העבודה משחררת

אין צורה כזו

ז'ורז' בטאיי מתוך הדוקומנטים:

… להצהיר שהיקום אינו דומה לדבר ואינו אלא ) Informeאי-צורה), זוהי דרך לומר שהיקום אינו אלא משהו כמו עכביש או רכיכה.[1]

משה גרשוני מדבר על עבודתו:

אני יכול לדבר על עולם הצורות שאני עושה בתור עולם נזיל, עולם שאם הייתי צריך לאפיין אותו הייתי מדבר על עולם של צורות שהן על סף התפרקות, כאילו הניסיון האחרון להחזיק צורה במשהו שמתפרק, מתרפט, מתנזל. והניסיון האחרון להחזיק שם צורה הוא האתגר, כי אחרת הציור הוא פרוס או נזיל, ועל הדבר הנזיל הגדול הזה אנחנו מדברים מכל הכיוונים.[2]

אנמנזה

בשיחות שקיימו אנשי "המקום הפרוידיאני ביפו" עם האמן משה גרשוני בנוגע לתהליכי עבודתו ולזיקה בין עבודתו לבין חייו, הוא נשאל על התבטאותו בזמן שניתח עבודה של תלמידים: "אין צורה כזו". כמו כן, הוא נשאל לגבי צורת יסוד החוזרת ברבים מרישומיו: קו גס העולה למעלה, מתעגל ונופל. גרשוני ענה, בין השאר:

… כמובן שבייחוד אצל גבר אפשר לחשוב על העסק הפאלי של ארקציה [זיקפה] או רצון לארקציה, ואחר כך הפנייה הזאת … יש כאן שוב בעייתיות של צורות. למשל, הבעייתיות של הצורה של השד, השד של האמא … הבעייתיות של הצורה של השד היא בכך שזה איבר שאין לו עצמות בפנים. אפשר לומר "אין צורה כזו".

האם יש צורה שהיא בלתי אפשרית? אפשר להתייחס לצורה כאל המקבילה של הממד הסמלי, שהרי היא תוחמת גבולות בממשי. וכיצד נתייחס לצורות הטופולוגיות? לצורות הרכות? אחר כך, היה רצח רבין, אותו מעשה בלתי נסבל ובלתי אפשרי ש"אף אחד לא חשב עליו", אבל, כמו הממשי, לא הפסיק מלא-להיכתב (הכתובת על הקיר שאיש לא קרא). אחר כך היתה בגלריה גבעון תערוכה של גרשוני ורפי לביא שהגיבה על רצח זה. שם ניתן היה לראות בעבודותיו של גרשוני את ה"אי-צורה": שני חורים שגבולותיהם נראים כמו בתנועה. האם היו אלה שני החורים שנוקבו בגוף של רבין? או אולי המקום שבו היו צריכים להיות השדיים? עבורי זאת היתה המחשה מרגשת לדחף המוות.

הגדרות

אנטרופיה 

לפי האנציקלופדיה לפילוסופיה[3]: הביטוי לקוח מיוונית מ"טרנספורמציה". זהו מדד מתמטי לדיסאורגניזציה של סיסטמה. המושג הופיע תחילה כשם לחוק השני של התרמודינמיקה. החוק הראשון הוא חוק שימור האנרגיה המתייחס לכך שכמות אנרגיה במערכת סגורה אינה משתנה. החוק השני עוסק באיכות האנרגיה הזו, בכמות האנרגיה הזמינה לביצוע עבודה יעילה. קלאוסיוס, שהגדיר את המונח ב1854-, התכוון לתוכן הטרנספורמציה של גוף או מערכת. כל שינוי בלתי הפיך במערכת יעלה את האנטרופיה שלה. כלומר, האנטרופיה היא תוצאה של תנודתו הפרוגרסיבית של כל מערך – צורה או תוכן – לעבר מצב בלתי ניתן לצפייה כמהלך של התפרקות בלתי נמנעת. כיום מגדירים אנטרופיה ככזו המודדת חוסר אינפורמציה על מבנה של מערכת. חוסר אינפורמציה מתאים לחוסר סדר אקטואלי, ועלייה באנטרופיה מתאימה לאבדן באינפורמציה.

