מהי נוירוזה בפסיכואנליזה?

פרויד בהערות נוספות על פסיכונוירוזה של הגנה:

"הסימפטומים הנוירוטיים עלו באמצעות המכניזם הנפשי של הגנה לא מודעת, כלומר, ניסיון להדחיק רעיון לא מתקבל שעלה כאופוזיציה מעיקה לאגו של הפציינט".

כלומר – משהו בסובייקט מונח הצידה, מודחק. המשהו הזה הוא רעיון מיני. פרויד רואה בחוויה המינית של הילדות כסיבת הנוירוזה.

  1. רעיון הפיצול – (של הרעיון הלא מתקבל) הרעיון הראשון והאחרון של פרויד. וגם לאקאן בונה סביב זה את התיאוריה שלו – אם כי מסביר זאת אחרת.
  2. קשר בין לא מודע ומיניות – מציאות הלא מודע היא מציאות מינית.
  3. התיאוריה הראשונה של המיניות היא הפיתוי הטראומטי. זניחת התיאוריה הובילה לגילוי המיניות הילדית. התגלית לגבי הייצוגים המיניים הפרוורטיים בדברי הפציינטים. תחילה ראה בזה משהו קונטינגנטי, כשעזב את תיאורית הפיתוי הבין שזה מבני.
  4. ב"נוירוזה ופסיכוזה" האטיולוגיה המשותפת לכל הנוירוזות והפסיכוזות – תסכול של איוויים מיניים שתמיד מתמרדים (נגד דחפי שימור האגו). התסכול הוא תמיד תסכול של מיניות ולא של אהבה. חסך לעולם לא יגרום לנוירוזה. מדובר תמיד בתסכול של סיפוק, או התענגות.
  5. תחילה המיניות הילדית – עודף, אחר כך תסכול, אובדן התענגות – סירוס.
  6. שני מרכיבים למיניות – הרעיון הלא מתקבל, הייצוגים, המסמן, והקוואנטום של האפקט, הערור, זה משהו ממשי בגוף.
  7. הגנה – בחירה – אחריות. זוהי עמדת הסובייקט. המיניות תמיד נחווית כטראומטית, זרה, באה ממקום לא מוכר. זה הממשי שפוגש הסובייקט. תשובתו היא ההגנה – עמדתו מול המפגש עם הממשי. ההיסטרי – גועל, האובססיבי – עודף עונג ראשוני. הסובייקט תפוס בהתענגות.
  8. הסימפטום. יש הגנה ויש כשלון ההגנה שמוביל לסימפטומים. לכן העונג נוכח בסימפטום. – תוצר פשרה בין ההדחקה לחזרת המודחק. הגוף חולה מהאמת על הסיבה המינית. אצל ההיסטרי – חזרה בגוף על ידי סומטיזציה וקונוורסיה, באובססיה – חזרה בראש, במחשבות, בידוד ורציונליזציה.
  9.  ההיסטרי יש לו קשר מיוחד עם האיווי של האחר הגדול. הוא שואל על איווי זה ומנסה למצוא אותו. האובססיבי מכחיד את האיווי של האחר הגדול. ההיסטרי מגן על עצמו מעונג. האובססיבי נמשך לעונג יותר מדי. אתה יכול לסרב לא רק למה שאתה בז לו אלא גם למה אתה חומד יותר מדי. הסימפטום הוא תמיד כשלון של הגנה, הגנה נגד עודף משיכה לעונג או דחייה מהעונג. האובססיבי מרגיש אשמה (לפעמים מגיע עד למלנכוליה) וההיסטרי מאשים את האחר.
  10. קיים הבדל בין הגנה נוירוטית ללא נוירוטית על רמת התופעות והסבל, אבל אין הבדל מהותי כי תמיד קיים סימפטום שממקד אליו עונג. קווים פרוורטיים בנוירוזה.

 

דוגמא לנוירוזה אצל פרויד:

המקרה של אליזבט פון ר. הוא ניתוח ראשון של פרויד של מקרה שלם היסטריה. בטיפול זה המציא לראשונה את הטכניקה שדימה אותה ל"ניקוי של חומר נפשי פתוגני שכבה אחר שכבה", או ל"חפירה של עיר שנקברה".

ממבט ראשון ההיסטוריה של אליזבט עבור פרויד נבנתה סביב "סערות אמוציונליות שכיחות שלא היה בהן דבר שיסביר למה דווקא חלתה בהיסטריה". אבל סביב מקרה זה הוא אומר שיש "קשר אולטימטיבי בין סיפור הסבל של הפציינט והסימפטומים של המחלה".

