליות והחוורות האלה לבין הדמעות וקולות הכאב הכבושים. עיניה הכחולות המימיות והרפיסות הזאת סביב פיה. כבר אז לא יכולת לשאת את שערה הצבוע המהודק למקומו בספריי, את החליפות החומות התואמות. גם אבא היה לבוש תמיד בחליפות תפורות אלה. באותו ערב הייתה העניבה שלו מונפת לאחור, פניו סמוקות וכעורות, הורידים בעיניו הבולטות כמעט מתפוצצים. אגרופו מורם על אשתו הרועדת והוא מיוזע ומתנשף. תמיד הזכיר לך את מראהו של כלב בוקסר כבד גוף. בפניו המשוכות כלפי מטה, במבטו העגום, בשפתיו הבשרניות בכרסו המשתפלת שניסה לשווא להורידה אחת לשבוע במועדון האקסקלוסיבי שבהילטון. עד לאותו אירוע הם השתדלו תמיד להסתיר מפניך את מריבותיהם. היית יושבת רועדת כולך במיטה הקטנה, מנסה לא להקשיב לקולות הזעם הכבושים הבוקעים מחדר השינה, לנפץ הכלים הנשברים, לצעדיה הקלים של אימא כשהייתה נכנסת לחדרך, עיניה נפוחות, ואת היית קולטת אותה בין זרועותייך. "בואי אימא קטנה, דארלינג, מילי תחבק אותך, מילי תשיר לך שיר שלמדה בגן. למה אימא עצובה? מילי תסרק לך את השיער ותשים לך סרט שהכינה במיוחד בשבילך." גופה הרך נצמד אליך. עד היום תחושת המיאוס הזה, החום הלח הזה, המעיק.'

 

'לאן נעלם לך יאגו? עצים חשופי ענפים בתוך הירוק, אבלים. מעיין חרישי זורם ביניהם, אדיש ומרגיע. צב בא לבקרך. הוא מתבונן בך ואת משיבה לו מבט. "צבוש". הוא אינו מוחה על שחדרת לטריטוריה שלו, יש לו יראת כבוד בפניך – הגוליברית, מביט ואינו זז עד שתעברי. אל תקשי עליו, אל תמעכי ברגלייך את שריונו, לא בגלל החמלה, אלא מפני שהסתכל בך. כשהיית ילדה היית מפצחת את הצבים בגינה, והם היו מתפלאים איך צמחה להם ילדה כל כך אכזרית, המשפחה המתורבתת שלך, שמתהדרת בנימוסיה האנגליים.

השמיר נותן ריחו ואת על פסגת גבעה עטופה בחרציות פוספוריות. לא תטפסי יותר. למעלה מזה ניצב ישוב זקוף בוילות שלו, מעין "בנה ביתך" מפלצתי, מוגן בגדר ברזל חלודה. את נצמדת לטרסות. בוחנת את תנועותיהם של חרק גדול וחרק קטן שכבשו להם מקום על פרח חרצית. הקטן משמש בעדינות, הגדול גס, מכוער, תובעני, מנענע את העלים ומשנה את צורת הפרח. עכשיו ברור! מתחת לחרק הגדול – חרקת. הם מזדווגים. זרגו הקטן נעוץ עמוק בגופה והם כמעונבים זה בזו. החרק הקטן מסתלק כמתוך התחשבות, או מפני חוסר אונים. הי חכה! את מפצירה בו. אולי יישאר משהו גם בשבילך. הם מתכסים בעלה כותרת. בושים מגסותך? הנדנוד הרך הזה בתוכך. הגוף הכבד כל כך הלחוץ על גופך. הנשימות והזיעה. הבחילה. תמיד הבחילה. ולפני זה הפיתוי. תשוקת הפיתוי. כל מה שצריך הוא רק להרים יד.'

– לאן את צריכה?

– תמשיך. אני כבר אגיד לך איפה להוריד אותי.

– מה עושה ילדה יפה כמוך באמצע הלילה לבד על הכביש?

– ברחתי מהבית. לאבא שלי יש חברת אוניות. הוא מחזיק אותי בדירה לבד עם שלוש מטפלות. אימא שלי מתה. אני לגמרי לבד. אין לי אף אחד.

– מסכנה.

– קר לי. אפשר להתקרב?

– בבקשה, למה לא? מה את עושה?

– לא נעים לך?

– להפך, אבל אני נוסע הביתה עכשיו, מחכים לי. משונה, את בכלל לא נראית..

'זהו, הלילה שלך. הידיים המחטטות בגופך, הנשימות האלה הכבדות המפרקות בתוכך ריכוזים של רעל. את נחנקת כמעט. עיניך נתונות בכוכבים וריח הפרדסים מתערב בריח הדלק השרוף ובריחו של הגבר המתנדף על ירכיך הדקים.'

 

'הלילות האלה שבים אליך אחרי שנים. עם הרעל והבחילה, אותה בחילה.' מילי מגיעה לכביש המוביל אל הישוב. האספלט השחור מהביל מתחת רגליה, שקט ושייך לאדמה כמו האבנים. מכונית מתקרבת ואחריה משאית. ריח השמיר מתחלף בריח הדלק המוכר. כבר הרבה שנים, בעצם מאז שילדה את ליעד, היא אינה מרימה את ידה. הרוח מיטיב איתה ומפזר במהירות ריחות בלתי נעימים לה.

מתכופפת למרבץ כלניות בצד הדרך. גם הם – הפרחים, אוהבים לשכון זה לצד זה בשבטים ושכונות. 'את מחפשת על האדמה ובין השיחים שמא תמצאי בהם מטמון נסתר. הופכת אבנים בעקביך. פעם חשבת שתמצאי משהו יקר בין ירכיהם של הגברים. כשרצית לזעזע את בן שיחך, ותמיד רצית, היית אומרת לו:

– אני כמו זין, אם לא מקבל עידוד, נופל.

הגסות הזאת. צביקה לא צחק אז במבוכה. הוא רק התבונן בך שקט, בלילה הערפילי ההוא, ובכף ידו הכבדה מחה מעל פניך את האיפור. היית רק בת ארבע עשרה, וכבר היה גופך זר וחשוך.'

מילי נתקלת בענף יבש בדמות שלד של גולגולת וצוואר של חסידה. 'נפלת, מועכת תחתיך עלי לוף שגונם כעין קטיפה סגולה כהה ולשון שחורה כמעט חודרת לתוך פיך. את מקללת, כמו פעם, כמו שלמדת בבארים, יריקות מלאות של מלים. את מגחכת לעצמך. אילו עומרי היה שומע אותך עכשיו. מה היה אומר על אשתו שתמיד מקפידה על שפתה הצחה? מה היה אומר על אלמנת המלחמה האבודה והנאמנה שהכיר, המגדלת לבדה את בנה אותו אימץ לעצמו ברחמים? גם כך היה מופתע בכל פעם שגילה בך דברים שלא לקח אותם בחשבון. גבוה מעליך עמד לצידך בחופה, מברך את עצמו על רכישתו החדשה, ואת בשמלה לבנה. שמלה לבנה! בין אבא ואימא הנרגשים שמובילים אותך לחופה, ומוחים דמעה. לאורך כל הטקס מרעיד אותך מבפנים צחוק רע, ורק ליעדי בוכה נואשות, מושך בשובל שמלתך, אינו מכיר אותך כמעט.'

