עידן התמימות

אהבת החצר / עידן התמימות

תקציר:

ניולנד ארצ'ר הביישן (דניאל דיי-לואיס) מאורס למאי וולנד המכובדת (ווינונה ריידר), אך חייו המסודרים מתהפכים על פיהם כאשר הוא פוגש בבת-דודתה המסתורית של מאי, הרוזנת אולנסקה (מישל פייפר) ששבה לאחרונה מאירופה. כאשה נשואה המבקשת להתגרש, אולנסקה מביכה את החברה הניו-יורקית של סוף המאה ה-19, אך ניולנד מרותק כבחבלי-קסם לשנינותה החדה ואורחותיה הארציות.

במאי: מרטין סקורסזה

שנה: 1993

כפי שגילה פרויד, מקום המיניות בחיינו אינו מתמצה רק בהכרה הפשוטה והבנאלית היום, שכולנו מצויים תחת השפעת הדחף המיני, אלא בעובדת מרכזיותו בחיינו – בחתירתו תחת כל האידיאלים וכל התפיסות של חיינו המודעים, חתירה בלתי נסבלת אף בימינו הכביכול מתירניים והציניים.

פרויד לא כפר מעולם במניעים אחרים, מקובלים וידועים יותר (מניעים אינטרסנטים כמו הישרדות ואהבה עצמית), הנובעים מן ה'אני', אלא גילה לנו כי המיניות אינה כשאר המניעים: היא סיבה שאנו דוחים ומדחיקים ומעדיפים לא לדעת עליה דבר.

גילוי זה של הסיבה המינית קשה לעיכול גם בימינו. הוא מסיר מאתנו את כובע הגאווה, ההישגים, המוסרנות והצדקנות של חיינו, ויוצר אתיקה אחרת המתבססת על תשוקה. חיינו המיניים לעולם אינם מספקים ולכן מהווים את מקור החסר ואי הנחת המכוונים אותנו, הבסיס לבחירות האהבה שלנו, מקור המועקה וסיבת החולי והיצירה גם יחד. מנקודת מבט זו, הפסיכואנליזה תחשוף את הקובע את גורלנו מעבר לכל אידיאל, מערכת ערכים או השקפת עולם (בהם אנו נוטים לראות בדרך-כלל את המניע להתנהגותנו), היינו – את הדרך שאנו מתענגים בה.

באשר למיניות הנשית – פרויד עצמו הוא זה שהצביע על כך שהידע שלנו, כולל הידע הפסיכואנליטי, אינו מספיק על מנת לפתור את חידת המיניות הנשית, ונותר לבסוף עם השאלה המהדהדת באוזנינו בעוצמה גם היום: "מה רוצה האישה?"

בשאלה זו של המיניות הנשית, ובשאלת הקונפליקט בין הדחף לבין הדחקתו, עוסק הסרט 'עידן התמימות'.

ניתן לפתוח מתוך הגילוי המדהים של הפסיכואנליזה לגבי הקשר המיני –  שאין יחס מיני בין הגבר לאישה. מה זאת אומרת? יש יחסי מין, כמובן, אבל אין קשר בין גבר לאישה בתוך האקט המיני. ההתענגות היא בודדה. כל אחד מתענג על משהו אחר. הגבר מתענג על איבר המין שלו ועל הכיבוש, והאישה, על מה היא מתענגת? ז'אק לאקאן, המפרש הגדול של פרויד אמר – האישה צריכה שידברו אליה. לשם התענגותה היא צריכה שידברו אליה, כלומר שישימו אותה במקום מיוחד, במקום האובייקט בה' הידיעה.

 

אהבת החצר

לשם כיסוי על היעדרות הקשר בין המינים במפגש שאמור להיות הכי אינטימי ביניהם, ולשם התענגותה של האישה, המציאו את 'אהבת החצר'. מהי אהבת החצר? זו דרך מעודנת במיוחד לפיצוי על היעדרות הקשר המיני על ידי העמדת פנים שזה אנחנו שמעמידים מכשול לכך. זוהי בעיני המצאה מופלאה שלא רק שאינה שייכת לעבר הפיאודלי הרחוק אלא היא טבולה בכל התרבות העכשווית כאידיאל חבוי יותר או פחות של אהבה. בתנאי שהיא אינה ממומשת כמובן, שהיא אהבה אומללה.

