Posted on

השקת ספרי "הרוח הלא מודעת" – דבריה של הפסיכואנליטיקאית חני בירן

שם הספר "הרוח הלא מודעת" הוא בעצמו חיבור מפתיע בין הקבלה העוסקת ברוח לבין הפסיכואנליזה העוסקת בלא מודע ואכן על החיבור הזה מבוסס הספר שמילותיו זורמות כמו מנסות ללכוד את שני העולמות. לעומת זאת, כותרת המשנה של הספר "השפעת הקבלה על הפסיכואנליזה על פי אייגן" עושה עוול לספר משום שרות נעה בין הקבלה לבין אבות הפסיכואנליזה ודבריה נוגעים לא רק באייגן אלא גם בפרויד, קליין, וויניקוט ביון ולקאן. אמנם היא מתבוננת בכל התיאוריות האלה סביב השאלה כיצד הן השפיעו על אייגן אך נראה לי שהיא גולשת הרבה מעבר לתבנית הזאת וחומריה בנויים גם על ידע שלה עצמה. לאורך הקריאה, ניסיתי להבין מדוע ניתנה כותרת מצמצמת זאת והצלחתי להמשיג אותה לעצמי ככלים שבורים.  אולי בחירה צנועה של רות הבאה לצמצם את רוחב היריעה של הספר. הכלים השבורים המוכרים לנו מהקבלה  נשברים שוב ושוב לאורך הספר. הם  מופיעים כפסקאות נפרדות היוצרות שבר ובו זמנית פתח לכניסת עוד ועוד חומרים.  מתוך השבר , מתחברות הפסקאות ויוצרות צורות חדשות. החל מהפרק השני ששמו הקצר "אלוהים, מוחלט, אינסוף" רוב כותרות הפרקים בנויות ממילים בודדות ופסיק ביניהן. המבנה הזה שיש בו גם חיבור וגם שבר  מעורר סוג של אי שקט וחרדה. רות בכל פרק מעזה להלך בין השברים . אך,בניגוד לשיטוט הזה, החל מהפרק השני, היא מנסה להציע סיכום בצורת נקודות אחת שתיים שלוש….נראה שהיא רוצה בסוף כל פרק לצמצם את דבריה. בדרך כלל ניסיון זה שלה,  אינו צולח,  כי בנקודות הסיכום, עולים רעיונות חדשים. כנראה שלא ניתן להציע מפה מסודרת לקורא ועליו לנסות לעשות את המסע האישי שלו בין דפי הספר . הניסיון של רות לעזור לקורא על ידי סיכומים נובע אולי מניסיון לא בהכרח מודע, להרגיע את הקורא ולהושיט לו יד . אכן, מול העולמות המתוארים בספר, עולה תחושת איום וגם כאב . רות מראה כיצד הפסיכואנליזה עוסקת בנפש השבורה לעיתים לרסיסים וחותרת להביאה לתיקון. התיקון הוא מונח מרכזי בקבלה העוסקת בשברים ורסיסים הנעים לקראת איחוי ותיקון.

רות מתארת את הביוגרפיה הרוחנית של אייגן , אך נראה לי שספר זה בהיותו קטוע ומחובר בו זמנית, הוא גם מכיל משהו  מהביוגרפיה הרוחנית שלה. אפשר לחוש בניסיון החיים, בשברים ובאובדנים שרות  חוותה לאורך חייה. אפשר לחוש איך מתוך החשיכה הפציע אור, בדומה לעולם הדימויים של הקבלה. ואכן,  השיר הראשון בספר השירים של רות "שפת הענפים" מסכם את כל הספר הזה ואת ייסורי לידתו בצורה יפיפיה .

שפת הענפים
הַסְּבָכָה הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה
עוֹטֶפֶת אֶת הַמֶּרְחָבִים בֵּין דִּבּוּר הָעוֹלָם
לְבֵין שְׂפָתַי הַנֶּאֱלָמוֹת
עוֹד מְעַט קָט, בֵּין עֲנָפֶיהָ הַמִּשְׂתָּרְגִים וּמִתְפַּתְּלִים
תְּאַבֵּדְנָה מִלִּים אֶת הֶרְכֵּבָן הַבָּהִיר,
וּכְמוֹ הַר גַּעַשׁ קָטָן תִּפְרֹץ מִתּוֹכָן הַלִּבָּה
אוֹתִיּוֹת אֵשׁ מִתְעַרְבְּלוֹת כְּמוֹ בְּרוּחַ חָזָק מְשַׁבֵּר הָרִים
נוֹסְקוֹת וּמִתְרַסְּקוֹת אֶל תּוֹךְ פִּי חַדּוֹת וּפוֹצְעוֹת.
מַיִם חַיִּים לֹא יְרַכְּכוּ אֶת קְצוֹתֵיהֶן
הַנִּנְעָצִים בִּגְרוֹנִי
וְקוֹל יַעֲלֶה: "מִמֶּנִּי אֲנִי… אַתָּה" –
אֵיךְ לִכְתֹּב אֶת הַצְּלִילִים הַחוֹרְגִים הַמִּתְחַנְּנִים הַלָּלוּ
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיִּקְרְסוּ יִבָּלְעוּ
אֵלֶּה בְּאֵלֶּה עַד אֵין אֲוִיר
עַד מַחֲנָק.

