על המפגש בין פסיכואנליזה לאבולוציה של התודעה

המאמר מציג את המפגש בין החיפוש הרוחני אחר אמת נעלה מחד, וחקר הנפש והסיבתיות הנפשית כפי שהיא באמצעות הפסיכואנליזה, היינו הסיבתיות המינית, הדחף והלא מודע.

חיי הרוח הבוגרים שלי נעים בשני מסלולים שנראו כמקבילים שלעולם לא ייפגשו. במסלול אחד – החיפוש הרוחני אחר אמת נעלה, אמת הנוגעת בסיבה ובתכלית של קיומנו בעולם. במסלול שני – חקר הנפש והסיבתיות הנפשית כפי שהיא באמצעות הפסיכואנליזה, היינו: הסיבתיות המינית, הדחף והלא מודע. כפי שאמר פרויד במכתבו לפילוסוף בינסוונגר – הקומה העליונה והביוב.

תמיד חשבתי שהרוחניות מתחילה היכן שהפסיכואנליזה נגמרת, אולם במהלך השנה האחרונה מתחיל להיווצר מפגש בין שני הקווים הללו, באמצעות מושג ההתפתחות או האבולוציה.

נקודת המוצא של מאמר זה היא שאלה תמימה ששאל אחד התלמידים הלומדים את לאקאן:  מה לעשות עם התיאוריה המוקדמת של לאקאן לאור התיאוריה המאוחרת, או מדוע לא הודה לאקאן שטעה? והרי אפשר לראות שלאקאן המאוחר, החוזר אל הגוף והעקבות שרושם בו המסמן, מתחבר לפרויד המוקדם – פרויד של התיאוריה האנרגטית, של דחפי שימור האני ושל הפרוייקט של פסיכולוגיה לנוירולוגים.

לפתע התבהר לי שהמסע של לאקאן אינו רק לעבר הבנות חדשות בתיאוריה; מדובר באבולוציה של ההכרה אצל לאקאן, של הידע אודות האדם והעולם –  אין זה שינוי רק בנקודות מבט אלא גם באיכות התודעה ביחס לידע. אין לי ספק שהדברים כבר נכתבו ונאמרו על ידי הוגי דעות ואנשי רוח חשובים ופורצי דרך, ובכל זאת, משהו בוער בי לומר זאת כפי שאני מבינה. כפי שזה רשום בגופי ממש.

 

היחסי והמוחלט והקשר ביניהם

כשברא אלוהים את האדם התלוננו המלאכים: "ותחסרנו מעט מאלוהים". האדם נברא כמעט אל. אל חסר. במקום החסר צמחה השפה – האדם הוא שנתן שמות לכל הבריאה שסביבו. את החסר המבני הזה שאין להשלימו, נושא עמו האדם בכבדות או בקלות בעודו למלאו מנסה בדרכים שונות – באמצעות כינון של אחר גדול שלם, או אידיאל אני שכורך בחובו הזדהות או מאוהבות, יצירת סימפטומים שיסתמו את החור כפקק, או במקרה הטוב סובלימציה דרך יצירה או קבלה והתבוננות. באופן מפתיע, מתברר די דווקא הדרך האחרונה עשויה להוביל אל הממד האלוהי – השלם. על ידי הפסקת המאמץ להתהוות – להשלים את חתיכת ההוויה החסרה –  ניתן להגיע אל המקום השקט, המקום הלא חסר. דרך זו נקראת הארה.

