מועדון קרב

מי אני? / מועדון קרב

תקציר:

אדוארד נורטון משחק את הגיבור חסר-השם – גבר החי את חייו כמו על טייס אוטומטי, ואינו חש דבר. הדבר היחיד המעניק לו נחמה הוא קבוצות התמיכה לחולי סרטן ומחלות סופניות אותן הוא פוקד לעתים תכופות, תוך העמדת פנים שאף הוא סובל מאותן מחלות. כל זאת משתנה כאשר הוא פוגש במרלה (הלנה בונהם-קרטר), שאף היא מזייפת את דרכה אל אותן קבוצות, ונוכחותה מאלצת אותו להתמודד עם השקר שלו עצמו. חייו של הגיבור, שמאס בקריירת צווארון-הלבן חסרת התוחלת שלו ובתרבות הצרכנות השטחית שנגזר על בני דורו לרשת, משתנים בשנית כאשר הוא מקים יחד עם חברו המפוקפק טיילר דרדן (בראד פיט) את 'מועדון קרב' – מוסד בו גברים צעירים נפגשים על מנת לשחרר קיטור באמצעות החלפת מהלומות קשות.  המועדון צובר פופולאריות ברחבי אמריקה וטיילר דרדן, מייסדו, הופך במהרה לגיבור תרבות בממדים אפיים, משיחו החדש של דור מת.

במאי: דיוויד פינצ'ר

שנה: 1999

 

הלא-כלום הרוטט

ניתן לומר ששתי השאלות ששואל כל אדם חושב או סובל – גם כזה שמגיע לאנליזה כי משהו לא הולך לו בחיים, הוא חש תסכול, חוסר סיפוק ובלבול, והוא רוצה לדעת את הסיבה לכך, וגם לשנות את חייו – שתי השאלות הן 'מי אני?' ו-'כיצד עלי לחיות?'. הפסיכואנליזה מקווה שעל ידי בדיקת השאלה 'מי אני?' ימצא האדם תשובות אחרות לשאלה – 'כיצד עלי לחיות?' – תשובות שיגרמו לו פחות סבל.

הפסיכואנליזה פותחת עולם עמוק ורחב של ידע על האני, כפי שהוא – אך לא על האני כפי שהוא יכול להיות.

פרויד בנה את תגליות הפסיכואנליזה על הפרקטיקה שלו: על תצפיות קליניות, לא על תיאוריה אקדמית. גם אי-הנחת שלי כלפי הפסיכואנליזה נובע מתצפיות בתוצאות של הפסיכואנליזה אחרי 100 שנה. מהם השינויים המהותיים שחלים אצל האדם? במה הפסיכואנליזה תורמת לחברה? כיצד נראים הפסיכואנליטיקאים עצמם? התשובות די עגומות. הפסיכואנליזה הרי היא זו שהכניסה את הסובייקט האנושי למחקר, ואסור לשכוח זאת – כלומר, לא מה שהסובייקט אומר חשוב, אלא המקום שממנו הוא מדבר ומה שמניע אותו. אולם נראה כאילו הפסיכואנליזה הלכה עד לגבול מסוים ושם נעצרה. היא מצביעה על הגבולות של הנפש. באמצעות התפתחות רוחנית ניתן ללכת מעבר לגבולות, כפי שטוען המורה והאנתרופולוג הרוחני אנדרו כהן.

על מנת לבחון את הדברים ראשית יש לקחת בחשבון את העובדה המהותית של העולם המתפתח, ובתוכו התודעה. כיום אנו יודעים שאיננו חיים בעולם אובייקטיבי נתון אלא בעולם אבולוציוני זורם ומתפתח. כיום אנו כבר יודעים שעולמנו בנוי מהאופן בו אנו רואים אותו, מפרשים אותו. אנו בונים את זהותנו ואת העולם על פי השקפת עולם מסוימת. כל השקפת עולם משנה את העולם. השקפת עולם היא הדרך שבה אנו מייצגים את העולם וחווים אותו. השקפות העולם או התפיסות התרבותיות הללו משתנות מתקופה לתקופה – למשל ההתייחסות לשיגעון בימי הביניים, לאישה, לאהבה, לילדות. כלומר, למדנו מאז דארווין להכניס את ממד הזמן והממד הסובייקטיבי לאופן שבו אנו מתבוננים בעולם ובחיים. תפיסת העולם משפיעה על השפה, התרבות, התודעה, האפקטים, המבנים הקוגניטיביים וכיוצא באלו. אפילו על הלא-מודע והסימפטומים.

