הפסיכואנליזה והשפה – היכרות עם לאקאן

תרצה אתר, משוררת, בתו של נתן אלתרמן שספק נפלה ספק קפצה אל מותה דרך החלון, כותבת:

המילים לעולם אינן טועות

הן אומרות בעצמן: טעות, סליחה

רק בהן צועקים: אני אילמת

רק בהן מתייפחים: אני

לא בוכה

(שירים 76/77: "דם וזמן")

בהיפוך הזה שבשיר בין המילים המשקרות והאמירה האמיתית אמקד את המפגש הראשוני עם הפסיכואנליזה. כאשר נאמר בכותרת "היכרות עם לאקאן", מייד עולות שאלות אחדות. להכיר את מי? מה פירוש להכיר? לאקאן אמר – אני פרוידיאני. הוא דיבר על "החזרה לפרויד". חזרה אל מה שהודחק מן המשמעות הראשונית והרדיקלית שהיתה לתגלית הפסיכואנליטית של פרויד. כשפרויד הוזמן לראשונה לארצות הברית יחד עם יונג, הוא אמר לו על סיפון האנייה: "הם לא יודעים שאנחנו מביאים להם את הדֶבֶר".

מנקודת מבטו של לאקאן, כל עבודתו של פרויד דוללה ואולפה על ידי הדור השני שבא אחרי פרויד, ולכן הפכה לנוחה לעיכול ולהתקבלות בחברה, כלומר: ניטל עוקצן של התגליות הגדולות והמהפכניות שלו, והכשרת האנליטיקאים הפכה להיות ממוסדת ואוטוריטטיבית. על פי לאקאן, מושגיו של פרויד איבדו את משמעותם עקב פרשנות רדוקטיבית ונוקשה. מטרתו של לאקאן הייתה להפיח רוח חיים בפסיכואנליזה. מכאן שיש לדבר לא על היכרות עם לאקאן אלא על הכרה בלאקאן או על הכרה בפרויד באמצעות לאקאן. כל זאת באמצעות הארות והתבוננות על מספר מושגים והשלכותיהם.

לא ניתן לקרוא את לאקאן כשם שקוראים כל תיאוריה אחרת. הלימוד דורש מורה, מאמץ רב ושפע של רצון ועקשנות, ובתהליך הלמידה הכרחי ללמוד מקורות רבים שעליהם הוא נשען בקריאתו את פרויד – סוקרטס, הגל, היידגר, סארטר, בלשנות, פילוסופיה של המדע, סטרוקטורליזם ועוד. אולם, אולי הדבר החשוב מכול הוא שמהלך הלמידה של הפסיכואנליזה דורש להשאיר את האיווי לידע פתוח. כדי להכיר בלאקאן צריך אם כן להכיר קודם כול באיווי ובמגבלות הידע.

מה הם מגבלות הידע? האם אוכל לספר לכם מה אני יודעת על לאקאן? אם אספר, ייתכן שלא תכירו את לאקאן, אלא תכירו אותי. אנו עוסקים אפוא ברמות של ידע, במובן של רמה מודעת של האני ורמה לא-מודעת של הסובייקט המופיעה כגורם לא צפוי ומפתיע בתוך הרמה המודעת.

האני והסובייקט

אבחנה מרכזית בפסיכואנליזה היא בין האני (האגו) המכיל את זהותנו לבין הסובייקט, הזר לנו. כמו הלא-מודע, גם הסובייקט מופיע ונעלם באופן לא צפוי, ואנו יודעים עליו רק בדיעבד. האני, על פי לאקאן, הוא השתקפותנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים, בבחינת מערכת של הזדהויות שלנו עם אנשים, דעות, אמונות. הסובייקט מנוכר מהאני והנו אפקט של הלא-מודע. הפסיכואנליזה מנסה ללכת מעבר לניכור ולאפשר לסובייקט להופיע. לאקאן טוען כי בפסיכואנליזה "כשאנו מדברים, אין אנו יודעים מה שאנחנו אומרים". זאת משום שכשאנו מדברים, הלא-מודע משתתף בדיבור ואף הופך לעתים על פניה את כוונתנו המודעת. כלומר, אנו מדברים על השפה, שהיא הכלי היחידי של הפסיכואנליזה, שכונתה על ידי אחת מהפציינטיות הראשונות של פרויד, Anna O., הtalking cure- (הריפוי המדבר או הריפוי בדיבור).