אנטרופיה שלילית

לפי שרודינגר באינציקלופדיה לפילוסופיה: כל אורגניזם חי מעכב את התנוונותו לשיווי משקל תרמי (מוות) על ידי יכולתו לשמור את עצמו ברמה גבוהה יחסית של סדר (ועל כן רמה נמוכה של אנטרופיה) באמצעות בליעה תמידית של אנטרופיה שלילית מסביבתו.

 

אי-צורה (Informe)

על פי בטאיי[4] זו ניגודה של הצורה, אבל לא שלילתה או היעדרותה, אלא מהלך דיאלקטי של תנועה מתמדת, "המשמשת לדה-קלאסיפיקציה במובן כפול של הורדה ממעמד והנמכה מחד, ועירוב בלבול ושיבוש מאידך". המונח אי-צורה הוא מונח מבני המאפשר לבטל את הדיכוטומיה בין צורה ותוכן ולהתעמת עם הרצון האקדמי ש"היקום ילבש צורה" ועם הצורך להפריד את העולם לזוגות של ניגודים – צורה לעומת חומר, זכר לעומת נקבה, חיים לעומת מוות, פנים לעומת חוץ וכדומה. בטאיי קרא להם "מעילי פרווה מתמטיים".

טופולוגיה

לפי מילון פונטנה למחשבה מודרנית[5]: חקר אותן תכונות של צורות במרחב שאינן משתנות תחת כל הדפורמציות (שינויי הצורה) הרציפות. מרחב טופולוגי כולל את מושג הסגירות ((closeness. הטופולוגיה עוסקת בתכונותיהן של "צורות", והיא חוקרת, בין השאר, את מושגי הגבול והקשירות ((connectedness. לאחרונה היא מנוצלת בתיאוריה של הקטסטרופות לשם סיווג הדרכים השונות שבהן יכולה מערכת דינמית לעבור בנקודה של חוסר יציבות.

דחף המוות

בבסיסו מייצג אצל פרויד את הנטייה המהותית של כל יצור חי לחזור למצב אנאורגני. "כל החומר החי נועד למות מסיבות פנימיות".[6] פרויד ייסד ניגוד מהותי בין דחפי החיים: הליבידו, שכלל נטייה לכיוון אחדות ולכיוון הנאה, ודחפי המוות, הפועלים לכיוון פירוק והרס. אלא ששני סוגי דחפים אלה מתגלים תמיד בצורה מעורבת. דחף המוות בטהרתו היה חומק מתפיסתנו מכיוון שהוא כשלעצמו שותק. בסופו של דבר הראה לאקאן כי "ההבחנה בין דחף החיים ודחף המוות תהיה נכונה אם תגלה שני אספקטים של הדחף".[7] כל דחף מהווה למעשה את דחף המוות משום שהוא פועל לכיוון הכחדתו בנסותו ללכת מעבר לעקרון העונג. בעוד עקרון העונג חותר להומיאוסטאזיס, לאיזון ולמינימום גרייה, הרי האספקט של דחף המוות מכניס את הסובייקט לחזרה לכיוון של העודף, היינו, לכיוון ההתענגות (וכפי שפרויד טוען שדחף המוות הוא דחף ראשוני, אומר החכם הסיני צוואנג צ'ו שעם לידתו של כל אדם נולד גם צערו). לאקאן העביר את דחף המוות לתחום הממד הסמלי – דחף המוות עומד בבסיס פעולתה של התרבות והשפה על החי[8].

