במחוזו של אנדרו כהן

רשימות מסדנה אחת בפוקסהולו, מסצ'וסטס, פברואר 2004

הרשימות שאתם עומדים לקרוא כוללות חלק ממה שנכתב בזמן כדי סדנת הארה אבולוציונית במרכז העולמי של אנדרו כהן במסצ'וסטס. הדברים נכתבו באופן ספונטאני ואסוציאטיבי, ומציגות את הפן החווייתי האישי של הכותבת. את אנדרו כהן פגשתי לפני כ-שלוש שנים וזוהי הסדנה השישית שבה אני משתתפת. בדרך כלל אני נוהגת לתרגם קטעים נבחרים מתוך הסדנה. הפעם חשבתי להעביר אליכם לא רק מידע על ההוראה אלא גם את הפן החווייתי. מצד אחד אלו דברים אישיים, ומצד שני עולה בחוויה ממד לא אישי מובהק. האופן בו חוויתי את הסדנה מייצג כמובן את המקום בו הייתי באותו זמן ואת השלב אליו הגעתי. חלק מהכתוב הוא אופן הבנתי את דבריו של אנדרו במפגשים וחלקם שיחה פנימית.

כיוון שהתורה הזו היא אבולוציונית ומטרתה היא טרנספורמציה של היחיד והכלל הזרימה הדינאמית אינה פוסקת, ובזמן אחר ומעמדה אחרת  ייכתבו דברים שונים.

 

יום ראשון

רגעים של טרום ריטריט ואחרי מפגש. המפגשים עם האנשים שמחים אבל לא ממש יש לי על מה לדבר. תמיד חלשה בדיבור החברתי. הרצון האמיתי שלי הוא להיות חלק מהמארגנים, לא חלק מהאורחים, חלק מהעשייה בשביל האחרים.

האור עולה כחלחל אפור – הנה השלג והנה העצים ואיה השה לעולה?

רוצה לשאול את אנדרו הפעם על אתיקה והיומיומי. איך משתתפים ומקדמים את האבולוציה של התודעה בחייך שלך, לא בתוך קהילה של תלמידים. מהי האתיקה החברתית? איך לפעול בעולם ולהמשיך להתפתח?

התחלת הריטריט בשתיקה, בלי קשר למחשבות. אין יחס.

איך כותבים? העולם שלי מתרחק במהירות. אי אפשר באמת לכתוב ללא יחס. או שכן. מחשבת ההתקשרות היא מלאכת מחשבת כמו רקמה או סריגת שרשראות חוזרות על עצמן של אי-משמעות שיוצרות שלם.

קור מקפיא והשמש בוהקת בחוץ. מגוון אלוהי לאור. מישהי בתוך אוהל קוראת, קטנה, לבד מול אנדרטה למהפיכה.

כל אחד לעצמו. בסופו של דבר כל אחד לעצמו. בקרקע ההוויה – דבר לא התרחש, אבל אי אפשר לגעת בה בשותפות. אתה לבד לחלוטין שם, כי היחס לא קיים. אי אפשר לשתף במדיטציה באמת.

יושבים ופנינו אל השמש – חלק מן התודעה הקוסמית. חלק מההיווצרות. Becoming, being created

היווצרות, התהוות, בא והולך, בא והולך, חזרה והתפתחות. והענווה של החלק מול השלם.

והשקט והשלווה כמובן, להיות במקום שבו קורים דברים קדושים וגדולים.

לפני מפגש אחה"צ.

"בלי קשר למחשבות" מוביל אותי במעגלים בלתי נמנעים למוות של רפי, לרגע המוות, למקום בו הוא נמצא קודם ועכשיו, לכל חיי הקודמים. ואני "חושבת". המחשבות הן החלק המת. ההיות עכשיו ולתמיד ולעתיד – החלק החי. הלב אפילו כואב פיזית, מעורר שאלה – האם אמות פה עכשיו? האם דבר מה מכל חיי אכן קיים?

אחרי המפגש.

ההיות נוכח בקרקע ההוויה – בטוהר הראייה, בעומק, וברוחב. מה שחשוב זה לא הלבדיות ואי היחס למחשבות, אלא זו התודעה שאתה חלק ממנה. קדושה של אור, צבע וצליל. כל "הבעיות" מתמוססות לתוך המציאות האמיתית של הדברים. הממשות שלהם. מופיעה קלות שאיני במגע אתה כמעט. קלות של הוויה, לא קלות ערך. לא לצפות במחשבות אלא "להעביר אותה". אין למחשבות מהות של "אני",  אני היא זו הבוחרת להזדהות או לא, בעיקר עם התודעה הערה.

אני ועוד ששה איש נותרנו באולם המדיטציה. כל אחד עם עצמו ועם ה"אי יחס למחשבות" הפרטי שלו.

בחלקו אני שמחה, בחלקו אני בוכה – על רפי, על מותם הצפוי של יקירי. בחלקו אני רק שקטה. מדלגת על ארוחת ערב – לא רק בגלל ענייני רוח, אלא בגלל הקור והדיאטה, וגם המוח הטיפשי שלי מרחיק עצמו ממני. לא להיות תלויה בו זה דבר משמח. בהחלט הלכתי כברת דרך בשנתיים האחרונות אבל – קשב/ערנות מירבית/שקט וקלות בו זמנית – זו המשימה עכשיו, והיא זורמת פנים וחוץ.

קפוא בחוץ, מושלג. בפנים רוחו של אנדרו המתוק והטוב, ואני עוד לא ממש יצרתי קשר. אבל גם עם מחשבה זו לא אלך.

יום שני

מדיטציה על אפס. הממשי לא ניתן לתפיסה. תמיד חדש. לחזור למקום של טרום ההתחלה כדי להיוולד שוב. דיברתי עם אנדרו על חוויית ההינתקות שמביאה אתה את תחושת המוות והאובדן באופן יותר עוצמתי, ואז במגע עם קרקע ההוויה ניתן לגעת אפילו מעבר לחיים ולמוות. אין לידה ומוות שם, אני לבד לגמרי, אבל גם לגמרי ביחד, ומשהו מרפי נמצא שם אתי.

האפס הזה, אי אפשר לבנות עליו כלום. הוא מאפס כל חוויה, כולל אינרציה וחזרה. הוא הפוך מחזרה!! והעומק שלו הוא אינסופי.

אתמול היה ירח לבן במרכז חלון אולם המדיטציה. גדול, כמעט עגול ולבן לחלוטין. משקף את גווני השלג. ועכשיו התעננו השמים, אבל אנחנו במקום אחר, מקום של ריטריט. פשטות. הלובן מתאים לפשטות. אני מאבדת לאט את עייפותי.

