after

(After/af-ter(ra

כאשר אני מתבוננת בציורים החדשים של ציבי גבע, יותר נכון כאשר אני נכנסת למרחב הציורי, אני נדרשת לתובנתו המדויקת של בודליר:

"קיימות תחושות שהיותן מעורפלות אינו עושה אותן אינטנסיביות פחות, ואין לך נקודה חדה יותר מזו של האינסוף."

אותן תחושות מעורפלות מתורגמות בציור לצורות, למחוות ציוריות, כמו היה האינסוף שולח אדווה קלה שהולכת ומתעצמת בסופה דרך הקו והכתם והצבע, ומתוך אותם צירופים הוא מעצב עצמו מחדש.

בציורים החדשים עברו רשתות הכאפייה והגריד סיבוב נוסף של עיבוד, של פרימה והפרעה, פורקו למרכיבים שכל אחד מהם הוא ציון של נקודה בתוך האינסוף המתגלה ואפילו נוצרת בתוך ובאמצעות הערפול. דימויים מעורפלים, מתחככים, משתלבים, נחתכים ונחבטים זה בזה. הערפול אינו מכסה אלא מגלה. בגלל האינטנסיביות הצועקת. לאחר פירוקו של הדימוי השגור – ציפור, פרח, בלטה, עץ, גדר, סבכה, הורכבו אלה מחדש באופן כביכול שגוי או מעוות ובעצם העיוות הזה נוצרים חיים חדשים המתלכדים אל נקודת האינסוף. האינסוף שהוא בו בזמן ולנצח מקום הסוף וההתחלה.

כל קטע של ציור מפתה בפני עצמו, מעמיד עצמו להתקרבות לשם בחינה, וככל שאתה מתקרב הוא מערפל את נקודת המבט ונוגע בך בעוצמה, וככל שאתה מתרחק חוזרת ומתחדדת ביתר שאת נקודת האינסוף.

אני נדרשת לשם התערוכה ומפרקת אותו כפי שנעשה במרכיבי הציור. After/up-terre

אפ-טר(ה), מושג האדמה מועלה ומתהפך מן הפנים לחוץ כנשיות קדושה, נוזלת מבין חתכים מצוירים. מן החומריות פורצת מודעות חדשה המתגרה בגבולות החומר והרוח.

כמו למשל בציור הצלב הנשי, האמורפי, על רקע לבן נוזלי מעורפל שבצידו של תמהיל הציפור והעץ מכיל בתוכו עכירות ובהירות, אחידות ובלעדיות.

טשטוש גבולות בין ממדים שונים. צורה וכתם, גבולות וצבע, מירקם וטמפרטורה מחליפים זה את זה ומגדירים זה את זה הדדית. חומים של טרָה, שחורים שרופים ורמזים של אש חייה כלואה בתוך מסגרת.

התהליך והשלם נזרקים בפניך בו בזמן ועליך המשימה להבדיל ולצרף, דבר המחייב את תנועת הגוף והעין של הצופה ואת הסתחררות התחושות.

הציורים נפרשים כספיראלות ברבדים שונים של כל ציור ובתוך כל ציור, וכל ספיראלה מעצבת מתוכה שלב נוסף, בכל תנועה אל הציור פנימה ומן הציור החוצה. נדמה כאילו מרחב חדש לא מתגלה אלא נוצר, נוצק ומנופֶּה מתוך עובָיִים שונים של חורי כְּברה.

אלה משחקים של עיוורון וראייה, עמוסים רמיזות מיתולוגיות הקשורות לעבר ציורי  ורעיוני עשיר, המתפרק תדיר כדי להרכיב צורה עתידית חדשה אך גם מנכיח את עצמו באיזכורים שונים.

גבע מתחקה אחר מצבי תודעה, כמו יוזף בויס לפניו, שאף הוא התעניין במתח שבין הסמוי לגלוי והוא אומר: "במשחק הגומלין הזה בין העוצמות השונות, בטרנספורמציות האלה, העוצמות הסמויות מן העין הן…צורות סמויות. צורות סמויות אלה נותרות סמויות כל עוד, או עד אשר אני מכשיר את עיני או איבר חישה אחר לרשום באופן חזותי."

