מיתוס ואקט על סף המכתש

[1]

(פרוייקט מוזיאון האמנים, מצפה רמון, פסח 95)

            העומד על שפת המצוק של מכתש רמון יכול להשקיף מצד אחד על נוף ירחי מדהים בעוצמתו, המעורר תחושת יראה ונשגבות, ומהצד האחר על מצפה רמון, עיר עלובה ומכוערת, נטושה למחצה, כמעט עיר רפאים. בין מכתש רמון ("הטבע") לעיר ."מצפה רמון ("התרבות") פעורה תהום שעומקה כמעט כעומק המכתש עצמו.

            כמו גבול המסמן הפרדה בין העיר לבין מצוק המכתש נמצא בית קולנוע נטוש השייך לעיר, עשוי בנייה טרומית כעורה ומקורה בגג אסבסט. אלו הן פניו של מקום "התרבות". מקום ביניים, מרחב לפנטזיה. זה המקום אליו היו הולכים אנשים קשי יום, שבעל כורחם נסרקו למדבר, כדי לצפות בסרט, ולשכוח ולו גם לשעה את מצוקותיהם. במקום זה ריצדו תמונות של דמויות וסיפורים מעולם אחר. רחוק עד מאד מעולמם של הצופים, אבל גם קרוב ומוכר. קלרק גייבל, גרי קופר, מרלין מונרו, מילאו את ארצות הדמיון הבלתי מושגות כמו היו הבטחה דתית לעולם אחר טוב יותר.

            בית הקולנוע הניצב שם היום בעליבותו ללא מסך, ללא מושבים, שאולם ההקרנה בו עקור, מגלם אולי יותר מכל את המציאות הקשה של ארץ ללא רחמים, ללא הבטחה. על המקום שבו היה מתוח המסך מרוססת כתובת בשחור: "לא נזוז מין הגולן. רבין חרא, בוגד באשתו", וגם "בני זונות".

            בגרפיטי שעל הקיר נחקק הצירוף המשכר של ארוס ואלימות. חותמו של ההמון.

            פרויד במאמרו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני"[2] טוען שהדבר הקושר בין בני-אדם והופך אותם להמון הן זיקות ליבידינאליות הדדיות שהוסטו ממטרותיהן המקוריות. בין המאפיינים של היחיד בהמון מונה פרויד קווים של התרופפות הכושר האינטלקטואלי, העדר מעצורים לביטוי אמוציות, חוסר יכולת למתן הרגשות ולהשהותם, נטייה לחרוג מעבר לכל גבול בהבעת רגש ובמתן פורקן מעשי לרגשות. לטענתו אלו הן התנהגויות שונות החושפות תמונה של נסיגת הפעילות הנפשית לשלב קודם בהתפתחות (רגרסיה).

            האדם אינו חיה של עדר, אומר פרויד, אלא חיה של להקה שבראשה עומד מנהיג. כל היחידים בהמון צריכים להיות שווים זה לזה, ורצונם הוא שהאחד ישלוט בהם. המנהיג יכול להיות דמות, או אידיאל. בהקשר זה מביא פרויד את המיתוס של הלהקה הקמאית. הב הקמאי מנע את בניו מסיפוק ישיר של איוויי המין שלהם. הוא אכף עליהם פרישות, ומתוך האיסורים המיניים התפתחו בין הצאצאים זיקות ליבידינאליות המופנות לכיוון מטרה אחרת מן המטרה של הכיבוש המיני. קנאותו המינית ואי סובלנותו של האב נעשו בסופו של דבר לסיבת התופעות של הפסיכולוגיה של ההמון. הבנים שגורשו והיו מופרדים מן האב, התקדמו מן ההזדהות ההדדית אל אהבת המושא ההומוסקסואלית, ובכך נקנתה בידיהם החירות להרוג את אביהם.

            הכתובת שעל הקיר בקולנוע הנטוש מאפיינת את הלהקה עליה מדבר פרויד, שהזיקות בין חבריה מתחזקות עם הנסיון לרצח האב. מבחינה זו רבין הוא האב אותו יש לרצוח מפני שבידו נמצא סוד ההתענגות על הנשים. רבין הופך למנהיג שלילי שמולו מתרכזת הלהקה סביב אידיאל לאומי, שנטען בערכים ליבידינאליים. הגולן מקבל דמות אשה מפתה, אותה אשה שרבין בוגד בה. שהיא, כפי שאומר פרויד, מקור הפתוי למעשה הרצח המיתי. היא הפרס שיזכה בו מי שייצא מנצח במאבק.