 

אני יוצאת מתוך כמה הבנות ראשוניות:

  1.  הידע בעולם הוא אחד כפי שאלוהים הוא אחד. הפיצול, יכולת ההתבוננות שהיא בו זמנית יכולת להשתתפות בעולם, נברא עם היצור האנושי על מנת שיהיה עולם. התורה מתחילה בב', בשניים. הראשית היא ראשית ההחסרה של אלוהים, תוהו ורוח אלוהים. הראשית היא הפיצול, הפיצול מתוך האחד.
  2. הכרת הידע היא תהליך אבולוציוני לעבר האחד, המוחלט – או שמא תהליך אבולוציוני זה הוא הוא המוחלט? תורות שונות בזמנים שונים ניסו לתאר או להבין את הפיצול באמצעות הגדרה של דיכוטומיות – דיכוטומיות בכל מיני רמות. חלוקה לשניים: חומר וצורה, גוף ונפש, ארוס ותנטוס, סובייקט אובייקט, מלא וריק, או לעתים חלוקה לשלושה: השילוש הקדוש בנצרות, המודל הסטרוקטורלי של פרויד (איד, אני, אני עליון), וחלוקת הממדים של לאקאן (דמיוני, סמלי, ממשי) וכיוצא באלה.

נקודת המוצא של שפינוזה, למשל, היא שלאל יש אינסוף תארים שמהם ידועים לנו שניים והם הפועלים בעולם – המחשבה וההתפשטות, או החומר והתנועה, או הקבוע והתודעה.

בין השניים ישנו הגורם השלישי – גורם התנועה, הפעולה, הדינמיקה. תהליך הבריאה כולל תוהו, רוח אלוהים ופעולת הבריאה באמצעות האמירה: "ויאמר אלוהים…".

גם תנועה זו ניתן לחלק לשניים – תנועה מעגלית מחזורית ותנועה כיוונית, תנועה שיש לה סיבה וכיוון.  התנועה מאפשרת את האבולוציה –  או שמא יש אבולוציה בתנועה עצמה?

האבולוציה מוכרת לנו מתורתו של דארווין העוסקת באבולוציה בטבע. אך גם במה שנוגע ליצור האנושי ניתן לדבר על אבולוציה: אבולוציה של הגזע ואבולוציה של התודעה. אבולוציה של התודעה אין פירושה יותר ויותר ידע ומידע, אלא טרנספורמציה באיכות הידע, בדרך שבה אנו יודעים, שיש לה השפעה על הוויית האדם ותודעתו.

במאמר זה ברצוני להתייחס לאבולוציה של הנפש או לשני אופני התנועה: מחד המעגלית החוזרת, היא תנועתו של הדחף סביב האובייקט, היוצרת את הפן המתענג – ומאידך האופן האנכי המתפתח מהתנועה בין קיבעונות והשחרור מהם, ששיאו בתהליך הפאס (Passe) – במסירת ידע. לקראת מה? לקראת אבולוציה של התודעה.

האופקי והאנכי

אומר אנדרו כהן, המורה הרוחני שפיתח תיאוריה ופרקטיקה הנוגעות לאבולוציה של התודעה: החקירה הרוחנית עוסקת בקשר שבין המוחלט והיחסי, בין התודעה המוארת הנמצאת בתחומו של האלוהי, מעבר לזמן ולהיסטוריה, ובין העולם היחסי של לידה ומוות, זמן והתהוות.

המזרח נתן לנו את המושג והחוויה של ההארה והממד המוחלט שמעבר לזמן, אך לא עסק בקשר בין המוחלט ליחסי – המציאות של העולם בזמן. לעומת זאת, במערב חקרנו רק את העולם שקיים בזמן, ובמיוחד ביחס למושג ההתהוות או האבולוציה.

בעולם העתיק, תפיסת הזמן היתה מחזורית: הכל חוזר על עצמו שוב ושוב בצורה מעגלית. אולם כיום הגענו להכרה המאלפת שלמעשה הזמן נע בצורה ליניארית, ועם תנועתו הקיום  כולו, על היצורים התבוניים שבו, עובר תהליך של אבולוציה, התהוות.