עבור פרויד מדובר בהערכת יתר של האובייקט,  בסובלימציה או עידון של אובייקט התשוקה, כלומר הדגש של התשוקה הוא על האובייקט ולא על הדחף. זה מאד מתאים לימינו המודרניים. כשמדובר באהבה אין מדובר בסתם אובייקט אלא בסובלימציה של האובייקט, אובייקט הגבירה שמייצג את הדבר שסביבו סובב הדחף. הגבירה הפכה להיות האובייקט בתנאי שלא הייתה נגישות אליה. האישה שימשה בתפקיד המוזה הפואטית ששרים לה סרנדה בתנאי שהיא מוקפת ומבודדת על ידי חומה. והיא עצמה משיבה ואומרת למחזר – אינני אלא הריקנות שניתן למצוא בלבי הפנימי. נשוף פנימה זמן מה ותראה אם הסובלימציה שלך מחזיקה מעמד.

באהבת החצר מדובר אם כן בלהעניק לאובייקט הגבירה את ערך הייצוג של האובייקט בה' הידיעה.

אהבת החצר – אנדריאס קופליאנוס

אהבת החצר התפתחה במאה ה- 12, בתקופה הפיאודלית, על ידי טרובדורים מדרום צרפת. המקור לאהבת החצר נמצא בכתביו של המשורר אובידיוס שחי ברומא בזמן הקיסר אוגוסטוס. לפי אובידיוס האהבה נתפסה כחושנית, ללא רמז לרגש הרומנטי שהופיע בתקופה מאוחרת יותר. האהבה היא מחוץ לנישואין והנישואין אינם מטרתה – טענתו העיקרית הייתה שבעלים ונשים לא יכולים לאהוב זה את זה. האיש אותו יש לרמות, ואובידיוס התענג על רמייה, זו הוא בעלה של האישה.. הגברים של ימי הביניים חשבו שזכו באישורו להוראה שהפרטנר הטוב ביותר לרומאן הוא אשתו של גבר אחר.

לפי רעיון אחר של אובידיוס שהשפיע על אהבת החצר, אהבה היא סוג של מלחמה וכל אוהב הוא לוחם. קופידון הוא הגנרל ותחתיו נמצאות הנשים, שכוחן על הגברים הוא אבסולוטי. הגבר חייב לרמות את האישה אם הוא יכול, אבל לעולם אל לו להראות כאילו הוא מתנגד למשאלתה הקטנה ביותר. כדי לרצות אותה הוא צריך לעמוד כל הלילה לפני דלתה, לעבור קשיים מסוגים שונים ולבצע כל מיני פעולות אבסורדיות. מרוב אהבתו עליו להפוך לחיוור ורזה וחסר שינה. לא משנה מה יעשה או מתוך אילו מניעים, עליו לשכנע אותה שהכל למענה. אם למרות כל הפגנות הרגש הללו היא נותרת אדישה, עליו לעורר את קנאתה, להעמיד פנים שהוא מאוהב באישה אחרת, וכשהראשונה תחשוב שאיבדה אותו, היא ודאי תתרצה ואז הוא יכול לאמץ את הבוכייה אל חזהו.

הבסיס בשירי הטרובדורים מוכר: אהבה היא אמנות ויש לה חוקים. אוהבים משרתים בצבאו של קופידון, ובשירות זה הם הופכים חיוורים, רזים וחסרי שינה. לא ניתן לאהוב את אשתך אבל חייבים לאהוב את אשתו של אחר, ומכאן הכרח לרומאן להישאר סודי. כמו כן, אהבה אינה יכולה להתקיים בנפרד מקנאה. אך הרוח שקושרת רעיונות אלה שונה לחלוטין מאשר אצל אובידיוס. האוהב וגבירתו כבר אינם משחקים משחק של רמייה הדדית – היא כעת השליט הפיאודלי שלו והוא חייב את נאמנותו לה, או לקופידון דרכה. הסטאטוס שלה הוא גבוה יותר משלו, ופנייתו לגבירתו צריכה להיות כולה מתוך נמיכות רוח עמוקה.

אצל הערבים בספרד מוצאים שתי עמדות שונות ביחס לאהבה. יש להם מסורת חושנית, שגם היא הושפעה מאובידיוס, ומסורת אחרת יותר רוחנית המבוססת כנראה על אפלטון לפי פירוש חכמים ערבים. דוגמה לכך היא הספר "טבעת הצוואר של היונה" שנכתב בשנת 1022 באנדלוסיה על ידי איבן חאזם: עבורו אהבה היא איחוד של חלקי הנשמה שהיו נפרדים בבריאה. סיבתה בדרך כלל היא צורה חיצונית יפה, "כיוון שהנשמה היא יפה ומשתוקקת לכל דבר יפה, ונוטה לאימאז'ים מושלמים". אהבה אמיתית אינה מתעלמת מהאספקט הפיזי אך איחוד הנשמות מעודן אלפי מונים יותר מאשר איחוד הגופים. אהבה אמיתית אינה אסורה על ידי החוק הדתי, והיא הופכת את האוהב לטוב יותר בדרכים רבות, כיוון שהוא מנסה בכל כוחו לעשות את מה שלא היה מסוגל לו קודם לכן, על מנת להראות את תכונותיו הטובות ולהפוך את עצמו לראוי לתשוקה.

"הדבר המפתיע שקורה באהבה הוא הכניעות של האוהב לאהובתו". כשהוא מקבל משהו הוא מתמלא שמחה, אך הוא לא מעמיד פנים, כמו הטרובדורים, שהוא שמח גם מעצם העובדה שאהבתו אינה נענית.

סוג זה של אהבה אינו מבחין בין מעמדות: האוהב, ללא קשר אם הוא במעמד גבוה יותר או נמוך יותר מאהובתו, מדבר על עצמו כעל עבד שלה – דבר שנותן לו כבוד. הוא מרוצה כשהיא דוחה אותו ושמח כשהיא מראה לו סימן כלשהו של חיבה.

בספרד של מאה ה- 14 היה הטקסט של קפלינוס ספר בסיסי לאהבת החצר. לפי הספר, האדון יכול לחזר אחרי הגברת רק אם קיבל לכך רשות מבעלה, ורוב הרומאנים היוו ויכוחים ארוכים עמוסים בעיות מסובכות של פלפולי אהבה.

לפי הספר, אהבה היא סבל פנימי הנובע ממראה וחשיבת יתר על היופי של המין הנגדי, שגורמת לכל אחד מהאוהבים לשאוף מעל לכל לחיבוק של האחר. קל לראות שאהבה היא סבל כיוון שבטרם נוצר איזון והצד השני נענה, אין עינוי גדול יותר, כי האוהב תמיד חרד שאהבתו לא תשיג את מטרתה ושהוא מבזבז את מאמציו. הוא פוחד גם ששמועות על כך יופצו וככלל – מכל דבר שעלול להזיק לאהבתו. פחדיו רבים מספור.

אהבה תמיד פוחתת או מתגברת. המילה אהבה (amor) נובעת מהמילה קֶרֵס ומצביעה על שבי, להיות שבוי. מכיוון שמי שאוהב לכוד בשלשלאות התשוקה ושואף לשבות מישהו אחר בקרסו. בדיוק כפי שדייג מיומן מנסה למשוך דגים באמצעות פיתיונו ולשבותם על קרסו המעוקם, כך האיש השבוי באהבה מנסה למשוך אדם אחר באמצעות פיתויים ועושה את כל המאמצים לאחד שני לבבות בקשר שאינו ניתן להתרה.

על פי הספר, אילו אנשים מתאימים לאהבה? כל אדם בריא במוחו שמסוגל לבצע את עבודת וונוס, יכול להיפצע באחד מחצי האהבה, אלא אם הוא מנוע מכך בשל גיל, עיוורון או עודף תשוקה. גיל הוא מכשול מכיוון אחרי שנת ה- 60 אצל גבר ו- 50 אצל אישה, למרות שניתן להתעלס, התשוקה אינה יכולה להתפתח לאהבה מכיוון שהחום הטבעי פוחת והלחות הטבעית עולה, והנחמה היחידה לכך היא אוכל ומשקה. כך גם במקרים של ילדה בת פחות מ- 12 וילד בן פחות מ- 14. מכל מקום, לפני גיל 18 הבחור אינו יכול להיות מאהב אמיתי כיוון שהוא מלא בושה על כל דבר קטן, דבר שלא רק מפריע לשכלול האהבה אלא גם הורס אותה. סיבה נוספת וחשובה יותר – לפני גיל זה אין לגבר יכולת להתמיד ברגשותיו, הוא משתנה כל הזמן.

עיוורון הוא מכשול לאהבה כיוון שעיוור אינו יכול לראות דבר שעליו יוכל שכלו לחשוב ללא הגבלה, וכך אהבה אינה יכולה לעלות בו אלא אם הוא לא עיוור מלידה והתאהב לפני עיוורונו.

עודף תאווה הוא מכשול לאהבה, כיוון שיש גברים שהם עבדים לתשוקה תאוותנית עד כדי כך שאינם יכולים להיות קשורים בחבלי אהבה – אחרי שחשבו הרבה על אישה אחת או התענגו עליה, כשהם רואים אחרת מייד הם משתוקקים אליה ושוכחים את השירותים שקיבלו מהראשונה, ואין הם חשים אסירוּת תודה להן. אהבתם היא כשל כלב חסר בושה, ויש להשוותם לחמורים.

במקרים בהם אהבה אינה יכולה להתממש היא מתגברת מעבר לכל מידה ומובילה את האוהבים להתלונן על עינוייהם האיומים – כי אנחנו שואפים אחר מה שאסור ותמיד רוצים מה שנמנע מאיתנו.

מותר לחשוף את האהבה לשלושה אנשים מלבד האוהבים עצמם: האוהב רשאי למצוא בן שיח נאמן שממנו יוכל לשאוב נחמה סודית ברומאן שלו, ושיציע לו סימפאטיה אם הדברים אינם הולכים כשורה. האישה יכולה לבחור בת שיח דומה. מלבד זאת יכול להיות להם מתווך נאמן אחד, שנבחר בהסכמה הדדית.

 

עידן התמימות – על פי ספרה של אדית וורטון

בסרט יש לנו משולש אהבה – שתי נשים וגבר. הסיפור מתרחש בהקשר של החברה הגבוהה האמריקאית בתחילת המאה ה-20. הגבר הוא האביר, אין ספק. אבל מיהי הגבירה? לאורך כל הסרט הגבירה, הנחשקת, הנאהבת באהבה נואשת ומוחמצת היא מדאם אולֶנסקה – הרוזנת בעלת השם הזר. היא נמצאת במקום של האובייקט האידיאלי. הסרט נפתח בפרחים ובאופרה – הפנטזיה הרומנטית. המבט הראשון באהובה הוא מבט דרך משקפת אופרה – זה המבט הממקם אותה כאובייקט. במפגש הראשון שלה עם ניוּלַנד היא מושיטה לו את ידה לנשיקה, אך הוא לוחץ אותה. זו ההחמצה הראשונה בסדרת החמצות מימוש האהבה. אי המימוש הוא תנאי לאהבה באופן מאד ברור.

Ellen Olenska: I think we should look at reality, not dreams.

Newland Archer: I just want us to be together!
Ellen Olenska: I can't be your wife, Newland! Is that your idea I should live with you as your mistress?
Newland Archer I want… Somehow, I want to get away with you… and… and find a world where words like that don't exist!

שם הגיבור הוא "ארץ חדשה". אמריקה היא העולם החדש, ודווקא בה שולטות בנוקשות מוסכמות אהבת החצר. ניולנד מפנטז לאורך כל הסרט לשבור את המוסכמות. הוא מאורס למאי – בתולה זכה, סמל התמימות. רוצה לנשק אותה, אך לא יכול. באחת התמונות הראשונות שלה בסרט רואים אותה יורה חץ – היישר למטרה. למעשה מתברר שהשליטה על מהלך העניינים היא בידיה. ניולנד מחליט להודיע על החתונה כדי להגן על אהבתו לרוזנת: הוא בורח לתוך הנישואים. התמימות של מאי, כמו התמימות של החברה הגבוהה, היא תמימות מרעילה, זו האכזריות של הטוב.

הסרט מלא היפוכים וסתירות. אחד מהם הוא – היכן נמצאת התמימות? אצל מאי או אצל אלן? או שמא אצל הגבר? בחצר החברה הגבוהה לא מדברים ולא חושבים – מסמנים. ישנו קוד חברתי לא מדובר המהווה מעין חומה שלא ניתן לפרוץ אותה. "האם אף אחד כאן לא רוצה לשמוע את האמת? האם אף אחד לא בוכה כאן?"

 

Newland Archer: You gave me my first glimpse of a real life. Then you asked me to go on with the false one. No one can endure that.
Ellen Olenska:  I'm enduring it.

לאורך כל הסרט מנסה ניולנד להיות האביר המגן על גבירתו, אך האמון הורג אותו. אהבתה חונקת אותו. התנאי להצלחת המזימה (כפי שהוא מכנה אותה) הוא שהדברים לא ידוברו – הכל מתרחש מתחת לפני השטח, בסימנים מוסכמים. לאורך כל הסרט מתרחשים ניסיונות כושלים לוידוי – של ניולנד לאלן, למאי. כשהוא מנסה את השחרור האחרון – נסיעה למזרח הארוטי – מאי שולפת את השלשלת האחרונה – ההריון.

אין זאת שאם היה מצליח לברוח, היה מצליח לממש את אהבתו: אי המימוש הוא התנאי לאהבה. אלן יודעת זאת: היא אומרת – לא יכולה לאהוב אותך אלא אם אוותר עליך.

לאורכו של הסרט מתברר לנו יותר ויותר שמאי בעיוורונה, כביכול, היא הגבירה האמיתית. גם לאחר 30 שנה, אחרי שכבר מתה, שולחת מאי את אמונה המוחלט בניולנד מן הקבר באמצעות הדברים שאמרה לבנה. זו ההחמצה האחרונה, כאן ההיפוך האמיתי של הסרט. מסתבר שמאי ידעה כל השנים על אהבתם של ניולנד ואלן ובשתיקתה מנעה את מימושה. ייתכן שאף הייתה מעין קונספירציה בין שתי הנשים.

ניולנד עומד מול חלונה של אלן בפאריז, האביר בן דמות היגון – הוא מבין שאין חזרה, שהוויתור נצחי. החלון בוהק באור, ונסגר.