            שוב ושוב מראה לנו הפסיכואנליזה את הדבר שאותו מנסה ההומניזם להכחיש. היינו: עוצמתו של הדחף, מצד אחד מאפשר את "התרבות" (מפני שהוא מאפשר את הסובלימציה) ומצד שני פועל כגורם הרסני במרכזה של ה"תרבות" (דחף המוות). הדיבור, בלשונו של ההמון, לשון המין והאלימות המשולבים בהזדהות עם האידיאל הלומי, היא אותה שארית שהדמוקרטיה אינה יכולה לה וגם לא יכולה בלעדיה. שארית שאינה נכנעת לחוק הסימבולי. אומר ז'יז'ק[3]: הסובייקט של הדמוקרטיה מרוח בכתם "פתולוגי" (המונח "פתולוגי" לקוח מן הפילוסופיה של קאנט, בדברו על אותו אובייקט של אהבה שמשכיל את האוניברסליות של הציווי הקטגורי. האובייקט פתולוגי בכך שהוא "עובר על החוק" לטובת האיווי), והוא מזהה כתם זה כחיבור האתני שנתפס כ"אומה". דמוקרטיה קשורה תמיד לעובדה הפתולוגית הלא דמוקרטית של מדינה-אומה. כל נסיון לכונן דמוקרטיה "עולמית" המבוססת על קהילה של כלל האנשים כ"אזרחי העולם" שווי זכויות מגיע עד מהרה אל נקודת הכישלון. הסובייקט של הדמוקרטיה יכול להיווצר רק דרך ברית עם מטרה לאומית כלשהי. מטרה זו כשלעצמה היא כמובן אינה דמוקרטית ואינה שוויונית. (למשל: מדינת היהודים, מדינה פלשתינאית וכו'). המטרה או ה- cause היא מה שפרויד מכנה – Das Ding – הדבר, שמגלם את ההתענגות. המטרה הלאומית היא הדרך בה, סובייקטים של אומה מסויימת מסדרים את אופן ההתענגות הקולקטיבי שלהם בעזרת מיתוסים לאומיים. או, במונחים של פרויד, היא אותו אידיאל שמנקז אליו את ההזדהות בין סובייקטים ויוצר את ההמון.

            החיבור של הגולן עם מין, הוא שהופך אותו למיתוס שכזה, והחיבור של מנהיג שרוצה לשבור את המיתוס עם בגידה מינית, הופך אותו לאב שמותר אולי אף הכרח לחסלו כדי לשמור על אחדות הלהקה. רבין הופך איפוא לאחר שיש לוג גישה להתענגות כלשהי ובכך הוא מאיים על ההתענגות של הלהקה, של ההמון. הנקודה המרכזית שז'יז'ק מדגיש אותה היא שדמוקרטיה אפשרית רק אם היא כוללת בתוכה את אי-האפשרות שלה, המגבלה שלה, השארית "הפתולוגית" הלא ניתנת לצמצום.

            שארית זו מדגימה את הלוגיקה הלאקאניאנית של – "לא הכל" (pas tout). בלוגיקה של לא-הכל ניתן לומר, שאפשר ליישם את החוק הסימבולי על הכל מלבד על הפנטזמה. הפנטזמה אינה ניתנת לאוניברסליזציה, לפי שהיא הדרך הייחודית בה כל אחד ואחד מבנה את הקשר הבלתי אפשרי אל "הדבר" הטראומטי.

            האלמנט המשמש כדבר שמחזיק יחד קהילה מסויימת אינו יכול להיות מצומצם לנקודה של הזדהות סמלית. הקשר בין חברי הקהילה תמיד טומן בחובו קשר משותף ל"דבר", להתענגות המגולמת. כהגדרה, נתמכת הזדהות לאומית על-ידי הקשר לאומה כ"דבר". קשר זה ל"דבר", שמובנה באמצעות פנטזמות קולקטיביות ונקרא: "דרך החיים שלנו", הוא מה שמצוי בסכנת הכחדה על-ידי אותו "אחר" שמחזיק בסוד של התענגות אחרת.

            החוק של ההמון מנסה ליישם את הסדר הסמלי על הכל, גם על המיניות – "העם עם הגולן". פרויד טוען שבקרב ההמון אין מקום לאשה כמושא אהבה. יחס האהבה שבין גבר לאשה מתממש מחוץ להמון. אבל אפשר לומר דווקא, שגיוס המיניות לטובת ליכודו של ההמון הוא המעניק לו עוצמה מאיימת. הגולן שמוצג בדרך עקיפה כאשה המפתה שלא נרד מי(ן)מנה הופך להיות אותה שארית פתולוגית. אשה זו שייכת לכולנו, לפיכך אנו חייבים לה נאמנות.