אליזבט, בת 24, מגיעה לפרויד ב-1892, כשהיא סובלת בשנתיים האחרונות מכאב חזק בזמן הליכה עד כדי כך שהיא הולכת כשהחלק העליון שלה כפוף והיא מתלוננת על כאבים ברגליה ועייפות. פרויד נדהם מהדרך העליזה שבה היא מספרת לו גם על הכאבים שלה וגם על הצרות של משפחתה. זה ה"בל אינדיפרנס" של ההיסטרית.

המחשבות של פרויד על המקרה מסתובבות סביב חמישה נושאים:

1. ביחס לאב ולבת, שהיא הצעירה משלושתן, שהייתה עבורו בן וחבר אתו יכול לדבר, שהייתה לדידו שונה מהאידיאל שמייחסים בדרך כלל לנערה ושהוא קרא לה בבדיחות הדעת cock sure והזהיר אותה מפני נטייתה לומר לאנשים את האמת בפניהם גם אם אינה נעימה, ואמר לה שיהיה לה קשה למצוא בעל. למעשה הייתה מאד לא מרוצה מכך שהיא בת, וניזונה מגאוותו של אביה ומהעמדה החברתית הגבוהה של משפחתה. בכל אופן הייתה מאד מתחשבת ותמיד החשיבה את אמה ואחיותיה יותר מאשר את עצמה, דבר שגרם להוריה לסלוח לה על אופייה הקשוח-הגברי.

2.  תמונת המשפחה האידילית שלה נשברת על ידי כמה אסונות כמו: התדרדרות ביכולת הראייה של האם, המחלה והמוות של אביה, המעבר לאוסטריה של אחות וגיס. המוות של האחות האחרת שלקתה בלבה בזמן לידה. אובדן החזקה בילד של האחות וההתנכרות של הגיס למשפחה.

3. הניסיונות של אליזבט בפעולה ומחשבה לתקן את המשפחה המתפרקת ולמנוע את הבידוד של האם. היא הקדישה עצמה לחלוטין לטיפול באביה כשהיה חולה, אפילו ישנה בחדרו. הקדישה עצמה לאמה אחרי הניתוח שעברה בעיניה. הגנה על אמה מול הגיס המתנכר, ראתה את המסירות של הגיס האחר לאחותה החולה השנייה, טיפלה באחות החולה וניסתה להחזיר את הילד של אחותה למשפחה. כל הניסיונות הללו לא הצליחו למלא את החסר. ביחס לאמה אליזבט נותרה עם תחושת חוסר אונים, כי לדבריה "לא יכלה להרשות לעצמה תחליף לאושר שאיבדה".

4. הופעת הסימפטומים של הכאב. כשעמדה אחרי ששמעה על מחלת אביה. ברגל ימין כשטפלה באביה. אחרי הליכה עם גיסה באחוזת בריאות. אחרי ישיבה על גבעה כשהזוג עזב. ברגל שמאל כשדברה על שני הגיסים שלה. אחרי ששכבה ברכבת בחזרה לאחות החולה. כשעמדה לרגלי מיטת אחותה המתה. רק שנתיים אחרי מות האב חלתה כך שלא יכלה ללכת.

פרויד משתמש בכאבים אלה כמצפן שיגלה לו את המחשבות הנסתרות של אליזבט וממיין בפרוט אילו כאבים הם ראומטים, ואילו רק משתמשים בכאבים הראומטים כמודל פתוגני.

5. המחשבות של אליזבט כפי שנחשפו בפני פרויד בשני הפנים שלהם של הנאה וכאב – התענגות. למשל הרגישה מאושרת אחרי שהלכה הביתה עם נער בזמן מחלת אביה. לאחר מכן האשימה עצמה קשות, על כך "שהקריבה כל כך הרבה מזמנה להנאה של עצמה". כשהסכימה בשמחה לנשואים אחרי שראתה את האושר של אחותה, והלכה עם גיסה, ולאחר מכן הרגישה בדידות חריפה כשהזוג עזב, געגועים לאהבה, כך ש"אופייה הקפוא החל להנמס". כשהיא עומדת לרגלי מטת אחותה המתה וחושבת בפלצות "עכשיו הוא חופשי שוב ואני יכולה להיות אשתו".

כך שאליזבט ברגעים כאלה עומדת מול תשוקתה והאימפוטנציה שלה. לא רק שהיא לא יכולה לשמור על משפחתה ביחד, מטרה שלקחה לעצמה לאחר מות האב, אלא ש"רצונה" חושף בפניה את תשוקתה להתחתן עם גיסה, מחשבה שנשפטת על ידה כלא מוסרית ונפשעת ואז היא מוטרדת במחשבות קודרות. פרויד אומר "פעם אחת נוצרו התנאים הנדירים לנישואין מאושרים שהוגשמו, האושר הזה צריך להגיע לכזה סוף".

