בעלה של הספרית

מה רוצה האשה: האם האשה קיימת? 

תקציר:

לאנטואן הצעיר (הנרי הוקינג) שתי תשוקות העומדות במרכז חייו: לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית ולהסתפר אצל הספרית שופעת האיברים הפותחת לפניו את מסתרי עולם המין. השנים חולפות ואנטואן (ז'אן רשפו), גבר בגיל העמידה, מגשים את חלומו ונישא למתילדה (אנה גליינה), ספרית מקומית החולקת את משיכתו של אנטואן לארוטיקה וחיי בידוד. השניים נלכדים ברוחם ובגופם בעולם הארוטי. אנטואן עדיין לא השתחרר מקיבעון הילדות שלו, ומתילדה נותרת מושא להערצה עיוורת. אין לה עבר והיא חוששת מהעתיד; האם היא אמיתית או שמא יציר דמיונו הקודח של אנטואן?

במאי: פטריס לקונט

שנה: 1990

הסרט "בעלה של הספרית" מתחיל בריקוד, וקטעי ריקוד משולבים לכל אורכו – הריקוד הוא ריקוד בטן מזרחי ערבי נשי שהגיבור שלנו רוקד בדבקות רבה כשהוא שבוי כל כולו בתוך פנטזיית הספרית. הסרט עוסק בפנטזיה ילדית על אישה – הספרית.

 

מה זו פנטזיה בפסיכואנליזה?

הפנטזיה היא סצינה דמיונית שבה משחק הסובייקט את הגיבור הראשי. בפנטזיה ישנה הגשמה של משאלה לא מודעת באופן סמוי או גלוי. הפנטזיה יכולה ללבוש צורות שונות: פנטזיה מודעת (חלום בהקיץ), או פנטזיה לא מודעת (פנטזמה). הפנטזמה בפסיכואנליזה היא מעין מבנה המונח בבסיס התוכן הגלוי של דברי המטופל (יש גם פנטזמה ראשונית שהסובייקט בונה עצמו סביבה – על כך בהמשך).

פרויד התחיל לדבר על פנטזמה כשבשנת 1897 זנח את התיאוריה לפיה סימפטומים נוצרים בעקבות טראומה ראשונית שהודחקה. בתחילה הוא האמין לסיפורים שסיפרו לו ההיסטריות על המבוגרים שפיתו אותן (זיכרו את דורה), הוא האמין שזכרונות ילדות טראומטיים שנחשפים במהלך האנליזה הם תמונות מציאותיות. בהמשך טען כי המציאות של זכרונות אלה היא מציאות נפשית.

פרויד: "אם נצמצם את המשאלות הלא מודעות לצורתן היסודית והאמיתית ביותר, נגיע למסקנה כי המציאות הנפשית היא צורת קיום מיוחדת שאין לה ולא כלום עם מציאות גשמית". והיא לא פחות, ואולי אף יותר משמעותית עבורנו.

פרויד מייחס חשיבות גדולה ליחס בין הפנטזיה והזמן. כל פנטזיה מסומנת בעת ובעונה אחת בסימן שלושה זמנים – על מנת שתתרחש פנטזיה יש צורך ברישום אקטואלי, בסיבה מן ההווה שעשויה לעורר את אחת המשאלות הבסיסיות של האדם. סיבה זו מתקשרת לזכרון חוויה קודמת, על פי רוב מימי הילדות, שבה הגיעה המשאלה לסיפוקה. וכך נוצר מצב שיש בו השלכה לעתיד המופיע כהגשמת המשאלה – זהו החלום בהקיץ או הפנטזיה אשר אפשר לזהות בה את עקבות מוצאה מהסיבה ומהזכרון. כשתראו את הסרט "בעלה של הספרית" שימו לב לטשטוש הזמנים. האם הסרט הוא על ילד שמפנטז את הגשמת הפנטזמה שלו – להתחתן עם ספרית? או שמא מבוגר שזוכר את הפנטזיה של ילדותו, מגשים אותה בהווה וממשיך לפנטז אותה בעתיד? בכל מקרה יש לנו שתי ספריות: ספרית מהילדות וספרית מהבגרות, ואולי בסוף הסרט יש לנו ספרית שלישית – זו שתכף תגיע, והיא הפנטזיה המושלמת.

לפנטזמה תפקיד דומה לתפקיד המשחק – להפיק הנאה ממצב חרדתי. פרויד מספר על משחק ששיחק נכדו בסליל חוטים, סליל שאותו הילד זורק ממנו ומושך אליו לסרוגין תוך השמעת המלים fort/da, כאן/שם, משחק שמיועד להתמודד עם החרדה של העדרות אמו. כשתראו את הפונפונים של בגד-הים שסרגה לו אמו של אנטואן, תזכרו כמוני במשחק הזה. הילד שמשחק ב-fort/da, מפעיל את המשחק כשמתגלה התשוקה של האחר, במקרה שלנו האם. על מנת שתתגלה התשוקה חייבת להיות העדרות או חוסר עקביות. הפנטזמה היא מכונה שמתחילה לפעול כשמתגלה התשוקה של האחר, "האחר הגדול". הפנטזמה היא תשובתו המתגוננת של הסובייקט מול תשוקתו של האחר – התשובה ל"מה הוא רוצה ממני?" מה האחר הזה, שהוא הכל בשבילי, רוצה? מה אמא רוצה כשהיא צועקת עלי? היא רוצה שאהיה ילדה טובה כשאני משתוללת. אבל כשאחי הקטן משתולל היא מנשקת אותו. אם כן מה היא רוצה? ישנה נקודה שבה האחר אינו יכול לענות – הוא בעצמו אינו יודע מה הוא רוצה. הסובייקט מוצא תשובה פנטזמטית שמכסה על חוסר הידע והופכת אותו למה שהוא. על שאלה הזו שבאה לילד מן האחר הגדול – הוא עונה בפנטזמה ראשונית ובונה סביבה את ההווייה שלו. ויש המון תשובות אפשריות.

בסרט "בעלה של הספרית" יש סצינה נפלאה ליד שולחן האוכל המשפחתי. האב, לאחר שהוא לועג לבן הגדול הלא-יוצלח פונה עם תקווה ותשוקה בעיניים לילד הקטן – אנטואן -ושואל אותו: ואתה, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? אנטואן עונה לו עם הפנטזמה: אני? אני רוצה להתחתן עם הספרית. הוא חוטף סטירה, אפשר לומר שבצדק. כי מה שמציץ החוצה הוא רמז לפנטזמה הראשונית שבנוייה סביב הדחף המיני הפרוורטי של הילד – ללא כל כיסוי או צעיף.

כשאנחנו, הפסיכולוגים, עובדים בקליניקה, אנו שמים לב שבדרך כלל האדם שבא לטיפול מדבר הרבה על הסימפטומים שלו. הוא מתלונן על הסבל שלו. במה שנוגע לפנטזיות, ההפך הוא הנכון. המטופל לא בא להתלונן עליהן. ואם הוא מספר אותן, הוא בדרך כלל מתבייש. אפשר לומר שדרך הפנטזמה הוא משיג הנאה. יש לה תפקיד של נחמה, יש גם קשר בינה לבין מה שמילר – יורשו של לאקאן – מכנה "הנחמה הפילוסופית ב- ה' הידיעה", שהיא האוננות. הפנטזמה בדרך כלל שואבת את תוכנה מהשיח של הפרוורסיה, זו הדרך של האדם להבנות את הקשר עם הממשי הטראומטי, הדרך בה כל אחד מאתנו מחביא את החסר או את חוסר העקביות באחר הגדול, שאינו יודע מה הוא רוצה, באמצעות תרחיש דמיוני. הפנטזמה היא אוצרו של האדם ורכושו האינטימי, הייחודי ביותר. זו הדרך הייחודית שבה כל אחד "חולם את עולמו", מארגן את דרך ההתענגות המסויימת שלו. לכן אופייה של הפנטזמה הוא התנגדות לאוניברסליזציה ולהכללה. האדם חייב להגן על הפנטזמה שלו מחשיפה לעולם, ולכן אנטואן בונה עולם שבו אין מקום לאף אחד אחר – רק הוא והספרית.

בתחילת הסרט מאשים הגיבור את אמו – הוא מספר על בגד ים מצמר שסרגה לו אמא ושגרם לו גירוי במפשעה: "בגלל אמא הבנתי שעלי לדאוג לביצים שלי".

הוא מספר שאהב ללכת למספרה וממחיש לנו חושנית את הפנטזיה שלו כתנאי ארוטי. גופה של הספרית, הריח שלה, הם הפֶטיש שלו. הספרית היא אנונימית, אין לה משפחה, אין לה תמונות מהעבר, וזה מאפשר לה להיות מושלמת. בשלב מסוים אנטואן אומר: "בטן ששום הריון לא יקלקל", והיא אומרת: "מעולם לא הייתי שייכת לאיש. חבק אותי חזק – שארגיש קיימת". היא קיימת רק מכוח אהבתו.

אם נתייחס אל "בעלה של הספרית" כסרט על פנטזיה ומימושה, נבחין בדואליות: מצד אחד עקרון ההנאה – ההנאה שבמימוש הפנטזיה – ומצד שני פעולה של דחף המוות הפועל מתחת לעקרון ההנאה ומעלה פנטזיה הקשורה במוות, המוות שאולי נעשה הכרחי ברגע שהפנטזייה מאבדת את שלמותה. טיבה של פנטזיה כזו הוא שהיא אינה סובלת את הסדק הקטן ביותר.

הספרית הראשונה התאבדה – זהו מקרה ראשון. גיבורת הפנטזיה היא הספרית השניה –  אנו מוצאים פה את החזרה והכפילות. בסרט תחילת הסוף מסומלת על ידי הסדק שמופיע בתקרה. היא אומרת: "רק המוות יפריד בינינו". כל קרע בצעיף גורם לגיבור להציץ בדחף המוות. חתונתו עם הספרית הרגה את האב: זהו מימוש הפנטזיה במחיר רצח האב.

פנטזמה מושלמת מופיעה בסוף הסרט כשאין שום מציאות או ממשות מעוררת חרדה שיכולה להפריע למימושה. אך לא אספר לכם על הסוף למרות שהוא בלתי נמנע וצפוי כבר די מההתחלה.

הפנטזיה מגנה על הממשי, המחריד, היא מעין מסך שמחפה על הממשי.

אביא לכם כדוגמה פנטזיה של אחד המטופלים המפורסמים של פרויד – איש הזאבים. במקרה זה פרויד עוסק בעוצמה רבה במפגש הראשון עם הממשי שעומד בבסיס הפנטזמה, ומגיע להבנייה של הסצינה הראשונית שהיא המשגל בין ההורים שהילד צפה בו בגיל שנה וחצי. פרויד כל כך מתעקש על חשיפת הממשי הזה, שלאקאן משער שייתכן והתעקשות זו הובילה את איש הזאבים מאוחר יותר בחייו לשגעון, כפי שאכן קרה.

אחת הפנטזיות של איש הזאבים התרחשה בגיל חמש. הוא מספר ששיחק בגן ליד האומנת שלו וחרט עם אולרו בגזע העץ. "לפתע, למרבה האימה שמתי לב שחתכתי את האצבע הקטנה של אחת מידיי, כך שהיא היתה מחוברת ליד רק עם העור. לא הרגשתי כאב, אלא פחד גדול. לא העזתי לומר דבר לאומנת שעמדה לידי, אלא שקעתי ארצה וישבתי שם ללא יכולת להעיף מבט נוסף באצבעי. לבסוף נרגעתי, הסתכלתי באצבע וראיתי שהיתה שלמה לחלוטין". הפחד שהרגיש הילד הוא פחד הסירוס שבא כעונש על עונג אסור.

לאקאן השתמש בדוגמה זו כשטען שהפנטזמה מעוגנת בתוך הפוורסיה. הפרוורטי הופך את עצמו לאובייקט האבוד שהוא אובייקט הדחף שלו. במקרה שלנו – אנטואן אינו שום דבר אחר מאשר בעלה של הספרית. והאשה? האם היא קיימת? התשובה של הסרט הזה היא שהאשה לא קיימת, מה שקיים הוא הפנטזייה שאנטואן בונה סביב תשוקה טהורה ושלמה. אולי המוצא היחיד שלו ממנה הוא הריקוד.

 פרויד במאמרו הנפלא על היוצר והפנטזיה, שתורגם באופן קלוקל כ"המשורר וההזייה" משווה בין מעשהו של היוצר למעשהו של הילד. שניהם יוצרים עולם של דמיון ומתייחסים אליו ברצינות רבה. במאמר זה מנסח פרויד את אחת האמיתות על חיי הנפש: "אין כמעט דבר קשה לאדם מן הוויתור על העונג שידע אי פעם בחייו. בעצם אין אנו יכולים לוותר על שום דבר, ואין אנו אלא מחליפים דבר אחד באחר" וזה מעשהו של אנטואן, וכנראה גם של פטריס לקונט, יוצר הסרט.