מהי פסיכוזה מנקודת מבטה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית– לאקאניאנית?

אבסטרקט:

הפסיכוזה מגדירה את גבולותיה של התיאוריה על נפש האדם וחושפת את השלד של המבנה הנפשי. בעקבות פרויד ולאקאן ניתן לראות שלא ניתן לענות על השאלה מה הפסיכואנליזה יכולה לעשות עבור הפסיכוטי מבלי לחקור קודם באופן יסודי את מה שהפסיכוזה מלמדת את הפסיכואנליזה. לא ניתן לנתק או לבודד את ההפרעה מן ההיסטוריה של האדם ומן המשמעות שהוא מעניק לה, גם אם יש למחלה מקורות אורגאניים. אם נחשוב שאין קשר בין הדברים הרי שעלינו להשתיק את הפסיכוטיים, ולשם כך מספיקות התרופות.

מהו מבנה פסיכוטי? מתי נוצר שבר פסיכוטי? האם יש לפסיכוטי לא מודע, סימפטום, חלום, העברה? האם ניתן לעשות אנליזה לפסיכוטי?

עולם הפסיכוזה אינו בית הגידול המקורי של הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה צמחה מתוך עבודתו של פרויד עם הנשים ההיסטריות, אבל אין ספק שפרויד תרם רבות להבנתה בעיקר בניתוח שעשה לזיכרונותיו של השופט שרבר, ולא פחות מובהקת תרומתו של חקר המבנה הפסיכוטי לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית, מאחר והוא מגדיר את גבולותיה של התיאוריה וחושף את השלד של המבנה הנפשי. פסיכואנליטיקאים רבים אחרי פרויד סברו ועדיין סוברים שלא ניתן לטפל בפסיכוטיים ויש להשאירם בהם בידי הפסיכיאטריה או הטיפול ההתנהגותי.

לעומת פרויד שהתחיל מהנוירוזה- מההיסטריה, לאקאן מגיע מן הפסיכיאטריה, והתיזה שלו, אותה כתב עוד בשנות ה-30, התמקדה במקרה של בחורה פסיכוטית אותה כינה 'אֵימֶה'  (אהובה). הוא החל את דרכו בפסיכואנליזה מהתבוננות בפסיכוזה וטיפול בה. הוא האמין שלא ניתן לענות על השאלה מה הפסיכואנליזה יכולה לעשות עבור הפסיכוטי מבלי לחקור קודם באופן יסודי את מה שהפסיכוזה מלמדת את הפסיכואנליזה, כלומר מה הפסיכואנליזה יכולה לקרוא בפסיכוזה, יותר מאשר כיצד ניתן לפרש אותה.

הדוקטורט של לאקאן נקרא "פסיכוזה פרנואידית והקשר שלה לאישיות" – שם שמתייחס לקטע מספרו של הפילוסוף האנגלי  ברטראנד ראסל An Analysis of Mind, בו מנסה ראסל לענות על השאלה: "מהו זה שמאפשר לנו להבחין בין תוצרי הדמיון שלנו ותכנים אחרים שמרכיבים זיכרונות של דברים שהיו?" (בעצם, מה מבחין בין פנטזיה לזיכרון).

ראסל חשב שיש תחושה מיוחדת של מציאות, המתבטאת ברגש של כבוד. לפי ראסל, רגש הכבוד הכרחי כדי שנאמין בתוכן הזיכרון שלנו. פסיכואנליטיקאים כמובן מוצאים הערות אלה  מעניינות מאוד. אך ישנה בעיה: הסובייקט עליו מדבר ראסל שונה מהסובייקט של האנליזה, לסובייקט של ראסל המציאות היא כל מה שהוא תופס. הוא מכבד את המציאות, אומר ראסל, ולכן הוא מאמין בעקבות שהיא משאירה בזיכרון. לעומתו, הפסיכואנליטיקאים מתייחסים אחרת לקשר בין התפיסה והמציאות: עבור הפסיכואנליזה המציאות כוללת מציאות פנימית, המורכבת גם מדחפים ומלא מודע.

פרויד הכיר בכך שהילד הקטן תופס שלילדה אין פין אבל הוא לא בהכרח מכבד את תפיסתו זו, ולכן הוא לא יאמין בתוכן המתאים בזיכרונו. יכולה להיות תפיסה ללא אמונה או שכנוע או ודאות (מאוחר יותר תראו שהפסיכוטי אינו מאמין – הוא אינו מאמין באב או בסדר הסמלי. לעומת זאת יש לו ודאות, ודאות שכל דבר בעולם הוא סימן שמתייחס אליו).

יכול להיות שהיה לפרויד קל להבדיל בין תפיסה לאמונה מכיוון ששפתו היא גרמנית. בגרמנית יש שתי מילים שונות למציאות: realitat וvirklichkeit-. המילה השנייה קשורה למילה virken שכוונתה היא שמשהו עובד. אז אפשר לומר שיש תפיסות שעובדות והופכות virklichkeit, ואחרות שעובדות פחות או בכלל לא. הבחנה זו חשובה במיוחד כשאנחנו מדברים על הלא מודע.

הלא מודע הוא מבנה של זיכרון שנוצר על ידי מספר מוגבל של אלמנטים בשפה, שנקראים מסמנים. המסמנים הללו והמבנה שהם יוצרים קובעים את הסובייקטיבי – כמו המבנה הספציפי של הד.נ.איי. הם קובעים את היחס של הסובייקט לאחר כי הם באים קודם כל מן האחר. כשילד נכנס לעולם, לעולם התרבותי, משמעות החיים ניתנת לו על ידי כך שהוא חלק מאותו עולם סמלי של התרבות. הוא מכבד את החוקים החברתיים השרירותיים. ההורים הם שמכניסים אותו לעולם הסמלים על ידי כך שהם נותנים לו מקום כהוויה מדברת. הם נותנים לו שם. השם הפרטי שלנו הוא סימן לאיווי של האחר אלינו. לעתים קרובות זה שם שמזהה אותנו עם אחד מאבות המשפחה או מייעד אותנו לעתיד אידיאלי כל שהוא.

בעזרת השיח של ההורים על הילד, האיווי שיש להם אליו, בעזרת העתיד שהם מתכננים בשבילו, אפילו לפני לידתו, הם מסמנים אותו בחותמת של התרבות. על ידי התביעות שהם תובעים ממנו, ההגבלות שהם שמים על סיפוק הצרכים שלו, הם נותנים לו מקום בתוך  המשפחה ובתוך הקבוצה לה הוא שייך.

אפשר לומר שאנחנו חיים בתוך מעטפת של שפה. מעטפת שיוצרת מיסוך ומגנה עלינו ממה שעלול להיות קשר שבלתי ניתן להעלותו על הדעת, עם הממשי הטראומטי. לאקאן הדגיש שוב ושוב את העובדה שהשפה או ליתר דיוק השיח, מקדים אותנו. במלים אחרות השפה היא זו שמשרטטת מראש את דמות הסובייקט. הסובייקט נמצא קודם כל בזמן עתיד – הוא יהיה. הוא הולך ובונה את עצמו במסגרת זמן שניתן לכנותו עתיד מוקדם – מה שהוא יכול היה להיות.