קיים הבדל אתי[ניקוד] בין הפסיכואנליזה לבין מודלים אחרים, רפואיים ומחקריים, מבחינת ההתייחסות לשפה. כשאדם מגיע לקליניקה, לכל קליניקה שהיא, והוא אומר, למשל, "אני שיכור", הפסיכיאטר או החוקר עשויים לשאול במקרה כזה, ממתי? כמה כוסות אתה שותה ביום? וכדומה; הם יתייחסו אל העובדה בשפה כעובדה של המציאות. הפסיכואנליטיקאי ישאל – מי אמר לך? או, תאמר על כך עוד. הוא יתייחס, במיוחד אם הוא לאקאניאני, לאמירה של הסובייקט, לעצם הניסוח של הסבל שלו, שהרי כל טיפול כולל את המטפל והמטופל, אבל קיים גם גורם שלישי – השפה. בפסיכואנליזה מדברים, ותוך כדי כך הסימפטום אמור להשתנות, כך שאפשר להסיק באופן לוגי שיש קשר בין דיבור לסימפטום. קיימת הומוגניות בין הלא-מודע ובין הדיבור. לאקאן מבדיל, בעקבות פרדיננד דה סוסור, בין שפה (langage) לדיבור (parole), ומראה כיצד ניתן באמצעות השפה, שהיא הכלי היחידי של הפסיכואנליטיקאי, לשנות משהו שלא נמצא בדיבור של הפציינט (כמו הסימפטומים למשל).

להכיר את לאקאן, אם כן, זה תהליך של גילוי, באותו מובן שבו הגילוי הוא כל מה שאיננו יודעים. כלומר: גילוי השאלה. כשאנו דנים בשאלת ההיכרות, אנחנו נכנסים להבחנה בין הממד הסמלי לממד הדמיוני, הבחנה שנעשתה על ידי לאקאן עוד בתחילת שנות ה-50. מכאן שהיכרות עם לאקאן פירושה להיכנס לממד הדמיוני המצוי בתחומו של האני, כלומר לחלק של האני הבנוי מהזדהויות ומפנטזיות.

הפסיכואנליזה אינה עובדת אפוא לפי מערכת של נורמות, אלא מתייחסת ברצינות לשפה. באמצעות השפה היא מנסה להביא את האדם מצד אחד לראות את המבנה הכללי המתנה את כל תגובותיו והחלטותיו בחיים, ומצד שני למה שמייחד אותו, לחד-פעמיות שלו. האנליזה מתייחסת אל המובן (sense) או אל המשמעות (signification), היא מנסה לסדר מחדש את המובן של החיים, והדיבור הוא האמצעי לכך. אי-אפשר לאמת את הדיבור עם הוכחות מטריאליות, מציאותיות. אפשר לאמתו רק על ידי דיבור אחר של אותו סובייקט, כלומר, לבדוק את מידת הקוהרנטיות שלו ואת עקביותו. המציאות, שאותה סורקים עם השפה, היא השפה עצמה. רוצה לומר, האמת, שאני מדברת עליה, היא האמת של המשמעות ולא של הדבר עצמו, של האובייקט המציאותי. כשמדברים בקליניקה, ואני מקווה שגם מקשיבים, מנסים בעזרת הדיבור לשנות משהו במבנה של הסובייקט.

האובייקט

מעצם העובדה שמדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך הוא נעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. לאחר מכן אם אנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו או שקראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לאקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר". אנו מדברים על מה שלא קיים מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים. מבחינה זו של מחיקת הדבר על ידי המילה, קשור הממד הסמלי לחסר, והדבר מיוצג על ידי החסר שלו. זהו אופן ההתייחסות שמכונה על ידי פרויד – סירוס.

קשר חברתי

צריך להבחין בין המשמעות המילונית של השפה ובין המשמעות של הכוונה. המטפל שואל: "מה אתה מתכוון לומר?" למשל, כשאדם אומר שהוא מדוכא. זו המילה השגורה ביותר בקרב האנשים הבאים לטיפול. נתנו לה אף כינוי חיבה – "דיכי". היום זה "אִין" להיות "בדיכי", אך במילה דיכאון עצמה אין כל רמז לגבי המשמעות. כשאדם מתלונן על דיכאון, למה הוא מתכוון? הוא צריך לומר על כך עוד. ישנה, אם כן, כוונה מודעת, ויחד עמה, תמיד, כוונה שאינה מודעת. המטפל מתייחס לשפת הפציינט כאל שפה זרה, ומתחת למסמן דיכאון הוא מעמיד את הנעלם – אתX . מטפל שכבר יודע על דיכאון מתוך לימוד ומתוך ניסיונו עם פציינטים רבים שסבלו מדיכאון הוא למעשה מטפל שאינו מקשיב, שכן המילה הופכת אצלו לאובייקט שמשמעותו מקובעת.

לדוגמה, אחד הקריטריונים הפסיכיאטריים לאבחון פסיכוזה הוא מה שנקרא "הפרעות בשפה". מה הכוונה? מה זה אומר לגבי מטופל אינדיווידואלי כלשהו? אם נמצא הפרעה מסוימת בשפתו נדע שהאדם סכיזופרני או שהוא סובל מהפרעת אישיות מסוג זה או אחר, בהתאם לסטטיסטיקה ולתיאוריה. אבל אם לא נקשיב לאדם זה לא נדע דבר על האמת שלו; ואולי תהיה אמת זו חבויה דווקא בהפרעה הזאת? אם נתייחס להפרעה כסימפטום או כתופעה אנליטית, אזי ננסה להקשיב למסר שהוא מנסה להעביר לנו, מסר על האמת הסובייקטיבית. את המסר הזה יש לחפש באנליזה. ושוב, אנו מדברים על האמת הסובייקטיבית, ולא על המציאות המוסכמת.