 

מילי אינה ממהרת לקום. פרפר לבן מתעופף סביבה, מחפש מקום לנוח בו בסבך הפטל. 'איפה שמעת שפרפרים לבנים מבשרים על מוות? עליך להיזהר מנחשים! ומעולם החרקים המפלצתי הזה. בעצם הרי את והטבע זרים זו לזו. המגע ביניכם חשדני מעט, מקפיד על שמירת מרחק. תמיד תיעבת טיולי טבע. המקום הטבעי שלך הוא במיטה. שרועה על הגב הידיים פרושות לצדדים הרגליים פשוקות ומתפתלות כנחשים. צביקה כמעט סטר לך כשאמרת לו אז את מה שאת אומרת עכשיו לעצמך. אבל לצביקה אף פעם לא שיקרת. כמעט. בעדינות את מניחה את עורך החשוף על האדמה. בתנאי שלא יהיו שם חרקים ואבנים חדות. ולא יותר מידי לכלוך. שיהיה נקי. עומרי הוא בעל משוגע לניקיון. אילו יכול היה מזליף בושם לתוך קיבתו ומעיו. מעניין אם הבתים הסטריליים שבקצה ההר מבחינים בך, חגבית זעירה ברגליים לבנות, לא שזופות. מזהה סביבך שקדים, עצי זית, פטל, צבר, שני אורנים ואבני גיר המסתתרות בסבך הצמחייה. כמו אנשים בעולם גם להן אפשר להקשיב או לחכות. למה את מחכה? שצביקה יבוא אחרי כל השנים האלה? אחרי שברחת ממנו גם כשהיה רך ונוגע ופתוח אלייך? דווקא כשנהג כך היית חשה את האימה שולחת לשונות של דם בחלל הבטן שלך, עד שהיו עוטפות את הריאות והגרון.

בסוף תמיד חזר. איך סיפרת לו בהנאה על החתונה, כשהופיע באותו לילה. הוא לא צחק אז יחד איתך. נראה היה כמו צב שרמסו את שריונו. כשהלך שכח לקחת איתו את המפתח של הבית הקטן הזה. או אולי שאיר אותו מאחוריו כפתח הצלה? הרי תמיד השאיר פתחי מילוט.'

'בתוך חור בשכבת הסלע החשופה בוהקת שלולית קטנה. נחש בצבע בוץ, אוחז בישבנה של קרפדה גדולה ומנומרת. הוא נסה למשכה אליו והיא נאבקת בו בדממה. נדמה כאילו מאבק זה חסר סיכוי. לפתע הוא נסוג והמצב קופא. בסתר העשב הוא אורב לה ללא נוע. היא יושבת קפואה על אבן במרכז השלולית. למה אינה בורחת? למה הוא לא מתקיף? למה הם מחכים? ליבה הפועם הוא האיבר היחיד שזז בה. את צריכה לחכות יחד איתם, קפואה. כמו שהיית מחכה לאבא, לראות את הוריד הפועם ברקותיו, חוזה מראש את אופן ההתגרות שלך בו ואת תגובתו. פעם נשכת את ידו אחרי שסטר לך. לך, לפחות לא לאימא. את עוד שומעת את צלילי המציצה של שפתיו כשמצץ את הדם מידו. שבועות אחר כך היה מראה לך את הסימנים המכחילים בגב היד. את הרי יודעת שתמיד היה נהנה מההתפרצויות שלך. שניכם רקדתם את הריקוד הזה. סובבים אחד סביב השני,מחכים, לרגע נוגעים, ברשעות, בכאב, נבהלים ונסוגים לאחור. "שתיכן כלבות", היה מסנן ועיניו מבריקות. משליך אותך לחדרך, אני עוד אשבור אותך. ואת מקללת כחתול מוכה טירוף. לאימא תמיד היה קל יותר עם הדמעות. ההצגה כבר לא שלה. היא רק הייתה מסתכלת ובוכה. אז היה שובר דבר מה. בדרך כלל את הכדים העתיקים שאימא הייתה מחפשת אחריהם במשך שבועות בכל השווקים. מנפץ ונרגע. מתיישב באנחה על הכורסה הכבדה. פורש את עיתון הערב ופותח את כפתורי מכנסיו הלוחצים. אימא הייתה מחממת לו את ארוחת הערב ואילו את היית משליכה עצמך על המיטה ומחניקה בכר את זעקות הזעם. כשאבא היה מרווח את עצמו מול הטלוויזיה, היית יוצאת. רואה את רגליו מושטות לפניו ברפיון, עטופות בנעלי הבית החומות שקנית לו ושמך רקום עליהן. פניו שנרגעו היו נאות.

אימא הייתה משחקת פסיאנס. אין ביניהם מגע או מבט. "מתתיהו", הייתה מתחננת בשעה שקם מן הכורסא, לבש את הז'קט הכחול, נעל את נעליו המבריקות ונטל את מפתחות המכונית. "מתתיהו, תחזור מוקדם". הוא יוצא להרפתקאותיו ואת מתגנבת להרפתקאותיך.

מילי הקטנה. שערך פזור, פרוע, עיניך כמעט בלתי נראות מבעד לאיפור הכבד, שפתיך צבועות באדום עז, מגוחך. חצאית מיני קצרצרה שרוכסנה נפתח מלפנים נצמדת לירכיך השבירות, והחולצה מכסה רק במקצת על ניצני החזה. הכתפיים והטבור חשופים. נעליך בידיך את חוצה חרש את חדר האורחים. מבעד לאיפור פניך זועמות, הבעתן כמעט מכוערת. אף אחד לא מביט לעברך. אף אחד אינו עוצר בעדך. ליד הדלת את זורקת שלום חטוף. "תחזרי מוקדם", אומרת אימא, נאנחת לעצמה, פניה נתונות בקלפים. ואת יודעת שעכשיו היא נגשת למקרר ונוגסת בשקיקה בשארית העוגה, מלקקת את שפתיה כדי לתפוס בלשונה את הפירורים האחרונים. סומק עולה בלחייה כשהיא לוגמת מכוס התה שלתוכה יצקה מעט ליקר, והיא חולמת על מחוזות ילדותה. באותה שעה היא כמעט יפה.'