המסמנים אם כן מגיעים אלינו מן האחר – מן החוץ. התינוק שבא לעולם מופיע בתוך השיח של האחר כמי שיהיה. על הווייתו של הסובייקט איננו יודעים דבר. אפשר לרשום אותו כ- x, כנעלם, ובתוכו להכניס את כל מה שהשיח של האחר משייך אליו. שמו הפרטי, רישום המין שלו, ייעודו. שיח זה אינו עוסק כלל ולא אכפת לו כלל מעצם טבעו או מהותו של התינוק.

אותו ייחוס תכונות מקדים במובן מסוים את הקביעה על עצם הקיום, עצם ההוויה. דבר זה נובע מתוך תכונה שקיימת בשפה, היכולת לדבר על משהו שלא קיים. כשהורים מדברים על הילד עליו הם חולמים, או שממנו הם חוששים, הם מדברים על משהו שלא קיים. יש פה פער, פער בין הסובייקט כפי שהוא מדובר לבין ההוויה שהיא לא מוגדרת, אבל שבהמשך תהייה ייחודית.

כל סובייקט סובל בשל האמירות של האחר שהקדימו אותו ושממשיכות ללוות אותו במהלך רוב חייו. כל אחד סובל או נושא את האמירות של האחר על בשרו. הוא מתלונן על כך, בעיקר באנליזה: "היא אומרת ש… הוא אומר ש…", כאשר בדרך כלל ההתייחסות היא להורים, האחים או בן הזוג. הסבל הוא מן הזולת, מן השותף, בגלל. בעיקר מתוך משהו שהשותף הזה אומר.

יש לנו אשליה משותפת. לכל אחד מאתנו יש תחושה שהשפה היא כלי לשימושנו. זהו  אמצעי שאנחנו משתמשים בו כדי שנוכל להתבטא, או לתקשר. יש לנו תחושה שאנחנו הופכים את השפה לשלנו אף שהיא עוטפת אותנו מלכתחילה כשיח שבא מן האחר. יש לנו גם ניסיון יומיומי מצטבר של דיבור שנשען על האשליה ומחזק אותה. למשל חוויה של חיפוש מלים, מילה אחת מתאימה ואחרת לא מתאימה. בבית ספר מלמדים את הילדים להצטיין בשימוש במלים. יש הבדלים היסטוריים ותרבותיים גדולים בהתייחסות לשפה.

האשליה היא שהשפה היא כלי, אבל כלי עם הרבה בעיות, לא כל כך נוח לשימוש. בדרך כלל

מרגישים שאנחנו לא שולטים בשפה. למשל התלונה שאתה לא מצליח להתבטא, לומר מה שאתה רוצה. החוויה שחסרות מלים בדיוק כשאנחנו הכי זקוקים להן. יש גם חוויה הפוכה, מלים שכופות את עצמן עליך. למשל בכתיבת שירה – השראה. מושג המוזה שבו הסובייקט חווה משהו שמציף אותו, ושיש אחר בתוך המחשבה, אפילו לא אנושי, אלא אלוהים.

מה קורה אצל הפסיכוטי? אפשר לומר שהוא חושף את האופי הזר הטפילי של השפה וזאת מנקודת ראות של הסבל, של הפריצה של השפה והדיבור של מעבר לסובייקט – כחלק חיצוני לו.

בפראפרזה לברטראנד ראסל, על מנת שהמסמנים יעבדו בלא מודע הסובייקט צריך לכבד את המסמנים אותם הוא תופס. להאמין בהם, במיוחד באחד מהם, שלאקאן כינה 'שם האב'. הפונקציה של המסמן ‘שם האב’ היא לשנות את העמדה של הסובייקט כלפי האחר. אחד הדברים המהפכניים שפרויד גילה הוא שאף אחד באמת לא רוצה לשנות את העמדה שלו בחיים. אף אחד לא רוצה לוותר על הסיפוקים הראשוניים שלו. סיפוק מהותי זה שלאקאן כינה jouissance או בתרגום לא מוצלח –  עונג. לכל אחד יש התענגות משלו שעליה הוא לא רוצה לוותר, אפילו אם הוא סובל ממנה. גם בסבל יש התענגות. ‘שם האב’ הוא החוק התרבותי שמחייב את האדם לוותר על הסיפוקים המיידיים שלו או על חלק מהם.

גם פרויד, ובעקבותיו לאקאן, מייחסים חשיבות מרכזית למקום של ‘שם האב’ או של הפונקציה האבהית בהתפתחותו של הסובייקט.

מדוע צריך בכלל לשנות את העמדה כלפי האחר?

מכיוון שהילד נכנס לעולם לא כסובייקט אלא כאובייקט: אובייקט של אהבה או שנאה, רצוי או

דחוי, אך תמיד כאובייקט. בראשיתו של כל סובייקט נמצא, אפוא, תמיד האחר, כאשר האחר הראשוני הוא האם. רק על-ידי המסמן ‘שם האב’, יכול הסובייקט לשנות את המיקום הראשוני שלו. האב נכנס כשלישי בתוך הקשר הדואלי בין הילד והאם. האפקט של המסמן הוא, לפי לאקאן, להציג את המשמעות של המעבר מאובייקט לסובייקט.

אלה הם המשולש האדיפלי והסירוס: חלק מהגוף, הפין, עובר סמליזציה והופך להיות מסמן. מה שמהותי פה הוא שהטרנספורמציה הזו ממקמת את העונג, וכיוון שמשמעות הפאלוס קשורה לסירוס, היא משנה באותו זמן את היחס של הסובייקט לאחר.

לפי פרויד הסירוס הוא תמיד הסירוס של האם, ההתמודדות עם העובדה שלאם אין פאלוס. או, באופן מדויק יותר, זהו הסירוס של הייצוג של האם אצל הילד. וכיוון שהמיקום הראשוני של הילד הוא להיות האובייקט של האם, זה מכניס חוסר רצף ביחס בין הילד לאם – כך נוצר תסביך אדיפוס. תפקיד 'שם האב' הוא להכניס את המשמעות של הפאלוס. קבלת הילד את מיקום העונג תלויה ביעילותו של המסמן, ובהסכמתו לעזוב את עמדתו הראשונית כאובייקט של האחר. לאקאן כינה שינוי זה בשם 'המטאפורה האבהית'.

ניתן לנסח את הקשר בין העמדה הראשונית של הסובייקט לבין שם האב באמצעות משוואה: האמונה במסמן צריכה להיות חזקה יותר מהסיפוק שמקבל הילד מהשארות בעמדה הראשונית שלו.