לאקאן הגדיר את הטיפול כסוג של קשר חברתי (social link), והרי אין קשר כזה אפשרי ללא השפה. הפסיכיאטר והפסיכולוג יתייחסו אל המילים כאל רובד שטחי שמאחוריו נמצאים הדברים, כאילו השפה היא רק ביטוי פנומנולוגי. מבחינת הפסיכיאטרייה, אם היא בכלל מתייחסת אל הפסיכותרפיה, המילה שוות ערך לתרופה (אתה שואל את הפציינט "היכן כואב?" וכפי שיש סורק למוח MRI, גם השפה היא סורק כזה, אם כי פחות מדויק). למילים, על פי תיאור זה, יש ערך אבחוני וערך מרפא. נורמות אוניברסליות, הנקבעות על ידי קבוצת אנשים מכובדים, מגדירות מהו אדם בריא ומהו אדם חולה. קיימת נורמה לבריאות, ותפקיד המילים להביא אדם להתאים לנורמה, לסדר הקיים, ובדרך זו ניתן להשוות מבחינה סטטיסטית כל אחד לנורמה ולשפה הנורמטיבית. הפירוש האנליטי, לעומת זאת, מצוי תמיד במישור של: מה הוא רוצה לומר. סוג כזה של פירוש קרוב יותר לפירושים בחיי היומיום. אם, למשל, הגבר מצלצל ואומר: "יש לי הרבה עבודה במשרד", האשה תפרש זאת: "הוא לא אוהב אותי יותר". ואם הוא יביא פרחים אחר כך, היא תחשוב: יש לו מישהי אחרת. המשמעות תמיד תיקבע בדיעבד, כמו במשפט "כשהייתי קטנה אבי היכה אותיאמרה הפציינטית".

משמעות הדברים הנאמרים מותנית תמיד במה שנאמר לאחר מכן. האפקט של המשמעות הוא תמיד רטרואקטיבי: מן המסמן האחרון למסמן שקדם לו )מS2– לS1-). לכך אנחנו קוראים "שרשרת המסמנים". כל מסמן הוא מסומן עבור מסמן אחר. "אני רוצה להתאבד" – מה הכוונה? אולי אני רוצה שתעשה כמיטב יכולתך כדי למנוע ממני להתאבד, ובכך להראות לי שאתה אוהב אותי? כל מסמן מקבל ערך או משמעות כניגוד או הבחנה ממסמן אחר. מכיוון שאנו יצורים מדברים, לא קיימות עובדות (אפילו לא עובדות ביולוגיות) אלא רק על-פי המשמעות העולה מהן. העובדות הביולוגיות קיימות רק בהתאם למשמעות אשר ניתנת להם בהיסטוריה של הסובייקט. המשמעות היא הדבר הייחודי לכל סובייקט. המשפט "אבי היכה אותי" יכול לקבל בכל גיל משמעות אחרת. בגיל מסוים ניתן להסביר זאת בנימוק שהוא כעס עליי, בגיל אחר ניתן לתפוש זאת כחלק מהחינוך הטוב שלי, ומאוחר יותר אני יכול לחשוב שהיה לו משהו נגדי. אפילו כשאומרים את המילה "אהבה", לא ניתן לדעת מהי משמעותה לגבי סובייקט נתון. אחד מפרשה כיחסי מין, ואחר כהימנעות מיחסי מין.

הסדר הסמלי

הסדר הסמלי הוא מבנה השפה שלתוכו אנו נולדים, מעין רשת העוטפת את חיי האדם, כך שהתינוק מביא אתו כמתנת לידה את התכנית של גורלו. כלומר, הסדר הסמלי במידה רבה קובע אותנו ואת גורלנו: מה שמדברים עלינו, עוד לפני שנולדנו, השם שבו קוראים לנו, מה אנחנו כלפי הדמויות הראשוניות שלנו, מה הן רוצות מאתנו. השאלה "מה הוא/היא רוצים ממני" בונה אותנו כסובייקט. אנו מחפשים את התגובה של ה-אחר, את ההכרה שלו. התשובה שאנו מייצרים לנוכח שאלה זו היא הפנטזמה שלנו.