מחשבות ראשונות – ידע ואמת

אם ההוויה היא שם פעולה, (עיקרון דינמי הנמצא בתנועה), ואם הצורה והאי-צורה הן אופן עבודה, הנוצר מהתנועה האפשרית בין האחד לשני, כשהאי-צורה הוא עיקרון אנטרופי (עיקרון של אבדן אינפורמציה, של ארוזיה מפרקת שבסופו של דבר מאפשרת היווצרות צורות חדשות), אם העבודה הזו אכן משחררת (מקיבעון, מחזרה אינסופית), אזי יש לבחון את המקום החדש הזה – משהו שהוא לא סובייקט ולא אובייקט, אלא תנועה ביניהם. אפשר לכנות מקום זה בעקבות בטאיי abjection. ייתכן שאם נתקדם בדרך זו, נוכל לומר יותר על מקומו של הידע ביחס לאמת ונוכל להתקדם בידע לגבי המיניות הנשית הלא-פאלית, המיניות האחרת, חסרת הצורה המוגדרת, זו שאין לה מסמן בתרבות[9].

עקרון העונג חותר לאיזון, לאי-שינוי, לאינרציה, להשארת רמת המתח קבועה, כלומר, להשארת האנטרופיה והאנטרופיה השלילית ברמתן הקבועה. אם מבטלים את הדיכוטומיה בין צורה ותוכן, חיים ומוות, ומתייחסים לאותו אלמנט בליבידו שלא ניתן להכחדה, הרי שהאנטרופיה היא אכן יסוד של כרסום, של כליה הפועלת בתוך הצורה, יסוד המתנגד אמנם לשינוי, אבל מוביל בסופו של דבר לפירוק הסדר הקיים ולאפשרות יצירת סדר חדש.

נתייחס לאותו אלמנט ליבידינלי כמעין עור, כמעין גבול של גוף טופולוגי גמיש שבתוכו מתקיים הן העיקרון הראשון של השימור והן העיקרון השני של הכליה. שני עקרונות אלה מהווים שני אופני הוויה הפועלים בו-זמנית. אם כך, באמצעות עבודה שקטה, שהיא דרך פעולתו של דחף המוות בתוך רעש החיים, עולה אפשרות לגופים חדשים להיווצר (מעבר להתרבות המינית).

מהו אם כן אותו דבר מינימלי השומר על הגבול והקשירות של הגוף הטופולוגי? מהו המינימום של ההתנגדות לדחף המוות? המינימום של האינפורמציה?

לפי גרשוני:

התפקיד של הצייר קשה פי אלף מהתפקיד של אלוהים. אלוהים זה לא חכמה, הוא עשה באמת עצם ומתח עליה גידים ושרירים. אני עכשיו צריך לבוא מבחוץ בלי עזרה של עצם ועל ידי תיאור של שני קווים של רישום לתת את התחושה של צורה שיש לה התנגדות מבפנים.

שני קווי הרישום שעליהם מדבר גרשוני מהווים את אופן הפעולה שפועלת התרבות על העצם, על הגוף.

כפי שאומר לאקאן במאמר על הסימפטום:[10] "במפגש בין מילים לגוף משהו מקבל צורה, מקבל משמעות". אבל בד בבד עם יצירת המשמעות נוצרת תנועה בתוך הגוף, הגורמת בסופו של דבר לאי-צורה, לכך שהגוף יחמוק מהנקודה המדויקת שבה יקבע אותו המובן. הוא כבר יהיה במיקרו-מילימטרים במקום אחר. רוזלינד קראוס מתייחסת אל האי-צורה כאל חומר קונצפטואלי, המנפץ את גבולות המשמעות, ומפרק קטגוריות על מנת להפיל את המובן מעמדתו, להורידו.[11]

האנטרופיה אם כן היא העבודה המתרחשת בתוך הצורה הקיימת, העבודה של האי-צורה בתוך הצורה, של הכליה בטבור היש. אפשר לומר, התנועה השקטה, תנועה ולא זרימה. כשהרקליטוס אומר "הכול זורם", הוא מתכוון לתנועה רציפה, שבדומה לפרדוקס של אכילס והצב מביאה אותנו אל הפרדוקס של אי אפשרות התנועה. כוונתי לתנועה הנוצרת כשמתחילים לזרוק אבנים לתוך הנהר הזורם תמידית.