השקט. להיות עם השקט הפרה-מורדיאלי. להתעורר אל הממשי, לממדי המוחלט שלו. להכיל את השמחה, הריגוש והעצב וללכת מעבר להם. לחמוק מדרכיה הפתלתלות והמניפולטיביות של האינרציה. "עכשיו כששוככות הסערות" –  להיווצר מהמקום בו דבר לא קרה. הפוגה במחול החרבות.

 

מיצב: ובמרכז בריכת השלג אנדרטה מוקפת נרות ופרחים שרשרת מנורות זעירות. מולם אוהל כתום. ומתוך האוהל בוקע קול של אשה. יום ולילה היא קוראת על אוטונומיה ושיתוף. עוצמת האוטונומיה בתוך גודלו של השיתוף. אלא שזו לא אמנות אלא אנשים במסע רוחני – ומהי אמנות אם כן? מהו הממשי שבאמנות?

והערנות מחריפה יחד עם השקט והרגיעה, התודעה הולכת ומתרחבת. "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" (יונה וולך).

וקרקע ההוויה, המקום הלא-כלומי המלא הזה – מהו? מהי התודעה המכילה את כל התודעות? מהו המקום הזה אליו אנו באים עירומים ממעשינו ומההיסטוריה הפרטית של חיינו? המקום בו נופלות כל ההזדהויות?

פשוט שם. היות שם/כאן. התמסרות. למות לעולם הכוונות וההכוון. אינני יודעת מי אני – איזה משפט! קרקע ההוויה היא הנקודה האינסופית בתוך ים הסופיות, או אולי יותר נכון להפך. אני עומדת על רגל אחת, מתנדנדת הלוך ושוב על פיסה של ענן סופיות שצפה באוקיינוס עמוק מיני חקר של אינסופיות.

החיים סביב לי. אין בי שיר, אין בי ידיעה, כולי ללא קשר, כולי שקטה. בתנועת נשימה האפס מתרחב ומוצר, או נוצר, או נוצק, לא מוצק, גומי מקסימום. מה שפרה מנת חלקי.

האפס הוא המקום ללא זמן ומרחב ותנועה. המקום הריק המלא פוטנציאל חיוני שהוא במהותו חיובי. חיובי בתכלית. רק הכרה באמת הזו – ושכנוע – conviction, תוביל לטרנספורמציה. אחרת אנחנו מובלים על ידי פחד ורעב ברמה של הנשמה. אנשים כאלה מלאי רעב ופחד אינם אמינים. אין לדעת מה יעשו.

 

כל תרפיה צריכה להתחיל בחזרה לנקודת האפס הזו, ומשם להיוולד מחדש. האם אין פה יסוד של אמונה? ומה אעשה עם כל הפונים אלי שאין להם כל אמון, אמונה וגישה לפוטנציאל החיובי הזה? שעבורם החיים באמת מסריחים במקרה הרע, חסרי משמעות במקרה הטוב? שמה שמנחה אותם זו הציניות והתאווה, שמאחוריהם פחד גדול?

להיוולד מחדש שוב ושוב בקונטקסט האינסופי הזה של קרקע ההוויה. חוויה חוזרת מפתחת את הביטחון באמיתות שלה. בקיום של הפוטנציאל בתוך הלא כלום שממנו יכול לצמוח הכול. רק אז אפשר לעמוד במבחנים של החיים.

ההזדהות עם הפוטנציאל – עם הלא כלום הרוטט, האם זו ההזדהות האולטימטיבית? חשיבות החוויה היא בפתיחת האפשרות לטרנספורמציה.

הערב יורד, כפות האורנים נדות ברוח, מבקשות לתת מחסה לציפורים.

ריטריטים חשובים בדיוק מן הסיבה של מתן אפשרות לאינטנסיביות של התעוררות, בלי הצורך או המשיכה לשינה. המקום הבטוח שבו אפשר לחזור לאפס וללכת הלאה, לצעוד צעד נוסף קדימה.

ערב.

מחשבות מטרידות – אם בקרקע ההוויה נמצא פוטנציאל לכול – ומהותו חיובית בתכלית, מאיפה בא "הרע?" מהבחירות בחיים? פירוש הדבר הוא ששני המודלים אינם סימטריים. מתוך החיוב הלא נגלה – הלידה מחדש הנה תמיד למקום החיובי (1+). העימות עם לחצי החיים מוביל אותנו לאגו (1-). אם עלי להיות "בלי קשר למחשבות", אם להתמקד ב"אפס" , עלי לא להתייחס גם למחשבות אלה, להישאר בחיוב וזהו – לבחור בחיוב – חייב להיות פה יסוד של אמונה ואמון.

יום שלישי פעמיים כי טוב.

האוויר קר אבל ברמה של חיוניות. לא ברמת קפיאה. השלג על הארץ ידידותי יותר. השמש זורחת והכול טוב. זה פשוט המצב.

אנשים חווים חוויות של התעלות ושל קדושה ואקסטאזה. השאלה מאתמול – לא נעלמה, אבל מניחים לה. וגם אנדרו בדרכו ענה בלא ששאלתי אותו. אפס – אותה קרקע של התחלה, של קצת לפני ההתחלה – לפני המוות והלידה – הוא כולו חיובי מנוקדת מבט אנושית, בהיותו מקום ללא אגו. קרקע ההוויה מתוך עצמה אולי היא ללא תכונות.

"ובחרת בחיים" – זהו מקום חיובי במובן של יצירתיות מתפוצצת. על זה אני הולכת, בשתי ידיים, בשתי רגליים ובכל לבי. המקור קדוש. לפניו אנו ענווי ארץ ולו אנו נותנים כבוד. וה"רע" או "המעוות" מגיע מבורותנו, או מבורות של אחרים. והשאלה שלי גם היא מגיעה מהמקום המסרב לחוות באופן ישיר את ההתבוננות הטהורה – את ה"אי יחס למחשבות". אין דבר חשוב מזה. אין דבר חשוב כזה[

עד מותי הפיזי – לנשום ולחוות באפס – בלא כלום את הקדוש. בוודאות.

לחופש אין היסטוריה. אין עבר לחופש. כל רגע, כל יום לבוא חדש ועניו אל אפשרות החופש – זו ההארה האמיתית. את החוויות הכי חזקות של מדיטציה אני עוברת בכתיבה – מדברת אל עצמי ואת עצמי. אני בקשר עם התדרים העדינים, עם העומק הרוטט – קל לי פה להיות 'שם' ולא לדאוג למה יהיה הלאה. בעקר אהבה – זה מה שהוויברציה מעוררת.

אהבתי לאנדרו הולכת ומעמיקה. "נפלאתה לי אהבתך מאהבת נשים", וגברים.

תוך כדי המדיטציה וההתבוננות – ראשי כמו רדיו מקולקל מלא תחנות מרעישות. Drop it! Drop it! כל האסוציאציות כל כך חופשיות, כובלות אותי במעגל אינסופי – "הכוכב על היער רחוק זוהר" (אלתרמן) – הכוכב שבתוכי. אני קשובה אל המרכז הקדוש. הרבה אסוציאציות דתיות מטבע הדברים. הפרי המתפוצץ זירעונים נמצא בתוכי,ומחוצה לי ומעבר לי.

