מילון פסיכואנליטי קצר

אחר גדול (other)

המקום של אוצר המסמנים, זה שמניחים לו ידע. המייצג את התרבות ואת החוק. בהוראתו המאוחרת הפך האחר הגדול גם למייצג את המין האחר – האישה או יותר נכון ההתענגות הנשית הלא פאלית.


איווי (Desire)

ליצור האנושי יש מספר צרכים ביולוגיים שמסופקים על ידי מספר אובייקטים. השפה הופכת את הצורך לתביעה מן האחר, כמו למשל אצל התינוק התובע אוכל מאמו. התביעה מניחה את האחר הגדול שאליה היא מכוונת. תשובתו של האחר הגדול נתפסת לא כסיפוק צורך אלא כתגובה לבקשה, כסימן אהבה.

אין התאמה בין הצורך לתביעה והאיווי ממוקם בפער ביניהם. האיווי לא ניתן לסיפוק ולאקאן מחבר אותו לא עם אובייקט שיספק אותו, אלא עם אובייקט שהוא סיבתו, שמניע אותו, אבל אובייקט שבהיותו אבוד מראש לעולם אין להשיגו.

אובייקט זה הוא מכנה אובייקט קטן a. האיווי הוא במקורו האיווי של האחר. כאשר הסובייקט נוכח באי העקביות של האחר הוא מסיק מכך שהאחר רוצה ממנו משהו.

דוגמה קיצונית להבדל בין איווי לתביעה אפשר לראות בהתפתחות המיניות הנשית, כאשר הבת תובעת מן האם שתתן לה את הפאלוס, תביעה בלתי אפשרית שגם מסירה מן האם את איצטלת האחר הגדול הכל יכול..


דמיוני סמלי וממשי

שלשה "סדרים" או ממדים שלאקאן הכניס למונחים הפסיכואנליטיים ב-1953.

מושגים אלה עברו פיתוחים ושינויים רבים לאורך הוראתו. בקצרה – הדמיוני הוא מה שנקרא – אגו או אני, והוא בנוי על הזדהויות.

המציאות ברובה בנויה על דימויים.

הסדר הסמלי הוא תוצר של היותנו מדברים והוא בנוי על שרשרת של מסמנים (מסמן – מושג הלקוח מהתיאוריה הלינגוויסטית של סוסור וג'יקובסון. המסמנים הם מרכיבים דיפרנציאלים בשפה המקבלים משמעות רק באמצעות היחסים ביניהם.) הסובייקט הוא תוצר של הסדר הסמלי.

הממשי הוא מה שנופל מתוך הרשת הסימלית, הבלתי אפשרי. הוא מה שנתקלים בו ואי אפשר לדבר אותו, אלא רק מסביבו. אי אפשר לבטאו במלים. הממשי הוא הטראומטי. שלושת הממדים קשורים ביניהם.


התענגות (Jouissance)

 בניגוד ל"עקרון ההנאה" שמנסח פרויד, שהוא עקרון ששואף לפורקן מתח ולהומאוסטאזיס, ההתענגות נמצאת מעבר לעקרון ההנאה והיא קשורה לממשי ולחזרה. פרויד קרא לכך הנאה מכאב. ההתענגות היא בעיקרה פאלית והיא מתייחסת לדחף לכיבוש ולהשגה. לאקאן מוסיף בהוראתו המאוחרת התענגות שאינה פאלית, אותה הוא מייחס להתענגות הנשית. זו התענגות שנשים יכולות לחוות וגם גברים הקשורים לעמדה נשית כמו אמנים או מיסטיקאים.


חסר

נובע באופן מבני מאובדן אובייקט האיווי. קבלת החסר משסעת את הסובייקט והכרה בחסר שבאחר הגדול משחררת את הסובייקט מהתלות בו.


חרדה

פרויד פיתח שתי תיאוריות של חרדה:
ב-1884-1925 טען שחרדה נוירוטית היא טרנספורמציה של ליבידו מיני שלא התפרק בצורה מספקת. ב-1926, טען שחרדה היא תגובה למצב טראומטי – חוויה של חוסר אונים אל מול הצטברות של אקסיטציה שלא יכולה להשתחרר. מצבים טראומטים מתחזקים ממצבי סכנה כמו לידה, אובדן האם כאובייקט, אובדן אהבת האובייקט וסירוס. פרויד מבחין בין חרדה אוטומטית כשהחרדה עולה ישירות כתוצאה של מצב טראומטי לבין חרדה כסיגנל כשהחרדה משתחזרת על ידי האגו כסימן אזהרה למצב מצופה של סכנה.

לאקאן בכתביו המוקדמים דיבר על חרדת ההתפרקות – כמו האקסיסטנציאליסטים. איום הפרגמנטציה שהאדם עומד מול הראי חווה. רק אחר כך מתרכזת החרדה סביב הפניס בחרדת הסירוס. בדומה למלאני קליין הוא מדבר על חרדת ההיטרפות על ידי האם. כאן השוני מפרויד – עבורו החרדה נובעת מפרידה מהאם, עבור לאקאן מדובר בחוסר יכולת להיפרד מהאם.