האבנים יוצרות תחילה תנועת הפרעה הנעלמת אט-אט, אך יש להן גם תוצאה שקטה – הן נערמות אחת על השנייה מבלי שנשים לב, ואז ביום אחד, פתאום מוסט הנהר ממסלולו. אם הציווי בשיח המדעי, לפי לאקאן, הוא "המשך לדעת", כלומר, אינפורמציה במקום של האדון (הסמכות הקובעת), הרי האי-צורה מורידה את האדון מכיסאו. תנועת הידע בפסיכואנליזה אמורה להיות מן הידוע אל הלא-ידוע, כלומר שבתוך הידע עצמו, שהוא המקבילה הסמלית לצורה, נמצאת כבר הציפייה לכאוס, לאי-סדר, לאי-ידע. סוג התנועה הזה אינו לכיוון התפתחותי, אלא לכיוון המוות. אפשר לומר כמו לאקאן בסמינר השני: "הליבידו מובל אל המוות לאורך שבילי החיים".[12] למעשה, מבחינת הליבידו זהו מסע אינסופי: התנועה לכיוון המוות יכולה לאפשר התעוררות חדשה של חיים. אפשר לומר שהחיבור של הידע-צורה עם יסוד האי-צורה הוא נקודת הכפתור של האמת ונקודת החירות מהשיח של האדון.

 

פרויד ומעבר לעקרון העונג

פרויד משתמש באנטרופיה כמטפורה דווקא לקיבעון. כשהוא מתייחס ב-1918 ל"איש הזאבים", הוא עומד על הקו המאפיין אותו, קו הגורם לו לדחות כל דבר חדש. "איש הזאבים" הגן בעקשנות על כל עמדה של הליבידו אשר נלקחה פעם על ידיו, מתוך פחד שאם יוותר עליה יאבד את זהותו, ומאי אמון באפשרות למציאת תחליף שלם בעמדה החדשה הצפויה. "כך שבהתחשבות בשמירת האנרגיה הנפשית לא פחות מאשר הפיזית צריך להשתמש במושג האנטרופיה, המתנגד להתרת מה שכבר קרה".[13] במאמר אחר מ-1915, "מקרה של פרנויה", הוא קורא לאנטרופיה במושג היונגיאני של "אינרציה נפשית"[14] ומגדיר אותה כתופעה הנלחמת נגד נטיות להתקדמות והחלמה, הנשארות אקטיביות אפילו אחרי יצירת הסימפטומים הנוירוטיים. אינרציה זו אינה כללית, אומר פרויד, אלא ספציפית. "אם מחפשים אחר נקודת ההתחלה של אינרציה מיוחדת זו, אנו מגלים שהיא הביטוי של קשרים מאוד מוקדמים שקשה לפתור אותם. קשרים בין דחפים ורשמים לבין אובייקטים הכלולים ברשמים אלה. לקשרים אלה אֶפקט של עצירת ההתפתחות של הדחפים הקשורים בהם".

לכאורה יש בכך סתירה. לפי פרויד האנטרופיה קשורה דווקא לקיבעון, לקשירה מקובעת, כלומר, לאי-תנועה. פרויד לא הלך הלאה כשם שעשה לאקאן. לאקאן הפריד בין עקרון האינרציה לעקרון האנטרופיה. לדידו של לאקאן לא מדובר באי-תנועה, אלא באי תנועה. כלומר, לפי משל הנהר הזורם, זהו אי הנוצר בהדרגה וסביבו נוצרת תנועה מסוג חדש. לא תנועה של זרימה, אלא של הסטה. בהשאלה אפשר לומר כי זהו מותו של המסלול הקודם ויצירת מסלול חדש. מסלול זה יכול להתקדם בכיוון של התנוונות או של התפתחות, במינונים שונים של דחף המוות והליבידו, אבל התנועה לעולם נמשכת.