הסובייקט צריך להקריב חלק מהעונג הראשוני אחרת שום דבר לא ישתנה. אך אסור להתייחס למשוואה זו כמשוואה כמותית, אמונה וכבוד לא תלויים בעוצמה. הם קשורים במהותם לממד אחר. נכון שיעילות המסמן תלויה בעיקרה באמינות של האדם המגלם את המסמן הפאלי – לכן השאלה היא לא אם האב חזק או חלש, אם הוא נחמד או לא, אלא האם הוא אמין או לא ביחס לפונקציה הסמלית שעליו למלא. וכיוון שהאם היא האדם האחר המהותי בתסביך אדיפוס, השאלה היא גם אם הקשר של האם לחוק הסמלי אמין או לא (כיוון שהאם היא שנותנת שם לאב באמצעות האיווי שלה אליו).

כלומר, כשרוצים לבחון מקרה קליני תמיד צריך להבחין בין האב המציאותי לאב הסמלי. לאקאן מדגיש את הפרדוקס המהותי הנוצר על ידי ההבחנה הזו. דמות האב יכולה להיות בלתי-יעילה במיוחד ברמה הסמלית במקרה בו יש לו תפקיד לעשות או להגן על החוק בחיים המציאותיים. לא נדיר למצוא אצל סובייקטים פסיכוטיים אבות מחוקקים, עורכי דין, גנרלים או פנאטים דתיים.

המרחק בין וודאות האב שהוא מגלם את החוק והסדר מצד אחד, ועמדתו במצב האדיפאלי מצד שני, יכולים לחזק את הרושם של הילד שהאב שקרן.

לפי לאקאן ניתן להסביר את האטיולוגיה של פסיכוזות באמצעות חוסר יעילות בפונקציה הסמלית של האב. כפי שאומר לאקאן, בפסיכוזה ‘שם האב’ נדחה foreclosed)), ומקום המבנה שבדרך כלל נתפס על ידי המסמן הוא חור. הפסיכוטי דחה לחלוטין את המסמן הזה,

 הוא לא מאמין ב-’שם האב’. במילים אחרות, הוא מצא שהפסיכוטי בחר לא להקריב את העונג הקשור בעמדתו הראשונית של להיות האובייקט של האחר – המטאפורה האבהית כשלה.

 

סיפור משחקו של נכדו של פרויד

יום אחד האם נעדרה. לילד הייתה סוללה קשורה בחוט אותה זרק מעבר למעקה העריסה והחזיר חזרה. יחד עם המשחק צרף מילים – כאן/שם.  היעדרות האם (העובדה שהפסיק להיות אובייקט עבורה), יצרה אצלו חסר ואפשרה לו את האיווי (אובייקט האיווי הוא תמיד הזוי, לעומת אובייקט הצורך, למשל השד) האיווי היא זו שהביאה אותו לדבר, אך לא רק ההיעדרות עצמה, אלא אותו אובייקט שהיה ברשותו, אותה סוללה קשורה בחוט (אותה סיבה במובן החומרי שלה) היא שאפשרה לו את המשחק הדמיוני הזה – אפשרה לו לבנות מטאפורה על היעדרות ונוכחות. כפי שאמרתי, במקרה של הפסיכוטי השלב הראשון הזה של ההתקשרות לתרבות, של יצירת המטאפורה הזו, נכשל. דבר זה קורה בגלל הדחייה של אותו מסמן קריטי של ‘שם האב’ (‘שם האב’ או שמות האב להבדיל מהפרסונה של האב המציאותי).

אצל פסיכוטיים לא יכול היה להתפתח המסמן שמגביל סיפוק בלתי אפשרי של צורך –  אותו איסור על העונג שהוא בעצם שרירותי, אבל הוא זה שמאפשר קיום הדדי בקבוצה. מסמן זה הוא הכרחי כדי שאפשר יהיה לעשות את המטאפורה הזאת על הממשי. ‘שם האב’ הוא המאפשר לנו לעמוד מול החסר הזה, החסר שבונה אותנו כיצורים מדברים. ו’שם האב, הוא השם שהאם נותנת לאותו גורם שלישי זה שאליו תשוקתה, כלומר הפונקציה האבהית. האב נושא גם את תשוקת האם אבל גם מייצג את האובדן שצריך להשלים עימו כדי להיות חלק מהחברה. הוא יוצר היעדרות, מרווח בין הזוג אם-ילד, מחזיר את האם לתשוקתה ומספק לילד מרחב הכרחי כדי לטפח את הייחודיות שלו כסובייקט.

פסיכואנליזה ופסיכיאטרייה 

מה הם אם כן ההבדלים המהותיים בין ההתייחסות הפסיכיאטרית לפסיכואנליטית?

ההבדל העיקרי הוא הבדל אתי שקשור להתייחסות לשפה, ובאמצעות השפה התייחסות להיסטוריה הייחודית של הסובייקט. למה הכוונה? כשבא אדם לקליניקה, לכל קליניקה שהיא, הוא אומר למשל – אני שיכור. הפסיכיאטר או החוקר ישאלו למשל – ממתי, כמה כוסות אתה שותה ביום וכו'. הוא יתייחס אל העובדה כעובדה של המציאות. הפסיכואנליטיקאי ישאל – מי אמר לך. או, תאמר על זה עוד. הוא יתייחס, במיוחד אם הוא לאקאניאני, לאמירה של הסובייקט, לעצם הניסוח של הסבל שלו. כי הרי בכל טיפול שהוא ישנם המטפל, המטופל, אבל גם גורם שלישי – השפה.

כשמדובר באדם נוירוטי, הדיבור אמור לשנות משהו בסימפטום, כך שאפשר להסיק באופן לוגי שיש קשר בין דיבור לסימפטום. קיים ביניהם משהו הומוגני, שלפי התיאוריה הפסיכואנליטית שורשיו נעוצים בלא-מודע. לאקאן מבדיל בין שפה לדיבור, ומראה כיצד ניתן לשנות משהו שלא נראה כדיבור, באמצעות שפה.

הפסיכואנליזה מנסה להביא את האדם לייחודיות שלו. היא לא עובדת לפי מערכת של נורמות, והיא לוקחת את השפה ברצינות. האנליזה מתייחסת אל המובן או המשמעות,  מנסה לסדר מחדש את המובן של החיים, והדיבור הוא האמצעי לכך. הפסיכואנליזה אינה מאמתת את הדיבור עם הוכחות מטריאליות מן המציאות אלא רק עם דיבור אחר של אותו  סובייקט, כלומר, בודקת את הקוהרנטיות שלו ואת העקביות שלו.

האמת שמחפשים אחריה היא האמת של המשמעות ולא האמת של הרפרנט, כלומר של האובייקט המציאותי. הרי אנחנו בקליניקה מדברים, ואני מקווה שגם מקשיבים. אנחנו מנסים בעזרת השפה לשנות משהו במבנה של הסובייקט.