לכל חברה יש מרכז כובד שסביבו מאורגנים האתיקה, הנורמות, החוקים והמוסדות הבסיסיים של התרבות, ומרכז כבידה זה מספק את הדבק התרבותי הבסיסי ואת האינטגרציה החברתית של החברה. כוח הכבידה התרבותי פועל כמו מגנט על התפתחות אינדיווידואלית. אם אתה מתחת לרמה הממוצעת, זה ימשוך אותך למעלה, אם אתה מנסה להתעלות מעל לזה, זה ימשוך אותך למטה. בשני המקרים אתה מחוץ לתחום, חריג.

אם כן, כל תקופה מאופיינת על ידי השקפת עולם שונה.

קן ווילבר, פילוסוף אינטגרטיבי, ממקם (בעקבות שורת חוקרים כגון גבסר, הברמס, ופוקו) את "השקפות העולם" של האנושות על פני סולם התפתחותי: למשל ארכאי –> מאגי —> מיסטי —> רציונלי —> אקזיסטנציאלי. את השלבים הללו הוא מקביל לשלבים העיקריים של ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית: ליקוט מזון —> גידולים בגינות —> חקלאות —> תעשייה —> מידע.

תפיסת העולם המאגית, מאופיינת על ידי חפיפה חלקית של סובייקט ואובייקט, כך שאובייקטים דוממים כגון סלעים ונהרות נתפסים כחיים או אפילו בעלי נשמה ורוח. תפיסת העולם המיסטית מאופיינת על ידי ריבוי של אלים לא כהוויות מופשטות אלא ככוחות מורגשים שפועלים באופן ישיר על העולם. השקפות העולם המנטאליות, שהידועה ביותר מתוכן היא ההשקפה הרציונלית, מאופיינות על ידי האמונה שהממד הסובייקטיבי הוא במהותו נפרד מהממד האובייקטיבי של הטבע, והבעיה של תפיסת העולם הזו היא כיצד לקשר את שני הממדים הלו. השקפת העולם האקזיסטנציאלית מבינה שפרספקטיבות מרובות בנויות לתוך העולם, ושהיחידים צריכים לשאוב מובן ומשמעות מריבוי האפשרויות המפחיד הזה.

השקפות העולם הללו מציגות דרכים שונות ומרובות לפרש את חוויותינו ולארגן אותן. ללא השקפת עולם, אנו נותרים אבודים בהצפה מביכה של חוויות, כפי שאמר וויליאם ג'יימס.

המחקר הפסיכולוגי וגם האנתרופולוגי מראה לנו שתחת תנאים שונים, ליחידים יש נגישות לכל המנעד, הספקטרום של השקפות העולם. השכל האנושי כולל את כל האפשרויות כפוטנציאלים שמופיעים כאשר גורמים שונים מתאחדים כדי לאפשר להם להופיע – למרות שבתקופות שונות ישנן השקפות עולם דומיננטיות מסוימות: תקופת הליקוט למשל נשלטת על ידי השקפת העולם המאגית, והתעשייתית על ידי הרציונלית. מכל מקום, כל האופנים העיקריים למתן פירוש לחוויה שלנו, קיימים בפוטנציה אצל האדם.

וויתור על השקפת עולם שבה אדם מחזיק דומה לחוויית מוות – רעידת אדמה פסיכולוגית שרוב האנשים מנסים להימנע ממנה בכל מחיר. אך לעתים, תחת תנאים יוצאי דופן, פורצות החוצה השקפות עולם אחרות, מורכבות או עמוקות יותר, והעולם משתנה.

תפיסת האני שלנו מושפעת אף היא מהשקפת העולם. אפשר אפילו להגדיר את האני או האגו כעקרון מארגן, או סוג של השקפת עולם.

אך הפסיכואנליזה אינה השקפת עולם: היא אמורה להיות תקפה מעבר להשקפת עולם כלשהי, היא היסוד החתרני שגורם לכך שהשקפת העולם לא תקבע הכל. היא עוסקת ביסוד החתרני, במיניות ובדחף שאינם מצייתים להשקפת עולם איזושהי. בתוך שלל מצבי התודעה, הלא-מודע אינו עוד מצב תודעתי, הוא אותו דג שקופץ מן המים והופך את התודעה על פיה. הוא החור הממשי שבלבה של כל תודעה, או השקפת עולם.