'את מוסיפה לבחון את קפיאתם של הנחש והקרפדה. מדוע הם לא זזים? כמעט את חשה את ידו הקטנה של ליעדי הלוחצת את ידך בהתרגשות. היא זזה, הקרפדה. דווקא לכיוון הנחש. נחבאת בתוך העשב. הוא עדיין קפוא. אולי הרעילה אותו? לא ניתן להבחין בקצהו השני. אולי את היא זו שהפרעת? אולי הבחין בך והוא סבור שאת הינך טרף מועדף. תמיד חשבו שאת טרף מועדף. הגברים.'

מילי קמה בזהירות, שלא לדרוך חלילה על גופו המוארך של הנחש. את הדרך לבית הקטן עליה לפלס בתוך הצמחייה הנאחזת בבגדיה ושורטת את רגליה. הבית הקריר עוטף אותה בליטוף.

 

מילי יושבת על התל. סופרת את קצב תנועותיה בתרגילי התעמלות נמרצים, קשובה לנשימתה המאומצת. 'שוב בוקר. צביקה הלך עכשיו. ודאי שבא. תמיד הוא חוזר כשאת קוראת לו. ואחרי כל השנים האלה את קראת לו, משאירה פתקים בכל מקום – אני בבית הישן. בוא. עכשיו הוא הלך. קשה לך. את רוצה לברוח מן האבנים הדוממות האלה. לנסוע אחריו, לעמוד מולו עירומה ולעצור אותו בכוח.'

'הפרחים סביבך מסנוורים אותך בירוק. אין שקט. הרעש על הכביש שממול מתאחד עם הרעש בתוכך. בחרדתך, את חושבת כיצד תקצרי את הימים האלה שהפרשת מתוך חייך. עלייך לשוב לסדר היום הרשום בקפידה, ביומן הקטן, שעה אחר שעה. שעות לעסקים, זמן לתנועה גופנית, תזונה נכונה, הגשמה עצמית שמועילה לבריאות הנפש, סיפוק מיני שמסייע לעור להישאר חלק, ודקות מחושבות מראש שאת מקדישה לאנשים הסובבים אותך לפי דרגת חשיבותם.'

אתמול נסעה לחפש אותו, ושבה לעיר הגדולה בדרך הישנה.

'נסעת לאט. רועדת כולך. הנחת למכוניות לצפור מאחוריך ברוגז. היה אור של שקיעה ודוק של עלפון נח על הגפנים ושדות הכותנה. השמש נגסה באחורי הגבעות, ציפורים נחתו על עצי האיקליפטוס. מעולם לא שמת לבך לכל אלה. את יאגו השארת בבית מאחור, כדי להבטיח את הדרך חזרה. חסידות דאו מעליך. באור השקיעה היה גופן שחור כמעט, רק כנפיהן גדולות ופרושות כאצבעות ורגליהן משוכות לאחור. מה הן עושות פה בעונה הזאת? מצפינות? מדרימות? לא יכולת להיזכר. השקטת את נשימתך. המכנסיים לוחצות. השמנת. בדקת את מותנייך, תרה אחר קפלים נסתרים.

כשהגעת כבר נעלמה השמש. עוד הספקת להציץ לרחוב בו את גרה ולראות כיצד מחזירה אימא את ליעד מהחוג. כמו שני ילדים הם הולכים, אוחזים יד ביד וצוחקים ואילו את כלל אינך קיימת עבורם. משכת בכתפיך ורצת לחפש את צביקה בבארים הישנים. אפילו טלפנת לאשתו. קול מנומנם של נערה ענה לך. ויתרת, חזרת לפנות בוקר, מאוכזבת. שוב נגעת ברכותו הקרירה של הערפל המכסה את פני הדרך. גם אז, באותו לילה שמצא אותך צביקה היית עטופה בערפל. מכוניות הבהבו לעברך בפנסיהן, קראו לך ולא נעצרו, ידיך היו מושטות אל אורן המתרחק. טנדר ישן נעצר. לא היית בטוחה אם לעלות עליו, לראשונה היססת. האוויר הרווי בחשמל צמרר את עורך החשוף.

– בואי תכנסי, אל תפחדי. לא כדאי לך לעמוד בחוץ בלילה כזה.

משהו בקול החם, הצרוד מעט היה כמעט מוכר. ענה על איזו אנחה פנימית, כמעט בלתי מורגשת בתוכך.

– לאן את צריכה, מה קרה לך שאת עומדת כאן בשעה כזו?

– ברחתי מהבית, אבא שלי יהלומן…

משהו במבטו המופתע עצר את השקר. פניו היו קרובות לפניך, עיניו שואלות. רצית לעקוב באצבעותייך אחר הקמטים במצחו.

– את לא זונה.

ציין בקביעה פשוטה, מוציא מכיסו מטפחת ומוחה את צבעי האיפור המשוחים בגסות על פניך.

– את ילדה.

את כועסת, נבוכה. הוא אוחז בכתפיך. ואת ממתינה לתחושה הזו של כובד הגוף הקובר אותך תחתיו לדקות אחדות ומפיג לרגע את הזעם והשנאה המפעפעת.

– משוגעת קטנה, הילדה שלי עוד מעט בת גילך.

– אז תשמור עליה!

טורקת את הדלת בחופזה, כנמלטת. אוטמת את אוזניך וממששת את מקום מגעו בגופך.' גם עכשיו בהיסח הדעת נוגעת מילי באותו סימן שנתן בה. מגלגלת בפיה טעם סיגריה שאסרה על עצמה מאז החלו התקפי החנק האחרונים. מושיטה פניה ומתמכרת לרוח הלילה.

'והוא מצא אותך. פעמים רבות מצא אותך, בהפסקות הנוחות לו לבדו. צביקה לא עמד זמן רב בפיתוי הבשר הצעיר. את מחייכת לעצמך חיוך עייף, מניחה ידך קלות על בטנך לחוש ברישום התנועות הבלתי מוחשות כמעט. בפעמים הראשונות היה לוקח אותך אליו בכוח, כאשם. ואחר הולך לו לדרכו, אבל תמיד חוזר ומוצא אותך, בכל מקום. גם כשהחלטת לשמור על הילד צביקה הוא שהיה לידך. הילד. "אני דווקא יודעת מי אביך", את מסבירה לליעדי בפעם המיליון, עונה לו על שאלה שעדיין לא שאל. זה לא היה במקרה, אחד מאלה שעל הכביש. שום דבר לא קרה לך במקרה. זה היה בחור צעיר אחד ממשפחה עשירה שהתאים לתוכניות שלך. הוא היה צריך לקחת אותך מהבית, כי -"את עדיין קטינה בעיני החוק גברת צעירה, ומוצא חן בעינייך או לא, את עדיין תלויה באביך". תכננת להתחתן איתו והדבר כמעט עלה בידך. אבל לא היית די זהירה, והוא גילה איזה שקר טפשי וברח. היית רק בת שש עשרה, מנסה הסביר לצביקה שלא האמין אף פעם לקור הרוח המחושב שלך.