 

מלפני ומאחורי ומצדדי ומתחתי ומעלי.

"כי האדם עץ השדה. כמו העץ הוא שואף למעלה". אבל אחריותו רבה בהרבה מזו של עץ השדה – לא קלות הוויה אלא שמחה ואחריות כבדה מאד. "ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה" – מאפס לאפס, שכרון מרחבים. מתוך המקום הצר, מתוך הנקודה האחת המתפוצצת – כל העולם כולו – בפרספקטיבה.

עוברת ליד אגם שאפשר ללכת על פניו בבטחה. לא בעיה בשביל ישו או אחרים. מבעד לשלג מציצות בריכות קרח, ואיפה הדגים? ומה עם האור? זה זה. אותו אפס מושלם. זה פשוט זה.

אחה"צ

השאלה שבה להציק לי בגדול. אני במגע עם העומק של היצירתי, עם האחדות. עם הפוטנציאל והשפע, אבל מאיפה בא דחף המוות? אני נזכרת בפסימיות של פרויד ובדחייה שדחו האמריקאים  את מושג "דחף המוות", ואז נזכרת בחיוב הראשוני – ב bejahung ("חיוב" בגרמנית) ההכרחי להתפתחות חיי של התינוק לפני כל שלילה. זו ההזדהות הראשונית עם דחף החיים, עם הליבידו הלא מקובע, עם הזרימה עצמה של היצירה. וואו.

שינויי תודעה שתוצאתם שינויים במציאות. סדר עדיפויות אחר. נפילת האשמה לטובת המחויבות והאחריות. דה-הזדהות שמובילה לקשירה אל החופש. לא חיים ללא אידיאל ולא אידיאל ללא חיים. לעבור מחיי האהבה המעיקים לאהבת החיים הלא תלויה. לשים מחסום לאהבה העצמית ולשחרור מהעיסוק בעצמי. הסרת המכשולים היא כמים זורמים לעומת ביצה עומדת.

מה טיבה של החיוביות של קרקע ההוויה? רציתי לומר – מאגר של יצירתיות – כמו אש, לבה רותחת שחלק ממני שייך אליה, החלק האמיתי. הוא לא נתן לי לדבר וזה לא ממש חשוב. כל מחשבות האגו עברו ולא הושם להם לב. השאלה נעלמה כי זה ברור שבמקום הפוטנציאלי הזה יש רק כוח חיובי. הרע בא ממקום אחר.

שני דברים עיקריים: ידיעה וכוח משיכה. ידיעה ללא אובייקט. ידיעה שהיא בינה, וכוח משיכה שאתה רוצה לקפוץ לתוכו ולהישאר שם. מדובר על רגיעה, שלווה ושמחה אינסופית, כי דבר לא קרה ואין כל בעיה. אנדרו ביקש שנמשיך לשים לזה לב אבל לא נחשוב על about זה. בשבילי זו ויברציה יצירתית שבתוכה אני אני לחלוטין, ללא תשוקות וחסרים ופחדים.

צריך דרגה אחת של נפרדות, של הפשטה, כדי להתבונן בזה – יש צורך במינימום של הדואליות כדי להפריד את יכולת ההתבוננות.

דיבר בזלזול על "אהבה" שאנשים ניסו להעלות מפעם לפעם. צודק. אהבה – מלה שחוקה, לא אבולוציונית. דיבר על חולי הנפש לעומת הבריאות הנפשית הרדיקלית. מה הבעיה? – ייחוס עצמי, מירכוז עצמי. כוח משיכה פנימה ולא החוצה – בפשטות. אבל פרספקטיבה שנפתחת יכולה לשנות את כל התמונה אם אדם רוצה לראות אותה. גם אם נופל ממטוס באמצע הלילה.

הדיוק שלו, החקירה, הסקרנות האינסופית, ההליכה מעבר, אי ההסתפקות בקלישאות. מדבר על ידיעה טהורה ולא על תודעה טהורה, וזהו הבדל חשוב.

להתחבר עם אותו אוקייאנוס של פוטנציאל מעכשיו ולתמיד. מעבר לחיים ולמוות. להיות שם וזהו. שם נמצא אנדרו, שם אהיה גם אני – בלי הפסקה, לנצח. זה מלהיב!

הנפילה החופשית הזאת לתוך ים הפוטנציאל, ההיות שם, זו הדרך האמיתית וזו הדרך היחידה להארה! וזה אפילו לפני כל יחס לאבולוציה.

רביעי.

נגמר האביב המדומה, השמים סורגים לנו צמר שלגי והקור מתחזק. ובלילה חלומות. אלימים – משונים. מי אמר שחלומות לא באים מהאגו? כל החלום – אגו.

ובדיוק אנדרו דיבר היום על ה- bad attitude לחיים בשלב הנגלה. היחס הרע לחיים שהוא היחס הנרקיסיסטי, האגואי, וביקש שנבדיל בינו לבין הרצון להשתתף בתהליך האבולוציוני שבהעדר שם טוב יותר, לדבריו, הוא מכנה אותו "האני האותנטי". הדחף להתהוות מתגלם בעולם הנגלה. מתוך הלא כלום שיש בו את הפוטנציאל שהוא במהותו חיובי צומח משהו – כל הנגלה, ההתהוות – וכיוון שהוא יוצא ממנו, במהותו הוא בעל אותו אופי – חיובי. קשה מאד לראות את זה, אבל לוגית זה מסתדר.

 

בוחנת את ידי המתכתמות, המתקמטות, המזדקנות, ושמחה במסלול שאני הולכת בו. שמחה ומודה על כל רגע, וצופה לאחור על כל רגעי הנפילה והגלישה אל הנרקיסיזם.

קשה לי לשבת לאורך זמן בעיניים עצומות ובמנוחה – באי עשייה.

 

ערכים – אנדרו דיבר על איך שמערכת הערכים שבאה מהמקום הנרקיסיסטי שונה לחלוטין ועומדת בקונפליקט עם מערכת הערכים של ה- good attitude (virtue – המידה הטובה).

עד לאיזה עומקים אני יכולה לרדת. עד לאיזה איון עצמי? להיות תודעה. אני יכולה לגעת? זה נוגע בי, רוגע וסוער, קפוא ולוהט.

מאיפה שואב האגו את כוחו? בראשיתו הוא עקרון מארגן של פעולה וויסות, המשכו הזדהויות, פאסינציה, ויכולתנו להיות במקום של בורות או הכחשה. כמו שאין גבול לידיעה, אין גבול לבורות ולאופני השלילה וההזרה.

צהרים.