אלא שהפסיכואנליזה לא צמחה בחלל ריק. היא צמחה בתוך העידן המודרני, או עידן הנאורות, וגילוייה תרמו להשלטת השקפת העולם הפוסט-מודרנית על-אף שצמחה בתקופה המודרנית. מה ששלט בתקופה זו היא פרדיגמת הנאורות (המכונה גם הפרדיגמה הניוטוניאנית, הקרטזיאנית, המכאניסטית, הרפלקסיבית, הרפרזנטטיבית), שאופנתי לבוז לה היום, שנחשבת מוגבלת ולא אקטואלית.

בתקופה המודרנית הרעיון היה שקיים הסובייקט או האני בצד אחד, והאמפירי או החושי מצד שני, וכל הידע התקף כולל רישום מפות של העולם האמפירי – העולם הפשוט הנתון מראש. אם המפה מדויקת, אם היא מייצגת נכון או תואמת לעולם האמפירי, היא נחשבת "אמת". המפה עשויה להיות מפה אקטואלית, תיאוריה, רעיון, או תרשים – תיאור של העולם האובייקטיבי. כל התאורטיקנים של הנאורות, בין אם היו הוליסטים או אטומיסטים או משהו באמצע, האמינו בעולם אמפירי אחד שניתן למפותו בשיטות אמפיריות.

הבעיה בפרדיגמה הזו היא, שהיא משאירה בחוץ את הממפה – היא מתעלמת מכך שהממפה משפיע על המפה. או אז קמו תיאורתיקנים אחרים, החל מקאנט דרך הגל, שופנהאור, ניטשה, דילטה, היידגר, פוקו, וכלה בדרידה, שהחלו לתקוף את פרדיגמת המיפוי: האני הממפה אינו נעלם. יש לו מאפיינים, מבנים, התפתחות, היסטוריה משלו, ואלה משפיעים על מה שיראה וכיצד יראה.

אם כן, הגילוי הפוסט-מודרני הגדול הוא שהעולם אינו נתון מראש, אלא קיים בהקשרים ורגעים שיש להם היסטוריה, והם מתפתחים. לאני אין מהות אלא היסטוריה, והוא יכול לרשום מפות שונות לחלוטין בהתאם לשלבי ההיסטוריה השונים שלו. זוהי המהפכה הקופרניקאית של קאנט – השכל יוצר את העולם יותר מאשר העולם את השכל.

בעידן המודרני שבו צמחה הפסיכואנליזה, התרחשה התעוררות גדולה – הולדת הרציונאליות והמדע, תחילת העידן המודרני, והאינדיבידואליזם. אך בתקופה ההיא גם התחלנו לשחרר עצמנו מן המסורת – ויתרנו על המסורת שהסבירה לנו את החיים, שהעניקה לנו את המוסריות והאתיקה, את מקומנו בחיים, את תפקידנו במשחק הקוסמי. איבדנו את הרקע הרוחני שלנו, את הבסיס האתי והמוסרי. הלכנו לאיבוד, מכיוון שהשכל הרציונאלי אינו מסוגל לענות על השאלות הפילוסופיות והרוחניות.

לאחר מכן נכנסנו לשלב הפוסט-מודרני, שם האינדיבידואליות הגיעה לשיא חשיבותה. אנחנו נמצאים כעת בשלהי העידן הפוסט-מודרני שבו התעלה האני הנרקיסיסטי למקום הגבוה ביותר – זוהי הפתולוגיה של השלב הפוסט-מודרני, פתולוגיה שככל הנראה תוביל לקצו. ה-11 בספטמבר היה תחילת הקץ, והסרט 'מועדון קרב' כמו הקדים וחזה את הקץ הזה.

אני והאגו

כאמור, האני הוא סוג של השקפת עולם מארגנת, מערכת של הזדהויות שלנו עם אנשים, דעות, אמונות. הוא כולל את השתקפותנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים; אבחנה מרכזית בפסיכואנליזה היא בין האני (האגו) המכיל את זהותנו ובנוי מהזדהויות ופנטזיות, לבין הסובייקט, הזר לנו. הסובייקט מופיע רק באמצעות הלא-מודע והוא זר ומנוכר לאני. הפסיכואנליזה מנסה ללכת מעבר  לניכור ולאפשר לסובייקט להופיע.