כל החיים נראו אז כאילו אפשר ליצוק אותם לתוך התבנית המרובעת זאת שהכנת. החתן המיועד שלח לך כרטיס מעבר לים. להשתיק אותך. את ניסית להקיא את הגוף הזר שנצמד לשיפולי בטנך כל אותה נסיעה. נחת לאביו של ליעד לסלוח לך ולנשק בדמעות את העור המתוח על גבעה הקטנה שצמחה לך שם. את היית זו שברחה. בסוף תמיד ברחת.' מילי נאנחת. הבית הסתמן לה באורו הראשון של הבוקר.

'עכשיו את הולכת לטייל. יאגו! רקפות. תפרחות לבנות סגולות. רוצה להביא מצלמה. למה את צריכה לתעד את הכול? כשאת לא מצליחה לתעד שום דבר מבפנים. גם את ליעד לא הצלחת לתעד מבפנים. צילמת אותו שוב ושוב כשנולד, בודקת כל נקודה בגופו, כל סימן. אחר כך התחלת להיחנק. משהו קרה לך עם הנשימה. "נשמה רכה", את אומרת שוב ושוב לפסיכולוגית שלך. "נשמה רכה שהפקידו בידיים שלי אני יכולה לקלקל". הפסיכולוגית קראה לזה "התקפי חרדה". הרופא הטבעוני דרש ניקוי של נוזלי הגוף. את מעוותת את פניך, מגלגלת על לשונך את טעמו של מיץ הסלרי, הגזר והצנוניות המתובלים בשום שאת נוהגת לשתות כדי להבריא. צביקה היה צוחק מהפריקיות הטבעונית שלך. אחר כך ההתעמלות, המדיטציה, הטיפולים הסיניים. וכשנדמה היה השתלטת על העניינים שוב זה היה קורה לך. הגוש הזה בבטן, הלחץ בריאות, ריח הבחילה. המלחמה על האוויר. שעות היית יושבת עם ליעדי בגן הציבורי, מנסה ללמוד איך נוצר המעגל הזה שיש בו מקום רק לאימא ולילד שלה. היית מחקה את תנועות הידיים הבטוחות של האמהות האחרות, את הבעת הבעלות השקטה בפניהן, את קמטי הצחוק והכעס, אפילו את צליל הקול. מחקה אותם בדייקנות אבל בפנים הכול היה ריק ושומם. יותר לא העזת לצאת אל הכבישים, שלא תדביקי אותו בזוהמת האספלט ובריח הגברים הזרים, פוחדת שיחשוף את המחלה בידיו הקטנות הממששות בגופך, אבל היו גם זמני הנפילות לתוך התיעוב והזעם.

– צביקה, למד אותי איך מרגישים כלפי ילד, מה אתה מרגיש אל הבנות שלך? אל תדבר איתי על אהבת אם טבעית. אצלי שום דבר לא בא מהטבע. משהו מבפנים התקלקל.

– טוב, הנה את בוכה. זה כבר רגש.

– זה סתם מים.

– בואי אליי קטנה. את זוכרת כשאספתי אותך לפני שנים? ילדה מרוחה בצבע?

– זוכרת.

– אז זה ככה, מין רחמים כאלה. והרגשה שזה שלי, וגם לא שלי. מתנה כזאת, שכל פעם מקבלים אותה מחדש, וחום גדול בפנים, וקרן אור שאי אפשר לתפוס ביד ופחד מפני שככה יודעים משהו על המוות.

– ואני אין לי שום רחמים ושום אור. אני רק מכירה את הכיווצים בבטן שהפסיכולוגית קראה להם חרדה, ושהרבה פעמים אני רוצה לברוח, כי אני פוחדת שאזיק לו. למה הרשית לי להמשיך את כל המשחקים האלה? למה לא עזבת? למה לא הרבצת לי כדי שאהיה רק שלך?

– נסית פעם לצוד פרפר ברשת? ראית איך הצבעים שלו דוהים? כל הזמן עזבתי, וכל הזמן חזרתי.

– קר לי, קח אותי הביתה.

– ידעתי שאסור אפילו לרמוז לך על אהבה.

– לא, זה לא זה. ליעדי השתעל הבוקר. אני רוצה לראות אם הוא בסדר. לשים לו אדים עם עלי איקליפטוס.

– הדאגה המשוגעת הזאת לגוף שלו ושלך. אימא שלך לא תסתדר איתו בעצמה?

– אימא שלי? אתה צוחק. האנגלייה הרכה הזאת. היא עוד תרוץ להתקשר לאבא. הדבר האחרון שאני אסכים לו זה שאבא ישים יד על הילד הזה.

– זה הנכד שלו.

– על גופתי.

– בואי אלי גופה נחמדה שלי. לא. איתי את לא משחקת את המשחקים האלה. סיכמנו.

– אתה לא שומע מה שאני אומרת. כל מה שמסכמים איתי לא שווה כלום. בוא תיקח מה שאתה רוצה.

– חוץ מהעיקר.

– את העיקר עוד לא מצאתי בעצמי עד היום.

 

מילי עומדת בתוך הסבך, מול קיר אבנים גבוה שחלון קרוע בו, משקיף אל ההר. פרפר לבן מציג לראווה כנפיים כתומות. גדלות הנפש – מלה שלמדה אצל המהרישי. לא מכחישה. לא מתעלמת. לא מבקרת. יושבת בשולי הבית העתיק, הפרוץ, בתוך חיטת הבר. הבית הזה נשאר כמעט שלם, אחרי שהטנקים דרסו את הכפר. בפינותיו ניצבים אורני ענק. פוחדת להיות בקרבתו, לבד עם החרקים והנחשים הגדולים. 'שוב נחשים, גופות, אונס. דווקא די טוב לך בצל האורנים. מחבקת את בטנך, רוצה לתת לצביקה ילד. הרעב הזה שמתעורר כשאת רואה אותו. השקט והמקום הנכון שהאיברים בגוף שלך מוצאים תחת ידיו. בא לשעה והלך. את על הברכיים והוא עומד מרחוק. אינו נוגע בך. כמו בלילה הראשון. תמיד הצלחת להחזיר אותו. היום זה לא עבד. תנסי מדיטציה עכשיו. קשר עם מודעויות אחרות. את לא מצליחה להתרכז. כל הזמן המשפטים הקודחים בראש – ניסוחי המחשבות, התכנונים. המשפט שמחכה לך עוד חודש על זיוף צ'קים. רק שעומרי לא יידע. מה זה חשוב כבר? תמיד לקחת מה שרצית וזהו. תוכניות רודפות זו את זו בראשך. כמות המינראלים שאת צריכה לאכול, תוכנית ההתעמלות של ליעד, הנשימה הנכונה, מדידת עוביין של הירכיים.

