פורסם בתאריך

שלושה שירים על אלוהים

1

יושבת זקופה ושקטה

צינור שקוף מחבר בין כתר ראשי לבין

אינסוף שמים.

אלוהים מלפני, מצדדי, מעלי ומתחתי

הוא העומד.

ובחיבור בין כתר לבין שקוף פני תינוק נצמדים

לפני.

האם זו אני שאהיה? או אלוהים התינוק?

2

כלנית הלוגנית נפתחת במרכז הקודקוד

מסגול ואדום לכחול, ללבן.

חיקה מפזר אבקת פוריות שחורה,

וכשעליה הקמוטים נפקחים

היא שולחת צבעיה ענווה ובוטחת

אל האל המתענג.

3

כשרחצתי את אמי ההולכת ונמוגה

מזוהמת גופה

הופיע אלוהים במקלחת

וחייך אלי

חמלה.

פורסם בתאריך

הבטים אבולוציוניים באמנות – ראיון עם מרינה אברמוביץ פרק ג': האמן נוכח

מ. אני צריכה להראות לכם את המצגת של המכון.

ק. ר. ראינו כמה הרצאות שלך באינטרנט.

מ. אני מרצה עכשיו בבסטיליה על המכון. אני צריכה שבעה מיליון. עכשיו אני עושה הכול כדי להשיג מימון. אבל אתן יודעות, אני חושבת שאשיג את הכסף כי אני לא מבקשת מימון מאנשים עשירים. אני מבקשת מאנשים לתת לי אפילו דולר אחד. אנשים רגילים שבאמת ירוויחו מהמכון ויבואו לשם ויחוו את המכון. כי כדי להיכנס צריך יהיה להישאר שש שעות ולחתום אתי על חוזה.

ק. פנטאסטי.

מ. זה ממש חשוב כי – תנו לי את הזמן שלכם ואני אתן לכם חוויה. זה מאד חשוב.

ר. והחוויה קשורה לטרנספורמציה, לשינוי. זו לא רק חוויה.

מ. אתן יודעות, אני מבינה דבר פשוט אחד. הכול מתחיל עם צעד קטן אחד. כל כך קל לבקר ולומר מה לא בסדר. אני רק רציתי לדעת מה אני יכולה לעשות בעצמי וזה הכול. אם  אני יכולה לשנות תודעה של כמה אנשים, זה כבר משהו.

ק. ברור.

ר. וגם, אני חושבת, לפרוץ את הגבולות בין סובייקט לאובייקט. המיצג "האמן נוכח" מתייחס לתודעה של קשר בין סובייקט לסובייקט. האם את מכירה את מרטין בובר?

מ. אף פעם לא קראתי אבל אני מכירה אותו.

ר. הוא היה פילוסוף יהודי שאמר שיש שני סוגי יחסים. אחד הוא יחס של אני-הלז (סובייקט-אובייקט), והאחר הוא יחס של אני-אתה (סובייקט-סובייקט), שהוא נדיר הרבה יותר. זהו קשר של תודעה, וכמו שהבנתי את הפרויקט שלך במומה, זה מה שניסית לעשות.

מ. אתן יודעות מה קרה אחרי הפרויקט הזה? מדענים אמריקאים ורוסים התחילו להתעניין בי. במשך שנה שלמה עשינו ניסוי על המוח שלי. הם שמו לי מדבקות א.ק.ג ב-86 נקודות כדי למדוד את גלי המוח. הייתי שפן ניסיונות מושלם בשבילם כי אף פעם קודם לא היה להם מישהו שיכול לשבת בשקט זמן כל כך ממושך כדי לעשות עליו ניסוי. כך שהם גרמו לי לעשות זאת, ואז מדדנו את גלי המוח. חשבתי – או.קי. מה שאני יכולה לעשות כל אחד יכול לעשות, אבל הם אמרו שזה ממש יוצא דופן, ושאני יכולה להפעיל חלקים תת-מודעים במוח בעוצמה רבה ולשלוח לאדם אחר גלים מתת המודע שלי. אפשר לדמות זאת באופן פיזי. זה לא יאומן. זה כמו אור. יש לי גם יכולת עצומה לויזואליזציה. זה מדהים. זה באמת משהו…

ק. אז את שאמאנית.