הלא-מודע הפרוידיאני הוא – כפי שכינה אותו פרויד – הסצינה האחרת. מקום אחר. לאקאן כינה אותו 'השיח של האחר'. כלומר, זהו משהו שנמצא בי אולם אינו שלי. זהו דבר-מה אינטימי ביותר, הנמצא כביכול בתוכי, אולם בעצם הוא זר לי לחלוטין, לפיכך כה קשה לקבל אותו. על הלא-מודע, אומר פרויד, ניתן להעיד כשהוא מופיע פתאום דרך התצורות שלו: פליטת פה, חלום, סימפטום. מובן אפוא שזוהי מכה קשה לנרקיסיזם האנושי. הפסיכואנליזה מגלה לנו שהאני, האגו, אינו אדון אפילו בביתו שלו. כדי לדעת על עצמו צריך האגו להסתפק בשברי מידע שמגיעים אליו מפעם לפעם באשר למה שמתרחש אצלו בלא-מודע.

הלא מודע אם כן, הוא הצל המלווה את האגו, והתגלותו מרמזת על מציאות אחרת. הוא מעלה את ההעדר, החסר, ומגלה את החור שבתוך החיים המלאים שלנו. לאקאן מכנה זאת 'החסר שבהוויה' (manque a etre). חור זה הוא תנאי להמשך ההתפתחות.

לאקאן גם מדגיש את הלא-מודע כסובייקט שאין לו מהות, אלא שהוא מופיע כמכשול, כאשר משהו לא מתאים מופיע בתוך השיח הוא מצביע על חור, על אין, ומרמז על קיומו של משהו אחר, של איווי שאיננו מודעים לו.

פרויד ולאקאן ממקמים את האגו כאובייקט, בדומה לתורות המזרח – אובייקט שבנוי מאבני הבניין של ההזדהויות, ומובנה כמגן או מסך הגנתי מול מפגש בלתי-מתוּוך עם הממשי של הגוף והעולם. האגו משמש כהגנה מול אי-הודאות הדינאמית של הסובייקט של הלא מודע, האחרוּת הטבועה בו ותחושת ה-'מאיים' (uncanny) שמתלווה למפגש מעין זה.

אנו יודעים שהאגו מתווך בין הסובייקט והמציאות, ושהמציאות עצמה, שלה צריך האגו לתת דין וחשבון, בנויה על עקרון ההנאה אותו הוא מייצג.

"מועדון קרב" עוסק בשאלת האגו וההזדהויות ממנו הוא מורכב באופן אירוני ופארודי. למשל:

"מצאתי ערימות על ערימות של  Reader's Digest במרתף וכעת יש ערימה של Reader's Digest בכל חדר.

החיים בארצות הברית האלה.

צחוק הוא התרופה הטובה ביותר.

ערימות של כתבי-עת הם הרהיטים היחידים שיש, פחות או יותר.

בכתבי-העת הישנים ביותר, ישנה סדרה של מאמרים שבהם איברי גוף האדם מדברים לעצמם בגוף ראשון: אני הרחם של ג'יין.

אני בלוטת-הערמונית של ג'ו.

בלי צחוק, וטיילר בא אל שולחן המטבח עם נשיכות האהבה שלו על צווארו ובלי חולצה ואומר בלה, בלה, בלה, הוא פגש את מרלה זינגר אתמול בלילה והם קיימו יחסי מין.

בשומעי את זה, אני לחלוטין כיס המרה של ג'ו. כל זה הוא באשמתי.

לפעמים אתה עושה משהו, ואתה נדפק. לפעמים אלה הדברים שאינך עושה, ואתה נדפק…

והבוקר, כשהקשבתי לטיילר, העמדתי פנים שאני קורא את ה- Reader's Digest. כלבה מעוותת, יכולתי לומר לך את זה. Reader's Digest. הומור במדים.

אני תעלת המרה הזועמת של ג'ו.

הדברים שמרלה אמרה לו אתמול בלילה, טיילר אומר. אף בחורה לא דיברה אליו כך מעולם.

אני שיניו החורקות של ג'ו.

אני נחיריו הרושפים של ג'ו.

אחרי שטיילר ומרלה קיימו יחסי מין כעשר פעמים, טיילר אמר, מרלה אמרה שהיא רוצה להיכנס להריון. מרלה אמרה שהיא רוצה להפיל את תינוקו של טיילר.

אני פרקי אצבעותיו הלבנים של ג'ו.

לא היה לטיילר סיכוי להימלט מהמלכודת. שלשום בלילה, טיילר ישב לבד, מכניס תמונות של אברי מין לסרט שלגייה.

איך יכולתי להתחרות על תשומת לבו של טיילר.

אני תחושת הדחייה המוגדלת, המודלקת של ג'ו".