הצטברות המחשבות הכואבות הללו מיוצגות באופן ליטראלי ב"חוסר יכולתה לצעוד אפילו צעד אחד נוסף".

התוצאה של כל הצירים הללו בכל קומבינציה שלא נבנה את האלמנטים הנפרדים היא הקונפליקט הלא מודע של עונג וכאב. "הרעיון הארוטי הודחק מאסוציאציה והאפקט שהתקשר לרעיון שימש להעצים או להחיות כאב פיזי שהיה נוכח באופן סימולטני או מעט אחר כך. כך שהיה זה רגע של המכניזם של הקונברסיה לצורך הגנה…האנליזה הצביעה על התרחשות קונברסיה של ערור נפשי לכאב פיזי, למרות שהכאב לא נתפס באותו זמן או נזכר אחר כך".

לא הייתה סיבה טראומטית אחת אלא סדרה של סיבות דומות שעשו אוברדטרמינציה בתוצאה, והתקשרו לשרשרת מסמנת והודחקו ממנה. זה קורה בברור כשהנער ליווה אותה הביתה בזמן מחלת אביה וגם בזמן המחשבה הגורלית הקשורה לנישואים עם גיסה. "היא נמנעה מהוודאות הכואבת שהיא אהבה את בעלה של אחותה על ידי גרימת כאב פיזי לעצמה". בפגישות פרויד מקשר רגעים רבים אחרים  של רגשות חמים שהיו מאחורי המסכה של חיבה של אחות שהצטברו באותו ברק של מחשבה.

פרויד חיפש רק אחר הביטוי הסמלי של המחשבות הכואבות. הכאב הגופני לא נוצר על ידי הנוירוזה כמסכה, אלא שהנוירוזה השתמשה, העצימה וקיימה אותו. הסימבוליזציה נוצרה בחלק השני של סיפורה.

ביחס לרגשות אלה היא הייתה בו זמנית במקום של ידיעה ואי ידיעה. "מצב שבו קבוצה נפשית נותקה, נותקה מכל קשר של אסוציאציה חופשית של מחשבה משאר התוכן הרעיוני של שכלה". הניתוק הזה, הידיעה ואי הידיעה – הוא השיח של ההיסטרית.

באשר למחשבה – עכשיו הוא חופשי להתחתן אתי – איזה קבוצת רעיונות יכולה להיות מנותקת לאליזבט הקוק שור, הגשמת חלומו של אביה לבן שכמעט והיה, אבל נאמנה לתשוקת אביה היא ניצלת על ידי מותו? איזה קבוצת רעיונות כופה את דרכה למודעות לרגלי מיטת אחותה? כשהסובייקט פונה בתביעתו אל אחר, האחר הופך למקום הפנטזיוני בדיוק של ידע או ודאות כזו – האחר הגדול. אחר גדול זה הוא מקום השפה אליו פונה ההוויה המדבר.

בעבודתו של פרויד הדגש הוא על תסביך הסירוס כמקור החוק והאב הוא האומר מטאפורית לא לתשוקת הילד, בהופכו את העדר הפאלוס בנשים לבעל משמעות לאיסור האב על תשוקות אינססטואוזיות. העדפה זו של האב הוא שיפוט פונקציונאלי מהאם לאב כמקום האחר הגדול, המקום אליו מופנית התביעה. המחשבה הזו היא חזרת המודחק מהאחר הגדול, ההכרה החלקית בלבד, הרגעים שנקראו טראומטיים על ידי פרויד במקום שהתקיימה קונברסיה. המודחק חוזר מהאחר הגדול ונחשף במלים – אני יכולה להיות…

ההכרה בכך שאינה יכולה יותר להמשיך ולהפנות את תשוקתה אל אביה, אחרי שהלכה הביתה עם הנער, שהיא משוועת לאהבה, אחרי שצפתה בנישואיה של אחותה, ושהיא אינה בן אלא סובייקט תחת האחר הגדול, נוחתת עליה. עליה להיכנס בדלת המסומנת – נשים, ואין זו הדלת שאביה רוצה. היא אינה יכולה להגשים את משאלתו של אביה לבן – לכן התשוקה נחסמה.

הכאבים לא התרחשו כתוצר של קונברסיה בזמן החוויה של המאורעות, אלא בזמן השני, כשהיא שחזרה את הרשמים האלה במחשבתה ועיבדה, בדיעבד את תסביך הסירוס. פרויד בהרצאה על נשיות – "פסיכואנליזה לא מנסה לתאר מהי אישה, תפקיד זה אינה יכולה לבצע,

אלא חוקרת איך היא נוצרת".