רעש עולה מהכביש הרחוק. בתוך צפצוף הציפורים החדגוני את קולטת צהלה רחוקה של סוס. החושים מתחדדים, אבל אי אפשר להסתכל פנימה. בסך הכול עברו עליך שתי דקות. חסרת מנוחה את קמה. אולי מחר. טראסה עטורת רקפות פוגשת אותך בדרך חזרה. איזה קיום יש לנו, אומר צביקה, אם אפילו טראסה כזאת אנחנו לא יודעים לבנות. פעם גם את ניסית להצטרף לאיזו מפלגה. כשרצית לעזור לעומרי ל"פתח תדמית". עומרי עם העמדה שלו בארגון, עומרי והקידום שלו, והמפלגה שלו, והעסק שלו, והמאהבות שלו, והמשחה שלו לחיזוק שורשי השיער, הצעיפים האופנתיים לצווארו, וריח הדאודורנט שעולה אפילו מהתחת העדין שלו.'

'היום ההוא, כשאבא ביקר בביתך כשהיית באחת מהבריחות שלך לבארים של אנשי הלילה.'

– אימא.

– כן ליעדי. ביקשתי ממך כבר הרבה פעמים, תקרא לי מילי.

– מילי, סבא היה פה.

– מה הוא רצה המנוול?

– לא יודע. עומרי הכין לו קפה. סבתא בכתה. סבא הביא לי קטר שנוסע לבד. אחר כך הם סגרו את הדלת ואני דפקתי חזק וקראתי להם. אימא, מנוול זה איש רע?

– בוא, אקח אותך לגן ילד. אכלת?

– סבתא נתנה לי אורז בחלב.

– אימא, בוקר טוב. כבר עוד מעט ערב.

– מילי! חזרת. בואי תשמעי איזה חלום נורא חלמתי.

– לא מעניינים אותי החלומות שלך. אימא, את אורזת היום ויוצאת מכאן.

'כל הפעמים שאמרת זאת.'

– אז דיברת איתו? אבא סיפר לך?

– הוא לא יעז, הכלב.

– מיכל! אל תדברי כך על אביך. זה עומרי שהזמין את מתתיהו.

– בטח את ביקשת ממנו. אני רק מפנה את הגב לרגע…אימא, איך את יכולה? אחרי כל מה שעשה לך, שעשה לנו. מה זה? חינוך אנגלי? אהבה? טירוף?

– טוב, טוב, אל תדפקי את הראש בקיר, כמה שאת דומה לו. עוד תשברי משהו. אני אסתלק מכאן אם תמשיכי.

– תלכי, תחזרי אליו. תעזבי אותי. תיכנסי למיטה החמה שלו, ותחממי לו ולאסיסטנטיות שלו את התחתונים בבוקר. תני לי מנוחה. תני לי לבנות לי ולליעד משהו אחר לעזאזל!

'ואז שברת את קטר הרכבת שליעד כל כך שמח בו.'

– אז עכשיו אני מפריעה לבת שלי. עכשיו הבת שלי מגרשת אותי. אני אשן ברחוב. אני אתאבד ואתם תשמחו, את ואביך. אתה שומע מה היא אומרת לי עומרי?

– מילי, אני לא יכול יותר לשמוע את הדרמות האלה. לא התערבתי עד עכשיו. את נעלמת לך ליומיים, בסדר. אני מקבל את השיגעונות שלך, יש לי ברירה? לפחות אימא שלך דואגת לילד שלך, וגם אבא שלך נראה לי בסדר. אני לא יכול לסבול את הצעקות האלה והבכי הזה, תראי, היא התעלפה. צריך לאשפז אתכן.

– ביקשתי ממך לא להתערב. ליעד הוא הבן שלי ואני לא ארשה לאבא שלי לראות אותו, אני לא ארשה לו להרוס אותו.

– את צריכה לשפוך על עצמך הרבה ליזול כדי להתנקות מכל הלכלוך שלך.

– תודה, איש נקי. קומי אימא. את יכולה להישאר. בואי, אני אנגב לך את הפנים, לא, אל תתרפקי עלי עכשיו. הנה עומרי מביא לך כוס חלב חם. הוא ישקה אותך.

 

מילי בועטת באבן המתגלגלת ורומסת נוריות אדומות, אירוסים וחמציץ, פרת משה רבנו, סירה קוצנית ופטל משתולל. הצבר עומד נפוח כמו איש זקן שכרסו מעוותת. "צברינו החמודים", היא מסננת בין שיניה, מכוונת ויורקת לעברו, במדויק. הרוק נתלה על אחד הקוצים והאור משתקף בו כבבועה צבעונית. 'גם כאלה "צברים" עברו דרכך. גם כשהיית צריכה לעזור לעומרי בדרכו לצמרת והוא הפנה ראשו בגועל לצד השני. טועמת משמיר הבר. הריחות והשמש. שכחת את נוכחות השמש ואת השמיים הכחולים. לסבא הייתה בהונגריה חנות לרקמות תחרה, ובארץ ישב מצופף ודחוק בדוכן של פיס, זקן וכפוף רקם לך מפיות עדינות כמו עקבות האור בשמיים. היית מספרת שהוא שופט עליון, ובעצמך כבר מבולבלת מכל הסיפורים שלך. סבא היה אומר "השמיים ושמי השמיים והמים שמעל לשמיים" מתוך איזו תפילה, את כבר לא זוכרת את כל התפילות שלימד אותך.

שוב צב. אולי זה אותו צב מאתמול. הי! צב מטייל לך בנחת. אתה זוכר אותי? אולי אתה עוד מתחרה עם הארנבת? הריח, הצעידה הרכה, החום והשריטות הקלות שחרצו הנצרים היבשים בעורך המאדים ובפניו הרחוקים של צביקה בבוקר זה, הכול מעורר מין חוסר שקט מוכר בגוף, מעורב באיזה לחן של שיכורים.

היית יוצאת אל החושך והרוח. הכביש השחור זרם מתחת לרגליך וריח הבוגנוויליה השתלח בברושים. צריך למצוא את השקט הזה. הגבר הבא והגבר הבא אחריו. חשכת הפרדסים מעל לראשך, הסלידה מן האדמה והתנועה הגלית הזאת מעליך, בתוכך. מנסה להפשיר מעט את הקיפאון. שבה הביתה, ילדה קטנה נכנסת פנימה בזהירות ברגליים יחפות, אבא עוד לא שב ואת מתגעגעת למבטו. צריך להוריד את הבגדים ולהסתירם. להסיר את האיפור. לא לשכוח לכוון את השעון. לא הספקת להכין שעורים והמורה יהרוג אותך. תעתיקי מלונה בבוקר.'

 

– מילי בבית? באתי לקחת אותה לבית ספר.

– מילי דארלינג! לונה פה. מה שלום אימא שלך?

– תודה, בסדר.

– מתי צריך התינוק לבוא?

– עוד חודש בערך.

– ואבא חזר מפאריז?

– לא, עדיין לא.

– אז מי עוזר לכם דארלינג?

– אימא, תעזבי את לונה. את יודעת, והיא יודעת שאת יודעת שאבא שלה עזב. אז תשתקי כבר.

– מיכל, STOP IT! לונה יודעת שאני לא מתכוונת לרע. בואי, אני אקשור לך את הסרט. ותשמרי על הפה.