לפתע זה קרה. מדיטציה עמוקה כמו שלא חוויתי מעולם. וחשתי בדיוק במה מדובר – התחברתי למקום פסיבי לחלוטין, שקט ומלא. לא רציתי כלום, לא רציתי שזה יגמר. מוכנה לעזוב את הכול ורק להישאר פה ובזה. הייתי האפס הזה וזה היה נפלא.

הדבר החשוב והחדש באבחנת "שחור ולבן" בין האגו לאני האותנטי הוא הכיווניות. האני האותנטי הוא התגלמות הדחף היצירתי והוא מעוניין אך ורק בעתיד, במה שעוד לא ארע. הוא כלל אינו מבחין באגו והוא בלתי ניתן להריסה. קרקע ההוויה היא הרגע הנצחי, הווה מתמיד. והאגו עסוק בחישוקים, בביטחון, בהקפאה ובשימור. מנקודת מבט האגו – הדחף של האני האותנטי הוא פראי ומסוכן. הרדיקאליות מתבטאת בתנועה כל הזמן בין האפס לאחד, תוך הימנעות מן ה 1-.

אין שום מהלך הדרגתי אצל אנדרו. אין התפתחות – יש קפיצה. אצל רוב האנשים – אי אפשר להתקדם בלי לפרק קודם את הגנות האגו, להכיר בהן במה שהן. אבולוציה בפעולה ולא בתובנה.

 

אנדרו הוא פרש דוהר ללא אוכף. לא מביט לאחור. אביר הטרנספורמציה והחדש.

ואני? מה אתי? האם לוקחת על עצמי את המחויבות הזו לפעול על פי ההבנה?

חושבת על הבית. על העתיד. על מה שצריך לקרות, וזה לא ממש הזמן.

האגו הוא החלק העצל שבי, שמסתפק במה שיש ומרגיש אימפוטנט ותמיד מחכה. המקום ממנו נכתבים השירים הוא האני האותנטי. אינספק. נקודת הודאות מול מרחבי התהייה.

לילה. השמים מכוכבים בנדיבות, ובמרחק מוארת שכבת העננים באור חוזר. מוצאת איים של שקט עילאי.

האפס הוא ארוטי! זה מה שאנדרו אומר. בתוך האפס יש פוטנציאל יצירתי – מה זה אם לא ארוס? שום דבר לא חסר ובכל זאת קיים הדחף – מדהים.

חמישי.

אנדרו כהרגלו מתעלה ומעמיק מכולנו. באמת חושב. הוא פרש האש שלא מביט לאחור, כמו האני האותנטי שבעצם הוא בן דמותו. רק עוסק בעתיד – הוא הוא העיקרון היוצר, לכן העתיד הוא שלו.

האני האותנטי הוא הנשמה – שם מתרחשת האבולוציה. באגו ובקרקע ההוויה אין נשמה. אפשר להסתדר בחיים עם שניהם, אבל ההתלהבות, היצירתיות, האתגר האתי של הנשמה – כולם באני האותנטי.

כשאני באגו אני בונה מבצר עם אבנים של אינפורמציה מצטברת. הקירות עשויים מדימוי עצמי, מתפיסות ומושגים, ובפנים מחניק ובודד. כשאני מחוברת לאני האותנטי – החלק הממשי שלי הוא העיקרון היוצר – שהורס כל מבצר, שפועל לא על סמך אינפורמציה קודמת אלא בניגוד לה. שמחובר לאותה ידיעה עמוקה הקיימת בקרקע ההוויה.

לעתים רק בדיעבד אני יודעת את הסיבות לפעולה, אבל זה תמיד נכון. ויש שם ודאות. זהו אקט ברמה אתית, ברמה של הנשמה. אין שם בדידות כי יש שותפים לדרך – אם כי יש לבדיות, או מוכנות לה.

ועכשיו – אני הfree agent  – המקום הריק שבוחר עם מה להזדהות או "מה להיות", שזה אותו הדבר. מהו אני זה? מאיפה הוא בא? האם ייחודי לחלוטין?

אין לאני האותנטי צל של תודעה עצמית או התעסקות עצמית. הוא לא חושב על עצמו אלא רק על מה שצריך ליצור.

הדיבור של אנדרו משאיר אותי חסרת נשימה (ומלאת נשמה) – בדהירה קדימה. אין שקט ואין שלווה באני האותנטי, יש תביעה אינסופית לשינוי ויצירת העתיד – ולא כל עתיד אלא אבולוציוני. וזה פשוט לחלוטין ולא מורכב.

ויפֶה, כל כך יפה וצלול ובהיר וחד. אין השתמעויות לשתי פנים. אין לכאן ולכאן – הכול גלוי עד כאב.

בטיול השמשי הקטן שערכתי מחוץ לגדר שרתי שירי מולדת ישנים ושוחחתי עם אדום חזה אחד שליווני כברת דרך. מצמצנו וצייצנו זה לזו וזו לזה. הוא נתן לי כמעט להתקרב, עד שהתייאש מדלות כוחי במצמוצים ועבר הלאה. ביתו של אנדרו נטף חרבות קרח.

בהיכנסי לאולם המדיטציה היו חלק מהאנשים ישנים, חלק שוקעים פנימה, חלק תוהים וחלק במחוזות עליונים.

סיום השתיקה.

אנדרו מרחיב על הסוכנות החופשית – הבוחרת. במיוחד חשוב להכיר בכך אם אתה רוצה לעבור טרנספורמציה ולהתפתח.

הוא מאפשר לנו לדבר על התורה. מבקש שנקשיב אחד לשני, נבוא ממקום של אי-ידיעה, לא נכפה את דעותינו ונעזוב זה את זה במנוחה.

התחושה שלי היא שהאני הבוחר ודאי קיים באופן לא סימטרי. אתה נהייה מה שאתה בוחר, לכן ברגע שאתה בוחר באגו – אתה שם משקולות על הרצון החופשי שלך. לא סימטרי אבל קיים, וכמובן יש להכיר בו. זו פריצת המבצר.

פתאום כשמותר לדבר – התמלאתי פחד ואי רצון. טוב, לא חייבת להשמיע כל הזמן את החוכמות שלי. ענווה! רק באוגוסט אמרתי לאנדרו שאני סומכת עליו במאה אחוז וכבר אני מטילה ספק? לא. אחריות על בחירותי. אני רוצה להשתתף בתהליך האבולוציוני. אני כבר בחרתי בזה! ובחודשים האחרונים, עם כל מה שקרה, אני עוד יותר נחושה בדעתי.

כמו תמיד – הדיבור מכניס את המשחק החברתי. מי בוחר במי, איך מתחברים, מי מנהיג. בינתיים מעדיפה עוד קצת את השקט, את ההתבוננות האישית, את השיחה עם עצמי. קשה במיוחד עם היאקיטי-יאקיטי האמריקאי. עוד אדבר מספיק. עוד אקשיב מספיק. כי אי אפשר לפעול במדיטציה.

