על צרות העין ועל הממשיים

למורי, אנדרו כהן

שפינוזה

"…ואם הוא (העצם) מוגבל על ידי סיבתו (אלוהים), הרי זה בהכרח מפני שהסיבה לא יכלה לתת יותר, או מפני שלא רצתה לעשות זאת. שאלוהים אינו יכול לתת יותר, מתנגד לכל יכולתו ושאינו רוצה לעשות זאת, למרות יכולתו, יש בו טעם של צרות עין; וצרות עין אין אצלו מכל וכל, באשר הוא מלוא כל הטוב והשפע".[1]

אם נתייחס לביטוי "צרות עין" במשמעותו המילולית הרי ניתן לראות "עין צרה" כעין שהפרספקטיבה של המבט שלה מוגבלת. לאלוהים פרספקטיבה מוחלטת ולכן שפע מוחלט, ואילו בני האדם סובלים מצרות העין.

פרויד

במאמרו "זכרון, חזרה ועיבוד" מדבר פרויד על הטיפול האנליטי כעל הרחבת המבט: "…ועתה נבחין בכך שבבואנו להדגיש בפניו [בפני המטופל] את החזרה הכפייתית שלו, לא רכשנו שום עובדה חדשה אלא רק נקודת מבט כוללנית יותר"[2]

פרויד מבקש באמצעות הפסיכואנליזה להרחיב את נקודת המבט, לצמצם את צרות העין.

הולארכיה

מנקודת המבט האבולוציונית, לעולם יש כיוון והירארכיה, או לפי מושג שטבע ארתור קסטלר – הולארכיה.

המציאות מורכבת משלם/חלקים, או הולונים. הולונים הם בו-זמנית שלמים בזכות עצמם וחלקים משלם אחר; כל דבר הוא הולון של משהו. המציאות אינה מורכבת מדברים או תהליכים אלא מהולונים, וזה אינסופי.

ההולונים מופיעים בהולארכיה, או הירארכיה טבעית – זהו סדר של שלמות הולכת ועולה: מחלקיקים לאטומים לתאים לאורגניזמים. מאותיות למלים למשפטים לפסקאות. שלם ברמה אחת הופך לחלק מרמה גבוהה יותר. הרמה הנמוכה אינה מכילה את הרמה הגבוהה אבל הרמה הגבוהה כן מכילה את הרמה הנמוכה.

לאבולוציה יש נטייה כללית ליותר ויותר מורכבות, עלייה בדיפרנציאציה/אינטגרציה, עלייה בארגון/הבנייה, עלייה באוטונומיה היחסית, עלייה בטלוס (תכלית). כל רמה אבולוציונית כוללת את הרמה מתחתיה ומתעלה עליה, מוסיפה משהו חדש – בדומה למטאפורה בשפה.[3]

ז'יז'ק בספרו "המוחלט השביר" מוביל אותנו בדרך המראה שהפסיכואנליזה פועלת בתחום הביניים של הניגוד בין ידע עובדתי "אובייקטיבי" ואמת "סובייקטיבית". היא חושפת את השקרים הנאמרים במסווה של אמת (זה מה שעושים האובססיביים שבמסגרת הצהרות מדויקות מכחישים את איוויים). היא חושפת את הדוברים אמת במסווה של שקר (התהליך ההיסטרי, או פליטת פה שמסגירה את איווי הסובייקט).[4]

מה שחשוב עבור הפסיכואנליזה אינו ערך האמת ככזה אלא הדרך שבה המעבר בין אמת לשקר חושף את האיווי של המטופל. כשמטופלת טוענת שנוצלה מינית על ידי אביה, מה שחשוב אינו הניצול ככזה אלא תפקידו בכלכלה הסמלית שלה, הדרך שבה האירוע עבר סובייקטיביזציה. כלומר, לא האירוע עצמו אלא היחס אליו, והיכולת לרשום אותו במערך הנפשי, המודע או הלא מודע. כך מפרש לאקאן את מה שפרויד מכנה "המציאות הנפשית?".

אם ניישם את המודל האבולוציוני ההולארכי נוכל לומר ששקר ברמה אחת הופך לאמת ברמה אחרת, והמעבר בין הרמות הוא שחושף את האיווי. איווי לְמה? להמשיך בדרך להרחבת התודעה או המבט. אם אין מעבר, אם יש היתקעות בקיבעון, הרי שיש מעצור באיווי, סימפטום המנקז לתוכו התענגות.