עקרון העונג פועל על-פי חוק שימור האנרגיה, שהוא חוק ההתמדה (שאפשר לקרוא לה אפילו מכאנית). עקרון העונג הוא שליחו של ההומאוסטזיס, והודות לו היצור החי שורד. אולם אם נלך עם ההומאוסטזיס עד לסופו – הפחתת המתח עד למינימום, עד לביטולו – הרי שנתבלבל ונגיע לדחף המוות. לכן עקרון העונג אינו אלא עקרון של המתח המינימלי הדרוש לקיום החיים. ההתענגות, לעומת זאת, היא משהו העולה על גדותיו והיא אינה מתעניינת בהישרדות – המוות יכול בהחלט להיות חלק מהתענגות זו. לכן אומר לאקאן שעקרון העונג "שם גבול ביחס להתענגות".

 

החזרה

הקיבעון הנמצא בלב הסימפטום אכן מקבע את הקשרים המוקדמים, אך מהווה גם מוקד של התענגות. לפיכך חייבים להתחיל לדבר את הסימפטום, יש לתת צורה לסימפטום באמצעות מילים. כשעושים עבודה כלשהי, חלק מהאנרגיה מנוצל, נוצר חום, נוצרת התפתחות, אבל חלק הולך לאיבוד. לפי לאקאן, לתוך החלק הזה שהולך לאיבוד, עשויה האנטרופיה להכניס אינפורמציה חדשה, ידע חדש, והאנטרופיה השלילית – מחוללת נסים. בסמינר ה-XVII אומר לאקאן:[15] "החזרה מבחינה זו אינה רק מחזור של צורך וסיפוק, אלא מחזור הכולל ומביא להיעלמות החיים ככאלה. חזרה אל הלא-חי, נקודה מחוץ לתרשים הזרימה". חזרה זו שייכת לתחום ההתענגות; החזרה מבוססת על חזרה של התענגות. מה שחוזר הוא אבדן של חיות. שימור האנרגיה הוא הכוח של האדון, אלא שבחזרה עצמה, הכובלת אותנו אליה, יש מאובדן ההתענגות (משהו שלא מוכן לחזרה לנקודת ההתחלה). החזרה הזו היא עקרון האנטרופיה, ואני סבורה שעיקרון זה יכול לשחרר אותנו ממעגל הידע האינסופי, מהציווי הזה "המשך לדעת" ולהוביל אל האמת.

 

Dejouer

ההסתכלות של בטאיי על הולדת האמנות רואה באמנות לא רק יצירה, אלא גם השחתה. הטלת מום עצמית.[16] ילד המורח את הקירות בחדרו בצואה אינו "יצירתי" בהכרח, אלא מנסה אולי לבטל את ההבדל. אותו הבדל היוצר צורות, מבטל את קו הגבול בין גופו לבין העולם החיצוני, במעין אנטי-נרקיסיזם. "הכוונה לא ליצור את צורות השפה: גבר\אשה, אלא ליצור את היעדרות ההבדל, את האי-צורה". בטאיי ממקם את הדחף לביטול ההבדל החל בציורי האדם הקדמון במערות. "על אותו קיר, שבו צוירו הביזון האציל והממותה, מוצאים ציורים של בני אדם הנראים רק כגרוטסקות". כבר אז האיווי של הצייר לא היה לייצוגיות, אלא לשינוי (alteration, שמובנו גם שינוי מצב וגם שינוי בזמן). זהו מקום האי-צורה: לא ניגוד לצורה כמו חומר לעומת צורה, זכר לעומת נקבה, חיים לעומת מוות, פנים לעומת חוץ, מאונך לעומת אופקי, אלא כאוס הנמצא בלב הצורה. האי-צורה הוא מה שהצורה עצמה יוצרת – זו אפשרות העבודה בלב הצורה באמצעות עקרון הכליה. בטאיי מכנה פעולה זו בשם dejouer – מבנה המערער את חוקי המשחק תוך כדי האקט עצמו של מעקב אחר חוקים אלה. האם לא זה מה שעשה לאקאן לפסיכואנליזה כשחזר לפרויד? האם ביסוד הפסיכואנליזה לא עומד העיקרון של ערעור חוקי המשחק שנקבעו על ידי האחר הגדול כמקום האידיאל, וזאת על ידי מעקב ובדיקה של אותם חוקים עצמם?