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 58-60)

ייתכן שעבור לאקאן האגו מהווה ייצור כלאיים המחבר בין האורגניזם, הגוף ככזה, לבין הגוף הסמלי – או מחבר בין ההוויה המדברת לסובייקט, ואופן החיבור מושתת על עקרון ההנאה. האגו הוא משרתם של שלושה אדונים – המציאות, האיד והסופר-אגו.

אם האני שלנו הוא בסך הכל עקרון מארגן, מתווך, שמורכב מהזדהויות – מאין הוא שואב את חשיבותו המנופחת? מן הקיבעון הדמיוני של האגו כזהות שלנו – מה שהחכמים המזרחיים מכנים 'היצמדות' – האגו מתנגד לשינוי ולתנועה הדיאלקטית של האיווי. מכיוון שכך, בפרקטיקה האנליטית הוא נחשב כמקור של התנגדות וחיזוקו רק יעלה את ההתנגדויות האלה. על ידי ערעור ההיצמדות של האגו, הפסיכואנליזה מתכוונת להחזיר את תנועת האיווי, את הדיאלקטיקה שלו, ולפתוח מרחב חופשי שבו הסובייקט יוכל לבוא להיות, וינוע חופשי יותר וגמיש יותר באירועי החיים. הגילוי של פרויד על הלא-מודע הזיז את האגו מהעמדה המרכזית שהייתה לו מאז דקארט. מפתחי פסיכולוגיית האגו בגדו בגילוי הרדיקלי של פרויד בכך שמיקמו את האגו במרכז הסובייקט. עבור לאקאן כמו עבור פרויד, האגו הוא אובייקט. הוא מבנה שנוצר על ידי הזדהות עם הדימוי מראה – כך שזה המקום בו הסובייקט נעשה מנוכר לעצמו, הופך את עצמו לזולת. האגו הוא תוצר דמיוני, הוא מקום מושבה של ההתנגדות, הוא מעין סימפטום. מכאן, זו שגיאה מוחלטת לחשוב שמטרת הפסיכואנליזה היא חיזוקו של האגו. כיוון שהאגו הוא מקום מושבן של האשליות, חיזוקו רק יצליח להעלות את ניכורו של הסובייקט. האגו הוא גם מקור התנגדות לאנליזה: בשל הקיבעון הדמיוני שלו הוא מתנגד לכל צמיחה ושינוי סובייקטיביים, ולתנועה הדיאלקטית של האיווי.

 

הכפיל – דמיוני או ממשי?

החכם הסיני צ'ואנג טסו מספר על כך שקיסר סין חלם לילה אחד שהוא פרפר. כשהתעורר לא ידע אם הוא קיסר סין שחולם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא קיסר סין. מיהו הסובייקט?

בתמונה הראשונה של 'מועדון קרב', הכפיל מחזיק אקדח בתוך פיו של הסובייקט. או שמא להפך?

וכשנודע לגיבור על הכפיל הוא אומר:

"אז האם עכשיו משאני יודע אודות טיילר, הוא פשוט ייעלם?

"לא," אומר טיילר, עדיין אוחז בידי, "לא הייתי כאן מלכתחילה אם לא היית רוצה בי. אני עדיין אחיה את חיי בזמן שאתה ישן, אבל אם תתעסק אתי, אם תכבול את עצמך למיטה בלילה או תיקח כמות גדולה של כדורי שינה, נהפוך לאויבים. ואני אתנקם בך בעבור זה."

אוה, זה בולשיט. זה חלום, טיילר הוא השלכה. הוא הפרעת אישיות התנערותית. מצב של פוגה נפשית. טיילר דרדן הוא ההזיה שלי.

"זין על החרא הזה," אומר טיילר. "אולי אותה ההזיה הסכיזופרנית שלי".

אני הייתי כאן קודם.

טיילר אומר, "כן, כן, כן,בוא נראה מי יישאר כאן אחרון".

זה לא אמיתי. זה חלום, ואני אתעורר ממנו.

"אז תתעורר".

ואז הטלפון מצלצל, וטיילור נעלם.

שמש חודרת דרך הוילונות.

זה צלצול ההשכמה של שעה 7:00 בבוקר, וכשאני מרים את השפופרת, הקו מת".

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 168)

דוגמאות נוספות לשאלה "מי אני" דרך ההזדהויות ופירוקן כדי להגיע לתחתית – לדבר –

"המכונאי צועק מבעד לחלון, "כל עוד אתה במועדון קרב, אתה לא כמות הכסף שיש לך בבנק. אתה לא העבודה שלך. אתה לא המשפחה שלך, ואתה לא מי שאתה אומר לעצמך שאתה."