ההתנסות

אחרי שנים ארוכות של פסיכואנליזה הגיעה אל נקודת הודאות – היא מסתובבת ומקיפה את סלע הממשי, הלא ניתן לתיאור, הלא ניתן לריפוי. את הפצע הזה יהיה עליה לשאת כל חייה – וכל שנותר הוא "הזדהות עם הסימפטום", התארגנות נוחה יותר, מקבלת יותר מולו. היא חושבת על ה-passe כאפשרות. במקום זאת, היא משתתפת בסדנה רוחנית בהודו. לאחר כשבוע של מדיטציה והתבוננות, שבוע של שתיקה והתנתקות מכל הידוע, המורה מדבר על הממשי – במושגים שלו. Get Real, הוא אומר באנגלית אמריקאית. גט ריל. היא חושבת על הפרסומת לקוקה קולה –  The real thing!  ומגחכת לעצמה. משום מקום עולה המחסום "הממשי" המסתתר בטבור חייה, משום מקום עולה ספק – האם אכן ממשי? בו ברגע שעולה השאלה מתמוסס אותו ממשי כלא היה. העולם מתהפך. התחושה היא של פליאה וסחרור מאושר וקלות כמעט בלתי נסבלת. אותו אל חשוך ששלט בה ואליו הקריבה כל כך הרבה, שכל חייה הסתובבו סביבו – התפורר מול עיניה כמו האשליה הטיפשית ביותר.

זו הייתה עבורה קפיצה ברמת תודעה שהפכה את הממשי למדומה. אז איפה מסתתר הממשי "האמיתי"? אם נשתמש במטאפורה ספיראלית של אבולוציה תודעתית – הממשי היחידי הוא המוחלט, או אלוהים, או פרספקטיבה מלאה – ללא צרות עין. כל השאר – ממשיים יחסיים.

לאחר שנתיים – האפקטים של החוויה התייצבו והעמיקו, והפרספקטיבה הולכת ומתרחבת.

הפרח

הֶגל

הגל מבחין בין הדיאלקטיקה-כמדע (ידע), שהיא התנועה ה"סינכרונית" בתוך עולם הדעת שכבר נשלם, לבין הדיאלקטיקה-כמסע (אמת), שהיא התנועה לקראתו. הוא עושה אנלוגיה לעולם הצומח, על הדרך שעושה העץ מן הניצן עד לפרי.[5]

"כאשר הפרח בוקע נעלם הניצן, ואפשר לומר שהפרח סותר את הניצן. באותו אופן, הפרי מכריז על הפרח שהוא המציאות השקרית של הצמח, ועכשיו הפרי מתייצב במקום הפרח בתור האמת של הצמח. צורות אלה אינן רק נבדלות; הן גם דוחקות זו את זו כבלתי מתיישבות הדדית. אולם טבען הנזיל[6] עושה אותן בו בזמן למומנטים של אחדות אורגנית, שבתוכה לא בלבד שאין הן עומדות במאבק, אלא האחת היא הכרחית כמו האחרת; ורק שוויון-ההכרחיות הזה מהווה את חייו של השלם."

הגל מדבר על קפיצות אבולוציוניות ומשווה אותן ללידת ילד או לבניית עולם חדש: "אמנם אין הרוח נח לעולם אלא שרוי בתנועה מתקדמת תדיר; אך דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך ההתקדמות הכמותי גרידא, ואז – בקפיצה איכותית – נולד הילד. כך גם הרוח המעצב את עצמו מבשיל לאט ובחשאי לקראת צורה חדשה, כשהוא מפורר את מבנה עולמו הקודם חלקיק אחר חלקיק. התרופפות העולם הישן ניכרת רק בכמה סימני מחלה פזורים, קלות הדעת והשעמום הנוגסים במה שעדיין נשמר, ואותה תחושה מוקדמת עמומה של דבר-מה לא-ידוע, מבשרים כי משהו אחר קרב ובא. התפוררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנו של השלם, נפסקת לפתע על-ידי היום הבוקע אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש."[7]

אם כן הדיאלקטיקה נובעת מכך שבתוך מערכת המושגים ישנו מתח, או סתירות. מתח זה לא ניתן לפתרון ברמה הנוכחית של מערכת המושגים שלנו. כדי לפתור אותו צריך ליצור מושגים חדשים, אך אלו צריכים לשמר חלק מן ההגיון של השלב הקודם, אשר יצר את המתח.

