הפסנתר

הפסנתר:  מה רוצה האישה

תקציר:

הסיפור מתרחש בניו-זילנד הפראית של אמצע המאה ה-19. במסגרת נישואים מוסדרים עוזבת אַדה האילמת (הולי האנטר) את מולדתה סקוטלנד ומגיעה לחופי ניו-זילנד בלווית בתה פלורה בת ה-9 (אנה פקווין), ופסנתרה האהוב, המשמש כקולה. בעלה המיועד של אדה, גבר אנגלי ערירי בשם סטיוארט (סם ניל), מגיע לפגשן מלווה בחבורת סבלים מאורים, ובשכנו, ביינס (הארווי קייטל).  הפסנתר כבד מדי, אומר סטיוארט, ולכן יישאר על החוף. זעמה של אדה ניכר – שתיקתה אינה מהווה מדד לעוצמתה של האשה. ביינס הוא זה שמציל את הפסנתר, ומציע לאדה אפשרות להרוויח אותו בחזרה, בתמורה לשיעורי פסנתר. שיעור אחד עבור כל קליד, הוא אומר; רק הקלידים השחורים, היא עונה. בתחילה אדה מתעבת את ג'ורג' אך אט-אט מערכת היחסים ביניהם משתנה, בעוד שסטיוארט עומד מן הצד, שקוע ברגש שמעולם לא חש בעבר.

במאית: ג'יין קמפיון

שנה: 1993

 

הסרט "הפסנתר" הוא סרטה של במאית , ג'יין קמפיון – אישה בת זמננו שביימה סרט על אשה בת התקופה הויקטוריאנית, אותה תקופה בה החל פרויד לגלות את הפסיכואנליזה דרך דיבורן של ההיסטריות. קמפיון לא רק כתבה וביימה את הסרט, אם תשימו לב לכותרות הסרט כולו  נקרא "שלה", ומעניין לחשוב למה.

לגיבורת הסרט יש סימפטום מרכזי אחד, סימפטום שמוצג לנו כבר בתחילה – סימפטום השתיקה. האילמות. כבר מהשוט הראשון היא מציצה אלינו מבעד לאצבעותיה ומבעד לזכוכית והקול שמגיע אלינו הוא הקול הפנימי. אדה – זה שמה, מדברת איתנו בעזרת תיווך – האצבעות, קולו של הפסנתר, בתה. היא אינה יודעת מדוע החלה לשתוק בגיל שש, וזה טבעו של כל סימפטום – איננו יודעים את מקורו או את מובנו. בלבו של כל סימפטום ישנה שתיקה, והסימפטום של אדה הוא הוא השתיקה. אך הסימפטום בפסיכואנליזה גם אומר לנו משהו, כי מצדו השני הוא מחובר אל הלא מודע ואל מיניות מודחקת.

ישנם כמה אובייקטים שמניעים את מסלול האיווי – השַד הוא אחד האובייקטים הראשוניים הללו. אובייקט אחר, אותו מוסיף לאקאן לרשימה של פרויד, הוא הקול. האובייקטים מהווים מניע או סיבה לאיווי מכיוון שהלכו לאיבוד, והאיווי הוא למצוא אותם מחדש. במקרה שלפנינו אם כן זהו הקול, והמייצג אותו הוא הפסנתר. הפסנתר בחלקו הראשון של הסרט מספק כביכול תשובה לשאלה מה רוצה האשה. עד לנקודה מסויימת זה ברור – האשה רוצה את הפסנתר שלה. it is mine, היא חוזרת בעקשנות.

הקול האבוד של האם הוא גם האובייקט של הילדה שמנסה להיות היא הקול – היא האובייקט. היא אפילו מייחסת את אילמות האם למות אביה. גם אדה עצמה מתארת את אהובה הראשון כמי שלא צריך לדבר איתו. הוא מבין ללא מלים. הוא חלק ממנה – כמו הילדה, כמו הפסנתר. שוב, עד לנקודה מסויימת בסרט הילדה מהווה אובייקט מיוחד במינו לאם. היא מבינה אותה ומפרשת אותה. ברגע שבו גוזלים ממנה את מעמדה קורים דברים טרגיים. ברגע שהאם פנתה אל הגבר, הילדה היתה צריכה לפנות את המקום.