            ואל המקום הזה בא האמן, וזה מה שמצא – קולנוע נטוש בעיר עלובה על שפת המצוק היפה ביותר בעולם. וגם את כל העוצמה שנותרה להמון מצא – צללים של פנטזמה וריסוס בצבע שחור וזב של פורנוגרפיה פוליטית או פוליטיקה פורנוגרפית.

            בתוך סביבה זו, ספק הזויה ומהופנטת, ספק מעוררת פלצות (דווקא בתוכה, ולא במקום נייטרלי מחוצה לה), הגדיר האמן פריים (frame) אחד והפך אותו לכאפייה. זהו אקט פרובוקטיבי שכן הכאפייה היא סמלו של האוייב (שבגללו רבין בגד באשתו, בגולן?) של האחר המאיים, ומבחינת ההמון היא נתפשת איפוא כסמל לבגידה. אבל כאפייה היא גם – אותיות כפייה, אותיות היפוך. הכאפייה המצויירת היא בעלת איכות של תחרה, כמעט ציפורית, מרפרפת, נוגעת ולא נוגעת. כאפייה שגבולותיה מוגדרים בחדות ובמדוייק כמו פריים של סרט שנעצר, ובשוליה מקום ריק – המקום של התרגום. התרגום למציאות הזוייה מעין זו, לממשות מפוצלת ומפלצתית מעין זו. מתוך הדימוי הפורנוגרפי האלים עצמו, מוציא האמן את ארוס המפרפר, הרועד, ארוס שנושף ציפורים קטנות במרווחים מדויקים, ובאקט הזה הוא מפקיע את הסביבה מן ההמום והופך אותה ליצירה של יחיד.

            במובן זה האקט האמנותי, כלומר ציור של כאפייה מעל לכתובת, הינו יותר מאשר פעולה אסתטית או אמירה פוליטית כלשהי. זהו אקט המצוי בתחומי הרמה האתית. אקט שמצביע על קיומה של פנטזמה פרטיקולרית, שחומקת מנסיונו של ההמון להשליט את אותו חוק על "הכל". בית הקולנוע הנטוש במצפה רמון היווה בית לקולו של ההמון עד לאותו רגע בו ניקבע בו האקט האמנותי, מכאן והלאה הפך לקולו של היחיד.

            בסוף מאמרו[4] "הפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" עורך פרויד רשימת מצבים שונים של הליבידו. הוא מתחיל מן המאוהבות, שמבוססת על קיום איוויים מיניים ואיוויים מעוכבי מטרה בעת ובעונה אחת. במצב זה, אומר פרויד, אין מקום אלא ל"אני" ולמושא. המצבה השני הוא ההיפנוזה שבה, כמו במאוהבות יש מקום רק לשניים, אבל היא מבוססת כולה על איוויים מעוכבי מטרה, והמושא מחליף את אידיאל "האני". תהליך זה מצוי בעוצמה גדולה פי כמה וכמה בהמון. אלא שבהמום מתווספת ההזדהות עם יחידים אחרים.

            הנוירוזה לטענת פרויד, חורגת מן הטור הזה. הנוירוזה מופיעה בכל מקום שבו ההדחקה המינית לא הצליחה לגמרי בפנייתה לכיוון של דחפים מעוכבי מטרה. "הנוירוטי עזוב לנפשו", עומר פרויד, "ולכן אין לו ברירה אלא להחליף בסימפטומים את הרכבי ההמום הגדולים שהורחק מהם. הוא יוצר לו עולם דמיוני של עצמו, דת של עצמו, מערכת טירופים משלו".[5] במלים אחרות הנוירוטי שבוי בפנטזמה שלו.

            מבחינה זו, האקט של האמן קרוב לזה של הנוירוטי בכך שהוא בורא לו עולם ייחודי משלו, עולם שחומק מהלוגיקה של ההמון. אלא שבניגוד לנוירוטי, אין האקט של האמן מבוסס על רגרסיה אלא על אקט יצירתי. אין הוא מתבטא בסימפטומים ואף לא מבקש ריפוי, אלא הוא קרוב יותר לפירוש הפסיכואנליטי. האמן לוקח את החומר הפנטזמתי ומבנה אותו בממד אחר. ועולה איפוא השאלה האם ניתן לומר שבמובן זה הוא קרוב יותר לאקט של הפסיכואנליטיקאי? השאלה נותרת פתוחה – ומעוררת מחשבה.


[1] המאמר נכתב מספר חודשים לפני רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין

[2] פרויד ז. פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, דביר….

[3] Zizek S., Looking Awry

[4] פרויד ז.

[5] שם עמ'