לוינאס

מעניין להביא בהקשר זה את עמדתו של לוינאס, שנראית כהפוכה.[8] האבולוציה אצל לוינאס מתרחשת בדיעבד, מן המוחלט אל היחסי. לעומת הדימוי של הפרח המתפתח לפרי, אפשר להביא את התייחסותו של לוינאס לסוגייה תלמודית במסכת שבת (דף פ"ח, עא-עב), המבארת את הפסוק "כתפוח בין עצי היער" משיר השירים.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (שיר השירים ב ג) “כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.

הפרי קודם לעליו ולפרחיו. התורה מתקבלת לפני כל חקירה, מחוץ להתפתחות ההדרגתית. הסיום קודם להתרחשות הסיפור – נעשה ונשמע. התורה במובן זה היא הממשי.

ה'כן' שב"נעשה" אינו אומר התגייסות העשייה לשם עשייה, אין בו איזשהו "פרקסיס" נפלא הקודם למחשבה, כאשר העיוורון, גם אם הוא עיוורונו של האיש הבוטח, אמור להביא לידי אסון. ההפך הוא הנכון: מדובר בפיכחון בלי היסוס וגישוש, בלי היפותזה מנחה, בלי מושג, בלי מבחן הכרתי. מדובר בקפיצה אבולוציונית.

לאקאן

בסמינר ה-XX אומר לאקאן: "האגו הוא פרח של רטוריקה שצומח בעציץ של עקרון העונג לו קורא פרויד: "לוסטפרינציפ", ושאני מגדירו כזה שמגיע לסיפוקו עם בְּלָה-בּלַה".[9] אנו יודעים שהאגו הוא המתווך בין הסובייקט למציאות, ושהמציאות שהאגו מתווך עשויה למעשה מעקרון העונג אותו היא מייצגת. בסמינר זה לאקאן מדבר על השפה הסמלית כטפילה ללָה-לָאנג הראשוני, השפה של ההתענגות, אך כשהוא מדבר על הבלה-בלה של האגו נראה שהוא מתכוון לאופן שלישי של דיבור – דיבור כחשיבות עצמית וידע "סמכותי" ריק, כמסך שקרי המכסה על הידע החי הפועם בממשי הנובע מן הלא ידוע ושהולך ונחשף במהלך האבולוציוני.

הטראומה וההזדמנות

זִ'יזֶ'ק

בספרו "המוחלט השביר" מתייחס ז'יז'ק לקשרים בין  המבנה והאירוע שלו.[10] מצד אחד האירוע הוא הממשי הבלתי אפשרי של מבנה, של הסדר הסימבולי הסינכרוני שלו, המחווה האלימה המייצרת אותו. הסדר המבני הסינכרוני הוא סוג של תצורת הגנה נגד האירוע המכונן אותו. מצד שני ניתן לטעון טיעון הפוך. הסטאטוס של האירוע עצמו (הנרטיב המיתי של המחווה המייסדת האלימה הפרימורידאילית) הוא פנטזמטי. זוהי הבנייה פנטזמטית שנועדה להתייחס למה שלא ניתן להתייחס אליו (מקורות הסדר) על ידי הסתרה של הממשי של האנטגוניזם המבני (חוסר האפשרות) שמונע מהסדר הסינכרוני המבני להגיע לאיזונו.

 

האקט כממשי, אקט אותנטי, ממוקם בין זמן לנצח. ז'יז'ק מביא מדבריהם של קאנט ושלינג על האקט. הם רואים באקט את הנקודה בה הנצח מתערב בזמן, השרשרת הזמנית הסיבתית מופרעת – משהו מופיע, נוצר מלא כלום (ההתגלות). משהו קורה שלא ניתן להסבירו כתוצאה של השרשרת הקודמת. מצד שני האקט הוא בו בזמן רגע עליית הזמן מהנצח.  דבר זה מפר את האיזון – זהו הפרדוקס של המחווה הנצחית שבו-בזמן מממשת את הנצחיות ופותחת את ממד הזמניות/היסטוריות.

הנצח אינו אל-זמני במובן הפשוט של 'קיים מעבר לזמן': הנצח הוא שמו של האירוע או החתך שתומך ומפעיל את ממד הזמניות כרצף של ניסיונות כושלים לתפוס אותו.