המכונאי צועק אל הרוח, "אתה לא שמך."

… אתה לא הבעיות שלך… אתה לא הגיל שלך… אתה לא התקוות שלך."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 143)

"אלה מילותיו של טיילר אשר יוצאות מפי.

אני פיו של טיילר.

אני ידיו של טיילר."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 155)

"אם אתה יכול להתעורר במקום אחר.

אם אתה יכול להתעורר בזמן אחר.

מדוע אינך יכול להתעורר כאדם אחר?"

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 157)

"אני חייב לישון קצת.

"אתה חייב להחזיר את התחת שלך לכאן," מרלה צועקת בטלפון, "לפני שהטרולים הקטנים האלה יכינו ממני סבון."

אני חייב למצוא את טיילר.

הצלקת שעל ידה, אני שואל אותה, איך היא קיבלה אותה?

"אתה," אומרת מרלה. "את נישקת את היד שלי."

אני חייב למצוא את טיילר.

אני חייב לישון קצת.

אני חייב לישון.

אני חייב ללכת לישון."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 160-161)

טענתי היא שאנו נוטים לבנות קשר מיני דמיוני עם האגו שלנו עצמנו, דבר שמכונן את אחד המכשולים העיקריים לחיים. יש שואבים עונג פאלי מן הדימוי העצמי שלנו – המחשבות, מצבי הרוח, הרעיונות וכיוצא באלה. הם נראים לנו הכי חשובים וייחודיים ולמעשה הם הסיבה לסבל שלנו, שעליו קשה לנו מאוד לוותר – בהיותו זה שמבנה את "הזהות".

תורות מזרח ותורת האבולוציה של התודעה רואות באגו מכשול עקרי. אין זה האגו כעקרון מארגן ומתווך אלא האובייקט המקובע והנפוח של הנרקיסיזם: אגו משולב באהבה או שנאה עצמית. זוהי משיכה כפייתית מאוד אל הדימוי העצמי, ואל התחושה שאנו ייחודיים. דבר זה מיתרגם לשעבוד שלילי, רגשי ופסיכולוגי, ליחס אנוכי מאוד לחיים.

בתקופתנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסרט בצורה קיצונית והרסנית מאוד, האני הנרקיסיסטי הוא הדומיננטי. נרקיסיזם הוא המחלה הפוסט-מודרנית, ואכן – אנו כה עסוקים בדימוי שיש לנו לגבי עצמנו, הדימוי המשתקף בראי תודעתנו, עד שקשה לנו לקיים קשר אותנטי עם תהליך החיים העצום והמדהים שכולנו חלק ממנו. מכיוון שכך, רבים מדי מאתנו מבזבזים את חיינו בפסיחה על הסעיפים, ולא מתפתחים כלל. כך שבקונטקסט העצום הזה, האגו מצטייר באופן שונה מן הרגיל: הוא נראה ככוח אנטי-אבולוציוני.

בחברה המערבית של היום מרבית האנשים הם תוצרים של העולם הפוסט-מודרני, בו תשוקתו, תחושתו, וחווייתו של היחיד הפכה למשהו קדוש. אם בתקופה המודרנית שחררנו עצמנו מהדעות הקדומות לגבי החיים, ומהתפיסה של אלוהים המסתכל עלינו מלמעלה, הרי שהחלפנו אותן במתן חשיבות עליונה לחוויית היחיד, תוך שלילת כל אפשרות להשוות או לשפוט. אלוהים נעלם מהתמונה, והאגו הנרקיסיסטי תפס את מרכז הבמה. חופש עבור העצמי הפוסט-מודרני הוא: "לעשות כל מה שאני רוצה, כשמתחשק לי".

רבים מהאנשים הכמהים לעולם ערכי יותר חוזרים אחורה אל המסורות הישנות. אולם אלו עדיין תקועות בעבר הרחוק, ותנאי החיים שלנו שונים מאד משהיו כאשר המסורות הללו נוצרו. על מנת להיחלץ מן המבוי הסתום הזה, יש צורך ליצור מוסריות ואתיקה חדשים.

מרבית בני-האדם אבודים כל כך בדרמה האישית שלהם, שהם אינם מודעים לכך שהם חיים בתוך ההקשר העצום הזה. דחינו את המוסריות הישנה כי אנחנו מתוחכמים מדי, אבל ללא בסיס קשה לדעת מהי הדרך הנכונה לחיות וכך אנו הורסים את חיינו. איננו יודעים מה לעשות עם החופש והעושר שיש לנו – איננו די בוגרים כדי להתמודד אתם. אנו מנצלים ומבזבזים אותם ובסופו של דבר הורגים את עצמנו, אם לא באופן פיזי אז באופן רגשי ורוחני.