השפה קיימת בתוך העולם שאליו אנו באים, והיא קיימת עבורנו מאותו רגע שבו הבכי שלנו מביא אלינו "אחר" שיספק את צרכינו, מאותו רגע שהצעקה הופכת לקריאה ואחר כך לתביעה. הדמות הראשונית הזו, בדרך כלל האם, היא זו המייצגת עבורנו את "ה-אחר הגדול" הראשוני. "ה-אחר הגדול" הנו מושג לאקאניאני, המתייחס למקום שבו נמצא כל אוצר המסמנים, המקום שנותן ערבות לאמת. לכן אם האם, שהיא "ה-אחר הגדול" הראשוני (האם היא אך ורק הדמות המייצגת את ה-אחר הגדול, מאחר שהיא עצמה סובייקט כמו כל אחד אחר), מזדהה עם אותו אחר גדול, עשויה התוצאה להיות טרגית. בהקשר לכך ניתן להזכיר את המקרה שקרה בכרמיאל שבו הטביעה אם את שתי בנותיה. כולנו שואלים באופן אוטומטי כיצד יכולה אמא לעשות דבר כזה לילדיה. תשובה אחת ניתנה באחד העיתונים מפי פסיכיאטר מכובד אשר טען כי זוהי תוצאה של חומרים כימיים במוח. לאקאן שואל שאלה הפוכה: כיצד קורה שהאם אינה בולעת את ילדיה? גורם שלישי אחראי לכך – הסדר הסמלי הבנוי על החֶסֶר, שאותו דווקא מייצג, על פי לאקאן, שם-האב. האב, שנכנס בין האם לבין הילד, מייצג את התרבות ואת החוק. הוא מאפשר לילד להיכנס לתסביך האדיפלי ולהתנתק מהאם כאובייקט כדי לבנות את הסובייקטיביות הנפרדת שלו.

אפשר לומר שהדיבור הוא עניין מעורפל, הואיל והמשמעויות העולות ממנו הן רבות. הערפול נעצר בנקודה מסוימת – בפירוש, כלומר, כשהמקשיב מחליט לתת משמעות למה שנאמר או לעצור בנקודה שבה נעלמת המשמעות. בנקודה זו שבה ה-אחר מפרש, המסר של הסובייקט הופך להיות מדויק. הפרשנות גם יכולה לשנות משמעות קודמת. פרויד גילה את העובדה שאם אתה מפרש פעולות, למשל את הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום, אתה מקבל את עובדות השפה, ובאמצעותן ניתן להגיע לממד של הלא-מודע. אותה אמת אינה משהו שהסובייקט יודע, אלא משהו המתהווה בין שני סובייקטים. הסובייקט מגיב בהפתעה כאשר הוא שומע את דבריו, ודברים אלה תלויים בקשב של האנליטיקאי. הפירוש הוא זה המעניק לסימפטום משמעות. צריך להדגיש שכשפרויד מדבר על הלא-מודע, אין הוא מתכוון למשהו הרוצה להתבטא. הלא-מודע אינו התבטאות, הוא מופיע דרך כישלון המבע. כשל של דיבור, כשל של זיכרון, כשל של פעולה. לכישלונות לא היתה כל משמעות לפני שהוענקה להם תשומת הלב של האדם שמפרש אותם, כלומר לפני פרויד. מאות בשנים היו פליטות פה, פליטות קולמוס, מעשי כשל אחרים, חלומות וסימפטומים, ולא היתה להם משמעות. המשמעות מתקיימת רק בדיבור, בתיווכו של המפרש.

וכיצד נדע שהמפרש אינו מעניק משמעות מופרכת לדברי המטופל? הקריטריון היחיד לאמת הוא השינוי בסימפטום המופיע לאחר הפירוש. האמת, אם כן, אינה קשורה בהכרח בדיוק; האמת של הסובייקט היא רק צורה אחת של אמת, הנוצרת בדיבור כשהחוויה של הסובייקט משתנה. מה שאנו מכנים סובייקט אינו האדם, אינו כל המציאות של האיש או האשה; הסובייקט הוא משהו שעליו אנו יודעים באימפליקציה, דרך משהו המתרחש בשפה. כשמדברים על קשר בין-אישי, אין מדברים למעשה על שני אנשים אלא על שני זוגות – שני אני ושני סובייקטים של הלא-מודע; כשמדברים על קשר או על יחסים עם האחר צריך לדעת אם מדברים על הציר הדמיוני או על הציר הסמלי. האם האחר הוא בבחינת אובייקט דמיוני, אידיאל של אני או ה-אחר (בממד הסמלי)? תקשורת מתקיימת בדרך כלל במישור של הזדהות דמיונית. כשהתקשורת עובדת, הייחודיות הולכת ואובדת; נוצר מכנה משותף שמבוסס על הזדהויות וה-אחר משמש בבחינת אובייקט לאני. גם פרויד וגם לאקאן מזכירים שייתכן גם קשר בין סובייקט לסובייקט אלא שזה מקרה נדיר והם אינם מפתחים זאת (כמו למשל מרטין בובר שמנגיד את הקשר "אני-הלז" לקשר אני-אתה).