צריך להבחין בין המשמעות המילונית של השפה והמשמעות של הכוונה. המטפל שואל: מה אתה מתכוון לומר? למשל, כשאדם אומר שהוא מדוכא. זו המלה הכי שגורה היום אצל מי שבא לטיפול. נתנו לזה אפילו כינוי חיבה – 'דיקי'. היום זה אִין להיות ב-'דיקי'. אין במלה דיכאון עצמה שום רמז לגבי המשמעות. למה הוא מתכוון? הוא צריך לומר על כך עוד. יש אם

כן, כוונה מודעת ויחד אתה תמיד כוונה לא מודעת. המטפל מתייחס לשפת המטופל כאל שפה זרה. ומתחת למסמן 'דיכאון' הוא מעמיד את הנעלם – את x. מטפל שכבר יודע על דיכאון, כי הוא למד, כי ראה כבר הרבה מטופלים עם דיכאון, הוא מטפל שאינו מקשיב.המלה הופכת אצלו לאובייקט, במידה רבה כמו אצל הפסיכוטי.

כל זאת תקף בעיקר לגבי הנוירוטי. במה שנוגע לפסיכוטי לאקאן אומר עוד בתיזה שלו משנות ה- 30 שלא ניתן לתפוס את ההפרעה של האדם הפסיכוטי מבלי להתייחס לכל תולדותיו. עבור הפסיכואנליטיקאים לא ניתן לנתק או לבודד את ההפרעה מן  ההיסטוריה של האדם, גם אם יש לה מקורות אורגאניים. אם נחשוב שאין קשר בין שני הדברים הרי שעלינו להשתיק את הפסיכוטיים, ולשם כך מספיקות התרופות. גם לדעת הפסיכוטיים עצמם המחלה שלהם נובעת מתוך ההיסטוריה שלהם.

ושימו לב שזו עמדה אתית פשוטה: האם לתת להם לדבר או להשתיק אותם? ההחלטה של הפסיכואנליזה לא להשתיק את הפסיכוטי היא נקיטת עמדה לגבי הסיבה עצמה של המחלה.

השאיפה של לאקאן הייתה לתת לפסיכוטיים לדבר ובכל זאת למצוא בשיח שלהם דברים שניתנים לאובייקטיביזציה – כמו ברפואה כשמוצאים כבד מוגדל בצהבת. אלא שהדברים שניתנים לאובייקטיביזציה שייכים לתחום הפיזי של השפה ולא של הגוף, דברים כמו הפרעות בשפה.

אם כן, הדילמה האתית היא כזו: או שנחפש בשיח של הפסיכוטי משהו שניתן לאובייקטיביזציה, או שנהפוך אותו עצמו לאובייקט. או שנחפש בדבריו משהו שיהיה אובייקט של הקליניקה שלנו או שהוא עצמו יהיו האובייקט שלנו, ולכך אנחנו מתנגדים.

כמו שאומר לאקאן בסמינר שלו על פסיכוזות: "או שאנו מטפלים בפסיכוזות כסדרה של תופעות טבעיות או שננסה לקחת בחשבון את הסובייקטיביות כנוכחת בממשי."

יש גם הבדל בין הפסיכואנליזה לפסיכיאטריה בכל מה שנוגע לאחריות. כשפרויד מדבר על בחירת המבנה הוא למעשה נותן אחריות ביד הסובייקט, אפילו אם הוא פסיכוטי. מדובר על הסובייקט הלא-מודע. פרויד סבר אמנם שהטראומה באה מן האחר, גם אם האחר הזה הולך דורות רבים אחורה, אך גם טען שהאחר אינו ניתן לריפוי. כלומר, משהו תמיד לא עקבי, לא עובד כמו שצריך אצל האחר. ללא אחריות של הסובייקט לא תיתכן אנליזה ובודאי לא אנליזה עם ילדים. האחר לא שלם והוא תמיד אשם. אז מה? מה שאנחנו מנסים לעשות עם שלושת המבנים המרכזיים (נוירוטי, פרוורטי, ופסיכוטי) הוא להעמיד אותם בפני אי העקביות של האחר ובחירת המבנה על ידי הסובייקט.

אם ניקח לדוגמא את הקריטריון האבחוני של הפרעות בשפה, מה זה אומר? מה זה אומר לגבי מטופל אינדיווידואלי כל שהוא? אם נמצא הפרעה מסוימת בשפה נדע שהאדם סכיזופרני, או פסיכוטי. אבל אם לא נקשיב לאדם הזה לא נדע על האמת שלו כלום, ואולי האמת שלו חבויה דווקא בהפרעה הזאת? אם אנחנו מתייחסים אליה כסימפטום אנליטי, הרי היא מנסה להעביר מסר מסוים, מסר על האמת הסובייקטיבית. ואת זה אנחנו מחפשים באנליזה. אנחנו מדברים על האמת הסובייקטיבית ולא על המציאות.

הפסיכיאטר, הפסיכולוג, הפסיכואנליטיקאי והרופא הם כולם עוסקים בפראקסיס של תביעה. הסיבה לתביעה היא סבל שבעקבותיו באה התביעה לריפוי, להחלמה. ההבדל הוא שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים יתייחסו אל המלים כאל רובד שטחי שמאחוריו נמצאים הדברים, כאילו השפה היא רק ביטוי פנומנולוגי. מבחינת הפסיכיאטריה, אם היא בכלל מתייחסת אל הפסיכותרפיה, הרי לגביה המלה היא שוות ערך לתרופה. אתה שואל את המטופל איפה זה כואב. כמו שיש סורק למוח MRI, גם השפה היא סורק כזה, גם אם פחות מדויק. ואז יש למלים ערך מרפא. יש נורמות אוניברסאליות שנקבעות על ידי קבוצה של אנשים מכובדים לגבי מה נקרא אדם בריא ומה חולה. יש נורמה לבריאות, ותפקיד המלים הוא להביא את האדם להתאים לנורמה.

בפסיכואנליזה לא מתייחסים לנורמות אלא לקשר חברתי. לאקאן הגדיר את הטיפול כסוג של קשר חברתי, והרי אין קשר כזה אפשרי ללא השפה, ללא סובייקט אחד שמדבר אל אחר. מה שיגרום לכך שיתייחסו לחולה כסובייקט הוא האופן שבו תישמע שאלתו. לא מדובר בכך שהפסיכיאטרים טועים, אלא בהבדל אתי מהותי. עבור פסיכואנליטיקאים, החולים אינם אובייקטים כיוון שמה שהם עבורנו תלוי בתשובה שאנו נותנים לדברים שהם אומרים.

זה הכוח של הקליניקה האנליטית, אבל זו גם החולשה שלה, מכיוון שהקליניקה אינה תלויה בידע שלמדנו אלא בעמדה הסובייקטיבית שלנו.

