הלא מודע הפרוידיאני

הלא-מודע הפרוידיאני מתייחס לסיבה של ההתנהגות שלנו, למניע, לCAUSE-. מה מכיל אפוא הלא-מודע?

הלא-מודע הפרוידיאני אינו הלא מודע שדובר עליו לפני פרויד או אחריו. אין הוא גם הלא-מודע הרומנטי שכרוך ביצירה הפואטית ואף לא מקום משכנם של שדי הלילה. לא-מודע זה אינו קדום או קולקטיבי כמו בתפישתו של יונג. הלא-מודע בו אנו דנים הוא לא-מודע שמדבר.

הלא-מודע הפרוידיאני הוא – כפי שכינה אותו פרויד – הסצינה האחרת. מקום אחר. לאקאן קרא לו, "השיח של האחר". כלומר, זהו משהו שנמצא בי אולם אינו שלי. זהו דבר-מה הכי אינטימי, הנמצא כביכול בתוכי אולם בעצם הוא זר לי לחלוטין, לפיכך כה קשה לקבל אותו.

פרויד אומר: "לא חשוב עד כמה הדבר קשה, הכרח הוא ללכת לשם." כלומר להכיר בו ולא לברוח ממנו. בכך הפך פרויד על פניה את תפישת ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות בכלל. על הלא-מודע, אומר פרויד יכול אני להעיד כשהוא מופיע פתאום דרך התצורות שלו: פליטת פה, חלום, סימפטום. מובן אפוא שזוהי מכה לנרקיסיזם האנושי. האני, האגו, אינו אדון אפילו בביתו שלו, פרויד ממשיך ואומר, אלא שעליו להסתפק בשברי אינפורמציה שמגיעים אליו מפעם לפעם באשר למה שמתרחש אצלו בלא-מודע.

הלא-מודע הפרוידיאני מתייחס לסיבה של ההתנהגות שלנו, למניע, לCAUSE-. התייחסותו של פרויד אל הלא-מודע כסיבה, הולכת בעקבות שפינוזה שאמר: "אדם פועל בלי לדעת מהם המניעים של פעולותיו, לכן הוא סבור שהוא חופשי. אילו היה יודע יותר על הסיבות לפעולותיו, היה חושב שהוא פחות חופשי, ובאמת היה בעצם יותר חופשי". אנו יודעים על הלא-מודע באמצעות פעולות, שהסיבה שלהן מותנית בפעולות אחרות, שאין לנו עדות עליהן מצד התודעה.

אלא שכל עוד שרשרת הפעולות מסודרת ועוברת בשלום, לא מתעוררות בעיות. אולם לפעמים, וזה קורה פעמים רבות, משהו אינו עובד כהלכה, ואז מתגלה קרע, ומתרחש שסע, בין הסיבה לבין מה שהסיבה משפיעה עליו. בפער זה ממוקם הלא-מודע הפרוידיאני. הלא-מודע חושף פער זה שבדרך כלל הוא בלתי נסבל, ולפיכך קיים ניסיון מתמיד לסתום אותו, למשל בשכחה, או בתירוץ שהדבר מקרי. החיים מזמנים אינסוף אפשרויות. הלא-מודע מעלה את ההעדר, החסר, ומגלה את החור שבתוך החיים המלאים שלנו. לאקאן קורא לכך החסר שבהוויה. (manque a etre).

מה מכיל אפוא הלא-מודע? (ציור המסרק).

הלא-מודע על פי פרויד מורכב מייצוגים של דחפים – VORSTELLUNG, REPRESENTATIONS. בתרגום חופשי מגרמנית, הייצוגים הם: מה שאני מתאר לעצמי, התמונה שיש לי ובי. הלא-מודע מכיל גם משאלות אסורות שהודחקו, ואלה קיימים זה בצד זה. בלא-מודע אין שלילה, אין סתירות, ואין גם מדרגות של וודאות. האירועים בלא-מודע מצויים מחוץ לתחום הזמן, ואין בהם סדר כרונולוגי. הדחף להרוג את אהובתך יכול לפעול בד בבד עם הדחף לשכב איתה. דבר זה נראה בחלומות. התהליכים בלא-מודע כפופים לעקרון ההנאה. עיקרון שלפיו האורגניזם שואף להפחתת מתח וכאב. בהתאם לעקרון ההנאה, אנחנו מדחיקים את המאורעות החשובים של הילדות. אירועים שגרמו לנו כאב. אירועים שקשורים למפגש הטראומטי תמיד עם המיניות. גם אם לא היה במציאות גילוי עריות, יש משהו במפגש עם המיניות שהוא תמיד בגדר הפתעה לא נעימה. יש לזכור את מה שאנו נוטים כל כך לשכוח בימינו, שמציאות הלא-מודע היא מציאות מינית. במקום אירועים אלה אנחנו זוכרים בדרך כלל  או מייצרים זיכרונות אחרים, תחליפים, מותרים יותר, ואלה קשורים באורח אסוציאטיבי לזיכרונות המודחקים. ההדחקה מונעת מייצוג הדחף לעלות למודע, אולם גם במצב של לא-מודע יוצר הדחף אפקטים, שחלק מהם עלול לעלות לתודעה. למשל בתחושה של חרדה שאיננו מבינים את מקורה.

לייצוגי הדחפים קורא פרויד עקבות-זיכרון. עקבות-הזיכרון ממוקמים בין התפישה להכרה. פרויד מצייר סכימה שמורכבת מקצה תפישתי וקצה מוטורי. העקבות נמצאות באמצע. כדי שעקבות התפישה יעברו לזיכרון, הן צריכות להימחק קודם מהתפישה ולהיפך. אם יש תפישה אין זיכרון. אלא אם כן זה מתקשר עם מלה, והופך אז לייצוג, לסמל.

על הדחפים עצמם איננו יכולים לדעת שום דבר בדרך ישירה, אלא אם כן מתקשרים ייצוגי הדחפים עם מלים. דחף לעולם לא יגיע אל המודע.

התפישות השונות, עקבות-הזיכרון, מחוברות באמצעות אסוציאציות מדרגות שונות. למשל, אסוציאציות של זמן או מקום. עקבות-הזיכרון נרשמות במערכות, ויש להן יחס אסוציאטיבי מסוים לעקבות אחרות. שום זיכרון אינו עלה לתודעה ללא קישורי מלים.