כשראיתי לראשונה את הציורים נפרשים לפני ומצדדי ומאחורי כמו עולם של עוצמה ושבירות חשתי חולשה, נזקקתי לתמיכה, לעיגון באיזו שהיא קרקע. (באותו ערב רעדה האדמה במזרח אסיה והעולם זז על צירו).

במרחב אחד התחברו עבר ועתיד, גלוי וסמוי, חלקי ושלם, ומן העבר עלה בי קולו הצלול של  רבי יצחק:

"אין הבּרכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין".   ומדוע? והוא מסביר לנו בצירוף מופלא של אסם וסמוי: "שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (דברים כח' ח').

השפע תלוי באותו עירפול אינטנסיבי המצוי באסם.

ורבי ישמעאל מסביר: "אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו. וכיוצא בו שנו חכמים: הנכנס לָמוֹד את גוֹרְנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו – לפני שמתחיל לָמוֹד. התחיל לָמוֹד אומר: ברוך השלוח ברכה בִּכְּרי הזה. מדד ואחר כך ברך – תפילת שווא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, שהרי באלה יהיה הריבוי נס גלוי, אלא בדבר הסמוי מן העין".

הציור נע בין ממדים גלויים וסמויים ולמעשה בונה מחדש את אסם השפע שאת גרסתו הראשונה, הקונקרטית בנה קובה הארכיטקט (מפעל גרנות).

הסמוי פורץ החוצה כמו גייזר דרך פעולות של פירוק ובנייה:

כותב פול ואלרי בספרו הארכיטקט: "ואמנם מכל הפעולות זו של הבנייה היא השלמה ביותר. היצירה דורשת אהבה, הרהור, ציות למחשבתך היפה ביותר, המצאת חוקים על ידי הנפש ועוד דברים אחרים שהיא שואבת באורח פלא ממך, שלא חשדת אפילו כי ברשותך הם…"

מבנה הציור והכאוס שבו משחזרים את פעולת הבנאי ואחרי העיקרון היוצר המתחקה אחר סוד הצמצום מחד וההתפשטות מאידך.

הצופה שותף למעשה היצירה שקוראת לו לבנות מחדש את המערך הציורי ולברוא את נקודת האינסוף החדה מתוך ערפל התחושות והצורות הסמוי והגלוי. מבט מעין זה מחייב תנועה והנעה ומרעיד קווי מתח גבוה בחלל בין הצופה לציור שאינו מתגלה כל כולו בבת אחת, אינו מתמסר מיידית אלא דורש עבודה או אהבה (במובן עבודתו של יעקוב את לבן בעבור רחל).

המעשה הציורי נע במרווח שבין דימויי התוהו לבין מחוות של בנייה ופירוק.

והצייר מצטרף בכך אל הבנאי ושניהם משחזרים את פעולת העיקרון היוצר, או כדברי פול ולארי: "צא וראה, פיידרוס, שהבורא, כשניגש לעשות את העולם, הניח ידו על ערבוביית התוהו ובוהו. כל חסר הצורה היה לפניו…."

"באומץ לב ניגש אל ערבוביה זו של היבש והלח, הרך והקשה, האור והחושך אשר כוננו יחדיו את התוהו, שהאנדרלמוסיה שבו חדרה עד לזעיר שבחלקיקים. הוא בירר את הטיט הזה, הזוהר במעומעם, שלא הייתה בו אף פרודה טהורה אחת, ואשר כל הכוחות היו מדוללים בתוכו עד כדי כך, שעבר ועתיד, המקרה והמהות, הקבוע והחולף, הקירוב והריחוק, התנועה והתנוחה, הקל עם הכבד, מצאו עצמם מעורבים, כפי שיכולים להיות היין והמים כשהם מהולים בגביע…. "