הסרט 'מועדון קרב' עוסק בסכנה שבואקום שנוצר כתוצאה מהשבר הרוחני של העולם. טיילר דרדן מציע משמעות, סדר, ארגון, אתיקה שוללת חיים, ולכן הוא כל כך מושך.

הדגש בסרט הוא על חברה המקדשת את היחיד ואת תרבות הצריכה עד כדי כך שהיא מחליפה את התשוקה והמיניות: "מה שאתה רוכש רוכש אותך".

 האגו

"ולא הייתי העבד היחידי לאינסטינקט הקינון שלי. האנשים שאני מכיר, שנהגו לשבת בשירותים עם פורנוגרפיה, כיום יושבים בשירותים עם קטלוג הרהיטים של איקאה…

ואז אתה לכוד בקן הנחמד שלך, והדברים שפעם היו בבעלותך, הם עכשיו הבעלים שלך."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 43-44)

זהות

"אלה היו כל חיי. הכל, המנורות, הכיסאות, המרבדים היו אני. הכלים שבארון היו אני. הצמחים היו אני. הטלוויזיה הייתה אני. אני הייתי זה שהתפוצץ. האם הוא לא יכול לראות את זה?"

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 111)

הגיבור של הסרט מתעורר דרך ההרס והחורבן. הוא חווה מוות בתוך החיים – הוא קורא לטיילר שיעורר אותו לחיים:

"אוה, טיילר, הצל אותי בבקשה….

גאל אותי מרהיטים שוודיים.

גאל אותי מאמנות מתוחכמת.

והטלפון צלצל וטיילר ענה….

הלוואי שלעולם לא אהיה שלם.

הלוואי שלעולם לא אהיה מרוצה.

הלוואי שלעולם לא אהיה מושלם.

גאל אותי, טיילר, מלהיות מושלם ושלם."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 46)

החברה הפוסט-מודרנית מאופיינת על ידי נפילת העיקרון הסמכותי, האבהי של התרבות. הסרט מתאר חבורות של גברים ללא אב. כאשר האחר הגדול לא קיים גם החסר לא קיים או הסירוס. אין צלקת. אי אפשר באמת לחיות בלי רישום – צלקת.

"אולי שיפור-עצמי אינו התשובה.

טיילר מעולם לא הכיר את אביו.

אולי הרס-עצמי הוא התשובה."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 49)

"אני, אני הכרתי את אבי במשך כשש שנים. אך אינני זוכר דבר. אבא שלי, הוא מתחיל משפחה חדשה בעיר חדשה כל שש שנים. זה יותר כמו סניף מאשר משפחה."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 50).

קבוצות התמיכה של העומדים למות: החיפוש אחר האחר הגדול.

"מסיבה זו כל-כך אהבתי את קבוצות התמיכה, אם אנשים חשבו שאתה אוהב למות, הם העניקו לך את תשומת לבם המלאה…

וכשהם דיברו, הם לא סיפרו לך סיפור. כששניכם דיברתם, בניתם משהו, ולאחר מכן הייתם שונים משהייתם קודם לכן."

מטרת ההרס – לשחרר את העולם מההיסטוריה – לשחרר את היחיד מההיסטוריה מהתניות האגו שלו   הרס הייחודי – האישי

"אני לא אמור רק לנטוש כסף ורכוש וידע. לא מדובר בסדנה של סוף-שבוע. אני אמור לברוח משיפור-עצמי, ולרוץ לעבר אסון. אני כבר לא יכול לשחק את המשחק הבטוח…

"רק לאחר שאיבדת הכל," אומר טיילר, "אתה חופשי לעשות הכל."

 (מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 70)

הנרקיסיסט הקיצוני הוא ציני, הוא אינו מאמין ששינוי יכול להתרחש. הציניות היא מעין חומה, שבאמצעותה האגו מגן על עצמו. היא מקנה תחושת בטחון, כי אז לא צריכים לחשוב על משהו חדש, רדיקאלי – לא צריכים לחוש חוסר בטחון. הנרקיסיסט הקיצוני שונא חוסר בטחון, וטיילר מציע בטחון, הוא מציע סמכות.