 

האובייקט

אני חוזרת לפעימה של הלא-מודע, למקצב של ההפרעה לתנועה, היוצר בסופו של דבר הסטה בתנועה. אותו דבר שהוא מינימום הגבול הדרוש על מנת שתיווצר צורה טופולוגית. זהו האובייקט בה"א הידיעה, אותו אובייקט ראשוני אבוד, שהוא גם במהותו צורה רכה. אובייקט זה מהווה נקודת מעבר לסובייקט: השד. זהו האובייקט שבשלב מסוים בחיי התינוק מכיל בתוכו את מקור סיפוקו של הצורך, הדחף והאיווי גם יחד. זוהי האמא המיתולוגית (זכרו את השד הגדול אשר משפריץ חלב הרודף אחרי וודי אלן בסרט כל מה שרציתם לדעת על מין ולא העזתם לשאול). גרשוני: "הבעייתיות של הצורה של השד היא בכך שזה איבר שאין לו עצמות בפנים. אפשר לומר 'אין צורה כזו'". אכן, אין צורה כזו, וגם אין אובייקט כזה, ואין אמא כזו (מיתולוגית). הרי האובייקט הוא אבוד מראש, והאבדן הוא תנאי למסלול המכשולים של האיווי, הכולל בסופו של דבר גם את היצירה האמנותית. בעקבות לאקאן נאמר – משהו מקבל צורה במפגש בין המילים לגוף. השד הוא, כנראה, האובייקט שהמילים אינן יכולות ליצור. לפיכך ניתן לומר "אין צורה כזו". אולם אילו לא היו מילים, על מה יכול היה האדם להעיד? אצל גרשוני ישנן מילים המקבלות ממד של גוף (גם אצל גרינווי בסרטו כתוב בעור, שם הוא מנסה לעשות חיבור ממשי בין השפה והכתיבה הקליגרפית למיניות). "אם לא ציירתי חייל, כתבתי חייל ואז הוא נמצא שם בציור". גרשוני מצייר עם האצבעות: "היה לי דימוי ויזואלי של האצבע בתור סייסמוגרף. כמו שאמרתי זה קליגרפיה, ולא בחינם אותיות או משפטים יכולים לצאת עם האצבע הסייסמוגרפית … זה קושר אותי לעיסוק במוות".

ואיך מציירים את האי-צורה? השד במקרה הזה הוא האובייקט של האי-צורה. האי-צורה של השד קשור, כנראה, בליבידו ובחיים לעומת, לדוגמה, המילה "חייל" הקשורה במוות. הסייסמוגרף רושם התרחשויות בזמן אמת, הוא מעיד ומספק אינפורמציה. ואני נזכרת בביטוי שפקידי המוות הנאציים הפקיעו מאתנו –"העבודה משחררת" – ולכן קיבל קונוטציות של זוועה (הזוועה היא כשמנסים לפרק את הצורות לא בעזרת האנטרופיה – עם אבדן האינפורמציה – אלא להפך, עם העמדת האינפורמציה מעל לכל ערך והפיכת בני האדם לכך וכך מספרים באינפורמציה זו).