ניכר שהספר העיוני שלפנינו, נכתב תוך ייסורים. תוך חיפוש מילים שבסופו של דבר לא מכילות את עוצמת החוויה ואת עומק  המפגש של רות עם הקבלה ועם הפסיכואנליזה. ביון בספרו "קשב ופירוש" מבחין בין שני סוגים של שפות. לאחת הוא קורא "שפת התחליף" ולשנייה "שפת ההישג". הראשונה היא מוגבלת , אנו מדברים בה בלית ברירה אך היא לא מכילה את העולם החוויתי הבלתי מילולי. כלומר, מילים במיוחד כאלה שסוגרות, שמגדירות, שמבטיחות סדר והיגיון, הן תחליף לאיזו אמת פנימית שלא מצאנו לה מילים. השפה השנייה שביון קורא לה "שפת ההישג" היא שפה לא מילולית היוצרת קומוניקציה רגשית בין בני אדם וקשה לתארה במילים. לדוגמה, אהבה היא רגש שהמילה אהבה לא מכילה את כולו. קשה לאם לתאר את אהבתה לבנה. כלומר יש עולמות שאנו חווים אותם אך מתקשים להגדירם. ביון מציע לפתח את השפה הרגשית הזאת וכדי לפתח אותה עלינו לשהות באי ידיעה. הוא סבור שיוצרים גדולים כמו שייקספיר ואחרים נתנו לחוויה להוביל אותם ולא סגרו את הלא נודע על ידי הגדרות סותמות. הם חיכו להתגלות וכתבו מתוך חוויה של התהוות ונתנו רשות לתנועות בלתי צפויות להתקיים בתוכם. העיסוק בקבלה הוא בהכרח מפגיש אותנו עם עולמות שאין מספיק מילים להגדירן. ההליכה בשדות האלה דורשת לשהות בעולם לא מילולי. ניתן להגדיר את התקשורת הלא מילולית שלנו כאינטואיציה. והאם ניתן להגדיר אינטואיציה? מוניקה הורוביץ בעקבות ביון מנסה להגדיר אינטואיציה כך : "סילוק זיכרונות ומשאלות מהמיכל, פותח פתח לכניסת האינטואיציה. את האינטואיציה אפשר לתאר כמוזיקה שהייתה לפני שרעשים של זיכרונות ומשאלות כיסו אותה". זו הגדרה יפה אך גם היא מנסה להתדפק על שער סגור. מהי המוזיקה הזאת? האם זה הניסיון לפרוץ את מגבלות המילה? ואם אכן פרצנו את גבולות המילה, איך נעביר חוויה זו לאדם אחר? הרי שוב נזדקק למילה ושוב יוותרו שערים סגורים. רות בספר הזה מנסה לחבר בין עולמות שונים שמתחברים וברור שאין היא יכולה להכילם כי אלה עולמות שסודקים כל מיכל ופורצים מתוכו אל האינסוף או אם תרצו, אל הלא מודע. נראה כי הן הפסיכואנליזה והן הקבלה הם תחומי ידע רגשיים המעזים להישיר מבט לאיזורי הרס ולהקימם מחדש. העולם נברא מתוהו ובוהו וממנו נברא האדם. אדם זה לעיתים מהלך על שפת תהום.

לפי הציטוטים בספר של רות, נראה שאייגן וכמותו גם ביון,  עוסקים  בשני נושאים שהם  מרכזיים בקבלה ומרכזיים עבורם : אלוהים ואמונה. אייגן מציג את האמונה כיכולת, רצון, תשוקה לאלוהים, לחוק, לסדר, לאנושיות.  כאשר האדם משתוקק לאלוהים, הוא נעשה אנושי יותר. הוא  משיל מעצמו אמביציות, משיל מעליו עיסוק בדאגותיו היומיומיות , מקבל את חולשותיו, ואז הוא מפנה מקום למפגש עם האלוהי.  בטקסטים קבליים נעשה מאמץ דומה לחשוף את הדרכים בהן אפשר לדבר עם אלוהים. חוקרת הקבלה מלילה אשד כותבת שדרשות הזוהר מאופיינות על ידי הסקרנות להמשיך להתחקות אחר היסוד האלוהי, להמשיך לדובב את האלוהים הבלתי נראה ובלתי נשמע אך נוכחותו מורגשת. כלומר הלא מודע בו עוסק אייגן הוא לא רק המקום של הדחפים השואפים לסיפוק יצרי אלא  הוא גם המקום של השאיפה לסיפוק רוחני. לפי אייגן ולפי הקבלה,  בינינו לבין האלוהות מפרידים מסכים  ולא פשוט להגיע לערוצים  המאפשרים מגע עם המרחבים שמחוץ לנו.  נראה שהן בקבלה והן בפסיכואנליזה בנוסח אייגן וביון , החיפוש הוא תמידי ויש בו עליות ומורדות.  יש בו התקדמות ונסיגה, בנייה והרס. התרחבות והצטמצמות, החיבור בין יסודות מנוגדים  אופייני הן לקבלה והן לפסיכואנליזה. בשני השדות האלה חשובה הסקרנות ככוח מניע.  בשני השדות האלה, נדרשת אמונה כדי לעבור מסע כזה. בשני העולמות התיקון נובע מהיכולת הנפשית לאחד חלקים סותרים. האחדות אינה סותרת את הריבוי. הספירות שונות זו מזו אך כולן יחד מעידות על אחדות האלוהים.