מ. השאמאנים באמת הכירו בי כשאמאנית. ברצינות.

ק. אני בטוחה בכך. כנראה הייתם כולכם יחד בזמנים קדומים.

מ. ודאי. הייתי משהו.

ק. כאשר ישבת במוזיאון, כאשר את ממש מציגה, האם את ממש ממוקדת ומרוכזת? או שאת מרפה מהכול? מהי חווייתך כשאת במצב הזה? כי יש הבדל גדול אם את ממש שולטת במצב, מרוכזת, או שאת לחלוטין מרפה מהכול.

מ. לא, לא. זו עבודת אמנות עצומה. הדבר היחידי שאני צריכה לעשות שם היא להיות בהווה (נוכחת).

 ק. אז את כן מרפה מהכול.

מ. לא. זו לא הרפיה. אני לא יכולה להסביר. להרפות מהכול משמעו שהמיינד נודד לאן שהוא רוצה.

ק. כן, אבל את לא מתייחסת אליו.

מ. לא. אני צריכה להסביר. כאשר אתן יושבות בדממה עוברות לכן מאות מחשבות בראש.

ר. המיינד הוא מכונה של מחשבות.

מ. זה לא מה שאני רוצה. זו לא הנקודה. עבורי הנקודה היא איך להגיע לרווח שנוצר בין מחשבה אחת שמגיעה לאחרת שהולכת. איך אני יכולה להיכנס לרווח הזה. זו העבודה הקשה ביותר. זה קשור לעמדה, ולעפעוף. כל פעם שאת מעפעפת, באה המחשבה. העפעוף קשור למחשבה. כך שלא לעפעף זה חשוב. למעשה את צריכה להיכנס למקום שבו הרווחים הופכים גדולים יותר ויותר. ואז את נכנסת למרחב של אי-מחשבה. זה לא שהמיינד הולך. זהו מרחב של אי-מחשבה וכל פעם שהמיינד מגיע, צריך לעזוב אותו. זוהי עבודת ריכוז עצומה. כך שכאשר את נמצאת במרחב של אי-מחשבה, בהווה, אין זמן.

meditation

ר. אין מחשבה, אין מרחב.

מ. אין זמן, ואז יש לכן חוויה חוץ-גופית. אתן בכל מקום 360 מעלות. אני מתכוונת לכך שזה הדבר הגבוה ביותר שאפשר לעשותו כיוון שזה מצב של הארה שלמה, שלווה ושמחה. אתן חושבות על זמן בעתיד ובעבר אבל בהווה אין זמן. יש לא כלום. יש רק הדבר הנפלא הזה כי, אתן יודעות, אני מדברת אליכן וחושבת, ואתן מדברות אלי וחושבות. אנחנו לעולם לא רואות אחת את השנייה.

ר. זהו היחס אני-אתה. יש יחס מעודן יותר כאשר אנחנו יכולות לראות אחת את השנייה אבל באופן תת-מודע.

מ. אבל הדרך היחידה לכך היא אם אני באותו מרחב ריק. אז אני יכולה לתפוס אתכן ולהביא אתכן לאותו מרחב ריק. לכן זה כל כך אמוציונלי, וכל מה שקרה שם לאנשים כיוון שהייתה לי באמת היכולת הזו, מכך שעשיתי את זה במשך זמן כה ממושך; באמת לקחת אתכן לשם, שתוכלו להציץ למקום הזה וכאשר אתן מבחינות בכך אתן מקבלות הגשמה עצומה של עצמכן.

ק. בדיוק.

ר. זוהי חוויה רוחנית. איך את מקשרת את זה עם אמנות?

פורסם בתאריך

היבטים אבולוציוניים של אמנות: ראיון עם מרינה אברמוביץ – פרק א' – ראשומון

ישבנו בלובי  של בית מלון פאריזאי, מול האופרה המוזהבת בבוקר אביבי. מארינה הופיעה יפה ואנרגטית. בתרגום ניסיתי לשמור על הדיבור החושני והאסוציאטיבי שלה. דמיינו אנגלית במבטא סרבי כבד.

קרול. בראיון שנעשה אתך לפני שנים רבות אמרת שבעתיד האמנים יביטו אחד בשני ויעבירו ביניהם אנרגיה וזה בדיוק מה שעשית בפרוייקט "האמן נוכח" במומה (מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק). את רק ישבת שם.