העבודה משחררת

העבודה של האי-צורה משחררת מהעדות הקשורה במוות, ומאפשרת התארגנות לכיוון מובנים חדשים, גופים חדשים. בימינו פורחים מקצועות ה"מידענים" (אינפורמטורים). תפקידם לאסוף מידע. הם פועלים לכיוון של האנטרופיה השלילית, דהיינו, תפקידם לדאוג לכך שכמות האינפורמציה העצומה המפוזרת בתוך המחשב תיאסף לגופים בעלי מובן, בעלי צורה. מעין מכשיר עזר לחוקרים ומדענים בעולמנו המופצץ באינפורמציות.

ישנה הרבה דאגה סביב עתיד הידע בעולמנו עתיר הידע, אבל לא נראה לי שיש מקום לדאגה. אפשר לברך על החוק האנטרופי כי הוא מראה לנו שהאמת תמיד תשוב ותחמוק לה. תמיד יהיה מקום של אבדן אינפורמציה – מקום של אפשרות של כאוס. ההיסטרית תצוץ מתוך כל סדק שיותיר אותו אובססיבי האוסף אינפורמציה, ותייצר את האיווי מחדש. הפסיכוטי תמיד יפתיע אותנו בחשיפת האנטרופיה שבלב הידע המצטבר.

שאלה: האם האמת ממוקמת במקום של עקרון התנועה האנטרופית? האם נוכל לדעת יותר על הפונקציה של המיניות הנשית כשנמשיך ונחקור שאלה זו?


[1]  Georges Bataille, Documents 1929-30, Paris: Editions Jean Michel Place, 1991

[2] הראיון עם משה גרשוני נערך ב"מקום הפרוידיאני ביפו" בשנת 1995, פורסם בסטודיו 76, 1996.

[3]  Encyclopedia of Philosophy II, P. Edwards (ed.),New York: Macmillan Publishing, 1967, pp. 526-528

[4] אורית רוזן, "לחלק מחדש את קלפי המודרניזם: על התערוכה L'informe שהתקיימה במרכז פומפידו בפריז", סטודיו 73 (יוני-יולי 1996): עמודים 25-27.

[5] מלון פונטנה למחשבה מודרנית, א. בולוק וא. סטאליביאס (עורכים), תל אביב: עם עובד, 1992, עמ' 178-179.

[6] זיגמונד פרויד, "מעבר לעקרון העונג" (1920), מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, מתרגם: חיים איזק, תל אביב: דביר, 1968, עמ' 116.

[7]  Jacques Lacan, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (Seminar XI, 1964), trans. Alan Sheridan,London: Penguin, 1977, p. 257

[8]ראו גם בפרק "חסד של אמת" בספר זה.

[9] על המיניות הנשית ראו בהרחבה בפרק "בדמי ימיה – מאובייקט חצוי לסובייקט שסוע", ובפרק "פניי הטבועות פני אבי היצוקים" בספר זה.

[10]  J. Lacan, "Geneva Lecture on the Symptom" (4.10.1975), trans. Russel Grigg, Analysis 1, (1989): 7-27, p.13

[11]  Rosalind Krauss, The Optical Unconscious,New York: Mit Press, 1993, pp. 165-167

[12]  J. Lacan, The Ego in Freud’s Theory and in the Technique of Psychoanalysis (Seminar II, 1954-5), trans. S. Tomaselli, Cambridge: Cambridge University Press, 1988, p. 80

[13] ז' פרויד, איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918), תרגום: ערן רולניק, צפת: ספרים, 1999, עמ' 135.

[14] Sigmund Freud, "A Case of Paranoia Running Counter to the Psychoanalytic Theory of the Disease" (1915), Standard Edition 14: 261-272, p. 272

[15]  J. Lacan, L'envers de la Psychanalyse (Seminar XVII, 1969-70), Paris: Seuil, 1991, p. 51

[16] Rosalind Krauss, The Optical Unconscious, pp. 167-168