הלבירינט ההירארכי – האם הוא הכרחי?

על הדרכה

ישנם שלושה מקצועות בלתי אפשריים, אמר פרויד: פסיכואנליזה, ממשל וחינוך, וכשאנו בוחנים את שדה ההדרכה, נראה כי שלושת התחומים הללו משולבים בו. האם ניתן לדבר, אם כך, על חוסר אפשרות כפול שלוש?

פתגם ידוע אומר: – כשמצביעים על הירח יש כאלה שמסתכלים על האצבע. הפתגם מרמז שהמוגבלים הם אלה שאינם רואים. נדמה לי שמטרת ההדרכה היא דווקא לבדוק את טיבה של האצבע המורה, את טיבו של המבט את כיוונו ומרחקו, ואת מה שמשתקף מול עיננו. ואילו הירח עצמו – הוא נמצא שם כממשי, ואינו נוגע בנו.

האם לשם כך אין לנו דרך אחרת אלא לתעות במסדרונותיו המפותלים והחשוכים של הלבירינט ההירארכי? האם העובדה שמראשית דרכנו האוניברסיטאית ועד למכון הפסיכואנליטי מוצעת לנו דרך זו, מעידה על הכרחיותו של התהליך, או על נצחיותו? האם תתכן הדרכה (מלשון דרך) או מסירה (מלשון מסר) ללא איווי, ללא בחירה?

באחד מהספרים האזוטריים[1]  נאמר לגבי הלמידה כי "מאמצים אישיים, מאמציו של יחיד, אין די בהם, ויש לבוא במגע עם מחשבה אמיתית וחיה שחייבת להימצא במקום מן המקומות… בית ספר מחייב לא רק חיפוש, כי אם 'ברירה' או בחירה מצידנו. בצאתי לדרך אכן הסכמתי אני לייחס לבית הספר הרבה מן הדמיוני.. חלמתי על אפשרותו של קשר שהוא, המצוי כביכול על מישור אחר…"

הסובייקט מגיע להדרכה כמו לטיפול – הוא בא אל סובייקט האמור לדעת – לא רק זה שמניחים שהוא יודע, אלא זה שמניחים שיוכל להראות לנו את הדרך. זה רגע הבחירה, ולמרות שהוא קשור במימד דמיוני, הוא הכרחי לתחילת תהליך הדרכה, כמו לתחילת אנליזה, ואם על הדרך הזו מניחים מכשולים של מכסת שעות, כפיית הדרכה, חוות דעת, בחינה, הרי שהדרך מפסיקה להיות דרך והופכת ללבירינט חשוך שמוצא ממנו – אין.

ובכל זאת, יש וניתן בידינו חוט אריאדנה – יש ובתוך סבך החוקים והחישוקים אנחנו נתקלים ב'מחשבה אמיתית וחיה' והיא פותחת חלונות בתוך הלבירינט ומראה לנו את הפרצה שדרכה יכול האיווי להשתחל החוצה ולאפשר למידה. לאקאן[2] דיבר על כך שלהפחית את הפונקציה של המדריך להבדל בינו לבין המודרך, הוא לוותר לתעתוע שהוא חלק מהפונקציה הטיפולית עצמה. התעתוע מבסס את הפונקציה על ההבדל ומכאן קצרה הדרך לחזור לעקרון הדואלי והריאקציוני של מרפא – חולה, יודע – לא יודע.

איך אפשר להימנע מלהיהפך למנהל נפשות בקונטקסט חברתי שתובע בדיוק עמדה כזאת? הנוחות הכי משחיתה, אומר לאקאן, היא הנוחות האינטלקטואלית והשחיתות הגדולה ביתר, היא זו של הטובים ביותר.

לימוד אמיתי, הוא זה אשר יהיה נתון באופן קבוע לחידוש והפתעה, כי הברית המכוננת את החוויה האנליטית צריכה לקחת בחשבון את העובדה, שחוויה זו יוצרת את האפקטים שהם עצמם שובים אותה על מנת להפריד אותה מהסובייקט. כך שבחשיפת חשיבה מאגית לא מבחינים בכך שזו חשיבה מאגית, והאליבי של מחשבות על כוח תמיד מוכן להיכנס לפעול (למשל, להנציח את הכרחיות ההירארכיה), פעולה אשר ניתן למנוע אותה רק על ידי הקשר שלה לאמת. הקשר לאמת הוא זה שפרויד מתייחס אליו כשהוא מדבר על שלושת המקצועות הבלתי אפשריים. מדוע, שואל לאקאן, אם לא בגלל שהסובייקט חסר שם, נדחף לקצה שאותו פרויד שומר לאמת?

ובהקשר לעמדה זאת אפשר להציע בעקבות לאקאן קווים למודל אלטרנטיבי שקראתי לו מודל המנסרה.