– נתחרה עד השער, לונה. שלא נאחר.

'לשמור על הפה. ועל מה עוד אמאלי? דארלינג? לונה ירחית שלך. שמה מתגלגל כסוכריית מנטה על הלשון. הסודות שלחשה לך כששכבתם צמודות זו לזו בערסל. אולי לונה היום היא עקרת בית עייפה עם ארבעה ילדים, אולי שחקנית קולנוע, אולי מתה. פגשת אותה פעם אחרי הצבא. הלכה עם גבוה אחד במדים. הצביעה עליך וצחקה. קראה אחריך כשרצת קדימה. היית שולחת לה מכתבים מבושמים, קוטפת לה פרחים ושוזרת בצמותיה. רועדת מפני מבטה, בוכה בסתר כשהייתה הולכת עם ילדה אחרת. לא אהבת מאז.'

 

מילי עומדת על התל ומשקיפה על גלי הרעש והתנועה. פתאום שומעת את קולה. מפזמת לעצמה. הקול נשמע מוזר. מאז הבוקר לא פתחה את פיה. חלקי הפעילות של המוח כמו נאטמו. 'בבוקר נשארת זמן רב במיטה, בוחנת את פסי האור המשתלבים על התקרה מבעד לשערותיך, בולעת לתוכך את ריח הטחב הישן של הבית. חיכית לדיכאון והופתעת לגלות שהוא לא מופיע. במקומו מצאת את צביקה עומד מעליך, מסיט ביד כבדה את השער העוטף את פניך. כמו תמיד. הפנים עמוקים וסגורים יותר. או אולי זה שיערו שהאפיר. נדמה כבד יותר. חמור יותר. את מחייכת אליו. אוחזת בידו. הוא מנתק מגע בעדינות.'

– את בסדר? ליעדי בסדר?

'הוא דואג לליעד עכשיו, כשאת רוצה להתנפל לתוכו. שברי את כללי המשחק הזה כמו את קטר הצעצוע שאבא הביא לליעד. רוצי אחריו, היאחזי בו. תני לו להכות בך. תחת זאת את מביטה בו ואין בך כוח להניע את ידיך.'

'השכנים מהבית הטרומי הזעיפו פנים כשבקשת לצלצל לליעד. הוא שמח לשמוע אותך. הוא לא דאג לך. סיפרת לו על הנחש והצפרדע. שכחת שהוא כבר גדול. יודע להעמיד פנים כלא מתרשם, כמוך. סיפר לך משהו, לא הקשבת. עומרי לקח את השפופרת והודיע לך ביובש על פנייה לעורך-דין, ביקש שתחזרי. האם שמעת את התחינה בקולו? כל עורך-דין, רק לא אבא שלי, הבטחת לעצמך. אימא שם מאחור, מיללת, מתלוננת, סגרת.

את מלקקת דבש, כפית אחר כפית. בכל מקום שנפלת, שהלכת, פחדנית, תמיד מצאת את צביקה, כדי לאסוף אותך, לתקן, לנסות להשביע איזה רעב שהוא יודע כי בעצם לא יוכל לו. הפעם הלך. תחילה הביט בגופך הנפתח אליו ואחר כך הלך. היית צריכה לומר לו כמו שאמרה השחקנית ההיא מ"חלף עם הרוח" עם השמלה מהווילון, לקלארק גייבל, "טומארו איז אנאדר דאי."

באותו לילה אחרון הפר את החוקים, כשאמר לך אחרי שנים רבות שאהב ללכת ממך, ואת הבחנת בשריר שבלחיו הרועד ממאמץ:

– אני עוזב את אשתי בשבילך. את צריכה להחליט.

להגיד לך שאת צריכה להחליט, להרוס את מה שהיה ביניכם כל השנים האלה. אז הראית לו, צוחקת, את הזמנת החתונה המהודרת השזורה בפסי זהב שהכינו הוריו של עומרי, ונמלטת מהחנק שאחז בך, מקווה שיצטרף לצחוקך.'

 

עכשיו נחה מילי באפיקו החרב של הנחל. רגועה. גווה כפוף, השמש מכה בו. ישובה על מדרגת אבן טבעית. בינה לבינה היא מציינת ששמיה של הארץ קשים. 'אימא סיפרה תמיד על רכותה של אנגליה. הארץ של אימא, נהרותיה ונחליה כמעט מושחתים משפע המים. אולי בגלל זה את כזאת, קשה. "בת השמש", כך היה צביקה קורא לך בשעות הפתוחות, הרטובות, הספוגיות. לרגליך המים – שלולית דלוחה וטחובה שבמרכזה צפה חבית חלודה.  יאגו אחוז שיגעון, טובל רגליו בשלולית, משתכשך בה ורץ כמטורף על גבי משטח האבן. הרוח הקלה והצומח שסביבך מרחיקים מעלייך את זכר שתיקתו של צביקה. הוא יחזור. הנה את כבר מחייכת, ויאגו מתיז עליך נתזים עכורים. צביקה הביא לך אותו כשהיה עוד גור. "שיהיה לך מישהו לאהוב", כך אמר לך. תחילה שנאת אותו, בעטת בו כשליכלך, השלכת אותו מהבית. אבל הוא תמיד חזר, ללא פחד היה מתחכך ברגליך.'

– אני רואה שיאגו עוד אצלך. לא זרקת אותו כמו את כל האחרים.

זה מה שאמר צביקה הבוקר, סוקר את הבית במבט עייף. יאגו, ליעד, צביקה. רשימה קצרה מאד.

'פעם, בלילה הראשון שהבאת אותו אליך לדירה. בפעם הראשונה שהרשית לו להיכנס, ואפילו להציץ על ליעדי שהיה אז תינוק וישן בקצהו השני של החדר.'

– נהנית?

– היה שיגעון.

– תביא סיגריה. אתה תכף צריך ללכת.

– לא רוצה. רוצה לישון איתך בלילה.

– זה אי אפשר ואתה יודע. הילד יקום ואימא שלי בסלון.

– אני חושב שאחרי שש שנים כבר מותר לי.

– ואשתך לא מחכה? כל השנים האלו.

– כבר מזמן היא יודעת שנגמר בינינו.

– זה לא רעיון טוב. תלך הביתה. בכלל אנחנו מתראים יותר מידי בזמן האחרון.

– זה מבהיל אותך. הפעם האחרונה הייתה לפני שבועיים.

– פעם היית נעלם לשלושה חדשים, אפילו לחצי שנה. אהבת להיעלם לי.

– האחרים חסרים לך עכשיו?

– מה אכפת לך? סיכמנו שאתה לא מתערב.

– אני לא מתערב, אני לא מתערב.

– אתה מכאיב.

– אני אהרוג אותך בסוף.

– אתה רואה, הילד בוכה. אני ניגשת אליו לרגע. זרוק לי משם את החלוק.