אחרי 1953 לאקאן מאחד בין מושג החרדה למושג הממשי – אלמנט טראומטי חיצוני לסימבוליזציה. הממשי הוא אובייקט החרדה, מולו מסתתמות כל המלים. בממשי וגם בדמיוני – שם הוא מנגיד חרדה לאשמה שנמצאת בסמלי.

ב-56 חרדה היא מפני סכנה שממנה הוא מנסה להימנע בכל מחיר (עכבה), מפוביות ועד פטישיזם – הגנה מפני חרדה. החרדה קשה מפוביה כי היא מסתובבת סביב אין, העדר. הסירוס אינו גורם חרדה אלא מציל מחרדה.

ב-1960 לאקאן מדגיש את הקשר של חרדה לאיווי. החרדה היא דרך לתמוך באיווי כשהאובייקט חסר, ואיווי הוא תרופה לחרדה. מקור החרדה אינו תמיד פנימי אלא יכול לבוא מהאחר. זו החרדה כסיגנל.
בסמינר של לאקאן על החרדה – החרדה היא אפקט, לא רגש, והוא האפקט היחיד שאין לגביו ספק, ואינו מרמה.

בעוד פרויד הבדיל בין פחד – שיש לו אובייקט מוגדר וחרדה – שאין לה, לאקאן טוען שהאובייקט של החרדה הוא זה שאינו יכול להיות מסומל באותה דרך כמו כל האובייקטים. חרדה עולה כשמשהו מופיע במקום של האובייקט סיבת האיווי. החרדה עולה כשהסובייקט עומד מול האיווי של האחר הגדול ולא יודע איזה מין אובייקט הוא עבורו.

כל האיווי עולה מחסר, וחרדה עולה כשהחסר הזה עצמו חסר. חרדה היא החסר של החסר. חרדה אינה חסר של השד אלא הנוכחות העוטפת שלו, אפשרות היעדרותו היא המצילה מחרדה.

החרדה קשורה גם למאוים – המוכר שהופך לזר. בסמינר מאוחר לאקאן חוזר לתיאוריה הראשונה של פרויד על חרדה – כליבידו שעבר טרנספורמציה – החרדה היא מה שקיים בפנים הגוף כשהגוף מוצף בהתענגות פאלית.


סובייקט

עבור לאקאן הסובייקט שונה מהאני ומפוצל ממנו. הסובייקט הוא תוצר של השפה. הוא יכול לומר "אני חושב" או "אני הווה" אבל לעולם לא שניהם בעת ובעונה אחת, כיוון ששאלת הווייתו של הסובייקט ממוקמת ברמה של הלא-מודע. הסובייקט מופיע בפער הקיים בין מה שנאמר לבין עצם האמירה. בהוראתו המאוחרת של לאקאן הסובייקט מכונה "הוויה מדברת".


עכבה

עכבה היא ביטוי של הגבלה פונקציונלית של האגו ממגוון של סיבות. העכבות מייצגות הגבלה וצמצום של פונקציות האגו, או כזהירות מונעת או כתוצאה מהפחתת אנרגיה.

העכבות הכלליות של האגו עוקבות אחר מנגנון פשוט. כשהאגו עסוק עם תפקיד פסיכי בעל קושי מיוחד, למשל אבל, הדחקה כללית של אפקט, או ההכרח לעצור פנטזיות מיניות רבות עוצמה, האנרגיות הזמינות לא מצטמצמות עד כדי כך שהוא צריך להגביל את הוצאתן במקומות רבים באותו זמן כמו משקיע הון.

הרבה עכבות הן ויתור על פונקציה כיוון שזו מעלה חרדה.

לעתים האגו מוותר על פעולות שיביאו הצלחה כדי לא להיות בקונפליקט עם הסופר אגו.

עכבה לעומת סימפטום – אי אפשר לתאר סימפטום כתהליך שקורה באגו או סביבו. עכבה שייכת במיוחד לתפקוד ואינה מרמזת על משהו פתולוגי בהכרח. הגבלה או צמצום נורמלים בתפקוד גם יכולים להוות עכבה. סימפטום בדרך כלל מתייחס לתהליך מורבידי. עכבה יכולה להיות גם סימפטום. לעתים זה שרירותי אם מדגישים את האספקט השלילי או החיובי של תהליך פתולוגי.


פאלוס

שייך לסדר הסמלי ואינו זהה לפניס. הוא המסמן של החסר או של האיווי. בלא מודע אין מסמן להבדל בין המינים, ישנו רק מסמן אחד – פאלוס או העדר פאלוס.

הדמוי הפאלי הנו אובייקט דמיוני שאניו נראה לעולם, מלבד בעצם העדרו. הדמוי הפאלי הוא מסמן המצביע על החסר של הסובייקט כחסר של הווייה.