קטע מספר ילדים שגודלנו עליו[3]:

"הו, מר פנדלטון, איזה קשת קטנטונת – קשת אמיתית נכנסה אליך הביתה לביקור!", קראה בצהלה, וספקה חרש כפיה זו אל זו,…"אבל איך היא הצליחה להיכנס"?… "אני מניח שהיא 'נכנסה' דרך שפת הזכוכית המהוקצעת של מד החום, אשר על החלון", השיב בקול יגע, "בעצם, אין השמש צריכה להכות בו כלל, אך בבקרים היא מגיעה אליו". "הו, אבל זה כל כך יפה, מר פנדלטון! ורק השמש לבדה עושה את זה? אלי! לו זה היה שלי, הייתי תולה את זה בשמש כל היום"! "אם כך, היית באמת מפיקה תועלת מרובה ממד החום", צחק האיש. "כיצד, סבורה את, יכולה היית לדעת, מהי מידת החום, או הקור, לו היה מד החום תלוי כל היום בשמש?" "לא היה אכפת לי,"… האיש צחק והתבונן בסקרנות בפניה הנלהבים של פוליאנה. לפתע צץ רעיון במוחו"…

אנחנו יכולים לומר שלפוליאנה הפרעה בשיפוט המציאות, אבל ניתן גם לומר שפוליאנה היא המדריכה של מר פנדלטון. היא מראה לו משהו שהיה שם תמיד והוא לא ראה אותו, וזאת לא מפני שהיא יודעת יותר ממנו, אלא מפני שהיה שבוי בקונספציה מסוימת ולא יכול היה לראות את הקשת אלא רק את המדחום הפונקציונאלי. פוליאנה מאפשרת לו אופן אחר של ראייה ומכאן הוא יכול להמשיך – "צץ במוחו רעיון". לאקאן[4] מדבר על כך שבמצב אנליטי יש לא רק שני סובייקטים, אלא שני סובייקטים שברשות כל אחד שני אובייקטים – האגו והאחר הדמיוני. כשנוסף המדריך לתמונה נוספת שלישיה. המודרך פועל כפילטר על השיח של הסובייקט ובפני המדריך מונחת תמונה סטריאוסקופית – ראייתו של המדריך את התמונה משנה אותה. המבט שלו הוא second sight ותפקידו להחזיר את התמונה למודרך כמו מתוך מנסרה ששוברת את קרני האור.

כשעומדים בין שתי מראות, ההשתקפות חוזרת באותה הדרך – היא נראית על ידי עיניו של אחר כשהוא מסתכל על עצמו – בלי האחר הזה שהוא ההשתקפות שלו, הוא לא יראה את עצמו רואה את עצמו. האנליטיקאי מאפשר את המראה השנייה, והמדריך נמצא מחוץ למערכת ההשתקפויות ומצביע עליה. וכך נוצרת ראייה תלת ממדית. כיוון שתמונה סטריאוסקופית נוצרת משתי תמונות לא לגמרי חופפות, נוצרת מן רשת שבתוכה יכול להילכד לרגע הסובייקט. התערבות המדריך יכולה לתת עדות על האובייקט החומק בשיח האינטר-סובייקטיבי שהוא האובייקט החסר. הזדהות עם המטופל או עם המדריך מחסלת את הפער בין התמונות ואז הראייה נשארת דו-ממדית. המרחק של המדריך מהמטופל, עוזר לשבור את ההזדהות. במובן זה המדריך הוא האצבע שמצביעה על האצבע שמצביעה על הירח (באנלוגיה לציור של אשר)[5].

[6]searles  בדבריו על הדרכה אינו נוקט במונחים לאקאניניים אבל נראה שהוא הולך בכיוון דומה. הוא טוען שאם לא ישיג המודרך חופש פנימי מהדחף לעזור לפציינט הסובל, לא יוכל להשיג מספיק מרחק כדי לשים לב לרצף משמעותי באסוציאציות של הפציינט. הצורך שלו ל"רפא" את הפציינט כל כך לוחץ אותו עד שהוא לא יכול לשבת מאחור ולהקשיב. (הייתי מוסיפה – להקשיב לשרשרת המסמנים ולאיווי שחומק ביניהם). המדריך יחסית רחוק יותר מאמביוולנטיות וחפשי יותר מחרדה – לשם כך הוא צריך להישאר דווקא בצד של אי ההבנה, ולעורר אותה. לעורר את השאלה כל פעם מחדש. לא לספק תשובה ולא להישאר בתשובה.

לאקאן אומר בהקשר לכך[7] כי יש לשבור את ה"דבר" (chose) לסיבה (cause) וללא כלום (rien הוא תוצר של rem, בלטינית – דבר).

פרויד, כמדריכו של יונג, יעץ לו, פעם, באחד ממכתביו, שיפסיק לדאוג כל כך לריפויים של הפציינטים ושידאג יותר לפרנסתו ולמחקר הפסיכואנליטי.

היותו של המדריך במקום של סובייקטיביות שנייה הופכת את החוויה למלמדת ומפתיעה בשבילו לא פחות מאשר המודרך, וזה מאפשר להזיז את תהליך ההדרכה ממקום של פיקוח למקום של דרך, ואת המדריך ממקומו של היודע ובעל הסמכות למקום של המנסרה שמאפשרת לקשת להופיע בכל שלל צבעיה.



[1] אוספנסקי – חיפוש אחר המופלא

[2] לאקאן – THE FREUDIAN THING

[3] אלינור פורטר – פוליאנה.

[4] לאקאן – THE FUNCTION OF SPEECH AND LANGUAGE IN PSYCHOANALYSIS

[5] גבריאל דהן – היד שמציירת את היד שמציירת את היד שמציירת אותה.

[6] SEARLES – COLLECTED PAPERS

[7] לאקאן – INSTANCE OF THE LETTER