בעבודה משותפת תפקידו של האנליטיקאי הוא להראות לפסיכיאטר שהדרך של המפגש שלו עם המטופל מייצרת דיבור ומאפשרת למטופל לומר דברים שהפסיכיאטר לעולם לא ישמע. הפסיכיאטר מצדו יכול לעזור למטופל שמסרב לאנליזה, וזה מאד חשוב מכיוון שכשמטופל מסרב לטיפול באוריינטציה האנליטית, האנליטיקאי אינו יכול לעשות הרבה ואילו הפסיכיאטר יכול להראות שלא משאירים את המטופל בתוך הגיהינום שבו הוא נמצא. על הפסיכואנליטיקאי להיות צנוע מספיק כדי לדעת שמה שמגביל את הקליניקה שלו הוא כאשר מסרבים לקבל את הצעתו לשיח אנליטי. לעתים התרופה נחוצה במקום שבו הסובייקט חצה את גבול הסבל ואינו יכול כלל לדבר.

פרויד בניתוח שלו על שרבר אומר שהפרנואיד מסגיר את מה שהנוירוזות מסתירות, כלומר הפרנואידי מדבר ללא הדחקה, ולעומת זאת הפרנואידי אומר רק את מה שהוא רוצה לומר. דבר זה עומד בסתירה לחוק הבסיסי של הפסיכואנליזה, היינו – להגיד את הכול. כאן כבר יש את המגבלה הבסיסית לגבי טיפול בפסיכוטיים: ניתן לטפל בהם רק אם לא תובעים מהם לומר את הכול (אחרת המטפל בקלות יכול להיכנס לדליריום הפרנואידי להם).

כשמדברים על פסיכיאטריה והעמדה האתית שלה יש להבדיל בין הפסיכיאטריה של היום שמבוססת על ספירה סטטיסטית כפי שהיא באה לידי ביטוי ב-DSM או ב-ICD, לבין הפסיכיאטריה הפנומנולוגית כפי שנוסחה מאמצע המאה ה- 19 ועד לפני שנים לא רבות.

לפסיכואנליזה ולפסיכיאטריה זו היו יחסי גומלין מעניינים ביותר והן השפיעו רבות אחת על השנייה. אם ניקח את הפסיכיאטרים שטיפלו בשרבר לדוגמא, פרויד מציין את הדיוק היוצא מן הכלל של הקליניקה הפסיכיאטרית שלהם. הם ציינו את שתי הנקודות המרכזיות שסביבן נע ציר הדליריום שלו. הראשונה היא שהוא צריך להיות הגואל והפודה של העולם, והשנייה  היא שהוא צריך להפוך לאישה. אלא ששם הם נעצרו. לא בטוח שהפסיכיאטרים של היום יכולים לעשות אנליזה של הטקסטים מחוללי הדליריום של שרבר, ואם הם יכולים, ודאי אינם מעונינים בכך מכיוון שאין זה רלוונטי לאבחנה או לקביעת המינון התרופתי.

 

הפסיכיאטרים שטיפלו בשרבר לא הפכו את המטופלים שלהם לאובייקטים. הם חיו איתם. שרבר התארח אצל הפסיכיאטר שלו ואכל על שולחנו. פרויד, אם כן, מבטא הערכה רבה לפסיכיאטרים של שרבר, אך בסופו של דבר, אומר פרויד, הפסיכיאטר בסך הכול מציין את זה ששרבר רוצה להיות גואל העולם ושנית, שהוא צריך להפוך לאישה. ומה מקומו של הפסיכואנליטיקאי? הוא מתעניין ביחסים הקיימים בין גואל העולם וההפיכה לאישה. אחת ההוראות המהותיות של פרויד לפסיכואנליטיקאי היא לא להבין, להעמיד הכול בשאלה. הפסיכואנליטיקאי אינו מבין את המטופל, הוא אינו מבין מדוע על מנת להיות גואל העולם צריך לעבור דרך ההפיכה לאישה.

אפשר להבין שעבור אדם במעמדו של שרבר, שנבחר להיות נשיא בית המשפט העליון, האשפוז מהווה השפלה גדולה. אז אפשר להבין שבתור פיצוי נרקיסיסטי הוא רוצה להיות גואל העולם. בכך הוא אינו שונה בהרבה מפרויד שרצה להיות משה רבנו ("משה והמונותיאיזם" הוא במידה רבה מאמר שפרויד כתב על עצמו). אך מדוע לשם כך אדון חשוב כזה צריך להפוך לאישה? פרויד שם לב לכך שכאשר נודע לשרבר שאלוהים מבקש שיהפוך לאישה, זה עורר בו אימה. זה גרם לו לחשוב שגבר יבעל אותו – קודם פלשיג הפסיכיאטר, ולאחר מכן יהפוך להיות אובייקט ההתענגות של אלוהים. זה מעורר בו אימה בתחילת הדליריום שלו, אבל בסופו הוא חושב שהאימה ההתחלתית הזו תסביר את גאולת העולם. ובכן הוא מסביר את גאולת העולם דרך ובאמצעות ההפיכה לאישה. כלומר המסמן השני – ההפיכה לאישה, מסביר את המסמן הראשון – גאולת העולם.

הפסיכואנליטיקאי, אם כן, נבדל מהפסיכיאטר בחתך שהוא עושה בין שני המסמנים הללו. כפי שאומר פרויד, הפסיכואנליטיקאי מתעניין בסתירות הקיימות בין שתי ההצהרות, כיצד ההשפלה שבהתייחסות אל נשיא מכובד כשרבר וגברים כמוהו, ועוד בתקופה ההיא, כיצד ההשפלה של ההפיכה לאישה עומדת בסתירה לגאולת העולם ואיך הסתירה נפתרת על ידי מה שפרויד קורא לו המוטיב – הסיבה של האיווי, של האיווי.

במאמרו על הנוירופסיכוזות של ההגנה משנת 1894 כותב פרויד על פסיכוזה: "ישנו בכל אופן, סוג של הגנה הרבה יותר אנרגטי ומוצלח. כאן האגו דוחה את הרעיון הבלתי מתקבל יחד עם האפקט ומתנהג כאילו הרעיון מעולם לא הופיע באני בכלל."

מקום אחר בו פרויד מתייחס לדחייה הוא המקרה של איש הזאבים, שם הוא מראה שהתפיסה של הסצינה הראשונית קבלה את משמעותה רק לאחר מכן, בדיעבד. הילד, שהיה בן שנה וחצי, לא יכול היה להסביר את העובדה האכזרית שלאמו אין פין בעזרת התיאוריה על הסירוס. הוא דחה את הסירוס והחזיק בתיאוריה של משגל דרך פי הטבעת. דבר זה לא כלל שיפוט על שאלת קיום הפין, אבל היה זה כאילו הפין לא היה קיים.

לאקאן מתבסס על מאמרו של פרויד על השלילה מ1925- כשהוא מגדיר את הדחייה במונחים של הקשר של התהליך הראשוני שכולל שתי פעולות משלימות – הכנסה לתוך הסובייקט והשלכה מהסובייקט. לפעולה הראשונה לאקאן קורא הָסמלה או חיוב ראשוני – או Bejahung, לפי פרויד. הפעולה השנייה מרכיבה את הממשי, בהיותה מה שמחוץ להסמלה. דחייה, אם כן, פרושה אי הסמלה של מה שצריך להיות מסומל (הסירוס).