 מ. כן. אבל חוץ מזה אני בונה את המכון שלי. תשאלו את השאלות שלכן ואני אראה לכן מצגת של המכון.

 ק. אני חושבת שזה מדהים שאמרת את זה אז. אני לא יודעת אם הפרויקט הזה כבר היה בראשך.

מ. את יודעת, כל הרעיונות שלי הם מלפני המון זמן. אנחנו רק מבצעים אותם בתקופות שונות.

ק. את גם אמרת בראיון הזה שאת תינוקת ברוחניות. האם את עדיין אומרת כך?

מ. אני כבר לא אומרת יותר שאני הסבתא של אמנות המיצג כי אמרתי את זה לפני 30 שנה, ועכשיו כשאני באמת סבתא [מרינה בת 66] אני לא אומרת זאת יותר. אבל – תינוקת של רוחניות – כן, כי את יודעת, דוד של אימא שלי היה קדוש. כלומר אין הרבה קדושים בכנסיה. אבל אמן שיש לו דוד קדוש ושני גיבורים כהורים הוא סוג של משוגע. אני יכולה להסביר דרך הילדות שלי ודרך סבתא שלי שהייתה בכנסיה כל הזמן. היא באמת הייתה רוחנית מאד. כך שהרעיון הראשון שלי לגבי אורתודוקסיה – לא אורתודוקסיה יהודית – היה אורתודוקסיה סרבית. הייתי מאד שייכת לזה. כל הרעיון של טקסיות בחיים התחיל משם. היא בילתה את היום כשהיא ממש מודדת את התפילה של הבוקר והתפילה של אחר הצהריים והתפילה של הערב. כל הרעיון של הטקס, הריחות, להיות בכנסיה כל הזמן, כל זה השפיע עלי.

אבל מאוחר יותר הפכתי לבודהיסטית טיבטית כך שזה היה באמת…

ק.את מתרגלת מדיטציה טיבטית?

מ. כן. וזה כבר יותר מ-30 שנה. בעצם אני מתחילה לספור מוקדם עוד יותר, כשנסעתי להודו. שם פגשתי את המורה שלי, הדלאי לאמה עצמו. נהגתי לקרוא את הספרים של הזן בודהיזם אבל לא נמשכתי לזה, כי בזן אתה תמיד מתחיל עם קיר לבן, אבל השכל שלנו הוא כל כך בארוקי והטיבטים באמת מתחילים עם הבארוק.

http://www.youtube.com/watch?v=zaeIfo7nI2g

ר. אז כשתכננת את הפרויקט במומה, היה לך בראש מדיטציה?

מ. זאת לא הייתה מדיטציה. את יודעת זה די מסוכן כשאת מדברת על רוחניות. מיד שמים עלייך חותמת של העידן החדש. הם שואלים אם מה שאת עושה שונה ממה שעושים הנזירים במנזרים. זה פשוט מאד. ההקשר שונה. בגלל שאני אמנית ואני עושה זאת במוזיאון. אז יש מרכיב רוחני. המדיטציה זה לא הכול. זה גם הרבה דברים אחרים. כיוון שאני מאמינה שאמנות צריכה להיות מאד מורכבת עם הרבה שכבות ואז החברה לוקחת את השכבה שהיא זקוקה לה באותו זמן. אם בזמן הזה היא צריכה רוחניות, אז רוחניות. אבל אם אנחנו צריכים משהו אחר, את יודעת, לדחוף את הגבולות הפיזיים – איך להשתחרר מכאב, איך להשתחרר מחוויה גופנית, אז את מגיעה לזה, ואם את רואה את זה באופן אסתטי זה פסל בחלל. כך שמדובר בהשלכה, מה הקהל משליך, והקהל משליך דברים רבים. אני לוקחת תמיד דוגמא מהסרט של קורסאווה ראשומון. יש סצינה אחת בסרט שבה הרוצח נמצא ביער ושבעה אנשים ראו או שמעו רק חלק מהאירוע. הם יושבים סביב המדורה ומספרים את הסיפור. למעשה מתקבלים שבעה סיפורים שונים לגמרי. אותו דבר לגבי הקהל. אתה רואה את מה שאתה רוצה לראות.