תנועת האבולוציה לא מתקיימת רק בממד חומר אלא גם בממד רוח, או שמא חומר ורוח מאבדים את הממד הדיכוטומי שלהם כפי שקרה בפיזיקת הקוונטים? אבולוציה היא מטבעה הירארכית ופרוגרסיבית, וביטוייה בממד הרוח, הוא תנועה לעבר רמת תודעה גבוהה יותר, התפתחות של ההכרה. מאחר ואותם האטומים המרכיבים את גופינו כיום היו קיימים ביקום למן היווצרותו, הרי שחלה התקדמות משמעותית באופן בו ממד החומר מאורגן – מענני גז בוערים ליצורים תבוניים המודעים לעצמם – בני אדם. מכיוון שכך, אנו שותפים לאירוע הזה של החיים, אשר נעשים מודעים לעצמם באמצעותנו. זוהי דרך חדשה להבנת מקומנו ביקום. הדיכוטומיות הולכות ומתאחדות. האני הוא חלק מתנועת האבולוציה העצומה הזו, והתודעה לכך הופכת אותו בו בזמן לכלי, ריק ונוכח.

את התפיסה הרוחנית מסכם להפליא קן ווילבר, אחד מחשובי ההוגים בזמננו, המשלב בין הידע של המערב והמזרח במטרה להבין את עולנו באופן אינטגרטיבי ושלם. ווילבר מנגיד בין שתי פונקציות של הדת. את האחת הוא מכנה 'המרה' (Translation): הדת יוצרת משמעות עבור האדם באמצעות סיפורים, מיתוסים ונרטיבים אשר מספקים לו מסגרת להבין ולהתמודד עם המציאות. פונקציה זו לא משנה בהכרח את רמת התודעה של האדם, ולא משחררת אותו מן הזהות הנפרדת אלא מנחמת אותה, מעצימה אותה, ומגנה עליה. פונקצית ההמרה גם מעניקה לאדם לגיטימציה – לעצמו ולאמונותיו. היבט זה של הדת היווה באופן היסטורי את הדבק החברתי החזק ביותר של כל תרבות, על כן אין להתייחס אליו בקלות דעת. במהותה פונקצית ההמרה זו מאפשרת תנועה אופקית בתודעה – תנועה בתחומי מישור תודעתי אחד.

הפונקציה השנייה שממלאת הדת, אם כי בקרב מיעוט קטן מאוד, היא של 'טרנספורמציה' (Transformation): אין היא מנחמת את הזהות הנפרדת אלא מנפצת אותה, מרוקנת אותה, הופכת אותה על פיה. פונקציה זו מאפשרת תנועה אנכית בתודעה – תנועה מעלה לעבר רמת תודעה גבוהה יותר. תהליך זה קורא תיגר על עצם תהליך ההמרה, מערער את יסודותיו, ובסופו של דבר מפרק אותו. כיצד? ההמרה מעניקה לאני דרכים חדשות לחשוב על העולם, מאפשרת לו להמיר אותו למונחי אמונה, שפה או פרדיגמה. אך בתהליך של טרנספורמציה, אותו אני עומד לחקירה צולבת, נדחק לפינה ונחנק למוות. טרנספורמציה אותנטית אינה עוסקת באמונות אלא במות המאמין; לא בהמרתו של העולם אלא בהתמרתו.

שתי הפונקציות הללו הן חיוניות: אנשים שאינן מסוגלים להמיר את העולם במידה סבירה של דיוק, נופלים לנוירוזה או פסיכוזה. העולם מפסיק להיות מובן, והגבולות בין העולם לאני מתחילים לקרוס: זו אינה פריצת דרך אלא משבר, לא התעלות אלא אסון.

אולם, בנקודה מסוימת ההמרה, טובה ככל שתהיה, מפסיקה לנחם. שום פרדיגמה חדשה, מיתוסים חדשים, לא יקלו על המועקה – הדרך היחידה לצאת ממצב זה אינה תפיסות חדשות של האני, אלא התעלות מעליו לחלוטין.

 

מזרח ומערב

הרקליטוס האמין בעולם של שינוי מתמיד, של התהוות מתמדת: עבורו כל הקיום הסטטי מבוסס על אשליה והיסוד האוניברסאלי בעיניו היה האש המסמלת את הזרימה המתמדת וההשתנות השולטת בכול. הרקליטוס לימד שכל השינויים בעולם עולים מתוך יחסי הגומלין שבין הניגודים, והוא ראה כל זוג של ניגודים כאחדות. אחדות זו, המצויה בכוחות המנוגדים ומעבר להם, מכונה בפיו 'לוגוס'.