הלא-מודע הוא מבנה זיכרון, הנוצר על ידי מספר מוגבל של אלמנטים של השפה הנקראים מסמנים. אדם נולד לתוך שפה קיימת, המורכבת משרשרת של מסמנים שביניהם יש קשר אסוציאטיבי. מסמן יכול להיות מילה או הברה או סימן לא וורבאלי. המסמן הוא סדרה של אלמנטים חומריים של שפה המחוברים במבנה כלשהו. משמעות המסמן לעולם אינה כרוכה במילה המסמנת, אלא בשרשרת מילים. מסמן תמיד מסמן משהו עבור מסמן אחר. כאשר מופיע מסמן, יש לו מסומנים שונים היכולים להתקשר אליו. מסמנים מהותיים אלה קובעים את הסובייקטיבי.

הסובייקט באנליזה הוא במובן מסוים לא יותר מאשר אפקט של השפה, קומבינציה של מסמנים, מסמנים אשר אינם מתארים את המציאות, אלא מבנים אותה. טענות אלה הכרחיות אם אנו מחזיקים בדעה שהדיבור והפירוש באנליזה יכולים לשנות את הסובייקט, שהרי כיצד ניתן להשפיע על ידי דיבור על משהו שאינו קשור לדיבור? כיצד ניתן לפתור סימפטומים באמצעות דיבור אם לא נראה בסימפטום סוג של שפה? פרויד קרא לסימפטום כתב חרטומים – צופן שאותו צריך לפענח.

 

איווי (desire)

כאשר אדם מגיע לאנליזה, הוא מנסח את הסבל שלו במילים. מעצם העובדה שהוא פונה לאנליטיקאי הוא מנסח את סבלו, הוא אומר אותו ומבקש דבר מה. לפי לאקאן, כל דיבור באנליזה הוא תביעה. האנליזנט (הפציינט) תובע משהו, אבל בתוך התביעה הזאת מסתתר משהו שאותו אי-אפשר לנסח במילים; כל מה שהוא תובע אינו אלא תחליף לאותו דבר. על-פי הגישה הלאקאניאנית, מאחורי התביעה מסתתר האיווי (désir), כפי שהמסומן מסתתר מאחורי המסמן.

אם ניקח לדוגמה את האירוע מורט העצבים של סצינת ההרדמה של הילד, כשהוא חוזר ומבקש דבר מה נוסף: מים, סיפור, שיר, פיפי. מה הוא רוצה למעשה מאחורי כל הבקשות האלה? כאן מסתתר האיווי. אנו יכולים לספק את כל האובייקטים הללו שהוא תובע, אבל האיווי יישאר תמיד בלתי מסופק. זהו משהו שלא ניתן לבטאו במילים אך הוא קיים ומתעקש. למעשה, האובייקט של האיווי הוא אובייקט ראשוני אבוד הקשור, על-פי פרויד, למיניות הילדותית. פרויד מנה שני אובייקטים כאלה: השד והצואה. לאקאן הוסיף לרשימת האובייקטים את הקול והמבט. האובייקטים האבודים הם אלה שמהם מתחיל המסע של האיווי. במשך כל מהלך החיים אנו מחפשים אחריהם ומוצאים להם תחליפים שונים ומשונים, אולם כל סיפוק הוא זמני וחלקי, ובסופו של דבר נאמר על כל האובייקטים החלופיים – זה לא זה, וכך נמשיך במהלך חיינו בחיפוש חסר תקנה אחר ה"זה". באנליזה נמנעים מסיפוק התביעה שפירושה סתימת מסלול האיווי.

אפשר לומר שלא אנו משתמשים בשפה, אלא היא משתמשת בנו. לכך מתכוונים כשמדברים על הלא-מודע; מובן הדבר שהשפה אינה יכולה לומר הכול, שהרי אמרנו שהיא מוחקת את הדבר. אנחנו יכולים לתאר שולחן באינסוף תיאורים אך אין באפשרותנו למסור את האובייקט עצמו – "הדבר" נכנס לשפה כמשהו ריק, שאין לו מילה בשפה, כלומר, נוצר חסר מסוים במעבר ממסמן למסמן. כל התיאוריה של האיווי שהוזכרה לעיל בנויה על החסר הזה, שהוא חסר[ניקוד] בהוויה עצמה. המבנה הנוירוטי בנוי סביב החסר הזה.

החסר מתייחס למפגש של האדם עם המיניות, שהוא תמיד טראומטי במובן זה שאין מילים היכולות לתאר אותו. המפגש עם המיניות מכונה על ידי לאקאן  "מפגש כושל". הנוירוטי מנסה לסתום את החסר באמצעות כל מיני אובייקטים, אך ללא הצלחה יתרה. אם הוא גבר, הוא מנסה לסתום את החסר עם אשה, אבל אפשר גם עם מכונית חדשה או עם אידיאל כזה או אחר, כל אחד לפי הפנטזמה שלו. דווקא הפסיכוטי משתמש בשפה כאוסף של סימנים, כקודים קבועים – אצלו החסר אינו קיים, הדבר אינו נעלם, אלא הופך להיות המילה עצמה. כלומר, השפה מקבלת ערך של אובייקט: אין שרשרת דיאלקטית, אלא קיימת ודאות.