פורסם בתאריך

על מדיטציה

אתמול הקדשנו את פגישת הקבוצה שלנו – EnlightenNext  ישראל – למדיטציה. שמענו ביחד הקלטה של אנדרו כהן שבה הוא מדבר על – אמון במוחלט. מה הקשר בין מדיטציה ואמון? אני יודעת מה זה אמון בין אנשים, אבל אמון במוחלט? המורה ההודי של אנדרו אמר לו פעם: "אני שמח שמצאת חבר שאף פעם לא תוכל לראות". מי זה החבר הזה? אין לדעת, אין לראות. הוא לא משהו והוא לא דבר. אבל הוא בהחלט נוכח. אולי הוא הנוכחות כשלעצמה. היחס היחידי שאפשרי כלפיו הוא יחס של אמון (ואמונה?).

ואז ישבנו ומדטנו חצי שעה והחוויה היתה של קלות בלתי נתפסת כמעט, כי כל הסערות הרגשיות וזרמי המחשבות היו חשובים לפתע כקליפת השום. היה שקט, היתה פשטות והיתה קדושה.

בעוד 8 ימים תגיע איימי אדלשטיין לביקור בארץ. הכנו לה שבוע מלא מפגשים, סדנאות, פעילויות.

היא תדבר על מנהיגות, על אתיקה, על נשים ועל אהבה. אני אחראית לביקור ואני חרדה להצלחתו.

מקווה שיבואו רבים לשמוע אותה. www.amyedelstein2012.com

ומבחינה זו המדיטציה מאפשרת לי מרחב חופשי ושקט בעין הסערה. אני נותנת אמון בממד המוחלט ויודעת ש-יהיה בסדר.

ועוד מוסיפה פה את דבריו של אנדרו בנושא היחס לחוויה, מאחת הסדנאות שהעביר:

הדרך הפשוטה ביותר להבין מדיטציה – היא שאין לנו כל יחס לחוויות. וזה לא דבר של מה בכך.תחשבו על כך: כל הזמן – במשך כל השעות שאתם ערים, או כאשר אתם ישנים או כאשר אתם חולמים – לא חשוב מי אתם, תמיד קיים יחס כלפי החוויה שלנו.    

תמיד יש לנו יחס המתבסס על העבר. האם אין לכם תמיד יחס כלפי החוויה שלכם, כל הזמן, המתבסס על מה שקרה קודם לכן? כי היחס שיש לנו כלפי הרגע הנוכחי, עם כל מה שמתרחש, מבוסס תמיד על ההיסטוריה.

כך שלא משנה מה קורה לנו, כל עוד יש לנו יחס היסטורי או מותנה כלפי החוויה שלנו, לעולם לא נרגיש שיכולה להיות לנו אוריינטציה רעננה לחלוטין, התחלה חדשה לגמרי. אנחנו תמיד באמצע,  מנסים להשיג.

האם זו לא החוויה? ההרגשה היא תמיד כאילו אתם באמצעו של תהליך, שאתם לגמרי מעורבים בו, במודע ושלא מודע, ברמות רבות ושונות. חלק מהרמות גלויות לעין, חלקן נסתרות, אבל אתם מוצאים את עצמכם באמצעה של חוויה או של תהליך שאתם מנסים להשיג או להדביק.כך שיש לנו יחס מותנה מראש כלפי כל מה שמתרחש ברמות המודעות והלא-מודעות, העדינות והגסות.  במיוחד כשמדובר באנשים רגישים יותר, יש לפעמים תחושה – במיוחד כאשר הדברים מתחילים להיות סוערים ומטורפים – תחושה של כליאה או מחנק בתוך יחס מותנה מראש כלפי כל מה שמתרחש.

הכול קורה, ואתם בתוך כל זה. עולים כל מיני רעיונות על מה שקורה, נראה שחלק מהם נכונים וביחס לחלק אחר אינכם בטוחים אם הם נכונים. עולות תגובות רגשיות שונות, חלקן מתאימות, חלקן אולי לא מתאימות. אתם מודעים לכך שהשכל שלכם מותנה מאוד, חלק נכבד ממנו מטורף למדי, חלק ממנו שפוי מאוד.