כאמור, בשלהי העידן הפוסט-מודרני אנו נתונים במשבר. משבר עולמי זה הוא בעיקרו משבר רוחני, זהו משבר של תודעה. לבני-האדם יש כיום יכולת לברוא ולהרוס חיים באופן שעד לפני זמן קצר רק אלים היו מסוגלים לו, אך התפתחותנו המוסרית, האתית, והרוחנית משתרכת הרחק מאחור.

כפי שאומרים המיסטיקנים: אם אתה מת לפני שאתה מת, לא תמות. במלים אחרות, אם כבר עכשיו, מיד, אתה מת לתחושת העצמי הנפרד ומגלה במקומה את האני הממשי שלך, שהוא הקוסמוס בכללותו, או אז המוות של גוף-נפש מסוים זה אינו אלא עלה הנופל מעץ נצחי שהוא אתה. כפי שאמר פרויד, אם רצונך בחיים – היכון למות.

במשפט הראשון של הסרט, טיילר מחזיק אקדח בפיו של כפילו ואומר: הצעד הראשון לחיים נצחיים הוא שאתה חייב למות.

 

"מועדון קרב" כסרט אהבה

"יש לנו מעין משולש כזה. אני רוצה את טיילר, טיילר רוצה את מרלה. מרלה רוצה אותי.

אני לא רוצה את מרלה, וטיילר לא רוצה אותי בסביבה, לא עוד. לא מדובר באהבה כמו אכפתיות. מדובר ברכוש כמו בעלות."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 14)

אהבה התחילה את כל הסיפור. אהבה נרקיסיסטית.

"אני יודע למה טיילר התרחש. טיילר אהב את מרלה. למן הלילה הראשון בו פגשתי אותה, טיילר או חלק אחר בי הזדקק לדרך להיות עם מרלה."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 198)

מהי האהבה שאמורה לפתור את בעיית הציות העיוור לחוק שמוביל לפרוורסיה?

האם אהבה מצילה את הגיבור? בסרט כן, בספר לא.

"רובנו בורחים לשינה, עונג, והתרגשות, המסיחים את דעתנו מחרדה קיומית ומבלבול. אנו מבזבזים את המתנה שיש לנו לתת, את הזמן שלנו, בהתעסקות עצמית. רובנו זקוקים לשנים ארוכות של התפתחות כדי להתעורר אפילו מעט. ואז, כשזה קורה, בדרך כלל אנו חשים שזה יותר מדי ושאיננו יכולים להתמודד עם זה –  ואז אנו חוזרים אל האישי".

 (מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 107)

המוות וההתעוררות

הפתרון המוצע בסרט הוא המוות, מות הסובייקט. הגיבור סבל מחוסר שינה. הוא הלך לישון כדי לא לפגוש משהו ממשי. הממשי התרחש בלעדיו. זה היה קיים. האני ישן. בסוף התעורר – כדי שיוכל לישון.

ההתעוררות מתחילה בשאלה – מה טיילר עושה כשאני ישן.

"הייתי חייב לדעת מה טיילר עשה כשישנתי.

אם יכולתי להתעורר במקום אחר, בזמן אחר, האם יכולתי להתעורר כאדם אחר?"

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 32-33)

התעוררות היא שינה

"אתה חייב לישון קצת.

ואז אתה ער, וטיילר עומד באפילה ליד המיטה.

אתה מתעורר…

טיילר תהה מתי אעלה עליו.

"בכל פעם שאתה נרדם," אומר טיילר, "אני הולך לעשות משהו פרוע, משהו משוגע, משהו מטורף לחלוטין."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 163-164)

"אבל אנחנו נלחמנו, אני אומר. בלילה שהמצאנו את מועדון קרב.

"לא באמת נלחמת בי" אומר טיילר. "אמרת זאת בעצמך. נלחמת בכל מה שאתה שונא בחייך."

אבל אני יכול לראות אותך.

"אתה ישן.""

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 167)

"כשאני נרדם, אני לא באמת ישן…

טיילר דרדן הוא אישיות נפרדת שיצרתי, ועכשיו הוא מאיים להשתלט על חיי האמיתיים."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמודים 173-174)

ההתעוררות והגילוי:   

"איננו מיוחדים.

גם איננו חרא או זבל.

אנו פשוט הווים.

אנחנו פשוט הווים, ומה שקורה פשוט קורה.

ואלוהים אמר, "לא, זה לא נכון."

כן. טוב. שיהיה. אתה לא יכול ללמד את אלוהים כלום.

אלוהים שואל אותי מה אני זוכר.

אני זוכר הכל."

(מועדון קרב, תרגום חופשי לקטע מעמוד 207)