במאמרו "הלא-מודע" מ-1913 מתאר פרויד מקרה של מישהי שרבה עם אהובה. היא מתייחסת לכך באמצעות ביטוי הקשור בעיניים עקומות, ומתלוננת שהבחור עיקם את עיניה. פרויד מבחין פה בין מבנה היסטרי למבנה פסיכוטי. הפסיכוטית, הוא טוען, אומרת שעיניה עקומות, ואילו ההיסטרית מייצרת סימפטום, ועיניה באמת מתעקמות. אפשר לראות כיצד באותו הקשר התייחסות שונה לשפה תתרום לאבחנה. בשני המקרים ישנה נסיגה מן המציאות הבלתי נסבלת של הפגיעה, אלא שאופני התגובה שונים. הסדר הסמלי פגום במבנה הפסיכוטי בכך שהסמלי מקבל ערך של ממשי, כלומר, המילה היא הדבר. הבחורה הפסיכוטית מתלוננת על כך שעיקמו את עיניה במציאות, ולא על כך שפגעו בה, ואילו הסימפטום של ההיסטרית מאפשר לה מחד לא לחוש בפגיעה, ומאידך לשמור על הסדר הסמלי.

השפה ללא המשמעות – סימני התענגות

בהוראתו המאוחרת הדגיש לאקאן את הרכיב החומרי של השפה, את הפן הממשי שלה, המתענג. במקום הסובייקט או בנוסף לו הוא התייחס אל ההוויה המדברת (parlêtre). הוא חיבר בין השפה ובין ההתענגות והמציא את המושג "Lalangue", שתורגם כ"בללשון". מושג זה מתייחס לשפה הצלילית חסרת המשמעות כמו שפת התינוק. זוהי שפה המחוברת להתענגות, והיא השפה הראשונית שממנה או עליה נבנית השפה הסמלית. נוסף לכך מתייחס לאקאן אל הפן של ההתענגות בשיח, והוא מאפיין זאת במשחק מילים נוסף – jouis-sense – המובן המתענג או ההתענגות שבמובן. בהתאם לכך הדגיש לאקאן את הגרעין הממשי של הסימפטום, הגרעין העטוף במשמעות הסמלית שאינו ניתן לפירוש ומפיק עונג מן הסבל, או התענגות (jouissance). בתקופה זו חזר לאקאן לפתח את מושג הסימן. הגדרת מושג המסמן השתנתה, והמסמן נתפס כסימן עבור מסמן אחר, כלומר כמה שמצביע על הוויה, על נוכחות ולא על היעדר.

את הסימן יש להבין כקוד ופחות כשפה עם מסר, יש לו בדרך כלל רק משמעות אחת; סימן מייצג משהו עבור מישהו. המסמן, לעומת זאת, לוקח את המובן שלו ממסמן אחר. בשביל סימן צריך אחד, בשביל מסמן – לפחות שניים. מסמן אחד תמיד מייצג סובייקט עבור מסמן אחר. כך בנוי הסדר הסמלי. בפסיכוזה הפרנואידית, למשל, האדם שומע סימנים במקום שהנוירוטי שומע מסמנים. הסימן לוקח את המובן שלו מהדבר עצמו. במובן זה הוא דומה לקודים בתרבות הפרימיטיבית, אשר בה כל דבר היה סימן למשהו. הסימן תמיד קבוע, הוא מעניק שם: חתול שחור הוא סימן למזל רע, סופת רעמים היא סימן לחרונו של אלוהים. "המבט שלך בי הוא סימן לכך שאת רוצה להרוג אותי", אמר לי אדם פסיכוטי.

השפה והאנליזה

אני רוצה לחזור לנושא של השפה והפסיכואנליזה. מקומו של האנליטיקאי עבור הסובייקט הפונה לאנליזה הוא מקום של אחר גדול. זה המקום שאליו מדברים ופונים, המקום של האחרות. מי שממקם אותו שם הוא הלא-מודע של הפציינט. בפנותו אל המטפל בתור זה שאמור לדעת על הסבל שלו, על הסימפטומים שלו, הוא מייחס לו תפקיד זה. זו משמעותה של ההעברה. האנליטיקאי צריך לדבר מהמקום הזה, מהמקום שבו הוא הערב לאמת, או אדון האמת אם תרצו, לפחות למשך הפגישה. האנליטיקאי מחזיר לאנליזנט את המילים שלו עצמו, מילים שאמר אותן פעמים רבות מבלי לעמוד על משמעותן, מילים שהוטבעו בו. זהו הדיבור של ה-אחר, או לחילופין – האני העליון(הסופר-אגו). האנליזנט פונה לטיפול, למישהו שיבקש ממנו לדבר על מה שאינו יודע, לא על מה שהוא יודע, והוא מאמין שבעזרת הדיבור הזה יוכל לדעת משהו.