זו שאלה גדולה מה הוא אלוהים לפי הקבלה ולא נראה שהספר של רות מנסה לתת תשובה. יחד עם זאת, רות מצליחה לטוות חוטים מקשרים ולהראות שבשני השדות האלה קיימת תנועה מתמדת של חיפוש אחר היסוד האלוהי. היסוד האלוהי הוא גם  הליבידו, הוא מרכז  החיות והחיוניות. אם החיפוש אחר אלוהים, יוצר אדם יותר אנושי, זה אומר שהיסוד האלוהי קיים בתוכנו, בתוך רוח האדם.  ביון בכתביו המאוחרים, מגיע למחשבה שגרעין של אלוהות נמצא בתוכנו אך הוא מכוסה בשכבות ובקליפות שהצטברו לאורך החיים וקליפות אלה מסתירות מהאדם את האלוהים שבתוכו. אנו מדברים בפסיכואנליזה על עור נפשי שלעיתים הוא עבה מידי, מחניק וחוסם, או מדברים על קליפה אוטיסטית מגוננת המשאירה את החיים בחוץ. הקליפה בפסיכואנליזה מתכתבת עם הקליפות שרות מתארת בקבלה, קליפות הן יסודות רעים החוסמים מגע עם  ההשתלשלות האלוהית. אם כך, אכן יש דמיון בין התנועה הרוחנית של האדם בקבלה לבין התנועה הרוחנית בתהליך פסיכואנליטי. בשניהם יש לסלק שכבות וקליפות כדי לגלות יסוד אלוהי.

אייגן מקבל את המושג של ביון להתהוות כ  0. ה  0 לפי אייגן , בעקבות ביון יהיה תהליך של גילוי מקום פנימי נקי וריק. לפי הקבלה, מקום כזה מאפשר לאדם  לחוש בנוכחות אלוהית ולפי הפסיכואנליזה זה מקום פנימי פנוי המאפשר למטפל להרגיש בתוך תוכו את מצוקת המטופל, להיות בחוויה של המטופל באורח בלתי מילולי. רות מציגה בצורה מאוד יפה את מקומה של השתיקה הן בקבלה והן בפסיכואנליזה.

שאלו את ביון, מה בדיוק אתה עושה בטיפול ? הוא אמר אני מדבר ואני שותק. הוא התכוון שהשתיקה היא פעולה. במקום אחר הוא כותב , לעיתים קורה שיש שלושה בחדר, המטופל, השתיקה והמטפל. אם אנחנו מחכים ומאזינים לשתיקה, אולי נוכל לחוש מה היא אומרת. נדרשת לעיתים משמעת עצמית לא להפר שתיקה כשהיא נחוצה. זו השתיקה שביון מכנה אותה שתיקה הריונית. עלינו לחכות ולראות מה תלד השתיקה.

בספר שפת הענפים, בפרק בביתי במדבר, השיר השביעי נקרא שתיקה. בשיר רות אומרת  את כל הדברים הללו בצורה מופלאה.

השיר שתיקה

גַּם בִּשְׁתִיקָתוֹ
מֵעִיד הַמִּדְבָּר עַל עֲבָרוֹ,
כָּלוּל בּוֹ זְמַן אַחֵר,
מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מְחֹרָר.
וּלְפֶתַע גּוֹעֶשֶׁת רוּחַ בַּדְּקָלִים
שֶׁטֶף גֶּשֶׁם עַל פָּנָיו
הָרִים מֻפְתָּעִים
וָאדִיּוֹת פּוֹתְחִים עֲרוּצֵיהֶם אֶל הַסַּחַף
סְלָעִים מוּזָחִים מִמְּקוֹם מַרְבְּצָם –
מַה שֶּׁהָיָה לאֹ יִהְיֶה
יותֵֹר

כדי להגיע למגע עם היסוד האלוהי, בשני השדות הללו , נדרשת אמונה. רות מצביעה על השורש המשותף שקיים בעברית בין אמון, אמונה ואמן והיא גם מצטטת את חביבה פדיה שאומרת שהביטוי העברי הקדום לפעולות של תמיכה, הוא אמונה. לפיכך,הייתי מוסיפה גם אומנה , אומנת ואימון שנשמעים לי גם מאותו שורש. כולם עוסקים בצמיחה וגדילה. רות מראה את המקום המרכזי של האמונה בשני השדות. ביון סבור שאין אפשרות לקיים תהליך פסיכואנליטי שהוא מלא ספקות, כאבים ואי ידיעה, בלא אקט של אמונה. אמונה של המטפל שהוא סוג של אומנת למטופל המרגיש לעיתים כמו ילד יתום ונטוש.

לסיכום, רות מצליחה לגלות את הדימיון בין שני העולמות הללו, קבלה ופסיכואנליזה דרך פרישה של יריעה רחבה יותר מאשר בהגותו של אייגן. היא מראה כיצד שני השדות הללו חוקרים את סודות החיים ואת העולמות שלא ניתן לדעת אותם דרך החושים.  כן גם לא ניתן לדעתם דרך רציונליות ולוגיקה. שניהם חותרים אל הלא ידוע, אל הנשגב והחבוי. יש קשר חזק ובלתי נפרד בין "הלא מודע" לבין העולמות הרוחניים בהם עוסקת הקבלה.