 

– ליעדי נרגע. חיבק אותי בחוזקה. בטח חלם משהו. יש לי צמרמורת של גועל כשהילד הזה נצמד אלי ככה. לפעמים הוא כל כך זר לי…כל כך מפחיד. אני לא יודעת מה הוא עושה פה איתי בכלל. אני בטח מזיקה לו. הייתי צריכה

להשאיר אותו אצל אבא שלו.

– אבל סיפרת שאבא שלו ברח.

– כן, אבל הייתי יכולה למצוא אותו ולהשאיר לו את הילד ליד הדלת. הוא היה מוכרח אז לקחת אותו.

– את סתם מדברת. אני מכיר ילדה אחת שנצמדת אליי, רועדת.

– מה אתה יודע, אתה.

– אני יודע לשמור אותך שלימה. ולחכות לך עד שתהיי מוכנה בשבילי, ותרדי אליי מהשמיים. בואי אליי. מתחשק לי לאכול אותך הלילה.

– אני לא מאמינה שאתה יכול לרצות אותי כל כך אחרי כל השנים.

– את בכלל לא מאמינה בכלום, את. אני אנענע אותך מבפנים ושום חוסר אמונה לא יעזור לך.

– אתה עדין מדי. אני בכלל לא נהנית כשאתה כל כך עדין. קלל אותי. תכאיב לי דבר אליי כמו מה שאני, כמו אל זונה.

– אני רוצה אותך אהובה. רכה. אני רוצה לראות את הבטן הרכה שלך כמו בטן של צב שהתהפך.

– אין בי שום דבר מזה. כלום. אל תשכח איפה מצאת אותי. הבטן הרכה שלי מלאה רעל. יותר טוב שנגיד שלום כבר עכשיו.

– כדי שאחר כך תוכלי לחפש אותי בכל העיר, להרגיש את הגעגוע ולחזור אלי בזחילה? מריחה מגברים ונותנת לי ללקק את הפצעים שלך? זה מה שמחמם אותך.

– אותנו.

– מיכל!

– עכשיו זו אימא שלי. אין לי כוח לרטיבות השמנונית שלה. סע לפאב האדום. אני אצטרף אליך בעוד רבע שעה. רק ארגיע קצת את אימא שלי. יש לה סיוטים בלילה מאז שעזבה את אבא.

– אבל את באה. את מסוגלת לתת לי לחכות כל הלילה שם. תדעי לך שהפעם אני לא מחכה.

– תעבור בשקט דרך הסלון. צביקה…

– ?

– אל תברח לי.

– ציפורת קטנה רכובה על קרן שמש, יורדת אליי מהשמיים.

– היית מתחתן עם הציפורת הזאת? היית חי איתה?

– אל תענה. שלא תצטרך לשקר.

– זה לא… אני קצת המום מהשאלה.

והעיניים שלו רציניות, בוחנות אותך, ממיסות בתוכך חור.

 

– מילי! דארלינג?

– אני באה אימא.

– מי זה היה? יש פה מישהו?

– זה רק הצל של הארון, אימא. אל תדאגי.

– שמעתי קולות.

– חלמת…

– נכון. עוד פעם חלמתי על מתתיהו.

– המנוול הזה.

– אני לא מרשה לך לדבר עליו ככה.

– אימא…

– לא משנה. הוא אביך ואת תשמרי על הפה שלך.

– למה את לא חוזרת אליו? הסיוט הזה כל לילה. את חושבת שלי אין חלומות עליו? את חושבת שלי אין כאב עצום כזה ממנו, שאני לא רוצה להרוג אותו ואותי ביחד, בחיבוק. טוב אל תרעדי. אל תבכי. אני לא מגרשת אותך. את

יכולה להישאר, אבל לעזאזל אימא, תתחילי לשכוח.

– הוא מצלצל כל יום ומתחנן שאחזור הביתה. He calls me every day.

– אתם נהנים לבכות ביחד. כבר עשר פעמים חזרת. את זוכרת שתוך יומיים הכול נראה אותו דבר? את הצעקות שכחת? והנשים שהביא למיטה שלך? והכתמים הלחים שהשאירו בסדינים, והציחקוקים בלילה כשאת מגורשת לסלון, כמו נעל בית שלא זקוקים לה יותר.

– שש…תורידי את הקול שלך. מתתיהו הוא גבר, ועורך-דין מכובד, וגם אם הוא קצת Sick in the head אנשים מעריכים אותו. אני עזבתי את ההורים שלי ואת הבית שלי בשבילו.

– אבי, עורך הדין המהולל. מזיין האסיסטנטיות הכי ידוע בעיר!

– מיכל! פעם היית ילדה עדינה ושקטה כל כך. את הולכת ונהיית דומה לו. You scare me.

– הייתי ילדה עדינה, אני? את חיה לך בסיפורים שלך ובאנגליה המנומסת שלך. את יודעת מי הייתה עדינה ויפה ותמימה? את רוצה לשמוע שוב? לונה. ואת רוצה סוף סוף לדעת מה הוא עשה לה?

– Shut up! תשתקי. אל תדברי על כל הלכלוך הזה. אני לא אשמע אף מלה.

– גם אז לא רצית לשמוע, כשזה קרה. בבית שלך!

– אני צריכה חלב חם עם דבש, הראש מתפוצץ לי. תדליקי את האור הקטן דארלינג, ותחממי לי קצת חלב.

– אני צריכה ללכת.

– לאן את הולכת בשעה כזו בלילה? שוב את יוצאת בלילות? תהיי מתוקה ו..

– טוב, טוב.

– איך את לבושה? את כמעט ערומה.

– אחרת בכמה שנים, אימא דארלינג.

– אף פעם לא היית ככה, עם כל החזה בחוץ. אם daddy היה רואה.

– אם אבא היה רואה היו נדלקות לו העיניים. די! אף פעם לא היית ככה. איפה את היית כל השנים?

– אל תצעקי, תעירי את הבייבי. בואי האני, שבי קצת לידי, היה לי bad dream.

– אימא, אני צריכה ללכת. מחכים לי.

– אל תעזבי את מאמי לבד, אחרי כל מה שעבר עליה. תני לי לשים את הראש על הבטן שלך, חמה כל כך. תנדנדי אותי קצת כמו שהיית עושה לי כשהיית ילדה. זה מרדים אותי. אימא שלי הייתה מנדנדת אותי ושרה. והעור שלה היה מקטיפה. כמעט מתה כשברחתי מהבית כדי להתחתן עם מתתיהו, וכששמעה שעליתי איתו לארץ החמה והקשה הזו. Crazy country.

– אימא, אני צריכה ללכת. בבקשה, תניחי לי. אימא, אל תבכי. טוב, חמש דקות גמרנו. אה…אה… אימא הקטנה שלי…לאלביי בייבי. נעים לך עכשיו?