האנליטיקאי צריך להשאיר את הפציינט במקום הזה של "אני לא יודע". ה"לא יודע" הזה יכול להיות מובנו של הלא-מודע. הוא יכול לומר לפציינט: "כשאתה אומר שאתה לא יודע – אתה יודע". במאמרו "השלילה" (1925),[1] מביא לכך פרויד דוגמה: כשפציינט מספר חלום ואומר "זו לא אמי!", אזי ברור שזו אמו, דווקא בעקבות השלילה. השלילה מאשרת את עובדת ההדחקה, כלומר, היא מאשרת את העובדה שהמסמן נרשם בממד הסמלי. שם צץ הידע המונח בלא-מודע, שהוא הידע שהפציינט מניח שממוקם אצל האנליטיקאי, ורצוי שהאנליטיקאי יסכים להיות במקום זה, בתנאי שאינו מזדהה עם המקום, שהוא מקומו של ה-אחר. הזדהות מעין זו היא המאפיינת את גישתה של "פסיכולוגיית האגו" או של הפסיכיאטר, אלה ש"באמת" יודעים מה טוב עבור אחרים.

ה-אחר הגדול הוא יצירה של הלא-מודע, הוא אינו קיים בזכות עצמו. אין למעשה ערבות לאמת, אבל הפציינט עשוי לגלות זאת רק תוך כדי אנליזה, כשהמטפל יסלק עצמו מהמקום המונח לו כבעל הידע. מבחינה זו האנליטיקאי אינו חיצוני ללא-מודע, אלא פנימי לו. מרגע שמתחיל תהליך ההעברה האנליזנט חולם חלומות עבור האנליטיקאי, או כפי שאומר פרויד – הסימפטומים מצטרפים לשיחה. האבחנה באנליזה נעשית תחת העברה. כלומר, אי אפשר לתרגם התנהגות נצפית לסטטיסטיקה, כפי שעושים במודל הרפואי, ולא כל דוקטור יכול לנהל את הטיפול. גם במדע מכירים היום בכך שישנה חשיבות לעורך התצפיות בקביעת התוצאות שלהן, ותהליך ההעברה ממחיש זאת היטב, שהרי עובדת ההעברה באה כהפתעה לא נעימה עבור פרויד. פרויד גילה אותה ברגע של התנגדות הפציינט.

הדיבור משמש לפיכך מעין קיר, הוא אינו אמצעי לבטא את מה שאנו חושבים, הוא אינו אמצעי ביטוי, אלא משמש הגנה בפני הלא-מודע. כשמופיעה ההתנגדות, היא מצביעה על דבר מה. דווקא כשיש עצירה בשיח, דהיינו שתיקה או מחשבה תקועה או איזושהי הפרעה בדיבור, נוצר מעין חור שדרכו הלא-מודע מציץ ונעלם, ועל כך אמר לאקאן שאנו צריכים לדבר אל היפהפייה הניצבת בחלון מאחורי הווילון. הלא-מודע מכונה גם המוכר-הזר, או כפי שפרויד מכנה אותו – המאוים (das Unheimliche). מבחינה זו הפירוש אינו הסבר, אלא פענוח שיש לו אפקט של הפתעה, מאחר שהוא גורם להרגשת הזרות הזו, האחרות שנמצאת בתוכך.

העמדה של האנליטיקאי אינה זו של הבנה, אלא של אישור מושעה, מכיוון שהוא באמת אינו יודע מה משמעות הדיבור של האנליזנט; עמדתו היא לעורר דיבור, ואחר כך לערוב לעבודה האנליטית. כיצד יידע הפציינט שהוא מובן, שמקשיבים לו ושומעים אותו? רק במידה שהאנליטיקאי כשומע יגלה אמת שאיננה שלו. שהרי אם יפרש את דברי הפציינט באמצעות האמת שלו, אין מדובר בפירוש אלא בהשלכה. התביעה היחידה של האנליטיקאי מהפציינט היא לאסוציאציות חופשיות (הוא אומר: "לכל השטויות האלה שאתה חושב שאתה אומר יש ערך, יהיה להן שימוש"), אך הפרדוקס הוא שאסוציאציות לעולם אינן חופשיות. הדיבור החופשי מאפשר את הופעת המבנה הסובייקטיבי; מה שכאילו נאמר במקרה נקבע למעשה מראש על ידי המבנה. יש לדברים סיבה.