אנחנו עדים למהלך אדיפלי. הילדה נאלצה לוותר על איווי האם ואז היא יכולה לפנות אל האב – האב החורג שאותו לא סבלה קודם מתוך הזדהות עם האם. היא יכלה ליצור איתו קשר – קשר תרתי משמע, גם קשר במובן של קונספירציה נגד האם.

דמות הגבר מיוצגת על ידי שני טיפוסים.

מחד, בעלה של אדה, סטיוארט (סם ניל), אשר מכבד את אשתו ואת סירובה לגישושיו המיניים.

מאידך, השכן ביינס (הארווי קייטל) המשגע שהופך את אדה לאובייקט התשוקה שלו, או במלים אחרות, האישה היא הסימפטום שלו.

העסקה שהוא מציע לאדה, שבמסגרתה היא תרוויח בחזרה את הפסנתר (שאליו כאמור היא מתאווה) תמורת הזכות לגעת בה, היא עסקה סוטה, או מתחזה לכזו.

הפסנתר מקבל ערך פטישיסטי. ביינס הוא כביכול סוטה, אבל מאחורי הסטייה מסתתרת תשוקה ואהבה: בשלב מסויים הוא אפילו מוותר על ההתענגות למען האיווי.

ומיהו הסוטה האמיתי? אולי דווקא הבעל אשר אינו עוצר בעד הזוג כאשר הוא תופס אותם, אלא מקבל את סיפוקו כמציצן ובאמצעות הזדהות עם הגבר השני.

המסר של הסרט בנקודה זו ברור – אם אתה רוצה להתענג על האשה, אתה לא יכול לכבד אותה.

והיא, האשה – פתאום מתעוררת השאלה, האם את הפסנתר היא רוצה? או אולי משהו אחר?

היא קיבלה את הפסנתר, אז מה היא רוצה? מתי היא מתאהבת? כשהגבר מוותר על ההתענגות לטובת האיווי. ועל כך אומר לאקאן – ההתענגות של האחר היא לא סימן. אהבה היא סימן. ואהבה תובעת רק דבר אחד – אהבה, בעוד ההתענגות היא אוטיסטית.

במשגל הראשון בין אדה לביינס, הוא שמע משהו מהקול שלה. משהו מהאובייקט האבוד כמו צף ועלה. ביינס הוא גם זה שמכיר את שפת הילידים, את שפת המאורי שאיש לא מבין, והוא זה שמוכן להקשיב. לעומתו הבעל הוא אדם היודע לגלות מידה של חסד דתי, אבל בליבה של הדת מסתתרות הסטייה והאלימות הרצחנית.

מעניין שאדה לא מוציאה קול גם כשכורתים את אצבעה. הסימפטום חזק יותר מהכאב.

עם כריתת האצבע עוברת אדה סירוס – אבל זהו סירוס בממד הממשי ולא בממד הסמלי. כמו כריתת האוזן של ואן גוך – זהו סירוס פסיכוטי. לכן צריך לקרות עוד משהו כדי שאדה תשתחרר מן הסימפטום.

הפסנתר הופך מן הפאלוס – מן האובייקט שאליו משתוקקים- לארון מתים. הוא מייצג את האיווי למוות והיא קשורה אליו בחבל כמו בחבל הטבור אל המוות. כשהיא משתחררת היא אומרת: איזו הפתעה. הרצון שלי בחר בחיים. שימו לב – לא אני בחרתי, אלא הרצון שלי. משהו בי.

היינו אומרים: הלא מודע בחר או הסובייקט בחר. אדה צריכה לאבד את האובייקט הפאלי שדרכו התוודעה למיניותה כדי לאבד את הקשר של האובייקט לדחף המוות. והיא מגלה את ארוס – את האיווי לחיים שהופך אותה לסובייקט. עד אז היא היתה זהה לסימפטום. ההפתעה שהיא חשה לנוכח מה שקרה היא גורם מרכזי בריפוי הפסיכואנליטי. כשהמטופל מגלה משהו הוא אומר: ידעתי את זה אבל אף פעם לא חשבתי על זה. אם בתחילת הסרט הוצגה האישה כאובייקט חילופין, ולכל אובייקט יש ערך חילופין, הרי שבסוף הסרט הפסנתר הוא אובייקט החילופין. היא מחליפה אותו בחיים.

כך שבסופו של הסרט היא מתמקמת כסובייקט בסדר הסמלי, והיא יכולה להתחיל לדבר.