אנדרו אומר – בקרקע ההוויה אין בוחר, אין הפרדה, אין חלקים. הבוחר מתחיל מרגע שעוברים לעולם הנגלה. זה גם עונה על השאלה – כשהאחד מתחיל להתחלק, הופך לרבים, מתחילות האפשרויות השונות וגם חופש הבחירה.

שיחה אחת לא אישית מוארת וכל מצב רוחי המעט עגמומי השתנה, כל התלהבותי חזרה. זה כל כך חשוב!

להבין שבצעד הראשון מעבר לקרקע ההוויה, בראשית היותנו, אנחנו הננו אותו רצון חופשי, אותו שחרור. עוד לפני שאנחנו מישהו בכלל – לפני שבחרנו, אנחנו אותו חופש. אותה אמירת הן לחיים. בגללנו המפץ הגדול, כלומר בגלל הדחף היצירתי יש בכלל התגלות, או התגלמות בדרגה הראשונה של ההפרדה.

מנקודת מבטנו כבני אדם – אנחנו מתפקעים מיצירתיות. אם לא זה, לא היה מתגלם כלום. הכול מושלם (כמו בראשיתו של סיפור אהבה), ומה שחסר זו היצירתיות שרוצה את החדש או העתיד. אנחנו כל כך רגילים להיות קורבנות ולא להכיר בחופש הזה.

חייבים ללכת צעד אחורה כדי שאפשר יהיה לבחור באני האותנטי – בכל רגע. לא משנה כמה בחירות אגו עשינו. זה לא תהליכי – זה תמיד אפשרי לנו. הבחירה היא מתוך שפע, ולא מתוך חסר.

בוקר. ממש לא זוכרת איזה יום היום.

 

מלא מחשבות אגו "אישיות" של סטאטוס, אוהבים אותי או לא, שמים לב אלי. להירגע ולשים לב ולא להתייחס, גם לא בהומור ובציניות, מה כל השטויות הללו?

ההבנה הזו שאתה הוא הרצון החופשי שלך בכל רגע נתון, שלעולם אינך מאבד את האפשרות לבחור בין ההזדהויות השונות. ואם רגליך נטועות בקרקע, היינו בפוטנציאל הנצחי ליצירה, וראשך פונה לעבר העתיד, הרי בין שניהם עובר זרם אחד, קו אחד שהוא הדחף היצירתי-אבולוציוני. חץ דרך גופך, הכלי שניתן לך לפני שאתה שוקע חזרה למקור הלא כלום המלא והרוטט הזה.

כדי שכשהפרספקטיבה תעלה מהאגוצנטרי ללאום-צנטרי, לעולם צנטרי, לנרקיסיזם צנטרי, לקוסמי צנטרי, יש לקחת אחריות על כל הקארמה, החל באישית וכלה בכללית. כי אתה חלק מהדחף האבולוציוני, או מהעיקרון היוצר, ויש לך רק את החיים האלה כדי לפעול.

פתאום הוא מדבר כל כך הרבה על הלא מודע. על כך שאיננו רואים את הבחירה שלנו. אפילו אם נדמה לנו שכן. למישהו אחר יותר קל לראות מה עובר עלינו.

אם אינך בטוח שאתה הבוחר, הנח שאתה הבוחר ותראה מה יקרה. דמיין שאתה יודע בדיוק מה הדבר הנכון לעזות בזה הרגע – מהו הדבר? בדברים החשובים הידיעה מופיעה, כל התלבטות אחרת היא מהאגו.

ששי בערב. היום – גונג! – הפעמון ההתנייתי – לצלצל לאמא.

שמים כחולים למעלה, ארץ לבנה למטה. קור לא מקפיא, מספיק כדי לנשום חיוּת – זה צירוף אידיאלי לריטריט או להתקדמות התהליך האבולוציוני – למרות שזה לא צריך להיות תלוי במזג אויר או בצבע השמים או בטריות הנשימה. כל ההתעסקות בעצמי וההיעלבויות שלי הן בחירות של האגו. ברגע שאני מוותרת וצוללת פנימה לתוך שיחה, מייד השמחה והwell being – שבים אלי.

 

הבוחר הוא החלק האינדיווידואלי.

אנדרו מתפתח, התורה מתפתחת – כי לעולם מדובר בחץ כלפי העתיד, ולא בשבלול סביב העצמי והרגישויות שלו. הרגלים באדמה הנצחית, הראש בעתיד, והכל זורם לכיוון למעלה. הכפייה לחזרה היא ההשתבללות.

בגרות רגשית – זה מה שחסר לי. הפחד במעיים מאי הכרה – רואה את זה בבהירות. יחס לחוויה של יציבות ונאמנות לציווי המוסרי של האבולוציוני.

הדגיש חזק מאד את ממד הנשמה – ממד העומק, או אפשרו אולי לומר – הידיעה מהבטן – ממקום רגשי ולא אינטלקטואלי. אולי הנשמה היא הנותנת לאני האותנטי את הכוח לפעול, את התשוקה. הנשמה כבר משוכנעת – היא יכולה לבחור בלומר 'לא' לאגו, היא יכולה להתפתח.

 

היא חלק אלוה ממעל – כשמדובר בנשמה או באלוהים, נקודת ההתייחסות שלי היא ביהדות.

עם אנדרו אפשר היה לעשות מהפיכה שלמה – איזה איש! איזה נביא. כמה הוא נותן מעצמו – סיפר שפחד להיכשל – לבזבז את חייו בבחירות הלא נכונות.

חשיבות המדיטציה – לשקוע בקרקע ההוויה, להיות במגע עם האפס, וגם כתרגיל במנוחה גמורה – לא להגיב מן המקום המותנה. מעין תנאי הכרחי – כי אם לא מצליחים לשבת בשקט, איך נגיב בזמן הפעולה?

בין המפגשים מאד משתדלת לא לחשוב על עצמי ופשוט להיכנס לשיחה. בלי התנשאות ובלי אגו. האגו שברמה הפשוטה ביותר אנחנו יודעים מהו ומה הדבר הנכון לעשותו, הרבה יותר ממה שאנו מוכנים להודות. לא מדובר בהדחקה אלא בהכחשה פשוטה.

 

שבת.

העמקה בקשר לנשמה. נתן לי לדבר ברגע שנשבעתי שאם לא אז… קצתי בציניות. כשאני אמיתית ונאמנה לעצמי בהחלטותיי אני מכירה בנשמה. כשבוגדת בעצמי – הנשמה הופכת לזרה.

כמה משפטים חשובים:

בנשמה אנחנו יודעים שאנחנו יודעים.

יש להכניס הארה ומצפון לאני הבוחר.

המלחמה באגו אינה על ידי הריגתו אלא על ידי פתיחת הפרספקטיבה.

מחקר יוצר – יחדיו.

משמעות חדשה לאינטימיות מוארת. האינטימיות הנוצרת כשמדברים על הנשמה היא בעלת איכות אחרת לחלוטין והיא גדולה יותר מאשר בדיבור האישי.