ואתם פשוט מוצאים את עצמכם, תהיו מי שתהיו, בתוך כל הפעילות הזו, הפעילות הרגשית, השכלית והנפשית הזו, ואתם מנסים לנווט ולעשות את הטוב ביותר שאפשר. אך באופן בסיסי, רוב הזמן רובנו חשים שאיבדנו שליטה; אנחנו רק מנסים לגלוש ולעשות את הטוב שביכולתנו.

הרעיון כאן הוא לראות שהיחס של רובנו כלפי החיים – והחיים מתחילים ביחס שלנו כלפי השכל והרגשות שלנו – הואו יחס מאוד מקובע או מותנה כלפי כל מה שמתרחש, כל הזמן. כך שהתחושה היא של מחנק רוחני, או של חוסר חופש רוחני. וכמובן, אם אתם מרגישים שאתם לכודים בתוך כל מה שמתרחש בתוככם, תרגישו גם לכודים בתוך כל מה שמתרחש מחוץ לכם.

אנחנו מוצאים שיחסנו כלפי החיים עצמם, בפנימיותנו ומחוצה לנו, הוא מאוד, מאוד מותנה, מאוד לא חופשי.  האופן שבו אני מלמד מדיטציה אינו כל כך כתרגול, כתרגול פורמאלי. זה יותר עניין של עמדה שאתם נוקטים בה, באופן מכוון, כלפי החוויה שלכם כדי לדעת מה פירוש להיות חופשי. כך שאנחנו מבצעים כאן קפיצת דרך פשוטה מאוד ואנחנו בעצם הולכים מיחס מותנה מאוד כלפי החוויות שלנו, ואנחנו בוחרים, תוך כוונה, שלא לנקוט בכל יחס כלפי מה שאנחנו חווים.

פורסם בתאריך

בעקבות יום הכיפורים האחרון

את יום הכיפורים האחרון ביליתי כמו בכל שנה אצל בתי החרדית. התפקיד המרכזי שלי הוא להיות סבתא משעשעת לשלושת נכדי המקסימים. אבל היתה שעה אחת במשך היום. הילדים שיחקו בחצר. אני התיישבתי למדיטציה ובתי התפללה. האנרגיה בחדר היתה של קדושה ואחדות, וזה לא קורה הרבה.

החוויה של מדיטציה בתוך צום היא עוצמתית ביותר. קל לצלול לקרקע ההוויה הריקה כשהגוף גם הוא ריק וקל.

ובמוצאי כיפור, קראתי יחד עם חברי לדרך קטע מדהים ומצמרר מיומנה של אתי הילסום. וכך היא כותבת:

יום ראשון, 12 ביולי 1942

אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שעוד בשליטתנו, וזה גם הדבר היחיד שחשוב באמת.: נוכחותך בתוכנו. ואולי נוכל גם לעזור לאחרים לחשוף אותך בליבותיהם. כן, אלוהים, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, בקשר לחיינו. ואני גם לא חושבת שאתה אחראי. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אך אנחנו חייבים לעזור לך ולהגן עד הסוף על מקום משכנך בתוכנו.

יש אנשים, בכל הרצינות, שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף, במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. והם אומרים: אני לא אפול בידיהם. והם שוכחים שמי ששוכן בזרועותיך, אינו יכול ליפול לידיו של איש. אלוהים, אני מתחילה להירגע בעקבות השיחה הזאת אתך. עוד אשוחח אתך הרבה הרבה שיחות. ועוד נכונו לך בתוכי גם ימים שחונים, כשעוצמת האמונה תחלש מעט, אבל האמן לי אלוהים, אני תמיד אמשיך לעמול למענך ואשאר נאמנה לך ולעולם לא אגרש אותך מנוכחותי.

ומה נותר להוסיף?

פורסם בתאריך

יום שני של ראש השנה,

הבוקר יצאתי להליכה בפארק שעל הים ביפו. השמש עדיין לא עלתה והאוויר שמר על שארית רעננותו. הים טווה חוטי רשת כחולים על פניו לפתות את ליטוף כנפי הציפורים.  הדייגים דרכו את חכותיהם. הרצים, ההולכים והמדוושים חלפו על פני. ישבתי למדוט, כל חושי ערים וקשובים, ולרגעים צללתי לתוך האפס, מניחה למחשבות, מניחה לכאבי הלב.

בשובי מצאתי משפט של אחד, אוחניו מונטחו:

לשווא אני טורח לפענח / את האלף-בית של העולם.