לא הכול באתיקה קשור ברגש החובה

בעיני זהו משפט אבולוציוני שבא אחרי המשפט של פרויד: במקום שהיה זה על האני לבוא ולהיות.

אני אסביר. לא הכול הוא הדרך שבה לאקאן מגדיר את המיניות הנשית – לא כולה תחת הפונקציה הפאלית. הנשיות היא קבוצה פתוחה, לעומת הגבריות הסגורה ומוגדרת על ידי החוק הפאלי. המיניות, או ההתענגות הנשית היא אותו דבר אותו חווים גם המשוררים והמיסטיקאים אליבא דלאקאן. לא מסמן אחר מול הפאלוס אלא חסר במסמן, שלילת המסמן.

אם נקשור את הלא הכל לרגש החובה הרי שיש לנו פה שאלה אתית פאר-אקסלנס. איך עלי לחיות. החובה שלי כלפי עצמי, כלפי האחרים, תפקידי בעולם. אותה התענגות ללא גבולות כשהיא נקשרת לגבול – רגש החובה.

לא הכול הוא האפשרות להחלץ מן המבוי הסתום של דחף, כיבוש, סיפוק – בלי לוותר על הדחף.

רגש החובה הוא אותו דחף החיים או הליבידו כאשר הוא מופנה אל החובה להיות חופשי מן הפונקציה הפאלית. זה חייב להתרחש.

וזה קשור גם בהכרה בעובדת המוות:

עמנואל לוינאס מפרש קטע ממפגש בין אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב (קריאות תלמודיות חדשות, עמ' 50).

מה יעשה אדם ויחיה?

אמרו לו: ימית את עצמו.

אמר להם: מה יעשה אדם וימות?

אמרו לו: יחיה את עצמו.

המוות כמוליך אל החיים, והחיים כדרך המוליכה למוות – זו חוכמה פרדוקסאלית….האומר שהמוות יכול להוליך לחיים רוצה כנראה לומר שכל משמעות החיים, כחיים אנושיים, מתחילה רק מעבר לאגואיזם של הקיום הביולוגי. שמלכתחילה החיים האנושיים הם חיים עם האחרים, מעבר להתמדה בקיום, מעבר לconatus essendi—(ההתאמצות להיות) "בכל מחיר". נאמר כאן שהחיים האנושיים האלה, היחסים האלה עם האחרים – ובלי להתחשב בניתוקי הקשרים ובחידושם – הם כבר אהבה. ושהאהבה היא הקרבת עצמך הולכת, בכוונתה העיקרית, עד המוות למען האחר. כוונה זו, שלא באה לידי ביטוי, מפיחה חיים במעשי החסד שמחברים בין בני האדם. זה המוות המאפשר את החיים. המוות הדורש את כל כוחות החיים כדי לעמוד באתגר שהוא מעמיד.

כלומר – it's not about you, me, us זה קשור לחיים עצמם.

החיים לא מרוכזים ביחיד אלא בתהליך החיים עצמו שהיחיד, או היחידה הם כלי שרת בידיהם.

אז המעבר הוא מן התהליך שבו מופיע הסובייקט – האני, כיחיד, במקום שבו היה זה, הסתמי, אל ה-לא הכול – שהוא מעבר ליחיד. מן הלא אישי אל היחיד במשפט הראשון. מן הלא אישי אל היחיד במשפט השני – למקום אחר. כי רגש החובה הוא שוב בחירה של היחיד. לא הכול הוא אימפרסונאלי.