חשוב לציין שהקשר בין שני העולמות הללו נובע מהיותם עוסקים בניגודים חריפים כמו הרס ובנייה, חורבן ותקומה, כאשר ההרס הוא חלק אימננטי מכל התפתחות וכל צמיחה מופיעה כמו ספירלה השואפת לאינסוף ולא ניתן להכילה. הפירוק לחלקיקים או "ניצוצות" מוביל בעקבותיו לבנייה מחודשת ולארגון מחודש של החלקיקים. כלומר שהשבר הוא חלק מצמיחה ומהתהוות חדשה. הקטסטרופה מתרחשת בשני העולמות ואחריה מופיעה צמיחה חדשה.

הספר עצמו הוא מסע בו זמני  בשני העולמות הללו והוא עוסק בתנועה מתמדת בין הצטמצמות והתרחבות, מלאות וריק כאשר כל תנועה מובילה לגילויים חדשים.

בשני העולמות אפשר לומר שנחקרת משמעות החיים ומשמעות היות אדם. בשניהם יש חשיבות לדיבור ולשפה. שניהם מסכימים שיש דברים שאין להם מילה ושפה .

בשניהם יש מקום מרכזי לאמונה בקיומו של יסוד אלוהי. רות מצליחה לתווך בין  גילוי היסוד האלוהי בקבלה לבין היסוד האלוהי בתהליך הפסיכואנליטי. בשניהם מגלה האדם את עצמו החבוי בתוכו . וכך הוא נולד מחדש.

בבית הרביעי בשיר שיבה, רות כותבת "וחשבתי איך אהיה רצון שהופך לצינור פתוח בשני קצותיו," ואכן היא הצליחה להיות צינור לשני שדות ידע כה דומים וכה שונים בו זמנית.

 

 

 

Posted on

השקת ספרי "הרוח הלא מודעת": דבריה של פרופ. עמיה ליבליך

בקבוצת הלימוד שלנו של הקבלה, חברותי מלמדות אותי שאני צריכה ללמוד מהלב, ולא דרך השכל. זה לא קל. גם כשהשכל כבר די זקן.

תמיד כילדה נודעתי בזה שאני יכולה למצוא שכל בכל מיני דברים מסובכים, גם באוניברסיטה. היה לי שם של אחת שמסכמת 'פשוט' את המסובך ביותר. רק אני ידעתי כמה הרבה מופסד בהצגה פשוטה שכזו, ורק לימים הבנתי שאולי יש בזה באמת איזשהו השג…

אז גם כאן הסבר פשוט למה שלמדתי מרותי בספר הזה:

המבנה המסובך של הקבלה, ומה שלוקח ממנה אייגן באופן חלקי הוא של שלוש פנים, כמו 3 קודקודים של משולש המתנועע במרחב:

בפן של הניסיון להבין את אלוהים – תיאולוגיה

בפן של להבין את עולם המציאות (מלכות) – מדעי הטבע, מדעי החברה

בפן של להבין את האדם – פסיכולוגיה

מה שמתעתע הוא המעבר בין הפנים האלה. שלושת ההוויות האלה משקפות זו את זו ומעצימות זו את זו כמו ספירלה אינסופית.

כל הזמן מתבקשת הצגה גרפית רב ממדית בתנועה (מיכל רובנר אולי והאנשים המתקרבים, נפרדים, מתקרבים אצלה) ויחד עם זה בלימוד שלנו מתבררת ההבנה שזה מבנה שלעולם לא נצליח להמחיש אותו.

 

הספר הזה, כמו לימודי הקבלה שלנו, פוגש אצלי את שלוש הפנים הללו:

בשבילי, בגלל החינוך הדתי, על הפן הראשון, מהות האלוהים, בכלל אסור לשאול ולדבר. "במופלא ממך אל תחקור".

בפן השלישי, הפסיכולוגיה, לימדו אותי שצריך להגיד רק מה שאפשר להוכיח באופן מדעי… לכן בעטתי בפסיכולוגיה. והפסיכולוגיה של אחד כמו אייגן – תארו לעצמכם!

דווקא בפן של הבנת המציאות למדתי במשך החיים שרבות הסתירות ויש צורך למצוא מרחב להכיל את כולן. שזו המשימה ההתפתחותית שלנו, ואני חושבת שעל זה כולנו נסכים כאן.

הספר של רותי מבהיר לי הרבה דברים, אבל גם מסבך תפיסות פשוטות שהייתי רוצה להחזיק אצלי בבחינת לעשות סדר ושקט בעולם המסובך שלי ממילא.

שני ציטוטים שאני לוקחת מהספר:

" יש מובן שנהייה משמעותי דווקא אם יכולים להרפות ממנו" (115)

"רבי נחמן טוען שאין אמונה אלא במקום שיש בו ספק" (172)

לסיום משהו על רותי, שגם עושה סתירה נוספת המתייחסת לכותרת "הרוח הבלתי מודעת": מה זה???

בלתי מודע, אני מכירה, אבל מהי רוח?

גרשום שולם מבחין בין נפש, רוח ונשמה.