פרויד אומר: מה שחוסל פנימית חוזר מבחוץ. לאקאן אומר: מה שנדחה מהסמלי יופיע בממשי. הממשי הוא אותו סדר שלשפה אין גישה ישירה אליו. הוא זה שכולל בתוכו את אובייקט a ואת הטראומה למשל, או את מה שמופיע כסיוט בחלום.

השאלה היא שאלה של מיקום. איך זה שישנם אנשים שהכול נראה כמתרחש בתוכם ואצל אחרים זה מתרחש מחוצה להם? אצל אנשים שדוחים משהו מן ההכרה זה מופיע כקונפליקט פנימי ואצל אחרים זה מופיע כתופעה חיצונית?

שימו לב שפרויד מכנה את הפסיכוזה 'הגנה', כלומר כל מיני דרכים של האני להגן על עצמו בפני פלישה של ייצוגים שלא ניתן לקבל אותם. כל התופעות הפסיכוטיות שאנחנו רואים – הזיות, אשליות, הן דרכו של הפסיכוטי, שעולמו הפנימי קורס, להבנות מחדש את העולם. עולם זה קורס מכיוון שכשהתעוררה שאלה שבה נזקק למקום של האב – (למשל שאלה על איסור של התענגות, שאלה לגבי מיניותו, שאלה לגבי משמעות החיים) לא מצא בתוכו את המסמן הזה של ‘שם האב’, הדרוש על מנת לסבול את החסר. פעמים רבות זה קורה בגיל ההתבגרות, אפילו דרך התנגדות לאב ולחוק. ‘שם האב’ הוא גם מקום חיצוני לסובייקט: אם איננו, הכל מתייחס אליך, אין שום מרחק.

 

זיכרונותיו של שרבר פורסמו ב- 1903, והן תפסו את תשומת לבו של פרויד ב- 1910. פרויד החל לטפל בבעיה של פרנויה בשלב המוקדם בהתכתבותו עם פליס וכן במאמרו על פסיכונוירוזות של ההגנה ב-1985-6.

יש מקום לעצור כאן לרגע על מנת להבדיל בין הפסיכוזה כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרנויה למשל, לבין סכיזופרניה. החלוקה בין פרנויה לסכיזופרניה היא ירושה של קרפליין; Griesinger הוליד את המושג בשנת 1845, והוא אומץ על ידי Kalbaum  בשנת 1863. מדובר בהפרעה שנקראת הפרעה ראשונית, כלומר שלא תלויה ולא נובעת מסיבות חיצוניות וכן שאינה תלויה במחלה קודמת. גם אצל קרפליין וגם אצל פרויד הפרנויה מופיעה יחד עם מושג אחר – דמנציה פרקוקס (Dementia Preacox – המושג הקודם לסכיזופרניה).

פרויד מלכתחילה עוין את מושג הסכיזופרניה בדיוק משום שמושג זה מבחין בין שני תחומים במחלה: תחום של תופעות שניתן לפרשן באמצעות הפסיכואנליזה, ותחום סיבתי שניתן לפרשו באמצעות המדע שעוסק בעניינים אורגאניים כמו כימיה או גנטיקה. ב- 1907 הפנה פרויד לבלויילר תלונה על כך באמצעות יונג, שהיה עוזרו של בלוילר בקליניקה השוויצרית בורגולזי. פרויד מצא כאן את התומכים הראשונים בתיאוריה שלו מעבר לסביבה היהודית. במשך זמן מה אף חשב שיונג יוכל להנהיג את המכון הפסיכואנליטי הבינלאומי.

בתחילה בלוילר התלהב והעריך את התיאוריה של פרויד. בשנים 1906-7 הוא כתב מאמר בשם "מנגנונים פרוידיאנים בסימפטומטולוגיה של הפסיכוזות", ויונג כתב ספר בשם "באשר לפסיכוגֶנֵסִיס של הדמנציה פרקוקס". המקורבים לבלוילר החלו לכנות את הדמנציה פרקוקס בשם 'סכיזופרניה'. כאמור זהו מושג המכליל את כל סוגי הפסיכוזות.

פרויד טוען, לעומת זאת, שיש לחלץ מתוך השדה של הדמנציות את החלק שניתן להסבירו – החלק הפרנואידי שבדמנציה; זו הגישה האנליטית לפסיכוזות שקיימת עד ימינו.

פרויד ניסה לבסס שתי נקודות תיאורטיות: הראשונה היא שפרנויה היא נוירוזה של הגנה והשנייה היא שהמכניזם המרכזי שלה הוא השלכה. במכתב לפליס מה- 9 לדצמבר 1899 הוא מוסיף שפרנויה כוללת חזרה לאוטוארוטיזם מוקדם.

על מנת לפתור את הבעיה ולנסח אותה פרויד מציע בשנת 1908 מושג חיוני: הדחקה על ידי ניתוק של הליבידו, שמסבירה גם את הפרנויה וגם את הסכיזופרניה. זו העמדה שמנחה אותו גם בניתוח הטקסט על שרבר. במקרה של הדחקה מוצלחת על ידי ניתוק הליבידו מהעולם החיצוני מתקבל אוטוארוטיזם ואז מדובר בדמנציה פרקוקס. במקרה של כישלון ההדחקה של הליבידו, אם מתרחשת הטענה ליבידינלית מחודשת לאחר שעברה טרנספורמציה, מתקבל מצב של פרנויה בו תחושת המציאות נשמרת. אפשרות שלישית היא כשלון חלקי של ההדחקה על ידי ניתוק של הליבידו, ניסיון לפיצוי, מאבק שמגיע לאוטוארוטיזם חלקי. זוהי צורת ביניים, דמנציה פרקוקס פרנואידית,שבה אובחן שרבר.

מה שתמיד עניין את פרויד לא היה פירוש הסימפטומים כפשוטם, אלא הסיבתיות הנפשית, המנגנון הנפשי של ההפרעה. הוא מציע לנו קליניקה שמבדלת באופן מדויק בין הפרנויה לבין הסכיזופרניה: ניתן למקם את הפרנויה בצד אחד, ובצד השני את הדמנציה פרקוקס, הסכיזופרניה והפאראפרניה. המנגנון העיקרי של הפרנויה הוא ההשלכה, בעוד שבדמנציה פרקוקס נוכחות בעיקר הזיות שניתנות לפירוש. פרויד מבדיל גם בין הפרנויה לבין הסכיזופרניה על ידי הפיתוח הסופי של כל אחת מהן: הפרנויה מסתיימת בהבניה מחודשת של העולם (כמו אצל שרבר), בעוד שבדמנציה פרקוקס ההדחקה מתפשטת ללא גבול. פרויד מציב נקודת נסיגה שונה של הליבידו לגבי כל אחת מהן: "בפרנויה הקיבעון אליו המטופל חוזר על ידי נסיגה הינו שלב הנרקיסיזם. בדמנציה פרקוקס הוא חוזר לשלב קודם, לאוטוארוטיזם של הילדות. כלומר הבדלה בין פרנויה לבין דמנציה פרקוקס היא על פי שתי נקודות שונות של קיבעון הליבידו."