אין זמן ברמת הנשמה. יש דחיפות של חיים ומוות.

ערכי האבולוציה קשורים בחדש, בשינוי.

זו דת חדשה שאתה רוצה להטיף אותה מהגגות. יש בי הענות מוחלטת אליו.

עוד מושג – לעשות הבדל – מטרת האדם הינה לעשות הבדל.

מהם ערכי האבולוציה? למשל אמת לעומת רגש.

הנשמה היא החלק הנשי, האני האותנטי – הגברי.

האגו הוא בעל מטרה אחת בלבד – קיום תחושת האני הנפרד.

אנשים משתפים בחוויה של אובדן זהות – אובדן אגו. אני שומרת עליה היטב. ובכל זאת חוויתי את אותו שילוב של שיתופיות ואוטונומיה שקורים בו בזמן, בלי לאבד את הזהות. הנשמה גם היא מתפתחת ועוברת אבולוציה. בעבר היו אלה יחידי סגולה, היום יש יותר אנשים מודעים, אבל הם עדיין חוד החנית, יחד עם הבסיס עליו אפשר לסמוך, שתמיד נמצא שם.

זיכרונות חריפים של מקומות מפגש עם הנשמה וחוויות מכאיבות של בגידה בנשמה. אבל מה שחשוב באמת זה עכשיו ולעתיד – המחויבות הקדושה שלי ומה זה אומר.

יראת הכבוד והאהבה הרוחנית כלפי אנדרו הולכים וגוברים. אווירת ההוויה החדשה מרחפת באלם המפגש יותר ויותר, וגם בין האנשים. כל הדברים "שלי" פתאום מתגמדים לנוכח גודל הנשמה – אפילו השירה- הכתיבה.

עוד אמר שאנו רוצים לחלק עם אחרים את ההבנה לגבי האני האותנטי. האני האותנטי דוחף להתבטא. אי אפשר להחביא את האמת.

חלק מהשיחות סביב השולחנות הם ברמה של קבוצת תקשורת מוארת מונחית, ואז אני נעשית מאושרת ומתעניינת.

הרבה מחשבות על העבר והעתיד – והרבה ניסיון לחזור אל האפס הלבן כמו שאני רואה אותו – אל הלא כלום המלא. חוזרת לעצמי כמו מנטרה: Relax and pay attention – ואז שברי תפילות ופרקי תהילים מתנגנים בראשי, ומה לא!

ראשון.

– חוקי המשחק הבינאישיים מאפשרים לבנות עולם חדש. כל אחד אחראי לאגו שלו ולקארמה שלו Rules of engagement. ה"אנחנו" מחייב חוקי מוסר חדשים. ויתור, משמעת עצמית, הקשבה. כשרואים את זה – זה נרשם בנשמה. אי אפשר לחזור לאחור.

כשהקבוצה באמת חוקרת, העניין ממריא.

מיהו הבוחר? מי אני? שאלה שצריכה להישאר ללא תשובה. היווצרות של ישות חדשה מתאפשרת בדיון השומר על כללי המשחק. השפה מקבלת חומריות. באמצעות הדיבור נוצר משהו שהוא מעבר לדיבור – זה עולה כלפי מעלה וזה נעוץ לעומק בקשר עם הנשמה, והם משפיעים הדדית. לכן באשר לנשמה הוא מדבר על וודאות ושכנוע פילוסופיים ומוסריים ולא רוחניים – כלל שהיסודות יציבים יותר, העולם החדש יצמח ויפרח.

 

ולפעמים צריך לשתוק ולא לדבר. לשתוק גם כלפי פנים.

הדיבור יוצר הוויה חדשה – ממש. עם חוקים משלה, תודעה משלה וכוח משיכה משלה. ואנחנו כולנו – האחד והרבים, ביחד ולחוד, עם האכפתיות והעניי,ן אחראיים להיווצרותה ולפיתוחה. לאַפשר, להיות מספיק שקופים ומחוברים כדי שיקרה אותו דבר שהוא מעבר לנו, לתת לו להתגלות.

מפגש קצר אחה"צ.

נראה שהדגש עבר למחקר בינאישי סביב השולחנות. ההקשבה יוצרת את החדש. ביצירת ההוויה החדשה התודעה/המלים מקבלות חומריות ולא להפך.

ועוד דבר למדתי – שבבואנו לריטריט אנחנו לא רק באים כדי לשנות את עצמנו אלא כדי לקחת חלק יחד עם אנדרו במחקר משותף של רמות חדשות של תודעה. אנדרו עצמו לומד דרכנו, ונדרך הקשבה לעצמו. יש פה הפרייה הדדית ולכן זה חשוב שבעתיים.

דבר מופלא קרה. האנרגיה הלא אישית התפוצצה וכל הקבוצות התאחדו לקבוצה אחת בהתבוננות בלא אישי. מעולם לא חשתי כך – וכנראה גם אחרים לא. מה שחווינו הם שותפות ואוטונומיה בדרגה גבוהה. אבולוציה בפעולה –מדהים כך שאי אפשר לתאר את התחושה.

מי אני – פרפר מעפעף בכנפיו. כל מי שאוסף פרפרים ותוקע אותם בסיכה – מחזיק בידיו לא פרפרים אלא גופות מתות. כך כל המטריאליסטים. אפילו של אמנות.


שני בוקר.

הזמן מתקדם באותם מרווחים ידועים בנאליים. זה הזמן הכרונוגלוגי. הזמן הלוגי והפסיכולוגי והאבולוציוני, לו יש תוכניות אחרות לגמרי. השמים כחולים במיוחד, קרים במיוחד, והעצים הפלא ופלא – למרות ששורשיהם בשלג, ענפיהם כוסו ניצנים. כך נראה האביב הסיבירי.

 

בכיתי כשדרום אפריקאית אחת תארה את מה שארע אתמול בערב כסיכוי לגאולה – והשוותה זאת לסיכוי שפתח מרטין לותר קינג, לרגע שנפתחו שערי הכלא של נלסון מנדלה. בכיתי על האפשרות שלא נראית באופק לפתוח את שערי הכלא של ארצנו שלנו.

אנדרו מדבר על הציווי המוסרי שצריך לבוא בעקבות החוויה. העמדה הלא מתפשרת האינדיווידואלית של – לחיות למען האבולוציה של התודעה. התודעה היא כוח פראי, כמו הליבידו. אולי היא היא הליבידו. והיא מחפשת אחרינו כי היא רוצה להתגלות. ובעולם הנגלה – כמות האנשים הערים חשובה כי התודעה המוארת רוצה לכלול כמה שיותר. היא דורשת מאתנו להיות אמינים.