פרמנידס לעומתו דיבר על העיקרון הבסיסי – ההוויה –  וטען שהיא אחת ובלתי משתנה.

גליליאו חילק את הטבע לשני תחומי מציאות עצמאיים ונבדלים: זה של ההכרה וזה של החומר.

דקארט, ב-Cogito Ergo Sum, הוביל את המערב להצמיד את הזהות להכרה, במקום לקשור את הזהות לאורגניזם בכללותו. כתוצאה מהחלוקה הקרטזיאנית רבים חווים עצמם כ"אני" נבדל השוכן בתוככי גופם. ההכרה הופרדה מהגוף והוטל עליה לשלוט בו, וכך נוצר קונפליקט לכאורה בין ההכרה לבין האינסטינקטים הנשלטים.

ההשקפה של תורות המזרח אודות העולם היא 'אורגנית': כל הדברים והמאורעות הנתפסים בעזרת חושינו קשורים זה בזה, והם בעצם היבטים או ביטויים שונים של אותה מציאות עצמה. לפי אותה השקפה, החלוקה של הטבע לעצמים נבדלים אינה מהותית ולכל עצם ישנן תכונות של שינוי וזרימה. הקוסמוס נחווה כמציאות בלתי ניתנת לחלוקה – המצויה בתנועה מתמדת. שני עקרונות היסוד הם האחדות והקישוריות של כל התופעות, והאופי הדינמי הפנימי של היקום.

"היסודות הראשוניים של היקום הם מערכים דינמיים, שלבי מעבר ב-'זרימה הקבועה של תמורה והשתנות'" – צ'ואנג טסה.

האבולוציה של ההכרה

הפילוסוף המערבי שעסק בכיוון האבולוציוני של התודעה היה כמובן הגל. ירמיהו יובל – ב"הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" אומר: "אי אפשר להבין את הגל… בלי תורתו המיוחדת בדבר ההוויה שאינה ממשית וגמורה מראש אלא מתפתחת לידי ממשות."

האבולוציה עבור הגל מתרחשת גם בממד היחסי וגם במוחלט: "גם היש המוחלט, אלוהים בעצמו, אינו קיים מראש במוחלטותו, אלא הוא הולך ומתפתח, הולך ומתהווה במיצוע התהוותו של הרוח המוחלט, ולכן במיצוע ההיסטוריה האנושית."

ההוויה אינה שם עצם אלא מסלול, דרך, שם פועל: היא קיימת כתהליך. היא מתממשת ואינה נתונה מראש במצבה המושלם. כמוה גם היש המוחלט שהוא תוצאה של תהליך תנועתו והתהוותו העצמית. מסביר יובל: "התנועה שבה מדובר אינה רק תנועתו של משהו בתוך המציאות, אלא זוהי תנועת המציאות עצמה – התפתחותה לקראת אופני ממשות גבוהים יותר. בשלבים נמוכים, אופיו הסובייקטיבי של היש (תנועת התממשותו) מתגלה בתחום האורגני: תופעת החיים. בשלבים גבוהים יותר זוהי תנועה היסטורית: תנועת התרבות, חיי המעשה, המוסדות החברתיים, ותנועת התודעה הגלומה בהם או מבטאת אותם. בשלב גבוה עוד יותר זוהי תנועת התודעה העצמית, העיון הטהור והרוח המוחלט."

האמיתי הוא השלם, אבל השלם שמדובר בו כולל בתוכו גם את תהליך ההתהוות של עצמו, וגם את גורם ההוויה, שעמו הוא עומד ביחס דיאלקטי.

מאוחר יותר נראה אצל לאקאן שהאמת משנה את הסטאטוס שלה מן השלם אל ה-Semblant, ובמקום האמיתי הוא מעמיד את הממשי ואת הידע בעוד שבמקום ההוויה הוא מעמיד את ההוויה המדברת.