פרויד טוען שניתן להבין את הפסיכוזה על שני מישורים: במישור היחס בין הסובייקט לשפה באמצעות טרנספורמציות דקדוקיות, ובמישור של התשוקות, ההתחלפות בין אהבה ושנאה. במאמרו "על הלא מודע" משנת 1915, הוא מכניס רעיון נוסף: בפסיכוזה מלים באות במקום הדברים. השפה נתפסת כחומר, כאובייקט. הממשי שהפסיכוטי פוגש בו הוא השפה עצמה.

ההבחנה בין נוירוזה ופסיכוזה על-פי פרויד

פרויד מראה בשני מאמרים משנות ה-20, שלא רק בפסיכוזה יש אובדן המציאות, אלא גם בנוירוזה, אם כי באופן שונה. בנוירוזה אובדן המציאות מגיע רק בשלב השני, כתוצאה מקונפליקט דחפי, בעוד שבפסיכוזה אובדן המציאות מופיע בשלב הראשון, בעוד שבשלב השני ישנו ניסיון להבנות מחדש את העולם.

לאקאן רואה בדליריום את המאמץ של האדם להגן על עצמו בפני החור הריק הזה. בכך הוא נאמן לפרויד, אשר גורס כי ישנה שעת דמדומים שבה העולם הופך למעין תהום ענקית חובקת כל, וכל העולם הופך לחור ריק ממשמעות, שבמקומו יבנה האדם בשלב השני את הדליריום. הוא רואה בדליריום ניסיון לענות לאפקט של הדחייה על הסובייקט.

הסיבתיות הנפשית, אומר לאקאן, קשורה להזדהות. לפי התיאוריה על הסיבתיות של הפסיכוזה, הסובייקט אינו מייסד את עצמו אלא באמצעות ההזדהות, הזדהות שנתפשת כדמיונית. זוהי התוצאה של שלב המראה, כשהסובייקט המפוצל אינו מגיע אל זהותו אלא אל דמותו המתאחדת במראה. יש כאן דיאלקטיקה בין היצור שמזדהה, אבל בהזדהותו אינו מגיע אל זהותו, כיוון שמדובר בזהות של אחר. יש כאן אובדן של הוויה, ולכן לאקאן אומר שמשוגע הוא מי שתופס את עצמו כמות שהוא. נפוליון לא היה משוגע משום שלא תפס את עצמו כנפוליון. מרגע שהחל לתפוס את עצמו כנפוליון הדברים החלו להשתבש. השיגעון הוא מעין קיפאון של היצור ההווה בתוך הזדהות אידיאלית. הסובייקט משוגע כשהוא מתבלבל בין הווייתו שלו לבין מה שאתו הוא מזדהה. התפרצות פסיכוזה מותאמת להרס ההזדהות הדמיונית הראשונית של הפסיכוטי עם האחר הראשון של הסובייקט, האם. באשליה שלו, הסובייקט מנסה לבנות הזדהות חדשה שבה הוא מגלם את האובייקט של האחר. גרסה אחת של האובייקט האבוד היא האישה אותה מחפש הגבר: בלא מודע יש אקוויוולנטיות בין רעיון האובייקט האבוד לבין להיות אישה.

 

דוגמה קלינית

בשל מנגנון הדחייה ניתן לומר שהפסיכוטי אינו יודע דבר על משמעות הפאלוס. כדי להיות גבר לא מספיק להיות בעל פין. כדי להיות גבר, איבר זה צריך להיות מותאם עם הפונקציה הסמלית והסירוס. זה מסביר שברמה לא מודעת הפסיכוטי אינו יכול להיות גבר. אבל מדוע עליו לרצות להיות אישה?

הדוגמא מתייחסת לשתי סצינות שהמטופל אינו רואה ביניהן כל קשר, וששתיהן אירעו כמה שנים לפני התפרצות הפסיכוזה האקוטית.

בסצינה הראשונה המטופל הוא בן 16. הוא יושב בחדרו ומתבונן בתמונות בפלייבוי. אביו נכנס לחדר, תופס את הנער בזרועו ומוביל אותו לחדר האמבטיה. שם האב מפשיל את מכנסיו, מראה לבנו את הפין שלו ואומר "תסתכל פה אם אתה רוצה לדעת מהו גבר אמיתי." הסצינה השנייה מתרחשת שבועיים מאוחר יותר. המטופל נמצא לבדו בדירת הוריו. הוא לובש חצאית וגרביים של אמו, עומד מול המראה ומאונן.

מה שמעניין בסצינה הראשונה הוא שהיא כוללת בתוכה את כל האלמנטים של המטאפורה האבהית. ישנו בן המאפשר לעצמו סוג של עונג – להסתכל בפלייבוי, ישנו אב שמנסה לעצור את העונג הזה על ידי הפנייתו להראות לו איך צריך להיות גבר אמיתי. מחווה זו נראית כאומרת שגבר אמיתי הוא זה בעל הפאלוס. אפשר לנסות לפרש מה קורה ברגע בו הילד מוזמן לשנות את עמדתו על ידי הזדהותו עם האב. מדוע יש לסצינה הזו גוון פרודי של הפונקציה האבהית? אפשר לומר שזה בגלל שהיא מראה את הבלבול בין הפונקציה המציאותית והסמלית של האב ובין הפין הקונקרטי לבין הפאלוס כמסמן.

כמו האבות שחושבים את עצמם כמגלמים את החוק, אב זה חושב שהוא מגלם את הגבר האמיתי. הוא מציע לבנו הזדהות דמיונית לגמרי ללא התווך של הסירוס. הפאלוס של האב הוא כמובן אלמנט מהותי לטרנספורמציה שצריכה לקרות בעזרת המטאפורה האבהית, אבל לא בעזרת האב המציאותי. הפונקציה הסמלית שלה חשובה כל עוד היא מסמלת את אובייקט האיווי של האם. הפונקציה של הפאלוס הסמלי היא להפוך לבלתי אפשרית את ההזדהות של הילד עם אובייקט האיווי של האם. מה שקורה כאן הוא דוגמא מצוינת למה שלאקאן קורא – האב המתחזה.

כמובן שלא ניתן להניח שמאורע ספציפי זה הוא סיבת הפסיכוזה, אך הוא מדגים חוסר מסוים אותו פגש המטופל מההתחלה, והוא חייב היה לחזק את מה שאפשר לכנות בחירתו של המטופל – הבחירה לא להאמין לאב שזוכה לאישור בסצינה השנייה. אם הסצינה הראשונה משחזרת את העבר, הרי שהשנייה צופה את העתיד – זוהי מין אזהרה. המטופל, שאינו מאמין באפשרות להקריב את העונג שלו, מנסה דרך חדשה להזדהות עם האובייקט של האחר. להיות האישה החסרה לגבר היא דרך אופיינית לאובייקט זה.