עין תחת עין

ברצוני להביא דוגמה של לאקאן לפירוש המדגיש את חשיבות הממד הסמלי. לאקאן מספר על פציינט שהיה לו סימפטום הקשור בשימוש ביד. הוא לא היה יכול להשתמש בידו. הפירוש הראשון שנתן אנליטיקאי אחר הסביר את הסימפטום על פי הדחף, כלומר, הוא התייחס לאיסור הראשוני על אוננות, אלא שהאיסור על אוננות הוא משהו כללי, ולא ייחודי. אפשר היה להמציא פירושים נוספים הקשורים לתיאוריה של פרויד, כגון ענישה עצמית. לאחר מכן הגיע אותו פציינט ללאקאן. לאקאן, שהקשיב במיוחד להקשר הסמלי של הפציינט, שם לב שהוא חי בעולם סמלי אסלאמי ושיש לו רתיעה מחוק הקוראן. כלומר, הוא ניסה להתעלם ולהתכחש לחוק זה. קשב זה של המטפל לממד הסמלי יוצר את הממד של ה-אחר הגדול, אותו אחר גדול שהוא מקום השיח של התרבות. השאלה שהמטפל צריך לשאול את עצמו תמיד היא: מהי עמדת הסובייקט ביחס לסדר הסמלי שעוטף אותו? לאקאן גילה לגבי הפציינט דבר נוסף: בילדותו שמע הפציינט כי אביו, שהיה פקיד ממשלתי, הוא גנב, וכי יש לקטוע את ידו ככתוב בחוק הקוראן. ניתן למקם פה שלושה מקומות: אב/גנב, בן ומשפט שקיים ב-אחר, כלומר, בקוראן: מי שגונב, יש לקטוע את ידו.

הסימפטום מממש את חוק הקוראן – תפקוד היד נקטע. מדובר בשני מאורעות אובייקטיביים – המשפט ומה ששמע הפציינט בילדותו. הפירוש נובע מקישורן של שתי העובדות האובייקטיביות האלה – אין זה חשוב כלל אם האב באמת גנב. לאקאן מספר לנו רק על המסמן שממנו נובע הפירוש. מנקודה זו נפתח פתח לפירושים אפשריים רבים. אולי משמעות השיתוק היא – אני עצמי גנב. אולי – עליי לשלם על חובו של אבי. הסובייקט לא רצה לדעת על חוק הקוראן שלתוכו נולד, הוא לא רצה לדעת על כך במודע. אבל הלא-מודע והסימפטום זוכרים את החוק. אפשר לראות באנליזה תהליך של אינטגרציה סמלית של ההיסטוריה של הפציינט ושל החלקים שהודחקו. היסטוריה לא במובן של העובדות במציאות, אלא במובן של עובדות השפה המאורגנות לפי המשמעות שנותן להן הסובייקט.

כאמור, מטרתו של האנליטיקאי היא להקשיב לסובייקט ולפתוח בפניו את שאלת האיווי, את מסלול התשוקה. לשם כך יש לאנליטיקאי איווי מיוחד משלו, איווי השונה מן האיווי שלו כסובייקט. זהו האיווי לא להזדהות עם ה-אחר הגדול, לא לרצות להיות האידיאל, המחנך או המודל ולכבד את האינדיווידואליות של הפציינט. הפתיחה של מסלול האיווי, כלומר, התייחסות זו לדיבר של הפציינט, אינה רק חושפת משמעות, אלא גם מייצרת אותה. לא מדובר פה בהעלאת זיכרונות מהעבר, אלא בהבניית העבר – הקניית משמעות בדיעבד להיסטוריה הייחודית לסובייקט. הבניה כזו מאפשרת לחשוף את הפנטזמה שנוצרה כתשובה לדיבור או לתביעה של האחר וקיבעה את הסובייקט. ובמילים אחרות, מטרת הטיפול לשים לרגע בצד את כל האובייקטים התחליפיים שאחריהם נוהה האדם ולחשוף דבר חדש, את עובדת קיומו של האובייקט הראשוני האבוד. המקום הזה של האנליטיקאי כ-אחר גדול מייצר אהבה. זוהי אהבת ההעברה. אפשר אפוא לומר שהאנליטיקאי בהעברה אינו רק מסמן סמלי, אלא גם אובייקט המהווה סיבה לאיווי. לשם כך על האנליטיקאי להסכים ללכת לאיבוד. ממקומו כ-אחר הגדול עבור הפציינט עליו להסכים להינטש ולהיזרק בסוף התהליך כחתיכת פסולת. כלומר, סופו של התהליך הוא דחייה של האנליטיקאי כמסמן האדון, אדון האמת או המשמעות. במצב עניינים זה יכול הסובייקט להפוך מאפקט של דיבור האחר לאפקט של הדיבור של עצמו.

אני מסיימת בציטוט חוזר מהשיר של תרצה אתר: "המילים לעולם אינן טועות/ הן אומרות בעצמן: טעות, סליחה/ רק בהן צועקים: אני אילמת/ רק בהן מתייפחים: אני לא בוכה". לתרצה לא הקשיבו, לא התאפשר לה לחוות את עצמה כסובייקט נפרד מאביה, נתן אלתרמן.[2] צעקתה נשארה צעקה ולא הפכה לקריאה, וסופה שנפלה כאובייקט לתוך מותה.

 


[1] זיגמונד פרויד, "השלילה" (1925), מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, עמ' 7-30.

[2] ראו הרחבה על כך במאמר "פניי הטבועות, פני אבי היצוקים", בספר זה.