במאמרו 'הפיכת הסובייקט', טוען לאקאן כי עבור הגל האמת היא מה שחסר להגשמת הידע. האמת אינה אלא מה שהיודע יכול להבין כידע רק כשהוא מתחיל לעבוד עם הבורות. הדיאלקטיקה הזו מצטלבת ותומכת בצמתים של הידע המוחלט. ככזו היא מוסקת רק בהצטלבות הסמלי עם ממשי, שממנו אין לצפות יותר לדבר. מהו ממשי זה אם לא הסובייקט הממומש בזהותו לעצמו?

סובייקט כזה מכונה 'הוויה המודעת לעצמה לחלוטין'.

 

אצל הגל הסובייקט הוא מוחלט, בעוד שבמדע סובייקט מחוסל. אצל פרויד אנו עדים לכניסה מחדש של האמת לשדה המדע, בו בזמן שהוא זוכה להכרה בשדה הפראקסיס שלו: כמודחק, הוא מופיע.

מילר שואל: מה רוצה האמת? איננו יודעים יותר על האמת מאשר על האשה, ולכן לאקאן מקשר ביניהם. שניהם בממד של "לא הכל" ((pas tout. החיים, לעומת זאת, אינם מדברים. הם רוצים לשכפל את עצמם, לא להסתיים לעולם. גופים חיים מתים, אך החיים לעולם אינם מתים. אילו יכלו החיים לחשוב, היינו אומרים שהם חושבים רק על רבייה –  החיים היו באובססיה לחיים.

 

מסירה

מסלול אחר הוא זה שעוברים בפרקטיקה האנליטית, אותו אני מכנה 'מן האישי אל האוניברסלי ועד לפרטיקולרי': האם יש מוחלט בפסיכואנליזה? הפרטיקולרי אינו רק האופן הייחודי של ההתענגות והמצאת אהבה אלא אפשרות המסירה, ריקון עצמי: קבלת השפע או הידע ומסירתו הלאה בדרך שיש לה השפעה טרנספורמטיבי על השומע.

אפשרי שצייר יעבור בעבודתו כל פעם, על כל/ בד בנפרד, בכל תמונה בודדת, את הדרך כולה.

כל עבודה נוספת – קיומה יוצדק בכך שעל/ "הדרך כולה" נוספה עוד פסיעה. אפשריים:/ איקס פעולות ועוד פעולה,/ איקס מרכיבים ועוד מרכיב,/ איקס מצבים ועוד מצב.

הכרחי כי הסקרנות לקבל את התמונה/ במצב הבא שלה, תגבר על הנטייה לשמור/ את שכבר הושג ונמצא ראוי…

הנני צייר עושה במלאכה, שאינו בוחר את נושאיו./ אין לי נושאים. קיים זמן. מה שקורה בו ומה/ שקורה לנו בו – חייב להימצא בכל.

(קופפרמן, מתוך טקסט לתערוכה בגלרית הקיבוץ 1975, ע' 85)

שאלתי הראשונה בפגישה הראשונה עם פציינטים היא: מה הביא אותך לכאן? או – מדוע אתה כאן? הפציינט עונה עם האישי – התלונה האישית, סיפור חייו, הכאב והחרדה האישיים שלו. במאמר 'הפיכת הסובייקט' טוען לאקאן כאשר הוא מדבר על דרכו לחקור את הלא מודע "…עד לנקודה שבה הוא משיב תשובה שאינה התפרצות של שמחה או דחייה אלא "הוא אומר מדוע"" (ע' 194).

הטיפול סובב סביב יסודות חוזרים בסיפור. מהחזרה עולים הסימפטום, התסביך ואבחנה מבנית. ההפתעה הלא נעימה עבור הסובייקט הנה האופי האוניברסלי של סבלו – הכאוס של המסמנים מצומצם לאופן של נוסחה. האישי צריך להיות מועבר דרך פריזמת האוניברסלי, ודבר זה משנה את עמדתו של הסובייקט ואת ההשקעה הנרקיסיסטית ב"ייחודיותו". זוהי התנועה הראשונה.