– אל תדברי. תמשיכי ככה ללטף את הפנים, וגם בצוואר, היד שלך היא pure silk. כמו משי, מזמן לא עשית סופטלי כזה לאמא הקטנה שלך. תרגישי את הלב שלי, איך הוא דופק…so good. I smell the orchard in my garden

 

'סופטלי סופטלי, עשית לאמא והיא היתה מגרגרת כחתולה שבעה ונרדמת. זה היה בזמנים שהיית מסוגלת לצאת מהבית ולרצוח מישהו, או לתת לשלושה גברים לעלות עליך, כשאת חורקת וקרה ונושכת. ותמיד את זוכרת הכול. את כל השיחות, את הלחישות, את השקרים, את התענוגות הקטנים האסורים שלהם. כבר היה מאד מאוחר כשהגעת לבאר.'

– מילי! אהלן!

– מוש, ראית את צביקה?

– היה פה איזה שעה והלך. בואי הנה מותק. את נראית פגז.

– שיט! תביא איזה קוניאק.

– תני נשיקה לדוד משה.

– עזוב אותי בחייך. אין לי מצב רוח. עזוב אותי, אני אומרת.

– מה קורה איתך? שוכחת מהחברים הישנים? בואי תרגישי פה איך מישהו למטה

מתגעגע לחור שלך. מילי!

'צביקה לא חיכה לך בבאר. ארבעה חודשים אחר כך חזר, עמד בדלת ויאגו הגור נתון בזרועותיו. בפעם הזו עשית הכרה בינו לבין ליעד. לא יכולת להסתיר אותו יותר מפניו, ולשונו הדביקה של יאגו הייתה מחליקה על פניכם ומקרבת ביניכם.

עכשיו יאגו המבוגר, מתרוצץ כמו גור. המרחב משגע את חושיו, אחרי שהורגל לדירה הסגורה והמהודרת שעומרי קנה עבורכם. כמה פעמים כרכת את גופך בהפצרה סביב עומרי כדי שיסכים לקבל את יאגו, ליעד, אימא, כל החבילה. לבסוף קיבלת ממנו מה שרצית, אבל עומרי לא הבין. תמיד בחר שלא להבין את השקרים הקטנים שהיית מפזרת על עקבותיך. הוא מסתדר עם אימא. איתה הוא מרכל על האנשים שכותבים עליהם בעיתון. איתה הוא מתייעץ על גוון הצעיף המתאים, ובפני אימא הוא מתלונן עליך. הוא אינו צריך להתבייש בה ולהתעלם מ"ההתנהגות הפרועה" שלה, כמו שהוא קורא לזה. אימא תמיד יודעת להציג חזית שלמה. בלי לחשוף סדקים בציבור.

את משכשכת את רגליך במים העכורים של השלולית. מרימה את מבטך. תחילה קרבות הפרות. גדולות, מקורננות. הן רצות לעברך ואת פוחדת. רוצה לרוץ אבל נזכרת בסיפורי הילדות וניצבת על מקומך בשקט. רק הלב דופק בחוזקה. כשהיית קטנה, אבא היה לוקח אותך לקיבוץ, אל אחיו. אימא לא הייתה מצטרפת. ריח הזבל גרם לה לכאב ראש. אבא הושיב אותך על כתפיו, הבד החלק של חולצתו התחכך ברגליך, ואת אחזת בחוזקה בשערותיו. "פחדנית", היה צוחק, ומחבק אותך. גם את זה את זוכרת. זוכרת ואינך סולחת.

הפרות קרבות אליך. נושפות על פניך הנרתעים מפני האוויר המהביל ומריח שתן חם וחלב חמוץ, והולכות. אחריהן בא הרועה. כחול עיניים. כחול עיניים? רועה? היום? כאילו יצא גם הוא מעולמם של הספרים. הוא מברך אותך בנעימות, בחיוך חם. משהו בחיוך שבזוית עיניו מזכיר לך את לונה. הראית לו היכן את גרה. נרגשת ומעט כואבת. מבטו הכחול המונח על מקום המקלט הזה שלך ושל צביקה, מחזיר אליך את החמדה שנשכחה. לונה. מלכת הכיתה. אהובתך. כל הבנים הנופלים לרגליה, והיא צוחקת. בעיקר זוכרת את הצחוק הזה שנובע מהבטן. ומה שאינך מצליחה לזכור בשום אופן, אם הצחוק הזה היה שם כשראית אותה שוכבת במיטה שלך, בוהה אל התקרה. נתת לה מפתח לבית וביקשת שתחכה לך, אמרת שאת כבר באה, ואין אצלך בשעה הזאת אף אחד. אחרת, וכשנכנסת בריצה, מתנשמת ומזיעה, היא הייתה במיטה שלך. המכנסיים הקצרים אחוזים בעקבי הרגלים, סימן הלידה משחים ליד סלילי השיער הרך, הצעיר, הלח. זה הלווייתן שלי, הייתה צוחקת ומרשה לך להציץ בו בזמנים מיוחדים. הצמות שאהבת לשזור פרומות על הכר, ופניה בתוך שערה. אז עוד לא הבנת, כשהסתובבה לעברך בתנועה איטית והראתה לך את כתמי הדם שעל הסדין. היא אפילו לא ברחה, לא כעסה, לא בכתה. את עמדת מעליה שותקת כשהסתכלה בך בעיניה הכחולות, כעיניו של הרועה, ומבטה מתגרה. קמה, הרימה את התחתונים ואת המכנסיים, קשרה את החולצה הפרומה, הקרועה, ולא שבה אליך יותר, לונה.

איך הוא הצליח להשתיק אותך? מה הסביר לאימא אם שאלה מניין הכתמים על הסדין? מדוע אף פעם לא הסגרתם אותו? מדוע לא הרגת אותו? הוא כלב, ואת בת כלב. יבוא אליך הרועה בלילה ויקבל ממך מה שלא חלם עליו מעודו. הרועה החייכן, שעיניו כעיניה של לונה, שהמבט השקט שלה האשים אותך כי את היא ששלחת אותה אל אבא. יבוא הרועה לתוך גופך, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. כל השנים האלה שהאמנת כי אנס אותה, ששמרת בתוכך את הבגידה שלו, את בגידתה של אימא שהחליפה את הסדין המוכתם ושתקה, והיום, כשאת יודעת כי מה שהרגישה לונה היה הניצחון המוחלט שלה עלייך.'

 

במערב כבר השמיים אדומים. להקות הצפרדעים כבר פצחו בקרקור הלילה שלהם. מילי נפרדת עכשיו מפינה קטנה זו ואין בליבה שום עצב. היא תלך לחפש את צביקה, לחפש אותו באמת. היא תביא אותו לכאן, ותראה לו את מה שמצאה והוא לא יברח יותר. וגם היא לא תברח. כי היא עייפה. והיא תביא לכאן גם את ליעדי. הלילה יורד. פה יישארו יחדיו או אולי במקום אחר. האחד ליד השני.

אחר כך היא קמה, קוראת ליאגו להיכנס אל המכונית ושבה אל העיר.