ציטוט משולם: "נפש זה חיים. כל אדם נולד עם נפש. אך בבחירתו ובהתפתחותו הרוחנית תלוי הדבר אם אמנם יזכה להוריד מאוצר הנשמות או ממקום שמיימי אחר, שבו שרויות הנשמות, את רוחו ונשמתו שלו" (328).

כלומר, לכל יצור יש נפש, אבל כדי לזכות ברוח צריך לעבוד מתוך כוונה. אז זה מה שרותי עושה כאן.

Posted on

אהבת הפסיכואנליזה – מהדורה שניה

שמחה עם יציאתה לאור של המהדורה השניה של ספרי "אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות עם פרויד ולאקאן". הוצאת רסלינג. מהדורה מתוקנת ומשופרת.

ruth_golan_2017_con_front

מתוך הכריכה האחורית:

ספר זה הוא מעשה פסיפס המורכב מפעולת סיכום ומפעולת התחלה.  אוסף מאמרים והרצאות, ובהם ניסיון לארגן ולמסור את מה שניתן ללמוד מהפסיכואנליזה. אלה הן נקודות מבט שונות על הפסיכואנליזה מתחומי תרבות שונים, בעיקר מאי-הנחת הגלום בהם.

ש"י עגנון, נתן אלתרמן ותרצה אתר, חנוך לוין, משה גרשוני, לוסיאן פרויד וציבי גבע, פאול צלאן, פרימו לוי – באמצעות התיאוריה של פרויד, לאקאן וז'יז'ק מציעה המחברת קריאות מרתקות ביוצרים חשובים אלה המייצגים את נוכחות הטראומה, ההתענגות הנשית והממשי בתרבות המאה ה-20.

 

Posted on

מושג הגבול: היבטים פסיכואנליטיים ורוחניים של המחאה החברתית

כשהיה נתן אלתרמן בן 15, ממש לפני עלייתו ארצה, כתב שיר קטן:

בלי מולדת אם וזבול

מה מחפש הוא במרחב

בלי הקצה, בלי הגבול?

אלתרמן מתאר בשירו חוויה של מרחב חסר גבולות. מה שחסר לו הוא האם ומה שהיא מייצגת – מולדת (מקום הולדת), וזבול שהוא בית או משכן. מקומות הנוצרים כשתוחמים גבולות במרחב.

 דווקא האב הוא זה שאמור להציב גבולות במרחב. גבולות של חוק לדחפים ולהתענגות, לעצב את גבולות המרחב. האב מאפשר ליצור הפרדות בין הסובייקט לאמו שהיא יולדתו או מולדתו ולהפוך אותו ליחיד נפרד, לאינדיבידואל.

האב היה עבור אלתרמן דמות אידיאלית, במובן של אב רוחני ואב של השפה והתרבות. הוא המשיך לחיות עבור הבן גם במותו ולהיות מודל להזדהות כמו האב שלא מת לעולם בשירי "שמחת עניים". זהו אב ללא גבול –אב ממשי.

מה אם כן מחפש המשורר במרחב חסר הגבולות?

אתייחס למושג הגבול במובנים של border, boundary, limit –

המונח "גבול" יש לו בעברית משמעויות אחדות הקשורות זו לזו, אך אינן חופפות. עיון במילון אבן שושן מלמד שיש למילה "גבול" שלוש משמעויות:

  1. "קו מבדיל בין מקום למקום, בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ "
  2. " קצה, שפה"
  3. שטח הארץ שבתוך הגבולות

בתרגום אונקלוס, מתורגמת המילה גבול במילה  "תחומא" – תחום.

הגבול אם כן הוא גם סף וגם שפה, וגם מגבלה. אתייחס לממד הנפשי והרוחני, לאפשרות של גבול שאינו גבול ולחציית גבולות. קיום הסף מאפשר גם חצייה, הליכה מעבר, וגם סטייה. השפה היא זו שמפרידה אבל גם מקשרת בין סובייקט לאובייקט. הלא מודע משול לסף של השפה או למפתן השפה. כשקופץ הלא מודע אל המודע הרי זה כמו שער שנפתח ונסגר כמעט בו ברגע. לפתיחה הזו יש אפקטים בעולם.

נפשנו הנוירוטית מיטלטלת בין גבולות האסור. הגבולות הללו הם המאובנים של המציאות הנפשית – אידיאות, הזדהויות, התניות, מחשבות שווא למיניהן. כל אלה הם תוצרים של התרבות שאותה הפנמנו, שהתאבנו והתקבעו בתודעתנו ויצרו את זהותנו העצמית או את דימוינו העצמי. מחשבות של אחרים, סוכני תרבות. הנוירוטי עשוי כולו גבולות ומגבלות שאותן הוא שואף לחצות – בפנטזיה. הוא משתוקק אל מה שהוא הכי פוחד ממנו. הפנטזיה כמו החלום – מאפשרת סיפוק שמעכב את הגשמת התשוקה שלנו בפועל. זה מדלל את האפשרויות היצירתיות בחיים ומשאיר לנו טווחי בטחון מצומצמים.