רובנו בעלי נשמה פצועה. איננו מאמינים באמינותם של אחרים או של עצמנו. אפילו איננו ראויים לאמון, ולהפוך לראוי לאמון – זה שלב ראשון והכרחי. רובנו חיים חיים אישיים מסיבות אישיות – כולל אני כמובן. והמעבר – שינוי הבחירה, כורך בתוכו חוויה אבל גם בחירה מודעת – הכרה בציווי המוסרי. ככל שנלך מעבר לאגו, ככל שהאישי יקטן, יופיע ויפרח הציווי המוסרי.

אחה"צ.

אנדרו במצב רוח קרבי/שנון/מחודד. מבקש מאתנו לבדוק את חיינו, לראות מה אמיתי ומה מזויף – ולבחור בהתאם. כשאתה באני האותנטי הבחירות שלך תמיד נכונות. האגו נתפס כדוחה ואגרסיבי. אחר כך השתלח בי ובנשים ובישראלים, אבל בעצם הבדיל בין הממד היחסי והמוחלט. לראות את היחסי כפי שהוא ולהשתחרר מה-attachment. הממד האבולוציוני עומד בקונפליקט עם הממד המשפחתי/אישי שרוצה לשמר דברים כפי שהם. ככל שאתה נכנס אליו יותר – האלמנט הרגשי ביחסיך עם אנשים משתנה. אתה הופך cool. עם הקרובים לנו כדאי להתנהג בחמלה אם אפשר.

המחויבות המוסרית לשינוי בחיים גורמת לסוף החיים האישיים מסיבות אישיות ולראיית הדימוי העצמי כפי שהוא. המטרה הגדולה היא  לתת לתודעה להתבטא דרכי. לפעול רק מתוך האני האותנטי. לא לדאוג איך ייראה העתיד. רק לקחת – באמת – אחריות על הקארמה ולא ליצור חדשה. ואם דברים צריכים ליפול, לתת להם ליפול.

כל כך הרבה כלים אנדרו נתן: החמלה כלפי המשפחה והחברים – יחד עם ההינתקות, המחויבות כלפי הילדים באשר לשינוי. יהיו אנשים שהאני האותנטי יתעורר אצלם. בהירות ההחלטה להיות חופשי – להשאיר את האני הבוחר חופשי ומואר. לבחור! לבחור! לבחור! אחת ולתמיד באני האותנטי ולא להתפשר. והאגו שלי הוא באחריותי הבלעדית. לראות את הדחיפות בכל זה. ואם לעזוב – לעזוב. מהסיבות הנכונות. להעיד על האני האותנטי, להפסיק לשחק משחקים.

לא לנסות להתאים את השינוי לחיים – זה גדול מדי. החיים צריכים ללכת לפי זה. להאמין בעצמי – ברמת הנשמה – זה מרפא את הנשמה ומחזיר את הביטחון. להאמין שזה אפשרי, לרדת מהספק ומהציניות. להיות מוכן ללכת לבד עם זה – אם אין אף אחד לפגוש ברמה הזו.

חשוב מאד: הפחד הוא טבעי – האני האותנטי לא פוחד כי יש מול עיניו מטרה קדושה שהיא האבולוציה, והיא אינסופית. שוב – הדרך להתמודד עם הפחד – שאין בו שום רע כשלעצמו – היא לא המלחמה או לעמוד מולו, אלא לבחור מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. 51% לפחות להיות משוכנע בפרספקטיבה הגדולה, ואז החלק הבוחר שלנו לא קופא מפחד או משותק, אלא פשוט לא מתחשב בפחד. אין סיבה אמיתית לא לפחד.

אנדרו מקסים, אמיתי, רציני, אותנטי ב-100%. אפשר להאמין לו ובו ודרכו להאמין בי!! אינני פוחדת ממנו כלל.

עוד יום לסיום הריטריט. מרגישה כאילו בן אדם אחר. המדיטציה מעלה בי סדרות משונות של זיכרונות – מחשבות. כל מי שטיפלתי בו פעם. אחד אחד, האם תרמתי להם, האם שיניתי את חייהם במשהו? עכשיו, כשאני מתעוררת לקונטקסט העצום – האם אשכיל לעזור יותר, אחרת? חמלה מצד אחד, משיכה מצד שני – למעלה, מעֶבר לאישי הקטן, המצומצם, המדכא – לכיוון המטרה הגדולה – בלי לשקוע באידיאולוגיה ואידיאליזם.

שלישי.

יש בי תחושה גדולה של ענווה והכנעה לכוח גדול ממני, יחד עם הרגשה שמחוברת למקור הכוח שלי – הנשמה הנקייה מהאגו היא מקור הכוח –העוצמה לפעול את הפעולה הנכונה. יש פעולה נכונה בחיים, ואני יודעת מהי כשאני באני האותנטי.

הקור פג קמעא (מאד קמעא) וציפורים קיבלו את פנינו בהליכה היום – ציפורים נמרצות מאד, מדלגות על השלג והקרח ומחפשות מה? זרעונים ראשונים, תולעים קפואות?

"אנשים פוחדים לדבר עם אנדרו כהן", כך אמרו אתמול – הנביא הטהור, ואני איני פוחדת כלל. אני רק פוחדת להיכשל ולהמשיך לחיות באגו שלי, אני פוחדת להישאר בחשיכה, ואני מודה לאלוהים שהפגיש אותי עם אנדרו ונתן לי את ההזדמנות גם לקבל עזרה במאמצי וגם לראות דוגמא חייה לכל מה שאפשרי.

מה עושים עם יחסים? שמים את הקו שמעבר לו לא עוברים. הכיוון הוא בחירה באני האותנטי, להתחייב ולהתכוון לכך.

כל כך הרבה פעמים אמרתי והבטחתי לעצמי ולאנשים הקשורים אלי להשתנות, ולא ממש התכוונתי. רציתי רק להשיג שקט ושלווה או להחזיר את הסטאטוס קוו. ששום דבר לא יזוז – ואחר כך נראה. אני מאד מקווה שהפעם זה אחרת. לא מקווה – החלטתי!

עוד טיפ שאנדרו נתן – עדיף ללכת צעד קטן בכל פעם ובלבד שלא לחזור אחורה – לחזור לאחור הורס את הביטחון. עדיף גם להודות שכרגע אנחנו לא יכולים לוותר על משהו ולשנות משהו – ובלבד שלא נאבד את הפרספקטיבה. כי מה שחשוב זה להגיע לשלב גבוה יותר, לא למצב גבוה יותר. המערכת הפלורליסטית של "כל אחד מכבד את המרחב של השני" לא מתאימה למי שרוצה להיות חייל בצבא האבולוציה. הפשרה היא החממה של האגו.

איך זה יהיה? – לחיות חיים לא אישיים? איך זה עכשיו בכל רגע ורגע. לחיות את חמשת העיקרים. לא להתייחס ולא להכיר באגו, ולא מהאגו. כל הזמן לזכור שיש דבר חשוב יותר וגדול יותר. המוטיבציה – המניע, זה המפתח, שכמו שאמרה מישהי – או שאתה נרתם לזה או שאתה נשאר דינוזאור – מאובן.

בלי לדאוג לאֶפקטים של השינוי על אחרים ובלי קשירת קשרים רעים, אפילו אם אשאר לבד לחלוטין. חץ שלוח מתוך הדחף האבולוציוני של הנשמה במתח אבולוציוני בלתי פוסק. צעד אחר צעד – מוכנות לקפיצה על פי התהום או בפתח מטוס.

אנחנו צריכים להגן על תגלית הנשמה שבנו בעולם הציני הזה, זה חלק שדורש הגנה – כי יש בו תמימות.

עוד דבר: אם אנו מסתכלים מקרוב על הדברים שאנחנו צמודים/קשורים אליהם, אנחנו רואים שההצמדות נובעת מבוּרות. הכול נובע מחרדה ותשוקה, ואין לדבר מהות משל עצמו. זה כלום, זה ריק. אלא שאנחנו נתקפים פאניקה, ורק רוצים להחזיר את השקט ואת הסטאטוס קוו, וזו בדיוק החוויה שלי! תיאור מדויק אחד לאחד! וכשאתה יוצא מזה אתה מסתכל לאחור כמו על שיגעון. מה סוד המשיכה? איך הגעתי להיות כל כך משוגע?

לא מדובר על תקווה למצוא את האומץ לשנות, אלא על מחויבות מוסרית, אבל גם ברמת האמוציה – זו לא הקרבה כלל כי זה הפאניקה וחרדת הנטישה שלי, זה הלא כלום. גם האהבה משתנה. הקשרים הופכים למוארים אם אני הבוחר מואר.

אם אבחר באני האותנטי ואבוא ממנו, יהיו פני מופנים לתמימות וגבי אל הציניות, ומה שיהיה חשוב זה לשרת את הכוח הגדול של התודעה שמבקש להתבטא דרכי ולמות לכל השאר. 'אשכרה' למות – עד המוות, לתמיד. ללא מורא (מלה טובה יותר מפחד).

המתח האבולוציוני – הוא הממד שצריך להחליף את הרגשות.

To cultivate the soul – לטפח את הנשמה. זה הביטוי.

לילה.

כשהריטריט מתקרב לסיומו מתחילות לצוץ דאגות האגו – כאילו דהו או החווירו בימים שעברו. זה הזמן לעמוד איתן.

העליתי היום סביב השולחן את מה שכולם מעדיפים להימנע ממנו – דיון בכוח מספר אחד, הוא הדחף המיני והאהבה הרומנטית. פה התלהטו הרוחות ונחלקו הדעות – שלא כמו בדיבור על הפחד. ושוב, יש לשאלת הדחף המיני יותר תשובה מבעבר בגלל הקונטקסט שהוא מעֶבר לכל.

איך זה יהיה לבוא לזוגיות כחיבור של שני אני אותנטיים? יחד להתפתח – אמנם אין יחס מיני אבל בהחלט יכולה להיות אחדות ביחס האותנטי – מה יהיה אז גורל המשיכה המינית? מנקודת מבטו של האני האותנטי האגו הופך דוחה, אנדרו אמר, אז אולי הבסיס לבחירה ישתנה לחלוטין והיופי יקבל ערכים אחרים וכל ערכי התרבות ישתנו. המשיכה תהיה על בסיס אבולוציוני בין בני הזוג.

Rules of attraction שמבוססים גם על הערך ההתפתחותי של האדם – חיבור בין תודעה לתודעה, אפשרות להשיג אחדות.

ומה עם הדחף החלקי, הפרוורטי, הטרנסגרסיבי? האם תמיד יפרוץ את הגדרות? האם ייעלמו הנוירוזות? חזרנו לשאלה. האם יש נורמאליות מעבר לנוירוזה באשר לדחף המיני? מה יהיה כשזה יורד בחשיבותו למקום השני? והלא הדחף האבולוציוני הוא נגזרת מפותחת של הליבידו – אפילו אנדרו כבר מודה בזה. מה שחשוב זה להשאיר את השאלה פתוחה ולא לדעת מראש. כי תכף כל הידע הפסיכואנליטי שלי פורץ פנימה.

יום אחרון.

לילה ללא שינה עבר על כל חלקינו – האגו, האני האותנטי, הבוחר והנשמה. אבל לא לילה רע בהכרח. אולי מתפוצץ מאנרגיה, ואולי ישנתי יותר מדי כל הלילות. הרבה מחשבות על הדחף המיני, על הנשי והגברי, על איך לחיות חיים לא אישיים ואיך לדבר ולבטא את מה שחוויתי.

 

לא רק בהירות הכוונה, אלא בהירות ההתבטאות – בקומוניקציה מוארת. ככל שהפרספקטיבה רחבה יותר האובייקטיביות של ההתייחסות גדלה, וגם היכולת לבטא את עצמך בבהירות. אין ערוך לחשיבות של בהירות ההתבטאות בהקשר של האחדות. באני האותנטי יש את ההכרח לאחדות – לא במובן של – נמצא שלום ושלווה יחד – לא במובן האופקי אלא במובן האנכי. זהו שלום יוצר. האחדות היא החלק של השיתופיות והיוצר – החלק האוטונומי. האחדות נוצרת כמו בתוך רכבת שנוסעת כל הזמן. אחדות בוורטיקאליות.

הרדיקליות והקושי הבלתי נסבלים הם  לשמור על הוורטיקאליות ועל התפתחות והתנועה קדימה – כשהחידוש פג. או לשמור על החידוש בקבוצה שמכירה היטב זה את זה. לשמור על המומנטום של ההתפתחות שנעשית קשה יותר ככל שמתקדמים בסולם. כך עובד האגו.

מי שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו.

שיעור אחר שיעור שערכם לא יסולא בפז אני לומדת מאנדרו ומחברי לסדנה – לא רק למען עצמי אלא גם למען כל אלה שאני קשורה עמם – עכשיו ולתמיד, בחיים האלה ובכל החיים האחרים שיהיו לי.

5 thoughts on “במחוזו של אנדרו כהן

  1. Having read this I thought it was very enlightening. I appreciate you spending some time and effort to put this content together. I once again find myself spending a lot of time both reading and leaving comments. But so what, it was still worth it!

  2. Genuinely no matter if someone doesn't know after that its up to other visitors that they will help, so here it happens.

  3. Excellent site you have here.. It’s difficult to find high-quality writing like yours nowadays. I seriously appreciate individuals like you! Take care!!

  4. Your style is very unique in comparison to other folks I've read stuff from. Many thanks for posting when you have the opportunity, Guess I will just bookmark this web site.

  5. I blog often and I truly appreciate your content. The article has really peaked my interest. I am going to take a note of your site and keep checking for new details about once per week. I opted in for your RSS feed too.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *