הכי טוב שיש

האבולוציה של התודעה בראי הקולנוע

תקציר:

מלווין יודאל (ג'ק ניקולסון) הוא סופר הומופוב וגזען הרוחש שנאה עזה לכלבים ואנשים כאחד, הסובל מהפרעה אובססיבית/כפייתית. התבטאויותיו העוקצניות מרחיקות מעליו את שכניו, והמלצרית היחידה שמוכנה לשרת אותו במסעדה האהובה עליו (הלן האנט) בקושי סובלת את נוכחותו. חייו מקבלים תפנית כאשר אחד משכניו, אמן הומוסקסואל (גרג קיניר) מאושפז בבית-חולים וסוכנו (קובה גודניג-ג'וניור) מפקיד בידיו את כלבו. בהדרגה, הכלב מתחבב על מלווין והוא מתחיל לגלות את האנושיות הקבורה עמוק בתוכו.

במאי: ג'יימס ברוקס

שנה: 1997

 

ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. (מסכת תענית דף ח' עמ' ב).

שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך / דברים כח' ח'.

אין הברכה חלה אלא בדבר המצוי באסם [המסמל את השפע] שהוא סמוי ולא גלוי לכל.

תנא דְבֵּי (בשם) דְרבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו. וכיוצא בו שנו חכמים: הנכנס לָמוֹד את גוֹרְנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו – לפני שמתחיל לָמוֹד.

התחיל לָמוֹד אומר: ברוך השלוח ברכה בִּכְּרי הזה.

מדד ואחר כך ברך – תפילת שווא.

לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי,

שהרי באלה יהיה הריבוי נס גלוי, אלא בדבר הסמוי מן העין.

על שלושה עקרונות

האם אפשר ללכת מעבר לגבולות הנוירוזה/ההתבצרות הנרקיסיסטית? שואל הסרט "הכי טוב שיש". האם יש לנו בחירה באשר לגורלנו הנפשי? שלושת העקרונות המרכיבים את העולם הפיזי והנפשי: סובייקטיביות (לכל יצור או חלק יש קיום פנימי), דיפרנציאציה, כל דבר מובחן מכל דבר אחר. קישוריות, שיתופיות, הכל קשור ומעורב. אנחנו חיים ברשת פרהמורדיאלית.

אם תוציאו טבעת אחת משלוש הטבעות – עקרון אחד משלושה, היקום מתמוטט, הנפש מתמוטטת. כמו בסרט אחר – השעות (ראה מאמר בנושא באתר), העוסק בשלוש נשים שכל אחת מהן שבויה בעקרון אחד על חשבון השניים האחרים, כך גם בסרט "הכי טוב שיש"". יש לנו שלושה גיבורים. כל אחד מהם שבוי בתוך מעגל התניות שכביכול אי אפשר לפרוץ.

ב"הכי טוב שיש" יש לנו את סיימון ההומו בעל הנפש הרגישה, המחזיק באופן מוחלט כמעט בעמדת הקורבן הנרקסיסטי. העולם סובב סביבו – סובייקטיביות. יש את קרול המלצרית שכמו מריל סטריפ בסרט "השעות", היא מקדישה עצמה לטיפול באדם אחר – בילד שלה. כל עולמה מצומצם לפרספקטיבה צרה ביותר. היא שבויה בעקרון בשותפות או קישוריות. ומלווין יודל, האובססיבי קומפולסיבי, המפריד את עצמו מהעולם ומנסה לחיות ללא מגע ואהבה, למרות שהוא כותב על זה. הוא שבוי בעקרון הדיפרנציאציה.

 

פרויד ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" אומר: אין לאהבת עצמו של אדם אלא מחסום אחד – אהבת הזולת, אהבת המושא.

בסוף מאמרו "הפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" עורך פרויד רשימת מצבים שונים של האנרגיה המינית, הליבידו כפי שהוא בא לידי ביטוי ביחסים בין בני אדם. הוא מתחיל מן המאוהבות, שמבוססת על קיום תשוקות מיניות ותשוקות מעוכבות מטרה בעת ובעונה אחת. במצב זה, אומר פרויד, אין מקום אלא ל"אני" ולאחר. המצב השני הוא ההיפנוזה שבה, כמו במאוהבות יש מקום רק לשניים, אבל היא מבוססת כולה על תשוקות מעוכבות מטרה, והאחר מחליף את אידיאל "האני". תהליך זה מצוי בעוצמה גדולה פי כמה וכמה בהמון. אלא שבהמון מתווספת ההזדהות עם יחידים אחרים. הוא עורך השוואה בין מאוהבות הכוללת שניים- אני והמושא או האחר אותו אני בוחר או שבוחר אותי, היפנוזה, גם כולל שניים, המהפנט והמהופנט שניים אבל רק במקום שהדחפים המיניים "מעוכבי מטרה" כלומר המטרה המינית לא מתממשת ואז האחר או המושא הופך להיות האידיאל של האני. המצב הבא – המון – היפנוזה משותפת + הזדהות עם יחידים אחרים בעלי אותו יחס לאחר. המשותף לנוירוזה, היפנוזה והמון – נסיגה. פרויד מדבר אפילו על נסיגה ביכולות אינטלקטואליות. לא אצל המאוהבים אנחנו מקווים.

הנוירוזה לטענת פרויד, חורגת מן הטור הזה. הנוירוזה מפרקת את ההמון. כמו המאוהבות. במקום שיש תנופה חזקה להיווצרות ההמון שם פוחתות הנוירוזות.

הנוירוזה מופיעה בכל מקום שבו ההדחקה המינית לא הצליחה לגמרי בפנייתה לכיוון של דחפים מעוכבי מטרה. "הנוירוטי עזוב לנפשו", עומר פרויד, "ולכן אין לו ברירה אלא להחליף בסימפטומים את הרכבי ההמון הגדולים שהורחק מהם. הוא יוצר לו עולם דמיוני של עצמו, דת של עצמו, מערכת טירופים משלו". במלים אחרות הנוירוטי שבוי בפנטזמה שלו.

מלוין יודל מדגים את זה באופן מדהים. חי בעולם סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא, בשליטה מוחלטת ובבידוד מוחלט שנפרץ עם כניסת הכלב. הוא משיג את השליטה כמו כל אובססיבי טוב על ידי מדידות וספירות מתישות. הריטואלים הכפייתיים הם סימפטומים.

על הסימטפומים

נדבר קצת על מה זה סימפטום נפשי. סימפטום נוצר כאשר יש לנו קונפליקט בין המשאלות המיניות האסורות, הדחפים, לבין דרישות המציאות או לבין המצפון. האני הוא משרתם של שלושת האדונים הללו. המאמץ הראשוני הוא להדחקה. אבל אם ההדחקה לא ממש מצליחה בגלל עוצמות גדולות של דחף או חולשה של האיסור, הסימפטום הוא תוצר פשרה. אבל אתם יודעים שכשמנסים לרצות יותר מדי אדונים, אף אחד לא ממש מרוצה. הסימפטום הוא גם הגנה מהדחף אבל גם הסיפוק שלו. הוא גורם לנו סבל ועונג בו זמנית. אבל העונג הזה הוא עונג מעוות שמצמצם את חיינו. כלומר: הסימפטום בנוי משני צירים: הציר של המסר, המשמעות והציר של העונג. למשל הגירוד.

הסימפטום מספק בדיוק איפה שהוא נראה כמכאיב. לאן שלאקאן מכוון הוא לרמה שבה הסימפטום אינו הפרעה, אלא מספק, במיוחד הוא מספק את החזרה. אנחנו קוראים לה חזרה כפייתית על אותן טעויות. למשל, בחירת בן זוג. הדחף לחזרה הוא הדחף שבא לידי ביטוי בסימפטומים – בטקסים האובססיביים.

פרויד יטען כי תחת כל סימפטום ישנה תמיד טראומה. כל נוירוזה כוללת קיבעון מסוג זה. סימפטומים לא נוצרים מתהליכים מודעים, אנחנו מתייחסים למשמעות המודחקת בסימפטום.

לסימפטום יש עם כן מעטפת סמלית שקשורה לשפה – למשל לרחוץ בניקיון כפיים, הוא יוצר כמו מטאפורות, ומה שהמעטפה הפורמאלית הזו של הסימפטום מעלה כנגאטיב, כשארית זה מה שהוא עוטף מן העונג, מחומר העונג.

אספר לכם בדיחה שמדגימה את האמירה של לאקאן – הסימפטום הוא מילה הכלואה בתוך גוף.

הבדיחה על הגמל: איש אחד מטייל לתומו ברחוב כשלפתע הוא שומע קריאה מאחוריו: "יא טיפש!" הוא מסתובב ורואה גמל. מופתע וקצת לא מבין, הוא ממשיך בטיולו. כעבור חמש דקות נשמעת שוב אותה קריאה: "יא טיפש!" הוא מסתובב לאחור, ושוב אותו גמל במרחק מדוד ממנו. הוא מעיף מבט זעוף וממשיך ללכת. לא חולפות חמש דקות ושוב: "יא טיפש!" הוא מסתובב אל הגמל וצועק: "גמל, דיר באלאק, עוד פעם אחת אני שומע אותך, אני תוקע את היד שלי לתוך הפה שלך עד לפי הטבעת והופך אותך". מסתובב והולך הלאה. אחרי חמש דקות של שקט שוב מחרידה אותו אותה קריאה: "יא טיפש!" הוא מסתובב, בא אל הגמל, תוקע את ידו לתוך פיו, מחדיר אותה עד לפי הטבעת והופך את הגמל, החוץ פנימה והפנים לחוץ. הוא מנער את בגדיו, מסתובב וממשיך בטיולו. כעבור חמש דקות הוא שומע מאחוריו: "שפיט אי!".

פרויד לבסוף מציג את הסימפטום באופן דינמי, כלומר, משהו מנוגד להתרחשות מובן בלא מודע.  "יצירת הסימפטומים הוא תחליף למשהו אחר שנבלם". לאקאן – בלימה של רצון לומר משהו במקום משהו אחר.

1. הסימפטום כ'עונג מעוות' – מושג של פרויד, עונג שמוצג כעונג מחופש. 'המעטפה הפורמאלית של הסימפטום'. פרויד: "הסימפטום חוזר על אופן הסיפוק בילדות המוקדמת…מעוות על ידי צנזורה שנולדה בקונפליקט…".

2. הסימפטום הוא גם עונג שנחווה בדרך אחרת. פרויד מסביר שזה סיפוק שהשתנה מהנאה לאי הנאה. כך שיש שני ערכים לסימפטום: עונג מחופש ועונג שנחווה בדרך אחרת, בתנאי שמה שהיה פעם מהנה הפך ללא מהנה.

לסימפטום יש מקור של טראומה ומקור של פנטזיה אפשר להתייחס לשניהם כשני אופנים של אותו דבר. משהו שלא ניתן למחוק, שהיה אפקטיבי בעבר. בילדות. יש ביניהם ניגוד אבל גם משותף. כלומר בממד הזמן הסימפטום הוא מעין חזרה לסיפוקים של העבר – רגרסיה שעוצרת התפתחות.

ההתענגות בסימפטום פורעת את הסדר הטוב, אולם היא גם פנימית לו, היא מסמנת את ממד העבירה (הטרנסגרסיה) הקיים בכל תרבות או חוק; היא המשלים המגונה של החוק, ומופיעה מתוך הממד הסמלי כחור או כעודף בלתי מוסבר.

על האובססיה

האובססיבי מרגיש שאמו אהבה אותו יותר מדי. הוא נוסטלגי למצב של היותו המועדף על אמו, היותו הפאלוס המשלים שלה. דרכו היא מקבלת משהו שאינה מקבלת מאביו.

חזרה: הפאלוס הוא מונח קלאסי שמובנו המקורי הוא הייצוג הפיגוראטיבי של אבר המין הזכרי, אבל לא סתם איבר מין אלא איבר המצוי בזקפה תמידית, סמל האון והויריליות. הפאלוס היה אובייקט של סגידה בטקסי חניכה רבים בתרבויות שונות. בפסיכואנליזה מבחינים בין הפאלוס לפניס.

אין הכוונה לאיבר עצמו אלא לביטוי מסמן, מייצג באמצעות השפה, מייצג סמלי של משהו. הפאלוס מייצג את מה שבהכרח חסר אצל הסובייקט האנושי. בסופו של תסביך אדיפוס שני המינים צריכים לבחור בין 'להיות בעל פאלוס' לבין 'להיות מסורס'. יש להדגיש כי אין מדובר כאן על הרמה האנטומית הביולוגית כמו כשמדברים על ההבדל בין הפניס לווגינה אלא על נוכחות או העדר של גורם אחד.

גם הילדה הקטנה וגם הילד הקטן שניהם אינם יודעים דבר על קיום הווגינה, ואילו הפאלוס נחשב בעיניהם לאיבר שאפשר להפרידו מן הגוף, ולכן אפשר גם להחליפו באופן סמלי. לפיכך בונה פרויד שרשרת של אובייקטים: פניס=צואה=תינוק=מתנה וכו'.

משותף לכל האלמנטים האלה הוא שניתן, כביכול להפרידם מהסובייקט והם יכולים לעבור מאדם אחד לאחר; כלומר, האובייקטים הללו הם חלקיים והם ברי תחלופה, אבל כל אובייקט, ברגע שהוא נחשק, מקבל ערך פאלי. הפאלוס הוא כאמור אובייקט שניתן לראותו, לחשפו או למחזרו, אובייקט כזה שניתן להחליפו באחר. האם מתאווה היא זו שמתאווה לפאלוס והילד מנסה לספק את תשוקתה על ידי כך שהוא מזדהה אתו. רק כשהוא מגלה שזה בלתי אפשרי, בדרך כלל בעזרת התערבותו של האב, הוא פונה למחוזות אחרים. כאשר הוא נוכח לדעת שלא יוכל לעולם לספק את האם אשר תשוקתה מופנית אל האב.

בסרט "השעות" נדמה שהילד הקטן מספק את אמו – יור מיי גאי, עד שהוא ננטש. כל ילד עומד בין הבחירה להכיר בעובדה שהוא אינו יכול להיות הפאלוס שחסר לאם, או שהוא יכול לדחות את הסירוס הזה ולהישאר בתוך הפנטזיה.

מדובר בשלוש פעולות שמחליפות זו את זו. קודם 'To be’, להיות הפאלוס,

כשהילד או הילדה מזדהים עם הפאלוס, אחר כך 'to have’, השאלה אם יש לך או אין לך –

זו השאלה הגדולה של הסירוס, ולבסוף – 'to seem’, זה הכיסוי, הצעיף. בעברית של היום

היינו אומרים "כאילו".

נקודת מפנה בדיאלקטיקה האדיפאלית היא המעבר מהיות הפאלוס להיות בעל פאלוס, שבו האם מופיעה בפני הילד כתלויה באב שהוא זה המבסס את חוק התשוקה שלה. הפאלוס נמצא אצלו. כשהילד חווה את הפער בסיפוק של האם – בין תשוקתה לבין מה שהיא מקבלת מהאב הוא שם את עצמו כמשלים, לא תחליף אלא משלים.

אובססיות הן טענות מוסתרות שהסובייקט מכוון לעצמו ביחס לפעילות המינית הילדית שלו שיצרה עונג שאיתו לא היה מסוגל להתמודד. הדחף המיני חוזר מחופש לרגשות וייצוגים אובססיביים. זה תוצאה של חוויית הילד כאובייקט פאסיבי של פיתוי. התשוקה מופרדת מהצורך (אוכל, שתיה, מין, מגע) ונכנסת לתביעה. איזו תביעה? תביעה לאהבה.

התשוקה של הילד שהופך אובססיבי מאופיינת על ידי צורך שהפך ציוויי. כשהיא עלתה לראשונה האם לא נתנה לה זמן להישאר מושעית עד שאפשר לנסח אותה כתביעה. שני קווים מאפיינים את המבנה האובססיבי – צורך ציוויי וחולשה בביטוי תביעה. את שניהם אנו רואים באים לידי ביטוי חריף אצל מלוין. הציוויים שלו לגבי עצמו – כמו לספור, לא לגעת, אבל גם הדיבור "האמיתי אותנטי, שכביכול לא מציית למוסכמות החברתיות, והקושי שלו להודות בצורך לאהבה".

האובססיבי לא יכול להתמודד עם אובדן כלל. הוא רוצה להיות הכל בשביל האחר וכמו כן חייב לשלוט בכל דבר כך שהאחר לא יוכל לברוח ממנו. להיות שליט יחיד כך שלא יאבד כלום. האובדן של האובייקט שלו יכול להזכיר לו את הסירוס, כלומר את העובדה שהוא לא באמת מספק את האם, את הדפקט בדימוי הנרקיסיסטי שלו.

גם באובייקט האהבה שלו הוא צריך לשלוט עד חנק, הוא מוכן לספק לה את כל מחסורה ובלבד שלא תתאווה לכלום. אסור לה להיות לא מרוצה ואסור לה לבטא כל תשוקה. היא צריכה להיות זמינה לרשותו בכל עת. בעצם הוא ממית אותה נפשית.

הוא אכול תחרות ויריבות ומשאלות מוות כלפי כל דמות סמכותית החל מהאב וכל הדמויות שהן תחליף לאב. הוא מתאפיין במאבקי יוקרה והתנהגות מתגרה. הוא צריך להבטיח שאי אפשר לגרש את האב. אבל ממשיך לבחון אותו כל הזמן.  התמדה ועיקשות הם  שני קווי אופי בולטים של האובססיבי, אופי שאנו קוראים לו אופי אנאלי שזה השלב אליו האובססיבי חוזר. – הגנות סימפטומטיות  כמו חשיבה אובססיבית, בידוד בין מחשבה ורגש, ריטואליזציה, תצורת תגובה – היפוך התגובה, אשמה, השפלה ונקיפות מצפון, חרטה.

האובססיבי, כדי להימנע מחרדה מחפש שליטה מוחלטת על ההתענגות שלו ושל האחרים. לשם כך הוא חי כמו עטוף בבועה אבל בפנטזיה תמיד מפלרטט עם רעיון הסטייה, ואמביוולנטי כלפי חוק האב.

אצל מלוין נפגשו האובססיביות והעמדה הנרקיסיסטית שאינה מחשיבה את האחר. וכשאני אומרת נרקיסיזם אני מתכוונת להגזמה בחשיבות שהיחיד מייחס לחווייתו. לנרקיסיסט יש יחס אובססיבי כלפי החוויה האישית שלו, ומודעותו מתמקדת אך ורק בכך. הוא אומנם רואה שבחוץ יש עולם, צמחים, חיות, בני אדם, כוכבים, גלאקסיות, יקום, אבל 97% מתשומת לבו מרוכזים בתחושותיו הסובייקטיביות. רק %3 מתשומת הלב מוקדשים לעולם החיצוני. דבר זה יוצר עיוות גדול מאוד. מה שבולט הוא הניתוק והנידוי החברתי נוסף לדינאמיקה האישית והמשפחתית, ריבוי האובססיות בימינו וההסתגרות בתוך הנרקיסיזם הקיצוני הינו תוצר של התרבות הפוסט מודרנית.

העידן הפוסט-מודרני ייצר מיליונים של נרקיסיסטים קיצוניים, והסימפטום הגדול שלהם הוא הגזמה בעיסוק בעצמי ובמצבם הרגשי. יודל אומר אמת כל הזמן. האמת הזו היא אמת מגונה. היא שוללת את קיומו של האחר ואת החיים.

ואפילו הדיבור לא עוזר. השיח, הדיבור, מהווה פקק או סכר המגן בפני הטראומה. ריבוי הסיוטים בזמנים המודרניים, הוא סימן שספינת השיח דולפת. כשהתרבות מציעה בסיס של משמעויות יציבות המשותפות לכולם, והקשרים חברתיים מסודרים, אזי הסובייקטים חשופים הרבה פחות לממשי, והתפרצויותיו הברוטאליות ביותר מרוככות על ידי מעטפת המשמעות שיוצר השיח. ברגע שה-אחר מראה את עצמו כלא-עקבי, ברגע שהאחד המאחד אובד, מה שנוצר הוא trou-matism "טרומטיזם" (משחק מילים שבו חיבר לאקאן בין טראומה לחור), שהשיח אינו מתאים עוד לחסום מפניו.

בשיח המחוּרר של זמננו, יחסים חבריים מווסתים ללא אדון, ללא האחד המאחד של האידיאל; מרשמים של השוק וחוקים כלכליים שולטים על האחידות של דרכי החיים. הסובייקט של עידן הקליפים עטוף בדימויים ללא תחביר, מנושל מהדקדוק של מושגי העולם שבו ניתן היה להצדיק את המלחמות. ככזה, חשוף האדם יותר ויותר להפתעות של הממשי, שלא ניתן להטמעה ולהסמלה, חסר אמצעים להתמודד אתו, ולכן ניתן לטראומטיזציה יותר מאי פעם בעבר.

אחת ההגנות הכי נפוצות בעידן הפוסט-מודרני של האינדיוידואל, היא ההתבצרות בעמדה של 'יודע כל', אתה לא צריך לחוות אי בטחון. לכן הציניות היא עמדה כל כך פופולארית בקרב הסופר-נרקיסיסטים הפוסט-מודרניים. לכן אין יותר תמימות.

"הכי טוב שיש" – יודל חי בנידוי ובניתוק החברתי– אינך אוהב כל דבר. הריטואליים הכפייתיים של שליטה. כותב על אהבה ויחסים, לא מסוגל להם. חי בעולם הפנטזיה. קרול שמה לו גבול לדיבור הפרובוקטיבי. הדיבור שלו כמו חירבון.

הצייר – הנרקיסיסט המושלם המרחם על עצמו – יותר מותאם חברתית.

מלווין – מה שקשה זה לא שהיו לך זמנים קשים, אלא שאתה כל כך מאוכזב שלאחרים היה יותר טוב. הקנאה והתחרות.

הבית הופך למבצר. השאלה שנשאלת בסרט היא איפה האמון? הכלב הוא זה שנותן אמון ללא תנאי – הראשון שחודר מבחוץ, מתחיל השינוי. מלווין לא יכול להיפרד מהכלב – ועובר התקף חרדה. לראשונה התבלבל בריטואל – שנועד להגן מחרדה. לא יכול לסבול שינויים. הכלב לא הולך שולל אחרי ההגנות שלו.

הטרנספורמציה של מלוין וגם של קרול מאפשרת את האהבה ביניהם וגם להפך, האהבה היא המחסום לנרקיסיזם. גם הוא וגם קרול מבחינים באמת שמאחורי הטירוף. שניהם לא נרתעים בפני האמת. הוא מעמדה נרקיסיסטית שלא רואה את האחר, היא מעמדה רחבה יותר – שכוללת את האחר.

קרול – האם יש לך איזושהי שליטה עד כמה אתה מרשה לעצמך להפוך למגעיל?

מלוין – כן בעצם, ולהוכחה, אני לא דיברתי באופן אישי ואת כן – לעומת חוסר הבחירה באובססיה, הוא מכיר בבחירה.

מלוין בתחילה לא מסוגל כלל להיות בדיאלוג. אי אפשר לדבר איתו, הוא לא מסוגל להקשיב. מדבר רק על עצמו –  עמדה נרקיסיסטית.

שימו לב לטרנספורמציה דרך המחמאות שהו נותן לה. גם הקומפלימנט הוא דרך הדיבור על עצמו – המחמאה הראשונה – את גורמת לי לרצות להיות אדם טוב יותר. המחמאה השנייה כבר מתייחסת לתמימות שלה  – המחמאה לקרול – את אומרת מה שאת מתכוונת, ותמיד מתכוונת למשהו שקשור ליושר וטוב.

אחרי פרוץ האהבה – מלוין תקוע, לא מצליח לחזור לחייו הסגורים. היא פינתה אותי מחיי.

שימו לב לטרנספורמציה מהשאלה שהוא שואל את עמיתיו בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר – ומה עם זה הכי טוב שיש עד הסוף – הנשיקה – אני יודע שאני יכול לעשות יותר טוב מזה. זה לא הכי טוב שיש.

שאריות של סימפטום עד הסוף.