התנועה השנייה היא הכרה בהתענגות הכרוכה בסבל ודבקותו של הסובייקט בסימפטומים שלו. הסובייקט לוקח אחריות למקומו בתבנית הסקסואציה – לבחירתו המינית ולקומבינציה המיוחדת של ההתענגות בדיבור שלו – אלה ההיבטים הפרטיקולריים של הסובייקטיביות שלו. רק דרך העמדה של "אני לא יודע אבל אני מבקש לדעת" הוא יכול "לעבור" ולצמוח מהאישי לפרטיקולרי.

החוזה שאנו כורתים עם האדמה, חוזה הנחקק בטביעות כפות רגלינו, מציב אותנו פנים אל פנים בפני חידה. טביעות רגל אינן יוצרות דימוי ואף אינן מסמנות מאומה, אלא צופנות היפוך של הווייתנו ושל עולמנו. כשאני ניצב בפני טביעות רגלי אני מביט בכתב עתיק יומין, קמאי ונושן בהרבה מכל שיטת כתיבה מוכרת. אי היכולת לפענח כתב זה חושפת את המרחק האינטימי אך האינסופי האצור בתוך הווייתי. אני עצמי הנני, כבר עתה, האחר הקדמון שלי…בשנת 300 לפנה"ס, חי בסין אדם שפחד מטביעות רגליו. לשווא ניסה לחמוק מהן, לנוס על נפשו. ככל שהתמיד בניסיונותיו כן רבו טביעות הרגל שיצר. בסופו של דבר התמוטט האיש בלב לבה של רשת טביעות רגליו. חברו, הפילוסוף צ'ואנג טסו, יעץ לו כי על מנת לחדול מיצירת טביעות רגליים עליו לבחור בחיים של שלווה ודממה.

(יאם לאו, מתוך הקטלוג של קופפרמן ע' 77)

למידה אמיתית היא זו שבה אנו תמיד מוכנים ללא ידוע ולהפתעה.

במצב האנליטי מדבר לאקאן על נוכחות של שני סובייקטים שכל אחד מהם פונה לשני אובייקטים – האגו והאחר (הדמיוני). כשנכנס המדריך לתמונה נוצרת שלישיה. המדריך פועל כמסנן לשיח של הסובייקט ולפניו מונחת תמונה סטריאוסקופית. מבטו של המדריך משנה את התמונה: המבט שלו הוא מבט שני ותפקידו הוא לשקף את התמונה למודרך כמו מתוך מנסרה של אור- שיקוף תוך כדי שבירה.

כשעומדים בין שתי מראות, ההשתקפות מוחזרת באותה דרך – היא נראית מנקודת מבט של א-חר כשהוא מסתכל על עצמו – ללא אחר זה שהוא השתקפות של עצמו הוא לא יראה את עצמו רואה את עצמו. האנליטיקאי מספק את המראה השנייה, והמדריך עומד מחוץ למערכת השתקפויוית אלה ומצביע עליה. וכך נוצרת תמונה סטיראוסקופית שהיא זו הנוצרת משתי תמונות לא חופפות לחלוטין, וכך נוצרת רשת שבה יכול הסובייקט החומק להיתפס לרגע. הזדהות עם האנליזנט או עם המדריך מחסלת את הפער בין התמונות כך שהראייה נשארת שטוחה ללא עומק. המרחק בין המדריך לאנליזנט עוזרת לשבור את ההזדהות. אם האנליטיקאי לא יהיה חופשי מהצורך שלו לעזור לאנליזנט בסבלו, הוא לא יוכל למקם את עצמו במרחק המתאים על מנת להבחין במובנה של שרשרת אסוציאציות. הצורך שלו לרפא את הפציינט כל כך לוחץ שהוא לא יכול להקשיב בקשב חופשי. המדריך ממוקם יחסית רחוק יותר מהאגו שלו וחופשי יותר מחרדה – לכן עליו לשמור על עמדת האי הבנה שלו ולהעלותה פעם אחר פעם: להעלות מחדש את השאלה יותר מאשר לספק תשובה או להישאר אתה. פרויד, המדריך של יונג, יעץ לו באחד ממכתביו להפסיק לדאוג בנוגע לריפוי הפציינטים ולהתחיל לדאוג לפרנסתו ולמחקר הפסיכואנליטי. עמדתו של המדריך היא זו של סובייקטיביות שנייה והיא הופכת את החוויה ללא פחות מפתיעה עבורו מאשר עבור המודרך. דבר וזה מאפשר לתהליך ההדרכה לנוע מעמדה של פיקוח לעמדה של דרך (טאו), ולמדריך לעבור מעמדה של דמות סמכותית, זה שיודע, לעמדה של מנסרה, נקודת מבט ששופכת קשרת של צבעים חדשים על החוויה.

פקט ההכשרה

מילר טוען כי יש הפרדה בין האפקט לבין מה שגורם לו, יש פער בינו לבין סיבתו. באפקט יש כעין הפתעה, אין הוא שייך לאותו סדר של הסיבה, אין זה קו ליניארי רצוף. אין אוטומטון של הכשרה. מילר מדבר על פורמציה (היינו – הכשרה), ועל מה שמעבר להכשרה (טרנספורמציה). שאלת ההכשרה הופכת מעודנת יותר כאשר מטרתה אינה רק רכישת ידע אלא גם הופעה של תנאים סובייקטיביים מסוימים, טרנספורמציה בהוויה של הסובייקט.  הכשרה לחכמה, כמו בזן, הנה טרנספורמציה סובייקטיבית ללא מסירה של ידע מתמחה כלשהו – היא מחייבת מוטציה נפשית, כמו בריפוי. הכשרה אמיתית מוסרת רוח, דרך, היא ממומשת בהופעת אופי חדש ביחיד, אותנטיות. הכשרה ראויה תמיד מתחילה אחרי. למידה אינה הכשרה – היא באה לפני. הכשרה אמיתית כוללת בתוכה "התעלמות ממה שאתה כבר יודע" (לאקאן, כתבים, ע' 349). מטרתה היא שלמות.

 

הפרקטיקה האנליטית היא באזור החיצוני של ההכשרה (שני עיגולים, פנימי וחיצוני). לכן יש חלוקה בין שני מונחים: 'האנליזה שלי' ו-'הפרקטיקה שלי', שביניהם לא מתקיימת הרמוניה אלא מתח. מה שהסובייקט למד מן "האנליזה שלי" בסוף אנליזה, על פי לאקאן, ימקם אותו לא רק במצב של לעשות אנליזות אלא גם ללמד אותה ולתרום לקידומה. לאקאן לועג לפונקציה ההכשרתית של 'הפרקטיקה שלי', ורואה בה רק שגרה ושכחה. באזור החיצוני שקרוב לאקסטימי ישנה ההדרכה, זה אזור הגבול בין האקסטימי והחיצוני.

סיום זמני

רומי: סלסלה של לחם טרי

אמר הנביא מוחמד,

                        "אין חבר טוב יותר

לדרך מן המעשים שאתה עושה. מעשיך יהיו

חבריך הטובים ביותר, או אם תהיה אכזר ואנוכי

יהיו מעשיך כנחש ארסי

שחי בקברך"

            אבל אמור לי,

האם יש ביכולתך לעשות עבודה טובה ללא מורה?

האם בכלל תוכל לדעת מהי, ללא נוכחות

מדריך? שים לב איך אפילו צורת החיים הנחותה ביותר

זקוקה להדרכה כלשהי.

            תחילה בא הידע,

אחר כך עשיית התפקיד, ומאוחר הרבה יותר,

אולי לאחר מותך,  משהו צומח

ממעשיך.

            חפש אחר עזרה והדרכה

בכל מיומנות שאתה לומד. חפש אחר מורה

נדיב, כזה שהטמיע את המסורת בה הוא נמצא.

חפש אחר פנינים בתוך צדפות.

למד מיומנות טכנית מאומן.

בכל מקום שתפגוש מורים רוחניים אמיתיים

היה עדין ונימוסי והוגן אתם.

שאל אותם שאלות, והיה להוט

לקבל תשובות. לעולם אל תוותר.

אם צבעי מומחה לובש גלימה ישנה, סמרטוטית,

אין זה מפחית ממומחיותו.

אם נפח הגון עובד בנפחיה

לובש סינור מטולא, אין זה משפיע

על הדרך בה הוא מכופף את הברזל.

            הפשט מעליך את גאוותך.

ושים עליך בגדי ענווה.

            אם ברצונך ללמוד תיאוריה,

דבר עם תאורטיקנים. דרך זו היא אורלית.

כשאתה לומד מיומנות, התאמן בה.

לימוד זה נעשה באמצעות הידיים.

אם חפצת בדרווישיות, עוני רוחני,

וריקנות, עליך להתחבר עם השייח.

אין זה עוזר לדבר על זה, לקרוא ספרים, ולעשות תרגילים

ידע זה נשמה מקבלת מנשמה.

המיסתורין של ריקנות רוחנית

יכול לחיות בלבו של עולה רגל, ובכל זאת

הידע לא יהיה עדיין ברשותו.

המתן לפתיחות המאירה,

כאילו היה חזך נמלא באור,

כמו כאשר אמר אלוהים,

            האם לא הרחבנו אותך? (קוראן 94:1)

 

אל תחפש אחריה מחוץ לעצמך.

אתה המקור לחלב. אל תחלוב אחרים!

ישנו מעיין של חלב בתוכך.

אל תסתובב עם דלי ריק.

יש לך ערוץ אל האוקיינוס, ובכל זאת

אתה מבקש מים מבריכה קטנה.

התחנן להתפשטות האהבה. עשה מדיטציה

רק על זה. הקוראן אומר

            והוא (האל) נמצא אתך (57:4)

ישנה סלסילה של לחם טרי על ראשך,

ובכל זאת אתה עובר מדלת לדלת לבקש אחר פרורים.

דפוק על דלתך הפנימית. לא אחרת.

אתה טובל עד לגובה ברכיך במי נהר טריים, בכל זאת

אתה ממשיך לבקש לגימה משקי המים של אנשים אחרים.

המים נמצאים מסביבך, אלא שאתה רואה רק

סכרים שמונעים ממך מים.

הסוס נמצא מתחת לירכי הרוכב, ובכל זאת

הוא שואל, "היכן סוסי?"

                        כאן, מתחתיך!

"כן, זהו סוס, אבל היכן הסוס?"

            האם אינך יכול לראות!

"כן, אני רואה, אבל מי ראה אי פעם סוס כזה?"

משוגע מצמאון, הוא אינו יכול לשתות מן הזרם

הזורם כל כך קרוב לפניו. הוא כמו פנינה

בתחתית העמוקה, התמהה בתוך צדפתה,

היכן האוקיאנוס?

            חקירתו המנטאלית

יוצרת מחסום. ראייתו הפיזית

חובשת את הידע שלו בתחבושות. המודעות לעצמו

סותמת את אוזניו.

            השאר ביראת אלוהים,

ורק בזה.

אלה מכם המפוזרים,

הפכו את חייכם הדאוגים לפשוטים. ישנו צדק

אחד: השקו את עצי הפרי,

ואל תשקו את הקוצים. היו נדיבים

למה שמזין את הנשמה ואת אור המחשבה

האלוהית. אל תכבדו את מה שגורם

לדיזינטריה ולגידולים מפותלים.

אל תתנו מזון לשני הצדדים שלכם באופן שווה.

הנשמה והגוף נושאים עליהם מטענים שונים

ודורשים תשומת לב נבדלת.

            לעתים קרובות מדי

אנו מניחים שקים על ישו ונותנים לחמור

לרוץ חופשי באחו.

            אל תתנו לגוף לעשות

את מה שהנשמה עושה הכי טוב, ואל תשימו מטען גדול

על הנשמה, מטען אותו יכול הגוף לשאת בקלות.