יש בידינו אפשרות לפעולה, לאקט שחוצה גבולות. זה מתאפשר כשהאובייקט מופרד מהשפה שמתארת אותו ומקבל משמעות חדשה, למעשה מקבל שם חדש. נתינת שם הוא גם קביעת גבול. אם כן, גבול הוא שם האב הסמלי, עצם חציית הגבול יוצרת קווי גבול או borderline  (שזה גם שם של הפרעה נפשית על פי הפסיכיאטריה), אבל יוצרת את אפשרות הטרנסגרסיה – הסטיה, ואת הטרנסנדנטיות – ההליכה מעבר, אל עבר הנשגב – אל האלוהי.

המחאה/ מהפכה חברתית יכולה להיות מן אקט שכזה שמגדיר גבולות חדשים או יוצר תרבות חדשה. מאמרו של אלון עידן ב"עכבר העיר" רואה בה אקט של תודעה.

"המחאות האלה – ברוטשילד, בכיכר תחריר, בספרד  – עשויות להיתפס כתגובות. אבל הן לא. הן ניצנים ראשונים של הכרה בהיותנו תגובות. בהיותנו מחשבה של מישהו אחר. בהיותנו רפלקס מותנה של כוח עלום. המחאות האלה הן תחילה של מודעות. הן ההחלטה להשיל מעל עצמנו את המילים שאינן שלנו; את הפעולות שאינן פעולותינו; את המחשבות שאינן מחשבותינו. התחלה בלבד. (עכבר העיר 28.7.11)

המחאה הזו היא מאמץ לפתח תודעה חדשה. תודעה הניזונה מנקודת מבט רחבה יותר – גלובאלית,  פוסט מודרנית. היא אפשרית בזכות הנושא המאחד שהוא לא לאומי מפריד אלא כלכלי – מחבר. ההתרשמות העיקרית היא לא דווקא מן התכנים של המחאה אלא מהאפשרות החדשה לשיח, שהיא מה שמאפשרת פריצות דרך חדשות בתודעה.

אני משוכנעת שמה שקורה עכשיו קורה במרחב תודעתי חדש. תובנה זו מחברת אותי למקומה של ההתפתחות הרוחנית, שגם היא מחייבת חציית הגבולות של המוכר והידוע. היא תהליך צמיחה של יכולת פנימית אנושית. היא טרנסנדנטיות של העצמי שאינו אלא תגובה. חיפוש אחר חיבור – קישוריות – אחדות, משמעות, מטרה ותרומה.

העצמי מתחבר בממד הרוחני או מתוודע למשהו גבוה ממנו שניתן לקרוא לו המקודש. זוהי הרחבת האני עד שיכיל את התהליך ההתפתחותי המתרחש בקוסמוס כולו, פנים וחוץ, חומר ורוח. זו הכרה בהיותנו טבולים בשדה של תודעה (לעומת התפיסה המצומצמת והאשלייתית שהתודעה היא שלנו. שתפסנו אותה בזנבה, לכדנו, ניכסנו אותה ואילפנו אותה לצרכי האגו שלנו).

האם נדרשת לכך בגרות פסיכולוגית נפשית? או רק חוויה של חסד? זו שאלה שאני מתחבטת בה. אולי הבגרות נדרשת כדי שאפשר יהיה לתת לחוויה הרוחנית ביטוי בחיים, להפוך אותה לשימושית.

התפתחות רוחנית אינה מחייבת דת. הציווי הדתי הוא כמו שכתוב במשלי: "אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם–אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ…" משלי כב' 28) אל תעבור לעולם על גבול האבות). הדת בנויה מגבולות ושוללת הליכה במרחב ללא קצה וללא גבול.

דת בעברית היא חוק. Religier  בלועזית היא קשירה. קשירת האדם לאלוהי שהוא גם האחר. בסנסקריט זה נקרא טרמה – מה שמחזיק חוויית שיא – רגע של  משמעות החיים שהיא יותר מהחיים. אחרי החוויה מגיע הגבול – מגיע הפירוש, הדוקטרינה, יצירת קהילה, הקשחת הגבולות, ריטואלים, דוגמטיות, סדקים בדוגמטיות, פרימה וטרנספורמציה. ושוב, מה שקורה במחאה במקרה הטוב הוא פרימת הסדר הקיים. נוצר אופן חדש של שיח משותף, ביטול הציניות וכלילת האחר.

איך יוצרים תרבות המבוססת על התפתחות מתמדת על יצירה. לוינאס שואל – כיצד לדבר אל האל ולשמר את אחרותו? כי הקדושה הלא היא גם נפרדות, הבדלה, יחודיות. האם כשאנו אומרים שאנחנו והאל חד הם אנחנו מצמצמים את המוחלט? התנועה שלוינאס מצביע עליה היא בו זמנית אל האחר – ללכת מעבר, וחזרה של האני אל עצמו. ייחודיות ואחדות בו זמנית.

המרחב עליו מדבר המשורר – זה בלי הקצה ובלי הגבול הוא פתיחת אופקים. יכול לכלול את העומק הנפשי המואבייני – חיצוני ופנימי, אבל גם ללכת מעבר – אל מה שמעבר לנפשי. אל הרוחני.[1]

האדם האותנטי – מורכב משני מישורים שהגבולות ביניהם מואבייניים. מציאות נפשית ומציאות רוחנית. כשאנו חוצים את גבולות העצמי נוצרת עמדה חדשה שמורכבת מהקשבה ומבחירה, ולוקחת בחשבון גם את הממד חסר הגבולות, הנצחי והמוחלט, שאנו יכולים לקרוא לו אלוהים. שנמצא מעבר אבל גם שם. תמיד.