הפסיכואנליזה מכנה את האקט הזה "טראומה". הטראומה היא נצחית, היא לעולם לא יכולה להתגלם בזמן או בהיסטוריה. היא הנקודה של הנצח סביבה הזמן מסתובב – זהו אירוע נגיש בתוך הזמן רק באמצעות ריבוי עקבותיו. נצח וזמן אינם מוציאים זה את זה באופן פשוט, אין זמן ללא נצח. הזמניות מוחזקת על ידי כישלוננו לתפוס/ לסמל / לעשות היסטוריזציה לטראומה הנצחית. אם הטראומה תכנס לזמניות/היסטוריה, ממד הזמן עצמו יקרוס לעכשיו נצחי חסר זמן. הנצח הוא מה שמוצא מחוץ – היוצא מן הכלל שמאפשר למציאות ההיסטורית לשמור על הקונסיסטנטיות שלה.

הפסיכואנליזה כוללת את הקבלה וההודאה שכל תצורות השיח שלנו רדופות לנצח על ידי "שארית בלתי ניתנת לפיצול". זוהי רוח רפאים של שארית טראומטית שמתנגדת לוידוי, כלומר לאינטגרציה לעולם סימבולי – לא ניתנת לשחרור, למנוחה, להשלמה. זוהי התייחסות מרומזת לגרעין טראומטי שממשיך כשארית מגונה של "מת-חי", ששומרת על העולם השיח "חי". כלומר, אין חיים ללא התוספת של רוח הרפאים הזו. לכן המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שלא יכול להשתחרר – לעולם.

הזדמנות אבולוציונית

ז'יז'ק, כמו פרויד, עוצר בפני הטראומה: על פי תיאורו נראה שהטראומה לא מאפשרת הליך אבולוציוני של שחרור. אך לאחר מכן הוא כותב: "יהדות היא שם הפרדוקס של האוניברסליות ששומרת על הממד האוניברסלי שלה בדיוק על ידי "ההיקשרות הנלהבת" שלה לכתם הפרטיקולריות שמשמש כבסיס הלא מוכר שלה. היהדות סותרת את התפיסה של השכל הישר שהמחיר שיש לשלם עבור הגישה לאוניברסליות הוא ויתור על הפרטיקולריות. היא גם מראה איך הכתם של הפרטיקולריות שלא מכירים בו של המחווה שיוצרת את האוניברסלי הוא המקור האולטימטיבי לחיוניות של האוניברסל."[11]

למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על יהדות? האין הוא מדבר בלי לדעת זאת על אותו אקט שמשמעותו מסתברת בדיעבד, אליו מתייחס גם לוינאס? אקט שקשור בהתגלות ומוביל לגאולה? שהרי הטראומה היא בו בזמן קיבעון שמעורר חרדה ואיום אבל גם הזדמנות להתעוררות – טיכה. הזדמנות לקפיצה אבולוציונית. משהו קרה, יש אירוע שאי אפשר להדחיק או לשכוח. חייבים לעשות משהו – לפני ובמקום ההכרה.

מנקודת מבט הולארכית אבולוציונית, הטראומה היא ההזדמנות להתקרב למקום שבו הולכת ונעלמת צרות העין. מה שנחווה כממשי במציאות הנפשית יכול להפוך למדומה כשהאמת עולה לרמה גבוהה יותר.

 Get Real!



[1] ברוך שפינוזה, מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו, תרגם יוסף בן שלמה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ז עמ' 120

[2] זיגמונד פרויד, היזכרות, חזרה ועיבוד (1914), הטיפול הפסיכואנליטי, תרגם ערן רולניק, הוצאת עם עובד, תל-אביב תשס"ב עמ' 117

[3] Ken Wilber, A Brief History of Everything, Shambala, Boston 2000

[4] Slavoj Zizek, The Fragile Absolute, Verso, NY 2000, pp.135-142

[5]  ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם וביאר ירמיהו יובל, מאגנס, ירושלים תשנ"ו

[6] הביטוי 'נזיל' אינו מציין אצל הגל חוסר צורה, אלא גמישות דינאמית שיש לה מבנה. זהו מבנה לא קשיח, פלסטי, שכל רכיב בתוכו שולח אותנו אל כל האחרים בתהליך של התפתחות ועיצוב עצמי. הגל רוצה להעתיק מבנה כזה גם אל תחום החשיבה הפילוסופית.

[7] הגל, עמ' 143-147

[8]  עמנואל לוינאס, תשע קריאות תלמודיות,  תרגם דניאל אפשטיין, שוקן, ירושלים 2001

[9] J. Lacan, On Feminine Sexuality, the Limits of Love and Knowledge (1972-1973, Seminar XX, Translated by Bruce Fink, Norton) 1998, p.56

[10] Slavoj Zizek, The Fragile Absolute, Verso, NY 2000, pp.135-142

[11] ibid.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *