האדריכלות הקוואנטית של אורית אדר בכר

הדברים הבאים נכתבים לאחר שני מפגשים עם אורית אדר בכר ועבודתה. פעמיים שוחחנו, פעמיים צפיתי בעבודותיה ונותרתי תוהה: מה היא בעצם עושה? מהי האמנות שלה? מהו החומר? מהו האובייקט שאותו היא יוצרת-מפסלת-מציבה-חוקרת?

עברנו משקופית לשקופית, הצצתי במבוכים שהציגה בפני, והדבר כמו חמק מתפיסתי המתאמצת להבין, עד שעצרתי והקשבתי ממקום אחר. לא מן המקום של ההבנה, אלא הפסיכואנליטי של קשב חופשי. רק בעקבותיו נדמה שתפסתי משהו. אותה תהייה-תעייה שלי הפכה לאובייקט המחקר כאשר המבט התחבר לתנועה. במלים אחרות, זה החומר שממנו מבנה אורית אדר בכר את מרחב עבודתה. האובייקט שהיא חוקרת הוא מארג עכבישי של יחסי מרחב, תפיסה וזמן, גוף בתנועה (שנרשמת במעברים בין הגוף לתודעה) והחלטות פעולה.

בשדה הפסיכואנליטי אפשר למצוא את האובייקט ואת הצופה בו כחיבור בין המדומה והממשי במרחב של זמן לוגי. לאקאן כותב על כך במאמרו "הזמן הלוגי",1 שבו הוא מתייחס לשלושה מצבי זמן: זמן התפיסה, זמן ההתבוננות (מצב ההשהיה), וזמן הפעולה או נקודת ההחלטה. שלושה מצבי זמן אלה הם גם שלושה מצבי תודעה. תפיסה דינאמית כזו של הזמן והמרחב, כפי שמציג בפנינו לאקאן, מאפשרת למקם שלושה תחומי ידע שונים – הפסיכואנליזה, תורת הקוואנטים והידע הרוחני שבא מן המזרח – בשדה משותף. בשדה משותף זה העולם מתגלה כמארג של אירועים, ומרקמו נקבע על-ידי הקישורים השונים המתקיימים ביניהם, כשהם מצטרפים זה לזה ומתחלפים ביניהם. העולם נחווה כשלמות דינאמית בלתי נחלקת, שהצופה הוא חלק הכרחי ובלתי נפרד ממנה. בחוויה זו, המושגים המסורתיים של מרחב וזמן, של עצמים בדידים ושל סיבה ותוצאה, מאבדים את משמעותם. הקשר בין פנים וחוץ נעשה נזיל ודינאמי.

תורת הקוואנטים עניינה קישוריות היסוד של היקום. היא גורסת כי איננו יכולים לפרק את העולם ליחידות המתקיימות באופן עצמאי וכי הקישורים המבנים את העולם נעים ומשתנים ללא הרף. קישורים אלה אינם יוצרים מבנים מקובעים אלא תנועה מתמדת, שרושמת שדה במרחב הנוצר מחיבורים והתפצלויות. מדובר אם כן על רשת של תנועות, כאשר הכוחות הפועלים בין החלקיקים מופיעים כתכונות הפנימיות שלהם. מנקודת מבט זו, חומר אינו קיים בוודאות במקומות מוגדרים אלא מגלה "נטייה להתקיים", ואירועים אינם מתרחשים בוודאות, בזמנים מוגדרים ובאופנים מסוימים, אלא מגלים "נטייה להתרחש". כשאנו חודרים אל החומר, הטבע אינו מגלה לנו "אבני יסוד" נפרדות, אלא מופיע כמארג מורכב של יחסים בין חלקים שונים של השלמות. ויחסים אלה כוללים תמיד את הצופה האנושי, שהוא החוליה האחרונה בשרשרת של תהליך התצפית. תכונותיו של עצם אטומי כלשהו ניתנות להבנה רק במונחים של יחסי גומלין בין העצם לצופה.

גם בתפיסת העולם המזרחית, חלוקת הטבע לעצמים נבדלים אינה מהותית וכל עצם ניחן בתכונות של שינוי וזרימה. היקום נחווה כמציאות בלתי נחלקת, המצויה בתנועה מתמדת. שני עקרונות היסוד הם אחדות וקישוריות של כל התופעות והאופי הדינאמי הפנימי של היקום. באיצ'ינג, ספר התמורות, נאמר כי חוקי הטבע אינם כוחות חיצוניים לדברים, שכן הם מבטאים את ההרמוניה של התנועה הטבועה בהם; וכי אי פעולה אין משמעה אי עשייה ושמירה על שקט: "הרשה לכל דבר לפעול על פי נטייתו הטבעית, וכך טבעו יהיה מרוצה".2

לפסיכואנליזה אפשר לקרוא גם תורת הדינאמיקה הנפשית. היא מבחינה בין שני אופני תנועה: התנועה המעגלית החוזרת – תנועתו של הדחף סביב האובייקט היוצרת את ההתענגות, את הסיפוק; והתנועה האנכית המתפתחת. הסובייקט יכול אפוא לעבור מפיקסציות וחזרה כפייתית לאקטים של בחירה חופשית.

בשדה החיפוש של אורית אדר בכר עולים המסמנים הבאים: מבוך ומבוכה, חיפוש אחר שפה מדויקת, שפת מינימום, מינימום של קיום, פעולות הישרדות, מצבי הסתגלות, התנהגות הגוף בחלל, קשר בין התנועה למבט, חיפוש הפשר, מה שרואים לפני החשכה, הטעייה ואמת. מכל המטאפורות האלה עולה החיבור בין המדומה והממשי. הצופה בעבודתה של אורית אדר בכר רואה חלל, רואה מבוך, חווה את תגובתו למה שהוא תופס, מחליט על תנועה, נע בחלל, מגיב להשעיית הזמן, נכנס למבוך, נסוג לאחור, מתחבר ומתנתק. תנועתו בונה את השדה האמנותי עצמו. התנועה והשדה נקבעים על ידי זמן לוגי.

לאקאן מתאר את הזמן הלוגי באמצעות משל "הדילמה של האסיר": הנהלת בית סוהר צריכה להחליט על שחרור אחד משלושה אסירים. לטענת מנהל הכלא, בידיו שלוש דיסקיות לבנות ושתיים שחורות. הוא מושיב את האסירים כך שכל אחד רואה את גבם של השניים האחרים. הוא תולה דיסקית בין השכמות של כל אסיר, כך שזה אינו יכול לראות את הדיסקית שלו אבל יכול לראות את אלה של האחרים. האסיר שינחש את צבע הדיסקית שלו, נדרש להכריז על כך ולהסביר את ניחושו באופן לוגי. האסיר הראשון שימלא אחר דרישות אלה – ישוחרר. מדובר אפוא בהחלטה גורלית לחיי הסובייקט. המנהל תולה על כל אסיר דיסקית לבנה ויוצא.

במצב כזה ייתכנו שלושה צירופי דיסקיות אפשריים: 1. שלוש דיסקיות לבנות; 2. שתי לבנות ואחת שחורה; 3. אחת לבנה ושתיים שחורות. לאקאן מחלק את הזמן הדרוש להחלטה לשלושה מצבים: 1. רגע המבט; 2. זמן ההבנה; 3. רגע המסקנה. במצב הראשוני של רגע המבט, כל סובייקט רואה שתי דיסקיות לבנות, ולכן הצירוף השלישי – דיסקית אחת לבנה ושתי שחורות – אינו אפשרי. ואז נוצרת השהיה. יש צורך בזמן להבנה. ברגע המבט חשוב מה שהסובייקט לא רואה, כלומר – דיסקית שחורה. בזמן המבט הממשי הזה – מבט שבו תלויים חייו של האסיר – הסובייקט הוא חסר מסמן, אלא שמסמן זה דרוש לו כדי למקם את עצמו ואת תפיסותיו. זו הדחייה – השלילה או ההדחקה הראשונית – הקשורה לפנטזמת היסוד של הסובייקט, להזיה הראשונית.

בזמן ההבנה נדרשת התייחסות לאחר. כל סובייקט צופה בהתנהגות של השניים האחרים. זמן זה מובנה באמצעות בחירה בינארית בין שני צירופים אפשריים. בזמן זה חושב כל סובייקט: "אם הייתי שחור, שני הלבנים שאני רואה לא היו מהססים להכיר בעצמם כלבן" – וזאת, על פי לאקאן באינטואיציה המפעילה משהו שמעבר לנתוני המשחק, שכן זמן ההבנה מוגדר על ידי המובן שהסובייקט נותן לתנועה והגבול שהוא מסמן בסיומה. עצם ההיסוס הופך לסימן עבור הסובייקט, ומחייב אותו להכיר באחר כהשתקפות של עצמו. הסובייקט מכיר את עצמו רק באמצעות התכונות שהוא מגלה באחר, והשהיית הפעולה מתרחשת במישור המחייב הדדיות. אם הסובייקטים לא פועלים – הרי זה משום שהם יודעים שהאחרים מביטים בהם וחוששים מהאפשרות שהם-עצמם נושאים דיסקית שחורה. זוהי אפוא דיסקית ההבדל.

בזמן הסיכום – זמן המסקנה או הפעולה – כל סובייקט מסיק שהוא חייב להיות לבן. מאחר שהוא רואה את ההיסוס של האחרים, הוא מניח שגם הם ניצבים מול שני לבנים. עכשיו הסובייקט נדרש לפעול במהירות כדי להקדים את האחרים שהגיעו לאותה מסקנה. כל סובייקט מפעיל אותה לוגיקה ומאשר, בוודאות זהה, שהוא לבן. אקט זה של ודאות נשען למעשה על שיפוט סובייקטיבי, המונע על ידי חרדה ודחיפות.

במבוכי התנועה שיוצרת אורית אדר בכר, כוונתה ליצור באופן וירטואלי את חוויית הגורליות של הזמן הלוגי. באמצעות האובייקט האמנותי המורכב מן המבט, המבוך, המבוכה והפעולה, היא מבקשת את האדריכלות הקוואנטית של החוויה האנושית.

הערות

1 (Jacques Lacan, "Logical Time and the Assertion of Anticipated Certitude" (1966), Newsletter of the Freudian Field (1988

הטאו של הפיזיקה [?].