כשמדובר על התפתחות התודעה מדובר למעשה על הופעה של ממד חדש בהוויה. כדי שיופיע ממד זה יש לפתח קשב מסוג אחר מזה המוכר לנו. זהו קשב שהוא בו זמנית מכוון כלפי חוץ וכלפי פנים, והוא למעשה סוג של ניתוק מכל המהומה של המחשבות, הרעיונות, הרגשות, הדימויים וכו'. כדי להקשיב כך באופן חופשי עלינו להסכים לא לדעת מראש למה אנו מקשיבים.

הכלי המאפשר לנו לפתח ולהעמיק הקשבה מעין זו הוא המדיטציה. השילוב של שלווה עמוקה, חופש ממתח קיומי ורמת ערנות גבוהה מאפיין עמדה מוארת.

באמצעות הקשב המדיטטיבי אפשר לגלות שבאמת אותו חסר שהפסיכואנליזה רואה כהכרחי הוא הכרחי רק באופן יחסי, רק ברמת התפתחות מוגבלת של התודעה. כי מנקודת מבט מוחלטת דבר אינו חסר. מדיטציה היא השער לתחושת חופש ואחדות אינסופיים. יש פסוק נפלא בתנ"ך שלטעמי מתאר את חוויית המדיטציה:

מלכים א' י"ט: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

הקשבה מעין זו מובילה לתובנה שהחוויה האנושית היא חוויה אל-אישית. כלומר ביטוי אוניברסלי של החיים ושל התודעה עצמה השואפת להתפתח ולהכיר את עצמה דרך כל היצורים התבוניים. ומכאן עולה האחריות לפעול על פי הכרה זו.

האדם האותנטי מכיר בהיותו כלי שייעודו לאפשר לתודעה האוניברסאלית להכיר את עצמה וכך להעצים את עצמה.

השלב הבא של התפתחות התודעה יקרה לא בתוך היחיד אלא בקבוצה – בין אנשים שכולם חותרים לאותה מטרה. כאשר יחידים שהתעוררו לנקודת המבט המוחלטת מוכנים לעמוד מאחורי ההכרה והידע אליו הגיעו ולהתחבר יחדיו באופן אותנטי מתוך כוונה משותפת להוביל תהליך אבולוציוני של תודעה, מה שמתחיל להיווצר היא הוויה קולקטיבית חדשה. לכך יש פוטנציאל עצום לטרנספורמציה של התרבות האנושית שאין אנו יכולים עדיין לדעת את סופה. כדי שזה יקרה דרושים שני תנאים מהותיים: הראשון הוא אחדות ושיתוף בין אנשים והשני הוא אוטונומיה של היחיד.

לסיום אחזור לשירו של אלתרמן ולמושג הגבול: במכתב של פרויד לארוסתו לפני תשעה באב הוא כותב: ההיסטוריונים אומרים שאם ירושלים לא היתה נחרבת, אנחנו היהודים היינו כלים, כמו גזעים כה רבים לפנינו ואחרינו. לדעתם הבניין הבלתי נראה של היהדות לא התאפשר אלא אחרי קריסתו של המקדש הנראה לעין.

דווקא בלי מולדת, אם וזבול נפתח המרחב המקודש, שכל אדם נושא אותו בלבו: "ועשו לי משכן ואשכון בתוכם" נאמר בבניית המקדש. בתוכם ולא בתוכו. המרחב הזה הוא ללא גבול וללא קצה וההליכה בו היא שיוצרת אותו.



[1] טבעת המוביוס מאפשרת לחשוב המשכיות של שני שדות או מישורים, כאשר בכל רגע נתון הגלישה על פני צד החוץ הופכת לגלישה על-פני צד הפנים ובהמשך, שוב, על צד החוץ, כך שכל פנים הוא כבטנת אריגו של החוץ בכל רגע נתון: כשצד אחד הוא חוץ האחר הוא פנים, וכשהחוץ הופך לפנים הצד האחר הופך לחוץ, היחס בין הפנים לחוץ הוא יחס של המשכיות ולא של גבול בלתי חדיר.

Posted on

שתי שאלות ושתי תשובות

החורף הגיע, הגשם, האפור והפוך העוטף.

היום נשאלתי שתי שאלות חשובות וגם עניתי עליהן. בשמחה אני חולקת אותן אתכם (גילוי נאות – אינני ד"ר):

לד"ר גולן שלום רב

ברצוני ראשית כל להודות לך על מאמרייך המאלפים הצלולים והברורים על לאקאן הם תרמו לי רבות מאוד גם בחדותם וגם ביכולת הנדירה שלך "לתפוס את השור בקרניו" ואני מודה לך על כך.תודה

שאלותי הן
1. לא ברור המעבר שעשית מאהבת הפסיכואנליזה לנושאי התודעה. את טוענת שהפסיכואנליזה מדברת על המצוי ואילו המודעות הרוחנית  מדברת על הרצוי אבל הפסיכואלניזה ראתה את הפיכת המטופל לסובייקט וחיבורו לתשוקתו כמטרתה הראשית. וזה הרצוי!!!
כלומר המצב המצוי הוא פציינט שבא לדבר ואילו המטרה הסופית היא הפיכת הסבל לנסבל ועשיית משהו -אומנות וכדומה עם האיווי ללא שום קשר לעולם רוחני שאת משרבבת.
הרחבת המודעות היא כשלעצמה סוג של אחר גדול שקיים רק בראשם של המאמינים
-מה דעתך??
2. לגבי טיפול לאקאניאני בפסיכופתיים.
האם יתכן טיפול באנשים אטומים חברתית, פורעי חוק מעין סוג של אנשים שנולדו ללא סופר אגו ללא דמות אב שמייצגת את החוק ואשר הם מחוללים בעיות למשטרה ולהתנהגות החברתית האם לטיפול הלאקאניאני יש מה להציע לטיפוסים  מעין אלו ( ע"ע התפוז המיכני)
ואם כן כיצד הטיפול הלאקאניאני מתמודד עם אנשים נטולי גבולות מעין אלו?
תודה רבה
ויישר כוח על תרומתך הרבה
שלום,
תודה על מכתבך. אני שמחה שאתה נהנה מכתיבתי.
אנסה לענות בקצרה אם כי השאלה הראשונה דורשת תשובה מפורטת ומורכבת.
פרויד אמר שמטרת הפסיכואנליזה היא להפוך את הסבל הנוירוטי לאומללות הרגילה של החיים. הפסיכואנליזה יוצאת מההנחה על החסר האינהרנטי שסביבו בנוי הסובייקט, וכל זה אכן מתברר בקליניקה. אבל הפסיכואנליזה מתייחסת להבט מסויים נפשי של האדם. כל מה שאני טוענת הוא שזה אינו ההבט היחיד, ושהפסיכואנליזה לא התמודדה עם ההבט הרוחני ועם הממד המוחלט וזו גם אינה מטרתה. במסעי בדרכי החיים עברתי אנליזה ארוכת שנים ואני כידוע לך מטפלת, חוקרת ומלמדת תורה זו שנים ארוכות. ובכל זאת חשתי שאין זה הכל ובחיפושי התוודעתי לממד הרוחני וגם חוויתי חוויות רוחניות משמעותיות.
אכן הפסיכואנליזה מחברת את האדם לתשוקתו – האישית – ומשחררת אותו מסימפטומים. תוצאתה במקרה הטוב היא היכולת של האדם ליצור ולאהוב. ארוס בממד המיני/רגשי ובממד היצירתי. אבל לארוס יש הבט מפותח יותר – התשוקה במובן הרוחני (מה ששפינוזה כינה "אהבת אלוהים השכלית"), והפסיכואנליזה לא נוגעת בהבט זה. לאקאן התחיל לגעת בכך כשדיבר בסמינר ה-20 על ההתענגות הנשית ויכול להיות שאם היה חי עוד מספר שנים היה נדרש  לנושא זה ומפתח אותו.
דבר נוסף – בהיותי פעילה בקהילה הפסיכואנליטית נתקלתי בתופעות קשות של נרקיסיזם אישי וקבוצתי, מאבקי כוח למיניהם וכו'. וזאת אצל אנשים שעברו כולם תהליכים אנליטיים עמוקים. תופעות אלה יצרו אצלי אי נחת גדולה ורצון למצוא אפשרויות לתקשורת אחרת בין בני אדם. ואכן מצאתי! ובתוך כך גיליתי את תורת ההארה האבולוציונית, היינו – את היותנו חלק מתהליך אבולוציוני חומרי, נפשי ורוחני שהחל עם המפץ הגדול ושאינו חדל לעולם. (אתה מוזמן לקרוא את קן וילבר, את הנרי ברגסון – "אבולוציה יוצרת", את טייארד דה שארדין, את ברייאן סווים, את אנדרו כהן ועוד רבים). הארוס והתנטוס של הפסיכואנליזה הם רק חלק מהביטויים של הדחף האבולוציוני.
אם קראת את נושאי התודעה בעיון ראית בוודאי שאני מוצאת נקודות השקה בין הפסיכואנליזה לבין התיאוריה האבולוציונית אבל גם הבדלים מהותיים.
כיום אני מטפלת על פי הפסיכואנליזה ומלמדת את פרויד ולאקאן אבל אני חוקרת הלאה ומוצאת מטמונים.
לשאלתך השנייה – אנשים כאלה שאתה מתאר מן הסתם לא יבואו לטיפול כי הם לא תופסים את הסבל שלהם כנפשי ולא לוקחים כל אחריות עליו. אין להם קונפליקט פנימי אלא בעיקר קונפליקט עם החברה ולכן ממילא אין לפסיכואנליזה מה להציע להם. (כדי לעבור פסיכואנליזה צריך תשוקה, יכולת לפתח העברה למטפל, נכונות לא לדעת וקונפליקט דינאמי). גם פרויד וגם לאקאן התייחסו לאנשים הפרוורטיים ואתה יכול לקרוא דברים מאלפים שכתבו על כך (למשל – המאמר של פרויד על הפטישיזם, הספר שיצא ברסלינג "עבד, התענגות, אדון", התיאוריה של לאקאן על המעבר לאקט), אבל כל זאת ברמה של חקירה ולא ברמה של טיפול.
כל טוב