האלוהים של שרבר הוא אל שפוגע בחוקי הדיבור. אל מתענג: הוא מתייחס אל שרבר כאל טרף. במיוחד, הוא אל שאינו מבין דבר וחצי דבר באשר לבני האדם, יש לו שיח ושיג רק עם הגופות. הוא אל שאינו מסוגל לתת משמעות לחיים, שאינו מסוגל לתת ערבות לתחושת החיים שלה אנו קוראים משמעות פאלית (תחושת החיים היא גישה אל התענגות אפשרית בתנאי שנדע שאנחנו מסורסים). כיוון שאלוהים של שרבר אינו מבין דבר בבני האדם, נוצר אצל שרבר חלל, ריק הכרחי, אותו שרבר מכנה 'האחר של שרבר'

 כשאלוהים אינו מבין דבר בבני האדם אלא רק מתענג עליהם, וכשבני האדם אינם אלא מריונטות, כשיש עסק עם אולם שהתמוטט, עבור שרבר זה מצביע על העובדה שאין מקום לסובייקט. כיוון שהאל אינו ערב לסדר ביקום, שרבר צריך להיות זה שיחזיר את הסדר ליקום. זה חשוב וחיוני במה שנוגע לכיוון הריפוי של הפסיכוטי.

אין באפשרותנו לכוון את הריפוי בפסיכוזה אלא אם נסכים על כך שהפסיכוטי הוא הערב והשומר לא של הסדר העולמי אלא של סדר המנגנון הפסיכואנליטי. זה פירוש המשפט של פרויד על הפרנואידים – הם אומרים רק מה שהם רוצים לומר. אלוהיו של שרבר אינו כורת ברית עם בני האדם מכיוון שבני האדם הם לגביו אובייקטים של התענגות ותו לא. כלומר, שרבר נתון לאיום מחריד אתו הוא מנסה להתמודד באמצעות הדליריום שלו, דליריום שבא אחרי מה שהוא מכנה הדמדומים של העולם, היעלמותו של כל מה שלגביו ייצג עד אז את המציאותי. כלומר, לגביו המציאות נתמכה עד עכשיו בהזדהויות שאפשרו לו לשאת את איווי אמו, והתמוטטותן הביאה לכך שאין שום דבר יציב במציאות, ומכאן מופיעים דמדומי העולם.

התזה של פרויד היא שבחיי שרבר תחילה מופיע חור, אותו הוא מכנה 'דמדומי העולם', ולאחר מכן מופיע הדליריום. כשלון המטאפורה האבהית יוצר מצב שבו במקום ש-’שם האב’ יסמל את איווי האם, הוא מוצא את ההתענגות של האל, היינו, את רצונו הנורא. הוא מוצא אותו במקום בו ינסח את הפנטזמה של 'כמה טוב היה אילו יכול היה להיות אישה בזמן ההזדווגות'. התזה של לאקאן היא שהדליריום של שרבר יהיה עבודה שלמה שנועדה לרצות ולפייס את הרצון הרע של האל בזכות הפתרון שנראה לו בקו הגבול, אשה בשעת ההזדווגות.

האלוהים של שרבר מטפל בו כהוויה פסיבית, כלומר, כאישה שתהיה כפופה לחלוטין להתענגות של הגבר. להיות אשה של אלוהים יאפשר לו קשר וזיקה חדשה עם האנשים, כיוון שכל עוד שולט בעולם רצון ההתענגות של האל, הרי שהאנשים כולם לכודים בהתענגות הזו, בקרינה האלוהית הזו, אפילו בגוף של שרבר הקרינה חודרת.

 שרבר מתאר בעצם חוסר אבחנה בינו לבין האחרים. את זה מכנים הפסיכיאטרים התפרקות של הסובייקט או טשטוש אבדן הגבולות. לדעת לאקאן הם טועים. לא מדובר כלל בהפרעה בדימוי הגוף אלא ביחסיו של שרבר עם הסמלי שקורס.

לפי לאקאן, חיוני לפסיכואנליטיקאי לסרב להתייחס לחוויה הפסיכוטית כדבר שלא ניתן לתארו במלים כחוויה. אנו מסרבים לקבל את הבלתי ניתן לתיאור בפסיכוזה. לא מטפלים בפסיכוטי אלא כאשר גורמים לו לומר את מה שאינו יכול לומר, את מה שלא ניתן לתארו במלים.

השיעור שמלמד אותנו שרבר הוא שהתחושה האיומה והנוראית שהוא חש, שאנו פוגשים בה כל פעם לפני פריצה של פסיכוזה, לעתים קרובות במסווה של תימהון, של 'מה קורה לי?'  – מופיעה ברגע שבו האחר הופך להוויה אשר שינתה את ערכה, שהפכה להיות רעה, ואינך יודע מה היא תעשה לך.

לאקאן, בעקבות פרויד, אומר שהלא מודע הוא השיח של האחר. השיח של הלא-מודע משתמש במנגנונים כגון התקה ועיבוי על מנת לכלכל את ההתענגות שנסבלת עבור הסובייקט. שני האופנים הללו קשורים להדחקה. בפסיכוזה חוקי השפה שלאקאן מכנה מטאפורה ומטונימיה, אינם מאפשרים את התפקוד שפרויד מתאר ב-"פשר החלומות". בפסיכוזה עבודת המטאפורות (כלומר החלפת מסמנים) ועבודת המטונימיה שמאפשרת לעונג לנוע ממקום למקום באופן שנסבל על ידי הסובייקט, נכשלות, ומעצם כישלונן הסובייקט מוצא עצמו מרוסק במספר מסמני אדון – מה שהפסיכיאטרים מכנים ניתוק (Dissociation).

העומק שלנו, כמו הממד השלישי, הוא ההדחקה. מה גורם לנו לחוש את עצמנו כבעלי עומק? אמונתנו שהאחר אינו מנחש את מחשבותינו. הפסיכוטי משוכנע שמחשבותיו ניתנות מיד לקריאה על ידי האחר, כלומר שהוא חי את עצמו כמשטח בלבד, הוא על פני השטח. האב נותן את העומק ואת המשמעות הפאלית. להאמין באב משמעו לחשוב ולהאמין שאפשר להסתיר בפניו את מה שעולה במחשבה. פרויד קורא לכך הדחקה – מספר מסוים של מחשבות מוסתרות נופלות לתהום הנשייה. הפסיכוזה אינה הלא-מודע פתוח או כמו שאנו אומרים – הלא מודע תחת שמיים פתוחים. להפך, זהו סובייקט שמצומצם להוויה שהיא רק על פני השטח.